יום שבת, 28 באפריל 2012

נתן שחם בין קירות דקים


מה היה ספרו הראשון של נתן שחם שקראתי? אולי עד המלך היה הראשון. אבל הראשון שנחרת בי היה סיפור לא ארוך, "קירות עץ דקים", שקראנו כאילו נכתב עלינו.
גרנו אז באסבסטונים על הר הצופים. מין צריפונים דמויי בתי קיבוץ ישנים. שני חדרונים ועוד מחצית החדרון. שתי דירות צמודות בכל מבנה. מצדו השני של הקיר, יותר מחיצה מקיר, גרו זוג ארגנטינאים עם ילד. האשה היתה שמחה ונעימת הליכות. הגבר היה מנומס, אבל נראה מוזר. סיפרו שעונה במרתפי שלטון הגנרלים. חיים סיפר לנו שפעם הגיע הארגנטינאי לשמירת הלילה שיכור כלוט, והוא שלח אותו לישון.
בלילה הוא נחר נוראות. "מה זה, פרה?" שאלתי את בעלי ולא הבנתי מדוע הוא פורץ בצחוק. חשבתי שטעיתי בזיהוי החיה.
"אה", אמרתי, "זה חמור".
מיטתם היתה מצדו של הקיר. כאילו היינו ארבעתנו במיטה אחת. הם בילו הרבה במיטה, ככל הנראה, כי שמענו אותם היטב מצדו השני של הקיר.
לעת ערב היו פוצחים בשירה. תמיד אותם שירים. האינטרנאציונל הקומוניסטי, ו"אוונטי פופולו" שאני קראתי לו "בנדיארה רוסה טריאומוירה". זו השורה שזיהיתי כששרו, הדגל האדום ינצח. את השיר הזה כבר היכרתי מהבית.
"הו", אמר בעלי שניסה להתרכז בלימודיו, "הגיעה שעת שירי הרבולוציה".
באותם ימים בלענו את ספרו של נתן שחם "קירות עץ דקים" כאילו נכתב עלינו. גם אנו היינו עדים מבעד לקיר הדק להרבה דברים שלא רצינו להיות עדים להם, וכל מיפגש עם השכנים הפך למביך משהו. אלה היו האנשים שהיו איתנו במיטה מעבר לקיר, וסודותיהם נפרשו בפנינו, כמו סודותינו בפניהם.
זה היה סיפור על הקיבוץ בימים עברו, אבל זה היה גם סיפור על הרבה מקומות אחרים בישראל, ארץ שמושג הפרטיות זר לה. האנשים בסיפור ההוא היו אז צעירים. וגם אנחנו.
נתן שחם שנולד בתל-אביב, אזרח הארץ במלוא מובן המלה, היטיב תמיד לספר את סיפורם של הגולים שהגיעו לכאן. את סיפורם של מי שהגיעו הנה כעולים, אבל היו גולים מארצם ומתרבותם, וגם בארצם החדשה שרצו לקרוא לה מולדת נשארו זרים. כמו ב"רביעיית רוזנדורף" הנפלא שלו, גם ב"לוח חלק" הגיבורים אינם בני הארץ. הם באו לכאן ממקומות אחרים, ומשהו בהם נותר תמיד זר ונכרי. כל חייהם ניסו לבנות להם בית בקיבוץ, וכעת בזקנתם הם מאבדים את ביתם.
מיוחדת היא כתיבתו של נתן שחם במאמציו, דוקא כיליד הארץ, לספר את סיפורם של העולים-הגולים האלה, ובמיוחד של בני גרמניה, שהטרגדיה של אובדן מולדתם, שפתם, תרבותם, היתה המרה ביותר מבני כל הגלויות. גם במרכז ספרו האחרון "לוח חלק" עומדים בני יהדות גרמניה שבחרו או נאנסו לבחור בציונות.
