יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

היינה בלי טשולענט

גם הרשימה הזו מוקדשת לבתי שרון שאוהבת אותה

אירוניה היא דבר מסוכן. תמיד יהיה מישהו שיקח אותך ברצינות גמורה. אפילו לביאליק זה קרה: הפרופ' רפאל פלק מצא ציטוט מרשיע שלו: "גם אני, כמו היטלר, מאמין בכוחו של רעיון הדם!" ומיד עשה אותו אבן פינה למחקר על הגזענות היהודית (רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, הוצאת רסלינג, 2006, עמ' 20). ביום שלימדו בבית הספר על אירוניה היה התלמיד רפאל פלק חולה כנראה, או אולי לא לימדו שיעור כזה, שכן אחינו בני אשכנז מעט מתקשים בעניין. יגאל לוסין, אוהב גדול של היינה, כתב עליו ספר שתוכו רצוף אהבה, וכמו אותם מוזיאונים שמעריצים מקימים לאליליהם, הוא מאסף בתוכו במידה זהה של התלהבות נטולת-ביקורת כל פרט אפשרי על היינה, וכך קראתי שם את המשפט המפתיע הבא: "חיבה יתרה גילה [היינה] ל"קרן הפלאים אשר לנער", האנתולוגיה של ארנים וברנטאנו. "כל הרוצה להכיר את העם הגרמני בחביבותו, יקרא נא את השירים העממיים האלה," כתב."

כך איתרע מזלו של היינה, מלך מלכי האירוניה, ליפול קורבן לפצעי אהבתם הנאמנים של מעריצים עתירי כוונות טובות: פולמוס מר שהניב שנאה מרה לא פחות התנהל בין היינה לבין שלושת הגיסים של הרומנטיקה הקתולית הלאומנית והאנטישמית להחריד: המשורר קלמנס ברנטאנו, המשורר אכים פון-ארנים הנשוי לאחותו של ברנטאנו בטינה, סופרת בזכות עצמה, והפרופסור למשפטים והדמות שהניעה והשפיעה יותר מכל על עבודתם של האחים גרים – הפרופסור פרידריך קרל פון סאויניי Savigni, הנשוי לאחותו של ברנטאנו קוניגונדה המכונה גונדה. דעתו של היינה על "חביבותו של העם הגרמני" היתה דומה לדעתו על השירים שארנים וברנטאנו אספו, עיבדו או חיברו בעצמם לאסופה "קרן פלאים לנער" שפירסמו ב-1805, ושהעם הגרמני מצא בה מענה לרחשי לבו הלאומיים מול הכובש הצרפתי. הנה לפניכם דוגמה אחת מ"קרן פלאים לנער" שלא קשה לשער מה היתה דעתו של היינה עליה, ושיש לי סיבות לחשוד שקלמנס ברנטאנו חיבר אותה בעצמו:

היהודים בפסאו

(מתוך ספר שירים כתוב באוסף של קלמנס ברנטאנו)

בשם האל שבדברו
כל דבר נברא
נפתח ונספרה
על מעשה נורא.
איך כריסטוף אייזנהאמר
במעשה עוולה
הביא על העיר פסאו
יגון ויללה.
אל היהודים הוא חש
וכך מהם דרש
"הלא תרצו לרכוש
את הלחם הקדוש?"
מיד תשובה השיבו
"הבא אותו עמך
וממתת ידינו
תבוא על סיפוקך."
בליל סוער בחושך
הוא פרץ את הדלתות
מכנסיית מרים שלנו
הוציא שמונה פרוסות.
הכל יחדיו תמורת זהוב
 מכר את כל השמונה
כל פרוסה, כך החישוב
שלושים פרוטות ללחם עוני
בבית-הכנסת היהודים
את הפרוסות הניחו 
מיד שלפו את הסכין
ובלחם אותו הטיחו.
מיד פרץ החוצה
הדם, סמיך וזך
ודיוקנו נראה
דומה לילד רך.
הם נבהלו כל כך
ומצאו עצה בצר:
"שתי חתיכות נשלח
אל זלצבורג, עיר מבצר.
שתי חתיכות לנוישטאט
ושתיים לפראג גם כן
ושתיים פה נותירה
לשוחט ולבוחן."
הם התכוונו ואף קיוו
על ישו לגזור כרת
לכן את לחם הקודש
זרקו אל תנור לוהט.
אך ראו, לנגד עיניהם
איך שני מלאכים יצאו
עם שתי יונים צחורות
שאימה ופחד זרעו.
כריסטוף השודד
שהחטא סימא את עיניו
כמו את עיני יהודה הבוגד
את כל מה שמצא - גנב.
כאשר בגרמנסברג היה
לשדוד את אוצר הכנסייה
השומרים תקפוהו
ובמוט היכוהו.
כעת הוא אסיר בפסאו
כלוא במצודה
את כל אשר עולל הוא
מרצונו הודה.
וגם פשעי היהודים
צברו מאז משקל
כשמזימתם צלחה
ולחם הקודש חולל.
אל מול חילול הקודש
לב הבישוף נחרד
לכן הורה בלי שום לצון
לתפוס אותם מיד.
ואז הודו שאת הלחם
בסכין דקרו
בתנור שרפו
ובשלוש ערים פיזרו.
אמנם ארבעה מתוכם
נהגו בתבונה
זכו באושר
וקיבלו את האמונה.
את כל השאר הבעירו
ואת הארבעה
שלנצרות המירו
החרב בלעה.
וכריסטוף שמכר בפרוטות
לחם קודש ליהודים
גם הוא נענש בצבתות לוהטות
לאחר שבועות אחדים.

נהוג היה ברייך הגרמני שיהודים נידונים למות שהמירו את דתם זכו למות בעריפת ראשם ולא בשריפה על המוקד. בכל מקרה הומתו היהודים שהורשעו בחילול לחם הקודש, ההופך כידוע במיסה הקתולית לגופו ובשרו של ישו, ושותת את דמו של האלוהים שהתגלם בבשר.

ביום א ה-16 בדצמבר 2007 קראתי ב"הארץ" את כתבתו, החביבה באמת, של חגי חיטרון, על כנס היינה שנערך ביום ה, ה-13 בחודש, לכבוד יום הולדתו המאתיים ועשר של המשורר, ובו קראו משיריו וקינחו באכילת טשולענט, שכן היינה כתב כי הטשולענט "מאכל שמיימי" הוא, ואני מקוה שהמתכנסים, החביבים באמת, לא נפלו קורבן לעוד מהתלה של היינה, שעד כמה שהבנתי מגעת, העדיף את מאכליה המתוחכמים וצירי הבשר המשובחים של עיר מקלטו פריס, על פני העבודה הקשה בחומר ובלבנים של יהדות אשכנז.

בבוקר אותו יום א מיהרתי לספריה הלאומית שקיימה כמדי פעם מכירת ספרים. לרוב אפשר היה לרכוש שם במחיר סביר את כל כתבי היינה, או גיתה, או שילר, אלא שהפעם היה מדובר בשאריות של שאריות, במצב גרוע ובמחיר מופקע, ובכל זאת מצאתי לי כמה מציאות, כמו האסופה "שירה נוצרית מן הבארוק ועד ימינו" (בגרמנית) שערך יירגן פ. ואלמן ופירסם ב-1981. דיפדפתי באסופה ותהיתי כיצד מתחלפים להם הכמרים הלותרנים הצנועים עם נשותיהם היפות וגדודי ילדיהם הפורטים עמהם עלי עוגב צלילי פעמונים של זמרת מלאכים שמיימית זכה, ביונקרים הקתולים של הרומנטיקה, ששיריהם צבעוניים ומנצנצים כחלונותיה של קתדרלה, וביניהם יושב לו היינה שלנו עם שיר שהכינוי "נוצרי" מחמיץ אותו מעט, שיר ציני לגמרי שמצליח לשבור את הלב ואינו דומה לשום שיר אחר מסביבו:

היינריך היינה / העלייה לרגל לקבלאר

1.
בחלון עמדה האם
במטה שכב הבן.
"אינך רוצה לקום, וילהלם,
בתהלוכה להתבונן?"

"חולה אני כל כך, אמא
שלא אראה ולא אשמע:
על גרטכן המתה אני חושב
ולבי על כך דואב."

"קום, לקבלאר אנו יוצאים
טול ספר ומחרוזת תפילה
שם תרפא לך אם האלוהים
ללבך החולה תביא גאולה."

מתנופפים דגלי כנסייה
שירי כנסייה שרים
שם בעיר קלן שעל הריין
הצועדים עוברים.

האם מצטרפת להמון
את הבן היא מובילה
היי ברוכה מריה,
שרים שניהם במקהלה.
     
2.
אם האלוהים מקבלאר
התלבשה במיטב שמלותיה
הרבה עליה לפעול היום
חולים רבים באו אליה.

החולים מביאים אליה
כקורבן מנחה מעלים
איברים עשויים משעוה
רגליים וידיים מפוסלים.

ומי שמקריב יד שעוה
מתרפא לו הפצע ביד
ומי שמקריב רגל שעוה
רגלו מבריאה מיד.

ההם שהלכו לקבלאר על קביים
על חבל כעת מחוללים
ואפילו פורטים יש כעת על כינור
שקודם היו בכל אצבע חולים.

האם נטלה נר שעוה
ויצרה ממנו לב
"לאם האלוהים אותו תקריבה
והיא תרפא את הכאב."

נאנח הבן בנוטלו את הלב 
אל דיוקן הקדושה ללכת
נשפכת דמעה מן העין
ומלה מן הלב נשפכת:

"את אלה רמת מעלה
את שפחת האל הזכה
את מלכת השמיים
את סבלי אלייך אזעקה!

עם אמי התגוררתי
בקלן העיר הגדולה
העיר שבה מאות
כנסיות ובתי תפילה.

ולידינו גרה גרטכן
אך מתה היא כעת
ולב שעוה אביא לך, מריה
נא רפאי את לבי השותת.

רפאי את לבי החולה –
ובוקר וערב אריעה:
מעומק לבי אתפלל:
היי ברוכה, מריה!"

3.
הבן החולה והאמא
ישנו בחדר קט.
ואם האלוהים לשם פנימה
צעדה בשקט מוחלט.

היא רכנה מעל החולה
והניחה יד רכה
בשקט מוחלט על לבו
וחייכה והסתלקה.

האם ראתה זאת בחלומה,
ועוד רבות ראתה
היא התעוררה משנתה
הכלבים נבחו ברמה.

שם בנה שכב שרוע
שם בנה המת שכב
ואדמומית השחר
השתעשעה על חיוורון לחייו.

האם חבקה ידיים
מה היה לה היא לא ידעה
בחרדת קודש היא שרה חרש
היי ברוכה, מריה.

כל כך רצה ואלמן לכלול גם את היינה באוסף השירים שלו, בין כל המשוררים הגרמנים בעלי השם שכתבו שירי תהלה לישו ומריה, וכך מצא את דרכו לספר המזמורים הזה גם השיר הזה, לתפארת היהודיה האהובה בכל הזמנים. כמה רחוק משיר ההלל למריה לחג-מולד, אחד מביניהם, של קלמנס ברנטאנו:

הו את שושנה בין החוחים!
הו את אם רבת-חסד!
הניחי לדרבן אותי בדורבנות
אם עלי באמת ובתמים להשתנות!

כמה טוב להיות ישר בין ישרים
וכמה טוב להיות טהור בין טהורים
אך אין תכלית עליונה
מאשר בין החוחים להיות השושנה.

ואין כל ספק מיהם עבור ברנטאנו החוחים.

*
כהנה וכהנה קראתי על היינה, ומכל אשר קראתי העסיקו והטרידו אותי דוקא דבריו של הסופר היהודי גרמני יעקב וסרמן (1934-1873), שכמה מספריו הידועים, ביניהם "פרשת מאוריציוס" ו"קספר האוזר", תורגמו לעברית. דברי וסרמן על יחסו להיינה הופיעו באוטוביוגרפיה שלו, "דרכי כגרמני וכיהודי", שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית. האוטוביוגרפיה התפרסמה לראשונה בשנת 1921, ובשנת 2005 התפרסמה מחדש בהוצאת "זוהרקאמפ", ועוררה עניין בגרמניה. היא ראויה מאד להתפרסם גם בעברית.

אני מביאה איפוא את דברי וסרמן על היינה, הכלולים בפרק 10 של ספרו, ונאמרים בדרך הכנה, הבוטה והחשופה, האופיינית לוסרמן, ללא כחל וסרק:

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.
ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתיפיפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.
היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.
אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזרעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי חלק מן הנוכחים ויותר מדי יוצא דופן. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.       

לא במקרה נזכרתי בדברי ווסרמן למקרא הכתבה על אירוע הטשולענט של היינה, שאני חוזרת וקוראת עליו בכל שנה, ואין לי כמובן דבר וחצי דבר נגד טשולענט, מאכל יהודי מכובד שמיטיב להביע את הקשר שבין החומר לבין הרוח, אבל תהיתי ביני לביני שמא הגיעה העת להרחיב את העיסוק בהיינה מעבר להתרפקות על נעורים אבודים וקרקורי מעיים. סוף כל סוף לא היה היינה נופת צופים, וחייו אף הם היו קשים ומרים, ויחסיו עם יהודים וגרמנים כאחד היו סבוכים ומסובכים להפליא, והמחלוקות הקשות שבהן היה מעורב היו רבות השלכות ורבות חשיבות להיסטוריה של גרמניה ושל העם היהודי כאחת, ואולי כדאי שהדיון על היינה בישראל ייתן לכך ביטוי.

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

שלושים [ושלוש] שנות אמהות

כתבתי לפני שלוש שנים בדיוק, ועדיין הכל נכון:

 לבתי הבכורה שרון

מחר בבוקר ימלאו שלושים [ושלוש] שנים ליום שבו נהייתי אמא, אחרי הריון ארוך מהרגיל ולידה ארוכה ומסובכת שנמשכה יומיים בערך. זה היה בוקר יום שלישי, הייתי כבר מותשת משתי יממות של צירים, ונזכרתי בדברי חזקיהו, "באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה", וחשבתי איך גבר ידע לומר דבר כזה. אחר כך אמרו לי שרואים כבר את התינוק והתמלאתי כוחות. הילדה נולדה אדמדמה ויפה, כאילו עלתה מן הרחצה, ונראתה לי שלוה מאד. היא היתה תינוקת שקטה ויפה והשכנים קראו לה נסיכה. נראיתי צעירה מאד ואנשים אמרו לי לפעמים "יפה אחותך", ולא תמיד תיקנתי אותם שזאת הבת שלי. חברתי איליין אמרה שכשהייתי בהריון נראיתי כמו ילדה שדחפה כרית לבטן. אבל הבת שלי היתה אמיתית ולא כרית, ואני לא הרגשתי את עצמי ילדה. למען האמת גם כשהייתי ילדה לא כל כך הרגשתי ילדה. אחרי הלידה הייתי עייפה וחלשה מאד, ומאד מאושרת. הרבה זמן שום דבר לא הצליח להרגיז אותי, והרגשתי על גג העולם. אחר כך לאט לאט ירדתי למטה, והרבה פעמים הייתי עייפה, עצובה ורגזנית. אבל אף פעם לא חזרתי להיות האדם שהייתי קודם. התרגלתי לחשוב תמיד פי שניים – על עצמי ועל עוד מישהו, שהיה נפרד וגם מחובר. כשהילדה התחילה ללכת וליפול, גיליתי שבכל פעם שהיא נופלת אני חשה כאב חד, כמו דקירה, בצד גופי הקרוב אליה. הבנתי שאיכשהו ילדים נשארים מחוברים, וכשהם נפגעים, גם הכאב של האם הוא ממשי מאד.

שלושה ימים אחר כך, זה היה האחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים, ובשתים-עשרה בצהרים הלבשתי את בתי בבגד התינוק שקניתי לה מראש ויצאתי מבית החולים הדסה על הר הצופים לעבר ביתנו במעונות הסטודנטים הסמוכים. הלכתי לאט לאט, זאת היתה הפעם הראשונה שנשאתי את בתי על הידיים אל מחוץ לבית החולים, ופחדתי מאד מאד להפיל אותה. כשעמדתי לרגע לנוח ראיתי את ילדי כתה א חוזרים מיומם הראשון בבית הספר. הבטתי בהם והבנתי מה פשר "לבי פחד ורחב".

מאז בכל אחד בספטמבר בצהרים, אני מביטה בילדים שחוזרים מיומם הראשון בבית הספר ונזכרת בעצמי עומדת בדרך היורדת מהר הצופים, אוחזת בידיי בזהירות רבה את בתי בת שלושת הימים, ומרגישה שאלוהים בירך אותי.

שלושים שנה אחר כך אני עדיין מרגישה שהלידות וגידול הבנות היו הדבר החשוב ביותר והיפה ביותר שעשיתי בחיי, והדבר שיותר מכל אחר העניק לי את התחושה שחיי חשובים. הרבה פעמים קשה לי מאד לראות נשים מקריבות את חייהן ובריאותן כדי להרות וללדת ילדים, אבל קשה לי לומר שאינני מבינה אותן.  

היו זמנים שחשבתי שכשהבנות תגדלנה אולי אסע לעבוד בחו"ל, אולי אוכל להיפרד מהן לתקופות ארוכות יותר. אבל כשהן גדלו היה לי קשה לא פחות להיפרד מהן. כשקורה לי משהו עצוב או שמח אני רוצה לספר את זה להן. כשאני אוהבת ספר או סרט אני מקוה שגם הן יאהבו אותו, וכשהן באות אני מרגישה שהבית מלא ולא חסר איש. ככל שאני מזדקנת אני רוצה להיות עם הבנות שלי יותר, ויש לי פחות צורך לפגוש אנשים אחרים. מורי המנוח אברהם שטאל אהב את הפתגם העממי: "מי שיש לה בת, יש לה חברה". כשבת דודתי תמי מתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים בלבד, אמרה לי אמה אראלה: "איבדתי את החברה הטובה ביותר שלי", ואני הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.

במשך השנים למדתי הרבה דברים שלא ידעתי ולא יכולתי לדעת מראש. למדתי שהורים צריכים לחשוב על כל מלה שהם אומרים, כי למרות שהרבה הורים מתלוננים שהילדים לא מקשיבים להם, ילדים מאד מקשיבים להורים שלהם, ושומרים את המלים שלהם בלב. המלים האלה יכולות גם לנחם וגם להכאיב במשך שנים רבות, ובגלל זה הורים צריכים להיות מאד זהירים בכל דבר שהם אומרים ועושים. למדתי גם שהורים צריכים לתת אמון בילדים שלהם ולבטוח בהם, ולמדתי שילדים דואגים להורים שלהם לא פחות משההורים דואגים לילדים שלהם, ושהדאגה הזו עלולה להדיר שינה מעיניהם. למדתי גם שלהורים שמגוננים על ילדיהם יש כוח גדול מאד, שמעטים יכולים לעמוד בפניו.

עכשיו אני חושבת שוב על האשה הצעירה שעמדה בירידה מהר הצופים עם התינוקת החדשה שלה על הידיים והסתכלה על ילדי כתה א ששבים מיומם הראשון בבית הספר ואני קצת מקנאה בה על האושר הזה שקשה לשחזר אותו, וקצת לא, כי עוד מחכים לה לילות רבים של דאגה וצער שאני כבר מביטה עליהם אחורה, ובמבט אחורה הכל נראה קצר וקל יותר, ואני חושבת על הסיוט שעינה את האם הצעירה לילות כה רבים, שבו חלמה שוב ושוב שחוטפים את התינוקת שלה והיא מחפשת אחריה בחרדה גדולה. לרוב היא מצאה אותה בסוף החלום, ואחר כך התעוררה וחיבקה אותה בזרועותיה. הפחד והדאגה לעולם אין להם סוף. אבל עם השנים מגיעים גם הביטחון והשקט, האמונה והידיעה שיש לך בנות, ולכן לעולם לא תהיי לבד. 