"לוח חלק" מתרחש בקיבוץ של היום, והוא סיפור על קיבוץ בעידן הקפיטליזם וההפרטה ועל חבריו הזקנים שצריכים להתמודד עם הזמנים המשתנים. "לוח חלק" הוא גם סיפור על שברו של הקיבוץ שדור הבנים עוזב אותו, והוא גם סיפור על שברה של הציונות. על אנשים שעלו לישראל לפני שנים רבות ומעולם לא הגיעו.
תאונת דרכים. לכאורה דבר שיכול לקרות בכל מקום בעולם. אבל בלנקה-בהירה שנפגעה קשה איננה יכולה לשוב עוד לביתה, מכאן מתחילה גסיסתה הארוכה, שבמהלכה אין היא רוצה דבר אלא לשוב הביתה. את הדרך הביתה היא מחפשת, ואת הקיבוץ כפי שהיה פעם וכבר איננו עוד. אבל להשיב את הגלגל אחורה אי אפשר. בניסיונה הנואש לשוב הביתה היא מביאה עליה אסון נוסף.
במחלתה חוזרת בהירה-בלנקה יותר ויותר לשפת נעוריה, לימי נעוריה הקומוניסטים בבולגריה מולדתה, לחברת נעוריה שעמה היא מדברת בולגרית. שנות חייה הארוכות בקיבוץ כאילו מתקפלות, נגללות כשטיח, והיא מתרחקת מבעלה וחוזרת יותר ויותר להיות מי שהיתה במקורה.   
תוך כדי כך נגול גם סיפורה של אשתו הראשונה של הגיבור, חנן הצייר, האשה שהביא איתו ארצה ולא הסתגלה לא לקיבוץ ולא לארץ. את שתי הנשים הוא מנסה לעצב מחדש כישראליות, קורא להן שם עברי, כפי שעיצב מחדש את זהותו שלו כישראלי, הפך מהנס לחנן, אבל סיפורה של האשה הראשונה הוא סיפור של כישלון. ואם בתחילה נדמה כי סיפורה של האשה השנייה, בהירה, שיהסתגלה לחיי הקיבוץ, והפכה מזמרת אופרה למורה למוסיקה, וילדה ילדים וגידלה אותם, הוא סיפור הצלחה, הרי זקנתה ומותה מותירים טעם לא ברור של ספק כישלון. האם הגיעה בהירה אי פעם למדינת ישראל, או חיה את חייה באיזשהו שטח הפקר, ומה לגבי כל בני דמותה. האם זה מיבנה הקיבוץ המתפורר, או זיקנתם של המייסדים, שהציבו את הפרוייקט הכי ציוני בסימן שאלה? ומה מחוץ לקיבוץ? האם הפכנו לחברה אחת של ישראלים, או נותרנו בעצם אוסף של זרים לארץ וזה לזה? האם למפעל הציוני שביקש לקבץ נדחי גלויות יש בכלל סיכוי שלא להתפורר בעידן ההפרטה?
ומצד שני – המות וההתפוררות הם מות והתפוררות בתוך קיום שמשתנה, אבל קיומו הוא כבר ממשות חזקה, ולכן הטרגדיה היא אישית ולאו דוקא כללית. בהוויה שכבר קיימת אין מקום לקנאות וגם לא ליאוש. הטרגדיה היא טרגדיה, אבל איננה טרגדיה שאין לה מרפא. הצער איננו רב. היגון איננו קודר. מה שפעם היה להיות או לא להיות, היום כבר איננו שאלה קיומית. כבר לא להיות או לא להיות אלא להיות כך או אחרת, כלומר אין מנוס מלהיות אחרת. הטרגדיה היא דרך העולם, ולפיכך איננה טרגדיה כה גדולה.

נתן שחם, לוח חלק, זמורה-ביתן, 2010
נתן שחם, רביעיית רוזנדורף, עם עובד, 1987
נתן שחם, קירות עץ דקים, עם עובד, 1977
נתן שחם, עֵד המלך, עם עובד, 1975

יום חמישי, 26 באפריל 2012

חיי ילדות ונשים


היום יום העצמאות ולא יצאתי כלל מהבית. מאז שהכלבה איננה מסוגלת לרדת במדרגות אני יכולה להישאר בימי החופש בבית, לסגור את החלונות ולהרגיש על כוכב אחר, או אולי בחללית בין הכוכבים, כי אני רואה רק את השמיים. הסתכלתי היום על תמרוני המטוסים כאילו נערכו במיוחד בשבילי, מול המרפסת, כאילו הייתי הצופה היחידה. אמרתי ליקיריי שאהיה כל היום בבית ומי שרוצה מוזמן לבוא, אבל איש לא בא, אז שכבתי במיטה וקראתי את Life of Girls and Women של אליס מונרו. אני לא יודעת למה קוראים לזה דוקא חיי ילדות ונשים, כי אלה חיים גם של נשים וגם של גברים, וכולם די עלובים בסך הכל, חיים קטנים של בני עיירה נידחת שמנסים לשרוד ומכירים חלק קטן מאד של העולם שהוא כל עולמם, ומחוצה לו הם חשים כדג מחוץ למים, ולפיכך בדרך מוזרה הם מאושרים למדי בחייהם העלובים. יש משהו מאד מוחשי בספר הזה. אפשר כמעט להרגיש שנמצאים שם, ורוב הזמן זה די נעים להימצא שם, רק הסיפורים על הסבתא שהם בעצם הסיפורים של האמא, לא משהו שהילדה המספרת הכירה בעצמה, כי הסבתא מתה בטרם עת במהלך ניתוח, והילדה הכירה אותה רק מסיפורי האם, שכעסה עליה מאד, מפני שהסבתא היתה מאד אדוקה בדתה וקנתה בכספי ירושה שקיבלה ספרי תנ"ך מהודרים ששלחה את ילדיה לחלקם לאנשים במתנה, למרות שהם היו כל כך עניים. והאמא אמרה לבתה את יודעת מה היא עשתה, וסיפרה שהסבתא ניסתה להחביא עגל קטן בשחת כשבא הקצב לקחתו. לא הייתי צריכה לקרוא על עגל שרוצים לשחוט ביום העצמאות. אני מנסה תמיד להעמיד פנים שרק בשמיים קורים דברים ביום העצמאות. זיקוקים או מטסים. את זה אני רואה ושומעת מביתי, אפילו כשהחלונות סגורים היטב. אני אוהבת לעקוב אחרי המטוסים ופסי העשן שהם משאירים בשמיים. אבל לקראת הצהריים חודר ניחוח הבשר ואני מגיפה את כל החלונות. אני אפילו לא צמחונית. אני מבשלת בשר עוף לכלבה וגם לעצמי, אבל אינני יכולה לראות את כל נתחי הבשר על הגחלים, במיוחד להריח אינני יכולה. הריח הזה ערמומי. תחילה מרגישים את ריח העשן בלבד, ואט אט מופיע בתוכו בבהירות ריח הבשר החרוך. עגל קטן. אני רוצה להחביא אותו בשחת, שלא ישחטו אותו. איך אפשר לגדל חיה קטנה ואז למסור אותה לשחיטה, ולמה כל האנשים שמחים כשהם אוכלים בשר ואוכלים בשר כשהם שמחים. אפילו יין איננו משמח אותם כמו בשר.
פעם הייתי מטיילת עם הכלבים ביום העצמאות וריח הבשר החרוך היה מטריף את הכלב. קילומטרים היה גורר אותי לגנים, ששם הותירו הסועדים שלבם גס כרעי עוף, קציצות, המבורגרים, וגם צלחות פלסטיק, בקבוקי שתייה, שקיות ניילון. העורבים רקדו על הדשא וזללו את הבשרים, ואני בקושי רב הייתי סוחבת את הכלב הביתה, חצי תאוותו בידו. בשר אוהבים כולם. גם הכלבה הזקנה. האוכל הוא ההנאה האחרונה שנותרה לה, אבל די בה. מי שאוהב לאכול אוהב לחיות.
עכשיו כשהכלבה הזקנה כבר איננה יכולה לרדת במדרגות אני פטורה מלצאת מן הבית, ואת החלונות סגרתי היטב שלא יחדור הריח, למרות שמשהו ממנו חדר. למזלי לא ראיתי מעולם את הבשר שאני אוכלת כשעוד היה תרנגולת, או עגל קטן. לא הייתי עומדת בזה. אין בלבי כמובן על האנשים ששמחים. קשרתי דגלים לסורגים בשתי המרפסות ועקבתי אחרי המטוסים שהסתחררו במעגל מעל הבית. ממש מעל הבית. לצאת מן הבית בשום אופן לא רציתי. הכל היה שקט מאד. השכנות בדירה הסמוכה נסעו, הכלבה הזקנה שקעה בשינה עמוקה. אני קראתי את "חיי ילדות ונשים". בפרקים הראשונים נהניתי לקרוא את תיאורי האוכל אצל הדודות הזקנות: קותלי החזיר, העופות הצלויים, הפירות, הריבות, החמוצים. כל האוכל שהכינו ללווייה של הדוד, כי לוויות מעוררות באנשים תיאבון. זה נכון. קרבתו של המוות מעוררת באנשים תיאבון, כי ככה הם נאחזים בחיים. אהבתי את תיאורי האוכל, קראתי אותם שוב ושוב. רק כשקראתי על העגל הקטן הבנתי שהם גם שחטו בעצמם, או הזמינו קצב ששחט לנגד עיניהם את הבהמות שהם גידלו, ומי שלא יכול היה לעמוד בזה, כמו הסבתא הזאת שנחשבה משונה ודתיה פנאטית, זכה לבוז כללי. ואני רציתי להחביא את העגל הקטן בתוך השחת ששם יהא לו מזון כל צרכו ושום קצב לא ימצא אותו לעולם.

בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה, שאני אוהבת אותו במיוחד, הרבה יותר מאשר את הבלוגים הקודמים. הבנות אמרו לי שנדמה להן שכבר חלף זמן רב בהרבה משנה, ולי דוקא נדמה שהזמן היה הרבה יותר קצר, כי הוא עבר לי מהר. מצחיק שמועד השנה נפל בדיוק ביום העצמאות, כאילו יש בזה מסר מכוון. כן, יש הרבה עצמאות בבלוג משלך, לא בלתי מוגבלת כמו שמדמיינים, אבל ככל שאפשר להשיג. התרגלתי לעצמאות הזאת ואני אוהבת אותה. דוקא עכשיו כשיש לי תמיד איפה לפרסם מציעים לי הרבה לפרסם במקומות אחרים ואין לי כל כך חשק. לעצמאות יש טעם מתוק, לפעמים הוא מתוק אפילו יותר מטעמה של ההצלחה. זו ההנאה שיש לך מקום משלך ופינה משלך וקרן-זווית משלך, ואינך רוצה להחליף אותה במקומות אחרים. יש משהו מושך את הלב בנידחות השמחה בחלקה.
ותודה לכל הקוראים שמלווים אותי כבר דרך ארוכה.