יום שבת, 27 באוגוסט 2011

עידוד לפשע המאורגן

על פי התגובות לא הייתי היחידה ששיפשפה את עיניה בתדהמה למקרא מאמרו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ" בבוקר יום ו' האחרון "לשבור את מרגלית צנעני":
"אז פנתה צנעני לכמה טיפוסים מפוקפקים, כדי שיעזרו לה בגביית החוב. נכון שאסור לאיים על אף אחד, גם לא באופן עקיף. זה לא חוקי ואין לקבל זאת בשום אופן. אבל זה לא "סחיטה באיומים" כמו במקרי פרוטקשן."
האם בדק נחמיה שטרסלר מהי עבירת סחיטה באיומים?
סעיף 428 לחוק העונשין קובע: "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסום דבר  הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או  להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת  אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים."

אינני יודעת על סמך מה החליט שטרסלר שסחיטה באיומים הינה רק גביית דמי חסות. לשון החוק היא ברורה: פשע חמור הוא להטיל אימה על אדם באמצעות איומים בפגיעה אסורה כדי שיבצע מעשה מסוים, ואין זה משנה כלל אם מדובר בדרישת תשלום צודקת. גם אם מגיע לאדם כסף בדין, הוא איננו רשאי לאיים על החייב בפגיעה בגופו, ברכושו וכו'. הוא רשאי לפנות לבית המשפט ולתבוע את כספו, אם הכסף אכן מגיע לו בדין.
אבל שטרסלר דוקא מגלה הבנה למי שמעדיף את עולם הפשע על פני בתי המשפט של מדינת ישראל:
"במדינה נורמלית, שבה המשטרה עושה את עבודתה בחשאי, בתי משפט פועלים במהירות ויש גם הוצאה לפועל שגובה חובות בזריזות, אף אחד לא היה חולם אפילו לפנות למשפחות פשע כדי לסגור סכסוך עסקי."
כל רכיב במשפט הזה מעורר חלחלה בפני עצמו: "במדינה נורמלית, שבה המשטרה עושה את עבודתה בחשאי". המשטרה עושה את עבודתה בחשאי במדינות משטרה. במדינות חוק, מעצרים חייבים להיות מדווחים לציבור. זה כרוך לעתים בסבל רב לעצורים, אבל חשאיות מסוכנת הרבה יותר, ומדינה שבה נעלמים אנשים מבלי שהציבור יודע על כך איננה בשום אופן מדינה מתוקנת. הרי הפירסום מאפשר לציבור לא רק לפגוע במרגלית צנעני, אלא גם לצאת להגנתה, כפי שעשה שטרסלר וגם תנועת "אחותי", והחשוב מכל – הוא מאפשר לאנשים שיכולים לסתור את ההאשמות נגדה להגיע למשטרה ולבית המשפט ולמסור את גרסתם. כמובן שאם צנעני אכן פשעה עליה לשלם את המחיר על כך. ואם לעומת זאת תצא זכאית בדין, ייאלצו אנשי המשטרה להסביר לציבור מדוע עצרו אותה. פומביות המעצר והמשפט היא יסוד מוסד של הדמוקרטיה, וכפי שהיא איננה מקלה על חשודים, היא איננה מקלה גם על רשויות האכיפה, שהיו מעדיפות לעצור ולחקור חשודים מבלי לרוץ איתם מיד לבית המשפט ולחשוף פרטים רבים אודות החקירה.
מעוררת חלחלה עוד יותר ההצדקה שמספק שטרסלר לעירוב העולם התחתון בסכסוכים עסקיים: בתי המשפט וההוצאה לפועל איטיים מדי. לעולם יהיו בתי המשפט וההוצאה לפועל איטיים יחסית למהירות וזריזות פעולתו של העולם התחתון: בבתי המשפט ובהוצאה לפועל ישנם נהלים, יש סדר דין, אפשר להתדיין ולהתגונן ולערער, יש צורך בהוכחות נחרצות ובהסכמים על פי דין, וכל זה לוקח זמן, לפעמים שנים. העולם התחתון פטור מכל הטרדות האלה של קיום הליכים תקינים וחוקיים. מי שמצדיק את הפנייה לעולם התחתון כדי לפתור סכסוכים בגלל איטיות ההליך המשפטי החוקי, למעשה מצדיק באופן מוחלט פנייה לעולם התחתון כדי לפתור סכסוכים עסקיים, והצדקה מבישה כזו איננה רק עניינו הפרטי של נחמיה שטרסלר: מאמרו הוא בושה לעיתון "הארץ" שהתיר פירסום מאמר שמצדיק פנייה לעולם התחתון בסכסוכים עסקיים.
כמובן שגם הגדרת הסכסוך בין מרגלית צנעני לאמרגן אטדגי כסכסוך עסקי היא הגדרה מבישה ובלתי מוסרית. ה"עסק" שבו מדובר הוא הפקת רווח מקידומו של משתתף בתכנית "כוכב נולד" שצנעני שימשה בה כשופטת שאמורה להיות חסרת פניות וטהורה מכל אינטרס עסקי, בין לפני התחרות, בין במהלכה ובין לאחריה. לא יעלה על הדעת ששופט בתחרות כה משמעותית עבור הציבור הישראלי, שיש לה השפעה כה רבה על חיי הבידור במדינתנו הקטנה ועל גורלם האישי והכלכלי של זמרים צעירים, יקיים קשרים עסקיים עם משתתפים בתכנית. חמורים גם דבריה של מפיקת התכנית "כוכב נולד" טמירה ירדני בראיון ל"דה מארקר" לאחר מעצרה של צנעני, על פיהם מותר היה למרגלית צנעני לייצג את עומר אדם, מכיוון שהודח מן התחרות בשל גילו הצעיר מדי. רוב משתתפי התחרות מודחים בשלב זה או אחר, ואין זה פוטר את השופטים בתחרות מהחובה שלא לקיים קשרים עסקיים עם משתתפים ולא להרוויח כספים מקידומם, שכן להחלטותיהם השיפוטיות בתכנית יש קשר ישיר לקידום זה. הרי זה כאילו שופט שפסק לטובת אדם שהופיע לפניו, יקיים מאוחר יותר קשר עסקי עם אותו אדם וידרוש ממנו לשלם לו אחוזים על תרומתו להצלחתו הכלכלית. נחמיה שטרסלר איננו מבין זאת למרבה הצער, אבל מרגלית צנעני כנראה הבינה היטב, שמעורבותה בענייניו של עומר אדם איננה ראויה, ושהרווח הכספי שהיא מבקשת לעצמה מהופעותיו הוא רווח פסול, ולכן עדיף לה לפנות לעולם התחתון ולא לבית המשפט.
אינני בוחנת כליות ולב ואין לי מושג מה הביא את נחמיה שטרסלר, אדם עם אידיאולוגיה רחוקה מלבי, אבל אזרח שומר חוק למיטב ידיעתי, לכתוב מאמר כה מביש שתוקף באופן כה מכוער את רשויות החוק במדינת ישראל, תוך מתן לגיטימציה לתופעות המסוכנות ביותר של חדירת הפשע המאורגן למרקם החיים בישראל. ראוי לו וגם לעיתונו לחזור בו ולהתנצל על כך.


יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

עוול המתחזה לצדק

שחרורו אתמול של דומיניק שטראוס-קאהן וסגירת התיק נגדו גרמו לחסידיו ותומכיו המרובים – כמה חברים בכל מקום יש לאיש עשיר ומפורסם – לתקוף את מאשימיו, כאילו מדובר במשפט צדק שהסתיים. אבל שחרורו של דומיניק שטראוס-קאהן, בטענה שהמתלוננת איננה אמינה איננו מעשה צדק, אלא עוול גדול שמאפיין את מערכות המשפט, שככל שהינן שיוויוניות וצודקות יותר ממערכות אחרות בחברה, עדיין הן מעדיפות במידה רבה את החזקים והעשירים. השחרור הזה מקבע את נחיתותן ומעצים את פגיעותן של נשים בכל העולם כולו, והנימוקים שלו הם נימוקים מבישים מאין כמותם, שמחזקים את התחושה שלגברים רבי עוצמה זכות לאנוס נשים כרצונם, ובפרט כאלה שמעמדן נמוך ומעורער.
אין שום ספק בכך שהתקיים בין דומיניק שטראוס-קאהן לחדרנית נאפיסאטו דיאלו, מהגרת מאפריקה, מין אוראלי: על חולצתה נמצאו סימני זרע שלו, ועל השטיח נמצא כתם זרע מעורב ברוקה. שטראוס-קאהן לא יכול היה להכחיש את קיום המגע המיני. הוא טען איפוא את הטענה הנצחית של אנסים חכמים – משה קצב הוא אנס טיפש – שאלה היו יחסים בהסכמה.
כאשר אנס טוען שהיו יחסים בהסכמה קשה מאד להוכיח את ההיפך, אלא אם כן האשה חבולה בצורה קשה במיוחד. נאפיסאטו דיאלו היתה חבולה, היו על גופה חבורות, אבל לא היו חבלות קשות. כתם הזרע המעורב ברוקה נמצא ליד האמבטיה. הכרטיס האלקטרוני שבאמצעותו היא נכנסה לחדר ויצאה ממנו לימד על כך ששהתה עם דומיניק שטראוס-קאהן שבע דקות. זמן מוזר לאהבה, העירה בצדק אבירמה גולן, העיתונאית היחידה בעיתון "הארץ" שלא דיבררה את שטראוס-קאהן. האחרים היו כמובן עיתונאים גברים וכולם הם חבריו ויודעים בוודאות שאין להעלות על הדעת שהוא אנס אשה בכוח. כיצד יכולים גברים לדעת אם גבר מסוגל או לא לאנוס אשה? לפי מעמדו הפוליטי, או לפי מידת החברות ביניהם? לא רק הזמן היה מוזר לאהבה. גם המקום, ליד האמבטיה. האם זוג שמקיים יחסים בהסכמה לא היה מעדיף את המיטה? ואיזו מין הסכמה זו, בין חדרנית שמעולם לא ראתה אותו קודם לכן, לראש קרן המטבע העולמית? מתי בכלל הם הספיקו להכיר ולהגיע להסכמה? האם יש אדם אחד שאינו מנוול או אידיוט שיכול להאמין לסיפור ההסכמה הזה? ואם היא הסכימה למין אוראלי, בתוך דקה או שתיים מאז כניסתה לחדר, איזה חופש היה לה להסכים בדיעה צלולה, חדרנית מהגרת מאפריקה מול אחד האנשים החזקים בעולם?
מדוע איפוא שוחרר שטראוס-קאהן? כי התברר שהחדרנית שיקרה לשלטונות ההגירה בארצות-הברית וסיפרה שעברה באפריקה אונס קבוצתי. היא גם שיקרה לרשויות המס. היא גם ניהלה שיחת טלפון עם ידיד המרצה מאסר על הברחת סמים.
מה כל זה קשור לתלונת האונס? זה לא קשור. מהגרים משקרים הרבה כדי לקבל אשרת כניסה לארצות נחשקות. גם עיאן הירשי עלי, אשה מלומדת ואמיצה, שיקרה כדי להיכנס להולנד. מהגרים בכלל משקרים ומרמים הרבה, כי מציאות חייהם מאד מאד קשה, רובם עובדים בעבודות הקשות והבלתי נעימות ביותר, וחשופים למירמה, הונאה ופגיעה. האזרחים שעושקים ומנצלים מהגרים, ואף אלה שפוגעים בהם בדרך נפשעת, למשל אלה שאונסים נשים, חומקים לרוב מעונש, כי מהגרים לרוב אינם מתלוננים. הם מפחדים, ובצדק.
לכל זה אין שום קשר לאשמת האונס. כאשר אשה מתלוננת על אונס, צריך לבדוק אם קרה אונס. במיוחד כאשר יש ראיות חזקות כמו אלה שיש במקרה הזה, ולא אם האשה אמינה או שקרנית. הרי אין זו תלונה שנסמכת על עדות האשה בלבד. יש תוצאות בדיקת דנ"א שזיהו זרע על השטיח וזרע על חולצתה, יש תיעוד רפואי של חבלות על גופה. היא חדרנית שלא הכירה את שטראוס-קאהן קודם לכן, והיא היתה בחדרו שבע דקות. אין שמץ היגיון בטענה שהיו ביניהם יחסים בהסכמה. אין שום ספק ששטראוס-קאהן כפה את עצמו עליה, וגם אם אכן הסכימה מתוך אימה ופחד לקיים עמו מין אוראלי, אין שום ערך לכזו הסכמה. אם שיקרה לשלטונות ההגירה או לרשויות המס, זה איננו פוטר את המדינה מהחובה להגן עליה ממעשי אלימות קשים כמו אונס, וזה איננו פוטר את המדינה מהחובה להביא את עניינה לבית המשפט ולבררו עד תומו. אם הדבר לא נעשה כן, הוא לא נעשה לא מפני שהיא שקרנית, אלא מפני שהיא מהגרת, מפני שהיא שחורה, מפני שהיא אשה אלמונית ונחותת מעמד, שנאנסה על ידי גבר חזק במיוחד, שפגע גם בנשים אחרות, ומפני שכאשר אדם הוא רם מעלה, בכל מקום בעולם, גם במדינות המתיימרות להיות דמוקרטיות שיוויוניות, סוגרים את תיקו מבלי להביאו למשפט, במיוחד כאשר הוא אונס אשה שנחשבת נחותה ממנו, או כמה נשים כאלה. כמעט אותו הדבר קרה גם בישראל, ונמנע רק במזל, בגלל עודף ביטחון עצמי של הנאשם.
איש לא גרם עוול לדומיניק שטראוס-קאהן. הוא זה שגרם עוול לחדרנית שרצתה רק לעבוד ולהתפרנס ולחיות בשקט, פגע בה מאד והרס את חייה והכפיש את שמה. היא לא הראשונה. קדמו לה נשים אחרות. אחת מהן, פירושקה נאד ההונגריה שעבדה איתו בקרן המטבע הבינלאומית והוא כפה עליה לקיים עמו יחסי מין, לא התלוננה על אונס, אמרה שיחסי המין היו בהסכמה, אבל שהוא הפעיל עליה לחצים קשים, ניצל את מעמדו, ואיננו צריך להיות מעביד של נשים. אם הוא נחלץ ממשפט אונס ומעונש על פשעו, מעמדו וכספו גרמו לכך ולא חפותו וצדקתו. לא מי שהאשים אותו צריך להתנצל, אלא מי שהגן עליו ועדיין מגן הוא זה שצריך להתבייש.



יום שני, 22 באוגוסט 2011

מריה מגדלנה

המסורת על אהבת ישו ומריה מגדלנה, ששבה לתודעה בעוצמה רבה בעקבות הספק מותחן ספק קול קורא של העידן החדש "צופן דה-וינצ'י", ועוררה שערוריה דומה בשנות התשעים עם סרטו של מרטין סקורסיזי "פיתויו האחרון של ישו", חוזרת ומסעירה לפרקים את הכנסייה הקתולית ואת רצועת התנ"ך, ומריצה את המאמינים והחילונים גם יחד אל אולמי הקולנוע וחנויות הספרים. צחוק הגורל הוא שהכנסייה הקתולית עצמה אחראית למסורת הנוצרית על סיפור האהבים הזה, שכמו סיפור אהוב אחר שהתהווה בצורה דומה – סיפור אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא – מקורו הוא בכתבי הקודש עצמם, וישנם אף קווי דימיון בין דרך היווצרותם של שני הסיפורים המלבבים, מלשון ליבבתיני אחותי כלה, שאינה נטולת קשר לענייננו.

רק בבשורה של לוקס, בפרק ח, מופיעה מריה מגדלנה, שמקובל לתרגם את שמה כמרים המגדלית, עוד בחייו של ישו. אני משתמשת בתרגומו של פרנץ דליטש, בתיקונים על פי הוולגטה:

לאחר הדברים האלה עשה את דרכו דרך עיר וכפר, דורש ומבשר את מלכות האל ושנים העשר [השליחים] איתו, ונשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים, מרים הנקראה מגדלית, אשר גורשו ממנה שבעה שדים, ויוחנה אשת חוזא סוכן הורדוס ושושנה ואחרות רבות, אשר שירתוהו מנכסיהן.

לוקס נוטה למלא בבשורה שלו "חורים" בסיפור תולדות ישו, שמופיע בבשורות האחרות כאדם מבוגר שמתבלט כמטיף לאחר מאסרו והריגתו של יוחנן המטביל, והוא מוסיף דמויות חדשות ופרטים על דמויות שנזכרו רק בחטף בבשורות האחרות. כך הוא מספר לנו על מריה מגדלנה שנודדת עם ישו בעודו מטיף ודורש בגליל. אבל בבשורות האחרות מופיעה מריה מגדלנה רק עם צליבתו ומותו של ישו. כך אצל מתי בפרק כ"ז:

וישוע הוסיף לקרוא בקול גדול ותצא רוחו. והנה נקרעה פרוכת ההיכל מלמעלה למטה לשניים קרעים והארץ נרעשה והסלעים נבקעו: והקברים נפתחו ורבים מגופות הקדושים ישני אדמת עפר ניעורו: ויצאו מן הקברים אחרי הקיצו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים: ושר המאה והאנשים אשר איתו השומרים את ישוע, כראותם את הרעש ואת אשר נהייתה נבהלו מאד ויאמרו: אכן זה היה בן אלוהים: ותהיינה שם נשים רבות הרואות מרחוק אשר הלכו אחרי ישוע מן הגליל לשרתו, ובתוכן מרים המגדלית ומרים אם יעקב ויוסף ואם בני זבדי: ויהי בערב ויבוא איש עשיר מארימתיה ושמו יוסף וגם הוא היה מתלמידי ישוע: ויגש אל פילטוס לשאול את גוויית ישוע ויצו פילטוס כי תינתן לו: ויקח יוסף את הגוויה ויכרוך אותה ביריעת בד טהורה (תכריכים), וישימה בקבר החדש אשר חצב לו בסלע, ויגל אבן גדולה על פתח הקבר וילך לו: ומרים המגדלית ומרים האחרת היו יושבות שם ממול הקבר.

אם החיזיון של אחרי מות ישו מזכיר לכם את "מכסחי השדים", אינכם טועים הרבה – היצירה הפופולרית הנוצרית מרבה לשאוב מחזיונות הברית החדשה, גם כשהמפיקים משתייכים ל"יהודים השולטים בהוליווד". והנה המשך הסיפור אצל מתי, פרק כ"ח:

ובערב שבת אור ליום שבת באה מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר: והנה רעש גדול היה, כי מלאך ה' ירד מן השמים, ויגש ויגל את האבן מן הפתח וישב עליה: ויהי מראהו כברק ולבושו לבן כשלג: ומפחדו נבהלו השומרות ויהיו כמתות: ויען המלאך ויאמר אל הנשים: אתן אל תיראו, הן ידעתי כי את ישוע הנצלב אתן מבקשות: איננו פה כי קם כאשר אמר. בואו ראו את המקום, שבו היה מונח האדון. מהרנה לכנה ואמורנה לתלמידיו כי קם לתחייה, והנה הוא הולך לפניהם הגלילה ושם תראוהו. ותמהרנה לצאת מן הקבר ביראה ובשמחה גדולה, ותרוצנה להגיד לתלמידיו. הנה הולכות להגיד לתלמידיו והנה ישוע נקרה אליהן ויאמר: היו שלום! ותגשנה ותאחזנה ברגליו ותשתחוין לו. ויאמר אליהן ישוע אל תיראו, לכנה והגדנה לאחי וילכו הגלילה ושם יראוני.

בין שני חלקי הסיפור הוכנס אצל מתי קטע נוסף של שנאת יהודים שסותר את סיפורן של שתי הנשים: על פי קטע זה באו הכהנים הגדולים והפרושים אל פילטוס ודרשו ממנו לחתום את האבן ולהעמיד עליה משמר, מאחר שישו ניבא שיקום מקץ שלושה ימים, ותלמידיו עלולים לגנוב בלילה את גופתו. לאחר המשך סיפורן של הנשים מסופר שכוהני וזקני היהודים שיחדו את אנשי הצבא הרומיים כדי שיספרו שתלמידי ישו באו וגנבוהו, ויסתירו את תחייתו מן המתים.
בכלל בברית החדשה השלטון הרומי, המגולם בדמותו של הנציב פילטוס, נציב רומי ידוע באכזריותו הנוראה כלפי היהודים ובהוצאות להורג של עשרות אלפי יהודים, הופך למשרתם ועושה דברם של היהודים, ללא ספק עריכה שנועדה להתאים את המסר הנוצרי לצרכיו של השלטון הרומי שאימץ אותו בראשית המאה הרביעית לספה"נ, בימי הקיסר קונסטנטינוס.