יום רביעי, 25 באפריל 2012

שירי אבל ליום הזיכרון


אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר / לְיַלְדִי

שׁוּב וָשׁוּב אַתָּה מֵת לִי, יַלְדִי
בִּשְׁנַת הַפְּרֵידָה.

כַּאֲשֶׁר הֶעָלִים נְמֵסִים
וְהָעֲנָפִים הוֹפְכִים צָרִים.

עִם הַשּׁוֹשַׁנִּים הָאֲדֻמּוֹת
הִשְׂבַּעְתָּ אֶת הַמָּוֶת מְרוֹרִים.

לֹא חַסְתָּ וְלוּ עַל נִיצָן קָמֵל אֶחָד.
לָכֵן אֲנִי בּוֹכָה מְאֹד, לַנֶּצַח...
בְּלֵילוֹ שֶׁל לִבִּי.

עוֹד גּוֹנְחִים מִמֶּנִּי שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ
שֶׁמִּתְיַפְּחִים עָלֶיךָ בִּשְׁנַת הַמָּוֶת.

וְעֵינַיי כְּבָר אֵינָן פּוֹנוֹת לָעוֹלָם:
יְרֹק הֶעָלִים מַכְאִיב לָהֶן.
אֲבָל הַנִּצְחִי חַי בִּי.

הָאַהֲבָה אֵלֶיךָ הִיא הַצֶּלֶם
שֶׁמֻּתָּר לָאָדָם לַעֲשׂוֹת לוֹ מֵאֱלֹהִים.

רָאִיתִי גַם אֶת הַמַּלְאָכִים
בַּבֶּכִי וּבַרוּחַ וּבַגֶּשֶׁם.

הֵם רִחֲפוּ...
בָּאֲוִיר שְׁמֵימִי.

כַּאֲשֶׁר הַיָּרֵחַ עוֹמֵד בִּפְרִיחָתוֹ
הוּא דּוֹמֶה לְחַיֶּיךָ, יַלְדִּי.

וְאֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת לִרְאוֹת
אֵיךְ הַפַּרְפָּרִים מְבַזְבְּזֵי הָאוֹר
מְרַחֲפִים מִשָּׁם לְלֹא דְּאָגָה.

מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי אֶת הַמָּוֶת
בְּעָקְבִי אַחֲרֶיךָ, בְּנִי –

וַאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת קִירוֹת הַחֶדֶר
שֶׁאֲנִי צוֹבַעַת בִּפְנֵי הַנַּעַר שֶׁלְךָ.

הַכּוֹכָבִים שֶׁנוֹפְלִים הַחֹדֶשׁ
כֹּה תּוֹסְסִים בְּחַיֵּיהֶם
דּוֹמְעִים קָשׁוֹת עַל לִבִּי.

עוד שירי אבל של אלזה לסקר-שילר:
http://anatperi.blogspot.com/2011/10/blog-post_31.html


הַיְינְרִיךְ הַיְינֶה / שִׁיר יָשָׁן

מַתְתָּ וְלֹא יָדַעְתָּ שֶׁמַּתְתָּ
כָּבָה אוֹר עֵינֶיךָ וְלֹא יָדַעְתָּ.
פִּיךָ הֶאָדֹם הֶחֱוִיר
וּמֵת הִנְךָ, יַלְדִי הַצָּעִיר.

בְּלֵיל קַיִּץ אָיֹם וְנוֹרָא
הֵבֵאתִיךָ בְּעַצְמִי לִקְּבוּרָה
זְמִירִים זִמְרוּ לְךָ קִינָה
כּוֹכָבִים לִיווּךָ בְּדַרְכֶּךָ הָאַחֲרוֹנָה.

הַשַּׁיָּרָה שֶׁבַּיַּעַר עָבְרָה
קַדִּישׁ עָלֶיךָ אָמְרָה
הָאֲשׁוּחִים בְּבִגְדֵּי אֲבֵלוּת
תְּפִילַת מֵתִים מִלְמְלוּ.

בַּאֲחוּ בָּאֲגָם כְּחַלְחַל
רָקְדוּ שֵׁדִים בַּמַּעֲגָל
לְפֶתַע חָדְלוּ וְהִבִּיטוּ בָּנוּ
וְהִשְׁתַּתְפוּ בַּצַּעַר עִמָּנוּ.