על פי מתי, מריה מגדלנה הינה איפוא חסידה של ישו מן הגליל, שהגיעה עם חברותיה לחזות בצליבתו ו"לשמור על הקבר", כלומר לקונן על המת. אבל כבר בגירסה צנועה זו, מגדלנה ורעותה הן הראשונות שזוכות לפגוש את ישו הקם מקברו ולספר על כך לתלמידיו. כאשר משווים סיפור זה לסיפורו של מרקוס, שבשורתו, שהיא השנייה בברית החדשה, היא כנראה העתיקה ביותר, אפשר לשחזר את הסיפור המקורי, אלא שנוספו לו כמה תוספות שסותרות את המסופר בו, כדי להתאימו למסופר אצל מתי, לוקס ויוחנן. הנה כך אצל מרקוס, פרקים ט"ו-ט"ז, שהם שני הפרקים האחרונים בבשורה הקצרה הזו:

וישוע נתן קול גדול ויפח את נפשו: ופרוכת ההיכל נקרעה לשניים מלמעלה עד למטה. וירא שר המאה העומד לנגדו כי בזעקו כן נפח את נפשו, ויאמר: אכן האיש הזה היה בן האלוהים. וגם נשים היו שם רואות מרחוק ובתוכן גם מרים המגדלית ומרים אמו של יעקב הקטן ושל יוסף ושלומית, אשר גם הלכו אחריו ושירתוהו בהיותו בגליל, ורבות אחרות אשר עלו איתו ירושלימה. ועת הערב הגיע, ומפני אשר ערב שבת היה, בא יוסף מארימתיה, דקוריון (איש המימשל העירוני) אציל, שגם הוא ציפה למלכות האלוהים, נכנס באומץ אל פילטוס וביקש את גופת ישו. פילטוס התפלא האם כבר הסתלק, קרא לשר המאה ושאל אותו האם כבר נפטר. וכשנודע לו משר המאה, העניק ליוסף את הגופה. יוסף קנה יריעת בד  והשכיב אותו כרוך ביריעת הבד (בתכריכים, כמנהג היהודים), והניח אותו בקבר חצוב בסלע, וגלל אבן על פתח הקבר. ומרים המגדלית ומרים אם יוסף צפו היכן נקבר.
[פרק ט"ז] כאשר עבר יום השבת, קנו מרים המגדלית ומרים אם יעקב ושלומית בשמים כדי לסוכו בהם בבואן. והשכם בבוקר באחת השבתות באו לקבר, וכבר זרחה השמש. ותאמרנה אשה אל אחותה מי יגול לנו את האבן מעל פתח הקבר, וכשהביטו ראו שנגללה האבן, אשר היתה גדולה מאד. ובהיכנסן אל הקבר ראו צעיר יושב מימין, עטוף שַלְמָה לבנה ונחרדו מאד. ויאמר אליהן: אל תחרדו! את ישוע הנוצרי אתן מבקשות, את הנצלב, הוא קם, איננו פה, זה המקום שבו השכיבוהו. אבל לכו אימרו לתלמידיו ולפטרוס, כי הולך הוא לפניכם הגלילה ושם תראוהו כאשר אמר לכם: והן יצאו ונמלטו מן הקבר, חיל ורעדה אחזון, ולא הגידו דבר לאיש כי יראו.

מבין כל הבשורות גירסתו של מרקוס היא הנוגעת ללב ביותר: שתי הנשים נבהלו מאד ושמרו את הסיפור בלבן, ולא סיפרוהו לאיש. זה היה כנראה הסיפור המקורי: למותו בצליבה של ישו וקבורתו בידי חסידו הנכבד יוסף מארימתיה, נוסף הסיפור על שתי הנשים שראו במו עיניהן כי ישו נעלם מן הקבר, ושמעו מפי המלאך כי קם מן המתים והלך הגלילה אל תלמידיו. כאשר נוצר הסיפור הזה, המסורת על קומו לתחייה של ישו רק החלה להתרקם, והסיפור נועד לומר למאמינים: אתם חושבים שישו נצלב ומת, אבל הוא קם לתחייה, ושתי נשים מחסידותיו ראו זאת במו עיניהן, אבל מרוב פחד הן לא סיפרו זאת לאיש, ולכן איש אינו יודע זאת. אצל מרקוס מובא הסיפור ברצף, ואילו אצל מתי נחתך לשניים כדי להכניס באמצעו מעט שנאת יהודים, ולחזק את המסורת שהתפתחה בינתיים על קומו לתחייה של ישו שלושה ימים לאחר מותו, על פי נבואה שניבא בטרם מותו לתלמידיו. ככל שהתבססה המסורת על קומו לתחייה של ישו, מאסו הנוצרים בסיפורו הנוגע ללב של מרקוס על הנשים המבוהלות שלא סיפרו לאיש כי נעלם מקברו, ושתי הנשים שהיו עדות על פי מרקוס לתחייתו, שמריה מגדלנה היא אחת מהן, הפכו חשובות יותר וסיפור פחדן ושתיקתן המבוהלת נעלמו, ופינו את מקומם לסיפורו של מתי, כי שתי מרים יצאו הגלילה לספר לתלמידי ישו על קומו לתחייה, ואפילו פגשו בדרך את ישו, ששלח אותן להודיע לתלמידיו בגליל כי במהרה יראוהו. סיפורו של מרקוס אמנם נשמר בברית החדשה ולא הוכנסו בו שינויים, אך הוצמדו לו תוספות שמתאימות את המסופר לבשורות האחרות:

והוא כאשר קם מן המתים ביום הראשון בשבוע, נראה בראשונה אל מרים המגדלית, אשר גירש ממנה שבעה שדים: ותלך ותגיד לאנשים אשר היו עמו והם מתאבלים ובוכים, וכאשר שמעו כי הוא חי לא האמינו לה. אבל לאחר מכן הופיע בדמות שונה כשטיילו בדרכם לכפר, והם הלכו ואמרו לאחרים, וגם להם לא האמינו. ובאחרונה הופיע לאחד עשר (השליחים) כאשר נועדו יחדיו, וגינה את חסרון אמונתם וקשי לבבם, כי לא האמינו לאלה שראוהו קם לתחייה.

המשפט האחרון מעיד כנראה על ויכוח פנימי בנצרות המוקדמת, שבו השליחים היהודים, שראו בישו מושיע בן תמותה, אך לא אל, דחו את המסורת על קומו של ישו לתחייה, ואילו המאמינים הקרובים יותר למסורות האליליות עיצבו את סיפורו בדומה לסיפורים המיתולוגיים, שבהם מת האל וקם לתחייה כמו האל תמוז.

כאשר התפתחה האמונה באלוהותו של ישו ובקומו לתחייה מן המתים, הלכה וגדלה איפוא חשיבותן של הנשים שהעידו על היעלמותו מן הקבר, ונוצר הצורך להרחיב את סיפורן. לוקס נרתם למשימה והוסיף את הסיפור שהזכרתי קודם על מרים המגדלית שגורשו ממנה שבעה שדים ושיחד עם נשים אחרות תמכה בישו בתקופה שהטיף בגליל. גם את סיפורו של מרקוס על מפגש הנשים עם המלאך בקבר הריק מעבד לוקס, בפרקים כ"ג-כ"ד, באופן שמדגיש את תפקיד הנשים כמעידות על קומו של ישו לתחייה:

ויום ערב שבת היה והשבת הגיעה. ותלכנה אחריו מן הנשים אשר באו איתו מן הגליל ותחזינה את הקבר ואת אשר הושם בו גוייתו: ואחרי שובן הכינו בשמים ומשחות, ובשבת שבתו כפי המצוה.
ובראשון בשבת לפני עלות השחר באו אל הקבר והביאו את הבשמים אשר הכינו, ומצאו את האבן גלולה מן הקבר. ותבאנה פנימה ולא מצאו את גוויית האדון ישוע. וכך אירע, שבעודן נבוכות על הדבר הזה, והנה שני גברים עומדים תחתיהן ובגדם זוהר. מאחר שהתיראו וכבשו את פניהן בקרקע, אמרו אליהן: מה תבקשנה את החי אצל המתים? איננו כאן כי קם, זכורנה את אשר דיבר אליכן בעוד היותו בגליל לאמר: כי צריך בן האדם להימסר לידי אנשים חטאים ולהיצלב וביום השלישי קום יקום. ותזכורנה את דבריו, ותשבנה מן הקבר ותגדנה את כל הדברים האלה לאחד העשר ולכל האחרים: ומרים המגדלית ויוחנה ןמרים אם יעקב והאחרות אשר עימהן, הן אשר אמרו זאת לשליחים, ודברים אלה נראו להם כהזיה.

גם התיאור על שמירת השבת של הנשים נשמע כתשובה לפולמוס יהודי-נוצרי, שהצביע על פירכות בסיפורי הנוצרים בשל תיאורים שסותרים את מנהגי היהדות.

כך הפכה מריה מגדלנה המבוהלת ומוכת ההלם של מרקוס, לאחת מן המבשרות על תחיית ישו מן המתים, אשר השליחים סירבו להאמין להן, וכפי שמספר לוקס בהמשך הפרק, ננזפו השליחים מפי ישו עצמו על כך שלא האמינו לנשים החסודות. בשורתו של לוקס מסתיימת בכך שלאחר שישו דיבר עם השליחים ואף אכל מעט דג צלוי בדבש דבורים, עלה מיד השמיימה, בלי סערה ובלי רכב אש וסוסי אש, אלא פשוט כך. אבל אצל לוקס, מריה מגדלנה היא רק אחת מכמה נשים המבשרות על תחיית ישו. בשורתו של יוחנן היא זו שהעניקה לה את הייחודיות, בסיפור שהעניק גוון ארוטי לתחייתו של ישו ולפגישתו עם מריה מגדלנה. בעוד שלוש הבשורות המוקדמות של מתי, מרקוס ולוקס, שבשל ההקבלות הרבות בין שלושתן הן מכונות הבשורות הסינופטיות, או האוונגליונים הסינופטים, מספרות על קבורתו של ישו בקבר שחצב יוסף מארימתיה בסלע, מציב יוחנן את קברו של ישו בגן, ולא בכדי. מסורות נוצריות קושרות את ישו לאדם הראשון, שהאל כזכור שם בגן עדן לעבדה ולשומרה. אבל גן עדן הוא גם המקום שבו אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, הגן הוא מקום תענוגות הדודים והוא גם סמל לגופה הנאהב של האשה ולאיבר המין הנשי. במסורת הנוצרית מריה הבתולה היא גן נעול אחותי כלה, ובמסורת היהודית מעשה הדודים הוא ביקור בגן:

גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום:
שלחייך פרדס רימונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים:
נרד וכרכום קנה וקינמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות, עם כל ראשי בשמים:
מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון:
עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו:
באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושיכרו דודים:
אני ישנה ולבי ער: קול דודי דופק פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה:
פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם? דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו: קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול.
                                שיר השירים, ד, י"ב- ה, ה

יוחנן המבשר אוהב מאד למקם את ישו, בחייו ובמותו, בגן. בעוד שבבשורות המוקדמות תופסים היהודים את ישו בגת שמנים, לשם ירד עם תלמידיו מהר הזיתים, הרי אצל יוחנן, פרק י"ח:

ויהי ככלות ישו לדבר את הדברים האלה ויצא החוצה עם תלמידיו מעבר לנחל קידרון, ושם גן, ויבוא בו הוא ותלמידיו. וגם יהודה מוסרו ידע את המקום כי פעמים רבות נועד שמה ישוע עם תלמידיו.

וכך הציב יוחנן, פרקים י"ט-כ, את קברו של ישו בתוך גן, ואף דאג לחבר בתודעת הקוראים בין הגן אשר בשיר השירים, לבין הגן שבו הציב את קברו של ישו, גן שהפך גם למקום תחייתו, ולמקום מפגשו עם מריה מגדלנה, מפגש שהמסורת הנוצרית הפכה למפגש אוהבים בסצינה שידועה במסורת הכנסייתית כסצינת Noli me tangere, כלומר "אל תגעי בי!"

ויהי אחרי כן בא יוסף מארימתיה והוא תלמיד ישוע אך בסתר מפני היהודים, וישאל מאת פילטוס אשר יתנוהו לשאת את גופת ישוע, וינח לו פילטוס ויבאו וישא את גופת ישוע: ויבוא גם ניקודמוס אשר בא תחילה אל ישוע בלילה, נושא עמו תערובת מור ואהלות כמאה ליברות, ויקחו את גופת ישוע ויחתלוה בתכריכים עם הבשמים כאשר נוהגים היהודים לקבור את מתיהם: ובמקום אשר נצלב שם היה גן, ובגן קבר חדש אשר לא הושם בו איש עד עתה: שם שמו את ישוע כי ערב שבת היה ליהודים והקבר קרוב.
[פרק כ] ויהי בראשון בשבוע לפנות הבוקר בעוד חושך ותבוא מרים המגדלית אל הקבר ותרא את האבן מוסרת מעל הקבר. ותרוץ ותבוא אל שמעון פטרוס ואל התלמיד האחר אשר אהבו ישוע, ותאמר אליהם הנה נשאו את האדון מקברו ולא ידענו איפה הניחוהו, ויצא פטרוס והתלמיד האחר וילכו אל הקבר, וירוצו שניהם יחדיו וימהר התלמיד האחר לרוץ ויעבור את פטרוס ויבוא ראשונה אל הקבר. וישקף אל תוכו וירא את התכריכים מונחים, אך לא בא פנימה. ויבוא שמעון פטרוס אחריו והוא נכנס אל הקבר וירא את התכריכים מונחים: והסודר אשר היתה על ראשו איננה מונחת אצל התכריכים כי אם מקופלת לבדה במקומה. ויבוא שמה גם התלמיד האחר אשר בא ראשונה אל הקבר וירא ויאמן: כי לא הבינו עד עתה את הכתוב אשר קום יקום מעם המתים: וישובו התלמידים וילכו אל ביתם, ומרים עמדה בוכיה מחוץ לקבר. ויהי בבכותה ותשקף אל תוך הקבר, ותרא שני מלאכים לבושי לבנים יושבים במקום אשר שמו שם את גופת ישוע, אחד מראשותיו, ואחד מרגלותיו. ויאמרו אליה, אשה, למה תבכי? ותאמר אליהם: כי נשאו מזה את אדוני ולא ידעתי איפה הניחוהו, ויהי בדברה זאת ותיפן אחריה ותרא את ישוע עומד, ולא ידעה כי הוא ישוע: ויאמר אליה ישוע: אשה, למה תבכי, את מי תבקשי, והיא חשבה כי הוא הגנן, ותאמר אליו: אדוני, אם אתה נשאת אותו מזה הגידה נא לי איפה הינחתו ולקחתיו משם: ויאמר אליה ישוע: מרים, ותפן ותאמר אליו: רבי! [בוולגטה כתוב Rabboni] ויאמר אליה ישוע: אל תגעי בי, כי עוד לא עליתי אל אבי, אך לכי נא אל אחיי ואמרי אליהם: אני עולה אל אבי ואביכם ואל אלהי ואלוהיכם: ותבוא מרים המגדלית ותספר אל התלמידים כי ראתה את האדון וכזאת דיבר אליה.

ובכן לא גן בלבד יש לנו כאן, אלא גם מור ואהלות שמביא החסיד ניקודמוס כדי לסוך בהם את גופו של ישו, ממש כמו המור והאהלות המוזכרים בגנה הנעול של אחותי כלה בשיר השירים. ולא זו בלבד: מדוע יאמר גבר לאשה "אל תגעי בי?" תהו המאמינים – האין זה ברור שאל לאשה לגעת בגבר? אלא אם כן מדובר באשת חיקו שמורגלת במגעו. אותו איסור מגע זמני שהטיל ישו על מרים המגדלית בסיפורו של יוחנן, רק הוסיף וחיזק את דמותה של מרים כאשת חיקו, ומאחר שישו נצלב בהיותו גבר צעיר, ציירו להם הנוצרים את דמותה של מריה מגדלנה כצעירה יפהפיה הראויה להיות בת זוגו של אלוהים.

אבל המסורת הנוצרית לא הסתפקה בסיפורים שמייחסת הברית החדשה למריה מגדלנה, והעשירה את דמותה המפתה בכך שייחסה לה כמה מסיפורי הברית החדשה המתייחסים בבירור לנשים אחרות. ושוב, האסוציאציות לשיר השירים הן אלה שמובילות את מספרי הסיפורים ומשפיעות על עיצובם.

בבשורה ע"פ מתי, כ"ו, ו-ט, מופיע סיפור נאה על אשה נטולת שם:

ויהי בהיות ישוע בבית היני בבית שמעון המצורע: ותקרב אליו אשה ובידה פך שמן יקר מאד ותיצוק על ראשו בהסיבו על השולחן. ויראו התלמידים ויתרעמו לאמר על מה האיבוד הזה: כי השמן הזה היה ראוי להימכר במחיר רב ולתתו לעניים. וידע ישוע ויאמר אליהם: למה תּוֹגוּ את האשה, הלא מעשה טוב עשתה עמדי: כי עניים תמיד עמכם, ואנוכי אינני אתכם תמיד. כי אשר שפכה את השמן הזה על גופי לחנוט אותי עשתה זאת: אמן אומר אני לכם כאשר תיקרא הבשורה הזו בכל העולם, גם את אשר היא עשתה יסופר לזיכרון לה.

בבשורתו של מרקוס, פרק י"ד, ג-ט, הסיפור דומה, בתוספת כמה פרטים לסבר את האוזן:

ויהי בהיותו בבית היני, בבית שמעון המצורע, ויסב אל השולחן ותבוא אשה ובידה פך שמן נרד זך ויקר מאד ותשבור את הפך ותיצוק על ראשו: ויש אשר מתרעמים איש אל רעהו לאמר: על מה היה איבוד השמן הזה? כי ראוי היה זה להימכר ביותר משלוש מאות דינר ולתתו לעניים, ויגערו בה. ויאמר ישוע: הניחו לה, למה תוגיון נפשה, מעשה טוב עשתה עמדי: כי העניים תמיד עמכם וכשתרצו תוכלו להיטיב להם, ואנכי לא אהיה אתכם תמיד. את אשר היה לאל ידה עשתה, הקדימה למשוח את גופי לחונטו: אמן אומר אני לכם, כי באשר תיקרא הבשורה הזאת אל כל העולם, גם את אשר עשתה היא יסופר לזיכרון לה.

אצל מתי, שהוא הקרוב ביותר למסורות היהודיות בדבר משיח בן דוד, ופותח את בשורתו בתיאור השושלת המחברת את ישו לדוד המלך דרך יוסף אביו – תיאור שיש לו משמעות רק אם מקבלים את היותו של ישו בנו של יוסף, ולא בנו של האל ואחד עם האל כדבר התיאולוגיה הנוצרית המאוחרת יותר - הסיפור מרמז כמובן על משיחת מלך ישראל, שהרי ע"פ מסורת זו ישו הוא המשיח בן-דוד: "ויקח שמואל את פך השמן וייצק על ראשו ויישקהו ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד." (שמואל א' י, א, במקרה זה משיחת שאול למלך).
אבל עם התפתחותה של התיאולוגיה הנוצרית הפך הסיפור הזה, הקושר את ישו למושגים של משיח בן-דוד, מלכות דוד וריבונות ישראל, למכשול, והיה צורך לפרשו מחדש: האשה לא ביקשה למשוח את ישו למלך ישראל, אלא לחנוט את גופו העתיד להיצלב, בשמן, שאצל מרקוס הוא שמן הנרד, אותו נרד שמופיע בגן הנעול משיר השירים, הגן שהינו אחותי כלה.