וּכְשֶׁלְקִבְרְךָ הִגַעְנוּ
יָרַד לְמַטָּה הַיָּרֵחַ
נָשָׂא הֶסְפֵּד וְהִתְיַפֵּחַ
וְקוֹל פַּעֲמוֹנִים שָׁמַעְנוּ.

יום שני, 23 באפריל 2012

ש. שלום על צוואת ברוד וסודה של אסתר הופה


היום עיינתי בארכיון גנזים בפנקס טיוטות של ש. שלום משנת 1979, מתוך עזבון ש. שלום מס' 97, שקיבל את המספר כ-73892, ואני מעתיקה כאן שתי טיוטות מכתבים שלו למשורר שלום בן-חורין ולפרופ' נורית גוברין, שעיקר עניינם בהתנגדותה של אהובתו ויורשתו של מכס ברוד אסתר הופה לפירסום מכתבי מכס ברוד לש. שלום שכבר עסקתי בה ברשימותיי "מדוע נמנע מכס ברוד מפירסום מכתבי פרנץ קפקא לאחרים?" ו"ש. שלום ועזבון מכס ברוד", אך הם מביאים פרטים בלתי ידועים על יחסי מכס ברוד ואסתר הופה, שש. שלום הפך צד להם.

רשום, אישי וסודי


מר שלום בן חורין היקר, (אריאל 3, י-ם)

הרשני לפנות אליך בעניין הנוגע לידידנו הדגול, המנוח מכס ברוד ז"ל: ברשותי נמצאים כ-300 מכתבים, שכתב אלי במשך 30 שנות ידידותנו, ושיש בהם ערך ספרותי רב. מהם בחרתי כמאתיים, שיש בהם ערך ספרותי ואינפורמטיבי, וכינסתי אותם לספר, בצירוף הערותי.

כאשר הודיעה לי המועצה לתרבות ואמנות של משרד החינוך והתרבות, שייסדה מדור בשם "סופרים בחייהם" והזמינה אותי להשתתף בו, פניתי אליה בדבר הוצאת ספר המכתבים הנ"ל וקיבלתי תשובה חיובית (מפי הפרופ' נורית גוברין, יו"ר הוועדה). הואיל והזכויות על מכתבים הן בידי המוען ויורשיו, פניתי לגב' אילזה אסתר הופה בבקשה להרשות לי להוציא את ספר המכתבים של מ.ב. היא ענתה לי לכאורה בחיוב, אך משהגיעו הדברים לשלב מעשי המציאה כל מיני תואנות, כדי לחבל בהוצאת הספר. במיוחד נאחזה בטענה, שצרור מן המכתבים האלה, העוסק באהבה טראגית שהיתה למכס, עלול לפגוע בכבודו. זו הטענה הידועה של ה"Spiesser" [בורגנים, ע.פ.], הרוצים לראות בסופר הגדול דמות המתאימה בדיוק למסגרת של ה"Zartenlaube" [יפי הנפש, ע.פ.]. אבל לא רק זאת. בכל התנהגותה וגינוני הסחבת שלה, התחלתי מרגיש, שיש בדעתה של הגב' הופה לחבל בהוצאת הספר ויהי מה.

בהרהרי בסיבות האפשריות להתנהגותה זו, מצאתי כי שתיים הן: א. הרצון להישאר בהיסטוריה הידידה האחת והיחידה של מ.ב. וב. וכאן אבקש סודיות גמורה: בין המכתבים נמצאים גם כאלה, המספרים על מעשה משונה שאיננו לכבודה של הגברת הופה. היא הציעה למכס הצעת נישואין, שיהיו כרוכים בגירושין מבעלה. מכס פנה אלי בשעתו במכתב דחוף בנדון, ואני יעצתי לו לא לקבל את ההצעה. ומכתב תשובתי למ. ב. נפל בידיה...

הצוואה שלפיה היא היורשת של כל רכושו נחתמה על ידי מכס דוקא בתאריך שלפי מכתב של מ.ב. אלי הוא היה בו חולה אנוש וזמן מה גם מחוסר הכרה. [משפט זה נמחק עד שכמעט אי אפשר לקוראו]
- וכאן הנני חוזר שוב על בקשת הסודיות הגמורה, (גם כלפי הגב' הופה, כמובן, שאסור לה לדעת שאתה יודע...) הן משום שאינני חפץ להעטות חרפה על האשה הזאת בעיני צאצאיה והן משום שנפשי סולדת מלהתגאל בקלחת הזאת. אבל לך, נכבדי, הייתי נאלץ לספר כל זאת, למען תדע איך לנווט בתבונתך את הדברים, כאשר תמצא לנכון להיענות לבקשתי. –

[הטקסט שבין המקפים הושם בין קווים אנכיים כאילו ביקש להשמיטו מנוסח המכתב].