אצל לוקס, פרק ז, עבר הסיפור עיבוד ושינוי: "והנה אשה אחת בעיר והיא חוטאת שמעה כי הוא [ישוע] מסב בית הפרוש ותבא פך שמן המור, ותעמוד לרגליו מאחוריו ותבך ותחל להרטיב את רגליו בדמעות ותנגב אותן בשערות ראשה ותישק את רגליו ותמשח אותן בשמן."

על פי לוקס בעל הבית הפרושי הסתייג מן האשה החוטאת, אבל ישו אמר אליו: "הראית את האשה הזאת? הנה באתי אל ביתך ומים על רגליי לא נתת והיא הרטיבה את רגלי בדמעות ותנגב בשערותיה: נשיקה לא נשקתני והיא מאז באתי לא חדלה לנשק את רגליי: בשמן לא משחת ראשי והיא בשמן המור משחה את רגליי: לכן אני אומר אליך נסלחו לה חטואתיה הרבות."

קל לראות כי לוקס הכיר לפחות את גירסתו של מרקוס לסיפור, וכי בהשפעת שמן הנרד שהזכיר מרקוס, התעוררו אצלו האסוציאציות משיר השירים: "נרד וכרכום, קנה וקינמון, עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים". כמה פסוקים אחר כך מספרת הכלה בשיר השירים כי דודה דפק על דלתה כאשר כבר ישנה: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם? דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו: קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול."

לוקס עיבד איפוא את הסיפור כך שיתאים למסופר בשיר השירים, ואת שמן הנרד החליף בשמן המור, ומכיוון שכך החליף גם את משיחת הראש ברחיצת הרגליים, כמו בשיר השירים, והרחיק עוד יותר את הסיפור מגירסתו המקורית, שרומזת לדמותו של ישו כמשיח בן-דוד, ולא כאלוהים שנולד מרחם הבתולה.
לרוע מזלה של מריה מגדלנה בחר לוקס להזכירה מיד לאחר תום סיפורה של האשה החוטאת שמשחה את ישו בשמן: "ויהי אחרי כן ויעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר קורא ומבשר את מלכות האלוהים ושנים העשר איתו: ונשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים מרים הנקראה מגדלית אשר גורשו ממנה שבעה שדים." סמיכות זו גרמה למאמינים לבלבל את סיפורה של האשה החוטאת עם זה של מרים המגדלית, ולהפוך את מי שהצטיירה כבר מסצינת "אל תגעי בי" אצל יוחנן כבת זוגו של ישו, לזונה שחזרה בתשובה, ולאשה שמסעירה את החושים.

אבל התקבעות דיוקנה של מריה מגדלנה כאשה יפהפיה ששערה הזהוב גולש עד הקרקע נובעת מכך שהמסורת הנוצרית סיפחה למריה מגדלנה סיפור שמתייחס למריה-מרים אחרת, הלא היא מרים אחות מרתא. סיפור זה מופיע לראשונה בבשורה של לוקס, פרק י', ל"ח-מ"ב:

ויהי בנוסעם ויבואו אל כפר אחד ואשה אחת ושמה מרתא אספה אותו [את ישוע] אל ביתה: ולה היתה אחות ושמה מרים אשר ישבה לרגלי ישוע לשמוע אל דברו: ומרתא יגעה ברוב שירותה ותיגש ותאמר הלא תשים על לבך אדוני אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי אמור נא אליה ותעזור לי: ויען ישוע ויאמר לה: מרתא מרתא, את דואגת ומוטרדת על הרבה, אך רק דבר אחד נחוץ, ומרים בחרה לה החלק הטוב אשר לא יוקח ממנה.

לא במקרה זכה גם סיפור זה לפרשנות ארוטית: מרים אחות מרתא מתוארת כיושבת לרגלי ישו, בדומה לרות המואביה השוכבת למרגלות בועז, וראוי לזכור גם שעל פי המסורת הנוצרית, ישו אף הוא צאצאה של רות המואביה, בהיותו צאצא לדוד המלך.

מה עשה המבשר יוחנן, שהכיר היטב את שלושת הבשורות שקדמו לו? חיבר יחדיו את סיפורי האשה האלמונית מבית היני בבשורות מתי ומרקוס, שמשחה את ראשו של ישו בשמן הנרד, ואת סיפור האשה החוטאת מבשורת לוקס, ואת סיפורן של האחיות מרים ומרתא, אף הוא מבשורת לוקס, והוסיף עליהן עוד סיפורים מסיפורים שונים, ועירבל את כולם יחדיו לסיפור שלהלן. הנה כך יוחנן פרק י"ב:

וששת ימים לפני חג הפסח בא ישוע לבית היני, מקום מגורי לזרוס, אשר העיר מעם המתים: ויעשו לו שם משתה בערב, ומרתה משרתת, ולזרוס היה אחד מן המסובים איתו. ומרים לקחה ליברה של משחת נרד טהורה ויקרת ערך, ומשחה את רגליו של ישו, ונגבה בשערותיה את רגליו, ונמלא הבית בריח המשחה.

יוחנן החליף אמנם את שמן המור של לוקס במשחת נרד, כמו אצל מרקוס, אך עדיין נשארה האסוציאציה לשיר השירים, והתיאור הארוטי של האשה, לא האשה החוטאת של לוקס, אלא מרים שישבה למרגלות ישו, וכעת מנגבת בשערה את רגליו, תיאור רחוק מאד מן הסיפור התמים של מתי על האשה שמושחת את ראש ישוע בשמן, והריח, ריח בושם הנרד הממלא את הבית! האם פלא הוא שהסיפור נתפרש כתמונת אהבת גבר ואשה? הרי גם סיפור אהבתם של שלמה ומלכת שבא צמח מתיאור הבושם שהביאה לו המלכה כמינחה: "לא בא כבושם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה" (מלכים א, י, י). בימים שבהם הורגלו הבריות לתיאורים מרומזים ומעודנים של יחסי מין, וגסות הרוח המודרנית היתה זרה להם זרות גמורה, נתפס תיאורו הארוטי של יוחנן כתיאור מובהק של זוג נאהבים, ותיאור של ריח בושם המתפשט בבית מילא את תפקידה של המוסיקה הרומנטית בקולנוע שלנו, או של דכי גלי הים המתנפצים אל החוף בסדרות אמריקניות מהוגנות מאמצע המאה הקודמת.

הכנסייה הקתולית, שהיא האחראית להכללת הבשורה על פי יוחנן בכתבי הקודש, לא יכלה שלא לדעת כיצד מתפרש תיאורו של יוחנן בעיני הקוראים, ולו הפריע לה הדבר מאד, לא היתה מכלילה את בשורת יוחנן בברית החדשה. כנראה שהכנסייה הקתולית, לפחות זו של ימי קדם, היתה שונה מאד מכפי שמצייר דן בראון הפרוטסטנטי בספרו.

מאחר שמאמיני הכנסייה הקתולית בלבלו בין האשה החוטאת לבין מרים המגדלית, ומכיוון שיוחנן יצר זיהוי בין האשה החוטאת לבין מרים אחות מרתא, נותר כעת רק לזהות את מרים אחות מרתא עם מרים המגדלית, ובכך להשלים את דמותה של מרים המגדלית כזונה שחזרה בתשובה והפכה לאהובתו של ישו בזכות מסירותה לו, ולפיכך זכתה להיות הראשונה שפוגשת אותו בקומו לתחייה.

ואכן בליל הדמויות מן הברית החדשה מופיע בלול היטב בשמן בפרק על מריה מגדלנה הקדושה ב"אגדת הזהב" של יעקב ווראגין מן המאה השלוש-עשרה, אוסף סיפורי קדושים שנחשב לנפוץ ביותר באירופה בימי הביניים אחרי כתבי הקודש.

מתוך אגדת הזהב, פרק 96:

על מריה מגדלנה הקדושה

מריה פירושו מים מָרִים, וגם מאירה או מוארת. בשלושת אלה אנו רואים שלושה חלקים: החלק הטוב ביותר אשר בחרה, כלומר חלק החזרה בתשובה, חלק חשבון הנפש הפנימי וחלק תהילת השמיים. בשלושת החלקים אנו רואים את אשר אמר האדון: מרים בחרה בחלק הטוב, אשר לא יילקח ממנה. החלק הראשון לא יילקח ממנה עקב סופו, כי הוא תוצאת היופי, החלק השני עקב המשכו, כי חשבון הנפש לגבי חיינו הוא המשכו של חשבון הנפש לגבי הולדתנו, והחלק השלישי עקב נצחיותו.
באיזו מידה בחרה איפוא את החלק הטוב של החזרה בתשובה, כלומר את המים המרים? כי שם ידעה רוב מרורים, כי ברור, ששפכה דמעות רבות, שבהן רחצה את רגלי האדון. ובאיזו מידה בחרה את החלק הטוב של חשבון הנפש הפנימי, כלומר את היותה מאירה? כי שם ספגה בתאוה, את מה שאחר כך שפכה בשפע, שם קיבלה אור, שלאחר מכן האירה לאחרים. ובאיזו מידה בחרה את החלק הטוב בתהילת השמים, כלומר את היותה מוארת? כי כעת היא מוארת באור ההכרה המושלמת בשכל, ותהא מוארת באור טוהר הגוף. היא קרויה מגדלנה, כמו נותרת אשמה, או שיש לפרש מגדלנה כמבוצרת, או בלתי מנוצחת, או נהדרת, שבכך נרמז, כיצד היתה לפני חזרתה בתשובה, בעת חזרתה בתשובה, ואחרי חזרתה בתשובה. כי לפני חזרתה בתשובה נותרה אשמה בחובתה לעונש נצח, בעת חזרתה בתשובה או מבוצרת או בלתי מנוצחת בהתחמשותה לחזרה בתשובה, שהרי התגוננה בחזרתה בתשובה טוב יותר מהגנת כל הצבאות, כי במידה שהיו לה הנאות, בה במידה הקריבה קורבנות. לאחר חזרתה בתשובה נהדרת בשפע החסד, כי היכן שרב החטא, רב מאד גם החסד.   
Legenda Aurea, Cap. XCVI, De Sancta Maria Magdalena

השם הלטיני מריה גזור מן המלה mare שפירושה ים, והרי לכם מים מרים, כמובן לצד הדימיון הצלילי מריה - מר.