ובקשתי היא, שבהיותך אחד מידידיו של מ.ב. המוזכרים בצוואה, תואיל להשפיע על הגב' הופה, שלא תוסיף להיות למיפגע להוצאת הספר, ואני מצדי אתחייב שלא יימצא בו שום מכתב העלול לפגוע בה אישית.

ועוד בקשה בשולי מכתבי זה, שעשוי גם להרגיע את הגב' הופה:
שמא תואיל לקבל על עצמך, להיות העורך של ספר המכתבים הזה. (בשכר המקובל, כמובן). אם כן – אציע זאת מייד למשרד החינוך והתרבות ואין לי ספק שייענו לי בחיוב.
ולתשובתך הטובה אצפה בתודה מראש,
המוקירך ומכבדך, ש. שלום

את תשובת שלום בן-חורין לא מצאתי עד כה, אבל תשובתו השלילית נרמזת מן המכתב הבא של ש. שלום לפרופ' נורית גוברין:

הפרופ' נורית גוברין היקרה,

מכתבך גרם לי עונג ועצב כאחד. עונג על שלא הסחת דעתך מספר המכתבים של מכס ברוד, ועצב על שאין באפשרותי להצטרף לתקוותך, שנתגבר בקרוב על המכשולים, ומיצור שהשקעתי בו חודשים רבים של עמל, יהא מוטל, כנראה, זמן ממושך כאבן שאין לה הופכין.

צעדים שונים נקטתי מאז נודע לי לתדהמתי, שהזכויות החוקיות על המכתבים הן בידי "היורשת" הגב' אסתר הופה. השגתי מבית המשפט העתק של הצוואה, ושוב נוכחתי לדעת שמ. ב. היה למעשה שבוי בידיה, והיא החתימה אותו על צוואה ערוכה בערמומיות רבה לפי רצונה ותוכניותיה. הראיה המכרעת לכך היא הן בבחירת שמות "המוציאים לפועל" של הצוואה, מתוך דילוג מתוכנן עלי שהייתי לפי עדות המכתבים, מלבד פליכס ולטש, הידיד הקרוב ביותר של מכס ברוד בארץ, והן "בחלקים" כביכול מן הירושה שנקבעו באותה צוואה לידידיו המוזכרים בה, חלקים אפסיים, שלא באו אלא לשם אישור האותנטיות, כביכול, של הצוואה.

בין המוזכרים בצוואה נמצא גם שמו של הסופר והעיתונאי (בגרמנית) שלום בן-חורין. כתבתי אליו, שינסה הוא להשפיע על הגב' הופה, והצעתי לו לשם הרגעתה להיות העורך של ספר המכתבים (מתוך הנחה שתסכימי לכך), וזה אשר השיב לי בהעתק מכתבו המ"פ.

בו בזמן כתבתי גם לגב' הופה, אבל לצערי אינני דיפלומט, ומשנתבררה לי כובד אשמתה והטחתי בפניה גלויות, שהיא מחבלת בהוצאת המכתבים משום שהיא חוששת מפני גילוי האמת, שהיא הציעה למכס ברוד, שישא אותה לאשה לאחר שתתגרש עם בעלה, וכן, שהיא חפצה להישאר "בהיסטוריה" הידידה האחת והיחידה שלו. מאז מכתבי זה ניתקה את הקשר עמי.

מצדי הנני איפוא אובד עצות. אבל נראה לי שיש רק מוצא אחד מן הסבך, והוא, שאת תטלי בטובך את המו"מ עם הגב' הופה בידייך, לאמור, שתואילי להזמין אותה אלייך לשיחה ולהשתדל להשפיע עליה, שתחדל לשים מכשולים על דרך הוצאת הספר. בשיחה איתה לא תזכירי, כמובן, את כל הדברים שמאחורי הקלעים, שנודעו לך ממני אישית וסודית. הכתובת של הגב' הופה היא:
אסתר אילזה הופה, ת-א, שפינוזה 23, טל. 248924
אשר למו"ל, מצדי באים בחשבון הוצאת יבנה והוצאת עקד, אבל אסכים גם לכל הצעה שתציעו אתם בנדון.
והנני שלך בתודה, בידידות ובהוקרה,


אני מצרפת כאן את תרגום צוואתו התקפה של מכס ברוד, כפי שתירגמתי מהמקור הגרמני. התרגום העברי שהגישה משפחת הופה לבית המשפט שונה מעט ואיננו מדויק לדעתי.


צוואתי

אני הח"מ, ד"ר מכס ברוד, המתגורר בתל-אביב בישראל, עורך בזה בדיעה צלולה וללא כל כפייה את הצוואה הבאה:
כל ההוראות הצוואתיות הקודמות מבוטלות בזה, ואני מצהיר כי צוואה זו היא רצוני האחרון.
1.    מן הכסף המזומן שיימצא בשעת מותי ומיתרת הזכות שלי בבנק לאומי לישראל בע"מ, סניף תל-אביב, רחוב טרומפלדור, יש לתת לאחותי, גברת סופי פרידמן, צפון הוליווד/ארצות-הברית, סכום של 3000 ל"י (שלושת אלפים לירות ישראליות), אם הכסף המזומן ויתרת הזכות שלי בבנק יספיקו. אם יימצא פחות, ירושה זו תקוצץ בהתאם לכך.
2.    בנוסף לכך אני מצוה שיש למסור לאחותי, גברת סופי פרידמן, עשרה ספרים או חוברות תוים מספרייתי על פי בחירתה שלה. בכך אין כלולים ספרים שלי, של רעייתי, של פרנץ קפקא, פליקס וולטש ופרנץ ורפל, וספרים נוספים עם הקדשות עבורי, כי הספרים הנזכרים צריכים להישאר יחד כחלק מספרייתי המקורית.
3.    במקרה שאחותי תמות לפני, יעברו כל המענקים ((Zuwendungen האלה ליורשיה החוקיים.
4.    בנוסף לכך אני מצוה את המתנות הבאות מעזבוני ל:
א.    חברי, ד"ר פליכס וולטש, חמשה ספרים מספרייתי למזכרת לפי בחירתו, בהגבלה המבוארת בסעיף 2.
ב.     גיסתי, גברת נדיה טאוסיג, 200 ל"י (מאתיים לירות ישראליות), מהוני במזומן (סעיף 1).
ג.      גיסי, פריץ טאוסיג, 200 ל"י (מאתיים לירות ישראליות), מהוני במזומן (סעיף 1).
5.    המתנות הנזכרות בסעיף 4 מיועדות רק לנזכרים אישית ואינן עוברות ליורשיהם, במקרה שהנזכרים לא יהיו עוד בחיים בעת מותי.
6.    אני מצוה שכל אחד מיורשיי החוקיים, שאינו נזכר בצוואה זו, יקבל סכום של 5 ל"י (5 לירות ישראליות), במקרה שידרוש זאת.
7.    בהתחשב בציוויים הקודמים, תקבל גברת אילזה אסתר הופה, המתגוררת כעת בתל-אביב בישראל, רחוב שפינוזה 20, את כל רכושי מכל סוג, ובכל אשר יימצא.
8.    אני ממנה את גברת אילזה אסתר הופה למוציאה לפועל היחידה של צוואתי.
9.    במקרה שגברת אילזה אסתר הופה תלך לעולמה לפניי או יחד עמי, הריני מצוה שיורשיה החוקיים, שיהיו בשעת מותי בחיים, או מי שאמורים להיות יורשיה החוקיים, במקרה שהיא לא תהיה בחיים בשעת מותי, יבואו במקומה. במקרה זה אני מצוה שמר שמעון פריץ האז, עורך-דין, תל-אביב, רחוב אלנבי 108, יהיה המוציא לפועל של צוואתי.
10. אני מצוה שגברת אילזה אסתר הופה תהיה הזכאית היחידה להוציא לאור את כל יצירותי, יומניי מכתביי והערותיי שכבר נדפסו ושטרם נדפסו. משאלתי היא שהיא תיעזר לצורך זה בעצתם של ד"ר פליכס וולטש, שלום בן-חורין, ד"ר יירג מאגר (דיסלדורף) וקרל זליג (ציריך), בכל מקרה ומקרה באחד מהם. עם זאת הכרעתה של גברת אילזה אסתר הופה תהיה תמיד המכרעת. במקרה שהירושה תחול על פי סעיף 9, יהא המוציא לפועל של צוואתי זכאי להוציא לאור, ולצורך זה יתייעץ בכל מקרה עם הנזכרים לעיל או אחד מהם. 
11.  בנוגע ל(כתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו) שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:
גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.
על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד.
12. במקרה שירושתי תחול על פי ההוראות בסעיף 9, צריך המוציא לפועל של צוואתי שיתמנה במקרה זה לנהוג על פי ההנחיות שניתנו בפיסקה האחרונה ולפני האחרונה בסעיף 11, ובעצה אחת עם האנשים הנזכרים בסעיף 10 או אחד מהם, וכמו כן, בעצה אחת עמהם, לנהל או להשלים, במידה שיהא מאוחר יותר צורך בכך, את הוצאתם לאור של כתביי וחיבוריי המוסיקליים.
13. מכתבים מגברת אילזה אסתר הופה אליי, וממני לגברת אילזה אסתר הופה, לא יפורסמו בטרם חלוף עשרים וחמש שנה ממועד פטירתו של הנפטר אחרון משנינו, (אם יפורסמו בכלל), אלא אם כן גברת אילזה אסתר הופה תחליט אחרת.
14. כדי להקל על זיהויים של האנשים הנזכרים בצוואה זו הריני מצהיר שכתובתם הנוכחית של הנזכרים מטה הינה כדלהלן:
שלום בן חורין, ירושלים – רוממה/ ישראל, בית ברמן.
ד"ר ירג מאגר, Dr. Joerg Mager, מנהל בית הספר הלאומי הגבוה (Volkshochschule) בדיסלדורף,Winckstrasse 6.
קרל זליג, , Carl Seelig, ציריך, רחוב מילבאך 17, (Muehlebach Strasse 17).
ד"ר פליכס וולטש, ירושלים/ישראל, רחוב פלמ"ח 9.