כבר מראשית הטקסט על מריה מגדלנה באגדת הזהב, אנו רואים שהיא מזוהה עם מרים אחות מרתא, זו שבחרה, לדברי ישו בבשורת לוקס, בחלק הטוב אשר לא יילקח ממנה, ואצל יוחנן היא מזוהה עם האשה שמשחה את רגלי ישו בשמן הנרד ונגבה את רגליו בשערותיה, ועם האשה החוטאת האלמונית אצל לוקס, שעל יחסה לישו מסופר (לוקס פרק ז, ל"ח): "ותעמוד לרגליו מאחוריו ותבך ותחל להרטיב את רגליו בדמעות ותנגב אותן בשערות ראשה ותישק את רגליו ותמשח אותן בשמן", והיא מתוארת איפוא כזונה שחזרה בתשובה.

ומאחר שמריה מגדלנה זוהתה במסורת הנוצרית גם עם האשה החוטאת מבשורת לוקס, וגם עם מרים אחות מרתא מבשורת יוחנן, ציידו אותה הציירים הנוצרים בשיער זהוב וגולש, ארוך יותר מגופה, כדי שתוכל לנגב היטב בעזרתו את רגלי האלוהים בגירסת בן-האדם שלו. באמנות הנוצרית מופיעה איפוא מגדלנה בגן נפלא, שאמור לתאר את הגן בו נקבר ישו וקם לתחיה בבשורת יוחנן, אך הוא נראה כמעין גן עדן, שבו דשא ועצים ומעיינות מפכים ונחלים זכים, ושערה הזהוב של מגדלנה  גולש לה עד רגליה, כשהיא ממתינה לישו שלה, שיאמר לה: אל תגעי בי! מדוע שיער זהוב דוקא? אולי כדי שיתאים לשערו של האלוהים, על פי המסורת הפרשנית של שיר השירים, שמזהה את החתן עם האל: ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים...

הסוד הנורא של דן בראון שבגללו מוכנים אנשים לרצוח, הוא איפוא מסורת נוצרית עתיקה שמקורה דוקא בברית החדשה ובחוגי הכנסייה.

אבל האם באמת היתה מרים המגדלית צעירה יפהפיה כפי שנתקבעה דמותה במסורת הנוצרית? אפשר להטיל ספק בכך. בבשורה על פי מתי מוזכרת מרים המגדלית לראשונה לאחר מותו של ישו על הצלב, יחד עם נשים אחרות: ותהיינה שם נשים רבות הרואות מרחוק אשר הלכו אחרי ישוע מן הגליל לשרתו: ובתוכן מרים המגדלית ומרים אם יעקב ויוסי ואם בני זבדי". שתי הנשים עומדות ליד הצלב ואחר כך יורדות לקבר, שהוא בעצם מבנה קבורה שבו מניחים את המת או המתים על מדפי אבן – לכן גם חוזר שוב ושוב האיזכור על "ראינו את המקום שבו הוא מונח", "כאן היה מונח", כי לרוב יש במערות קבורה כאלה כמה מתים, ואם אין יודעים או חורתים באבן היכן מקומם אפשר לטעות. מרים המגדלית וחברתה מטפלות בגופה ומשגיחות על הקבר.

כלומר מרים המגדלית מוזכרת יחד עם אשה מבוגרת, מרים אם הדייגים יעקב ויוחנן בני זבדי, מראשוני חסידיו של ישו, שכפי שמסופר במתי פרק ד: "וירא שני אנשים אחים אחרים את יעקב בן זבדי ואת יוחנן אחיו באוניה עם זבדי אביהם מתקנים את מכמרותם ויקרא אליהם: ויעזבו מיד את האוניה ואת אביהם וילכו אחריו."

שרה אמנו סיפקה את דגם האם הקנאית, הגר את דגם האם המעונה, רבקה את האם התככנית המעדיפה את בנה הקטן על בכורה, לאה את האם הדחויה והולדנית ורחל את הדגם הטרגי של האם המתה בלידתה. מרים אם בני זבדי מספקת את הדגם הקומי של האם היהודיה הנדחפת ודוחפת את בניה, שדומה כי דוקא הוא נוכח בתודעתנו יותר מזה של האמהות המפורסמות יותר: "אז ניגשה אליו אם בני זבדי עם בניה, ותשתחו לו לבקש ממנו דבר: ויאמר אליה מה בקשתך? ותאמר אליו: אמור נא כי ישבו שני בני אלה אחד לימינך ואחד לשמאלך במלכותך." (מתי כ, כ-כ"א). על פי מרקוס הבנים עצמם מבקשים את הבקשה, וישו כמובן מסרב להם: "אך שבת לימיני ולשמאלי אין בידי לתיתה בלתי לאשר הוכן להם" (מרקוס י, מ). 

מרים אם בני זבדי נקראה על שם ילדיה הבוגרים – או ילדיה החיים – ובוודאי אינה צעירה מאד, ואף מרים המגדלית, סביר שהיתה כמו חברתה, אלמנה מבוגרת – הטיפול בגוויות המתים וההשגחה עליהם בקינה ותפילה היו מלאכתן של אלמנות מבוגרות, וכאלה הן עד ימינו בחברות מסורתיות. הסיכוי ששתי המרים המבוהלות שנבהלו מהיעלמה של גווית ישו ונמלטו לביתן ולא סיפרו דבר לאיש כי יָרְאוּ מאד היו שתי צעירות מושכות איננו גדול ביותר.
 
מתעוררת השאלה – לאן נעלמה מרים אם בני זבדי, ומדוע נפקד מקומה במסורת הנוצרית? ובכן לא במקרה העלימה בשורת יוחנן את מרים ההיא, והותירה את מרים המגדלית לבדה לפגוש את ישו הקם לתחייה. הרי לא רק מול הקבר, אלא גם לצד הצלב שעליו נצלב ישו, עמדו על פי דברי מרקוס רק מרים המגדלית ומרים אם יעקב, יוסף ושלומית, שהיו חסידותיו של ישו בגליל ועלו בעקבותיו לירושלים, ומן הצלב ירדו אל הקבר להשגיח עליו. מרים אחרת, שמעניינת את יוחנן הרבה יותר, לא עמדה ליד הצלב, על פי תיאורו של מרקוס: מרים אם ישו, על פי התיאולוגיה הנוצרית הבתולה הקדושה, אם האלוהים, לא עמדה לצד בנה הנצלב, ומה הפלא בכך, אם קוראים את הבשורות הסינופטיות, שמתארות כיצד התנכר ישו לאמו ולאחיו?

עודנו [ישו] מדבר אל המון העם והנה אמו ואחיו עמדו בחוץ מבקשים לדבר אתו: ויוגד אליו הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך: ויען ויאמר אל האיש המגיד לו: מי היא אמי ומי הם אחיי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחיי, כי כל אשר יעשה את רצון אבי שבשמיים הוא אחי ואחותי ואמי. 
מתי, פרק י"ב, מ"ו-נ.

אחת ממטרותיו של יוחנן, שמשקף כבר את התיאולוגיה הקתולית המגובשת, שמעניקה תפקיד חשוב באמונה לבתולה הקדושה מרים, היא לתקן את הרושם שמתקבל מן הבשורות המוקדמות, על הבּוּז של ישו לאמו ועל התעלמותו ממנה. כמו בחתונה בקנא שעוד נעסוק בה, שם מציג יוחנן את מרים כשותפתו ואשת סודו של ישו, שמחוללת את הנס יחד עמו, מתקן יוחנן גם את היעדרה של מרים אם ישו מן הצליבה, וגם את רושם התנכרותו של הבן המורד לאמו. לא זו בלבד שהוא מציב את מרים ליד הצלב, אלא שהוא מתאר את ישו מבקש מתלמידו האהוב לנהוג בה כבן – גם בקשה זו מתאימה לתיאולוגיה הנוצרית המתארת את ישו כבנה היחיד של הבתולה הנותרת לנצח בבתוליה, בעוד שהבשורות המוקדמות תיארו את מרים כאם ברוכת-ילדים:

ויבוא לארצו וילמד אותם בבית הכנסת, עד כי השתוממו ויאמרו: מאין לזה החכמה הזאת והמעלות הטובות? הלא זה הוא בן החרש, הלא אמו שמה מרים, ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה, ואחיותיו הלא כולן איתנו הן, ומאין איפוא לו כל אלה? הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובביתו.
מתי י"ג, נ"ה-נ"ח.

הנה איפוא גירסתו המתקנת של יוחנן למעמד הצליבה (פרק י"ט, כ"ה-כ"ז):

ועל יד צלב ישוע עמדו אמו ואחות אמו מרים אשת קליאופס, ומרים המגדלית: וירא ישוע את אמו ואת תלמידו אשר אהב עומדים אצלו, ויאמר אל אמו אשה, הנה זה בנך: ואחר אמר אל תלמידו: הנה זאת אמך, ומן השעה ההיא אסף אותה התלמיד אל ביתו.

לא רק אמו של ישו עמדה שם איפוא, אלא גם הדודה, וישו של יוחנן לא זעק מרה "אלי, אלי, למה שבקתני?" זעקה שהתיאולוגיה הנוצרית התקשתה מאד להתמודד עמה, אלא עסק בסידורי מגורים לאמו המסורה. כיצד אפשר לתאר בכלל את המסורת הנוצרית בלי התמונה המשפחתית המתוקה הזו שיוצר יוחנן ליד הצלב? כיצד אפשר לדמיין בכלל את השירה והמוסיקה ללא Stabat Mater, "עמדה האם", שלולא בשורת יוחנן לא היתה באה לעולם? וכיצד יכלה התיאולוגיה הנוצרית להתקיים כאשר האם הדחויה והמזדקנת יושבת לה בנצרת בין בניה, בנותיה ונכדיה הרבים, ועוברים מן הסתם ימים רבים עד שנודע לה גורל בנה המורד?

הסודות הגדולים של הכנסייה ומבוכותיה, אינם אלה שמגלה לנו דן בראון.