תל אביב, 7 ביוני 1961.                               ד"ר מכס ברוד

Dr. Michael Gellont, Henriette Herschberg
אנו, הח"מ, ד"ר מיכאל גלונט, הנרייטה הרשברג
מאשרים בזאת שד"ר מקס ברוד חתם מרצונו החופשי על צוואה זו בנוכחותו ובנוכחותנו המשותפת, ואנו שנינו בנוכחותו ונוכחותנו המשותפת חתמנו כעדים על הצוואה.
תל אביב, 7 ביוני 1961.      הנרייטה הרשברג, ד"ר מ. גלונט, עו"ד

אפשר להשוות צוואה זו לצוואת ברוד משנת 1948, שאף היא העניקה סמכויות נרחבות לאסתר הופה, אבל הגבילה אותה להעביר את העיזבון הספרותי של מכס ברוד לספרייה או ארכיון בארץ ישראל, על פי רשימה שתיערך מיד לאחר מותו של מכס ברוד ותועבר לספרייה או לארכיון שייזכו בעזבונו. כמו כן הוריש מכס ברוד בצוואתו זו ירושה משמעותית יותר לאחותו וילדיה.

צוואתי
אני החתום מטה ד"ר מכס ברוד, מתגורר בתל-אביב, עורך בזאת בהכרה מלאה וחופשי מכל כפייה את הצוואה הבאה למקרה שאמות.
1.    אני מבטל בזאת את כל הצוואות או ההוראות הצוואתיות הקודמות וקובע תעודה זו כצוואתי התקפה היחידה.
2.    אני מצוה שלידי יורשתי הכללית (Universalerbin), גברת אסתר הופה, כעת מתגוררת בתל-אביב ברחוב שפינוזה מס' 20. יפול כל הוני, הכולל כסף מזומן, תביעות לתמלוגים, שכר סופרים, ריהוט הדירה, חפצים אישיים, ספריה, עיזבון ספרותי ומוסיקלי, כתבי יד, יומנים, מכתבים, רשימות וכו', במידה שלא אורה בהמשך אחרת.
3.    אני מצוה כמו כן שגברת אסתר הופה תהיה המוציאה לפועל של עיזבון זה.
4.    אני מצוה לשלם או למסור מעזבוני את הירושות הבאות לאנשים המוזכרים להלן:
א.    לחברי ד"ר פליכס ולטש, ירושלים, סך של 50 (חמישים) ל"פ בכסף מזומן, כמו גם עשרה ספרים מספרייתי על פי בחירתו.
ב.    לגיסי ארנסט פ. טאוסיג, תל-אביב, סך 50 (חמישים) ל"פ בכסף מזומן וגם ספר מספרייתי על פי בחירתו.
ג.     לגיסי פריץ טאוסיג, תל-אביב, סך 50 (חמישים) ל"פ כמו גם כל לבניי וחליפותי מלבד שתי חליפות, למקרה שגברת אסתר הופה תרצה לשמור אותן כמזכרת לעצמה.
ד.     לאחייני ארנסט שטרנשוס (שטרנה), לונדון, סך 30 (שלושים) ל"פ בכסף מזומן, כמו גם ספר מספרייתי על פי בחירת גברת אסתר הופה.
ה.    לאחייני פרנסיס שטרנשוס (שטרנה), שפילד, סך 30 (שלושים) ל"פ בכסף מזומן, כמו גם ספר מספרייתי על פי בחירת גברת אסתר הופה.
ו.       לקרן קימת לישראל בע"מ, ירושלים, סך 50 (חמישים) ל"פ בכסף מזומן.

אני מצוה עוד שהירושות המוזכרות בסעיפים ג, ד, ה, מיועדות אך ורק ליורשים המוזכרים, אם אחד או יותר מן היורשים הנזכרים לעיל ילך לעולמו לפניי או יסרב ליטול את הירושה, תעבורנה כל הירושות שתשתחררנה לידי אחותי הגברת סופי פרידמן, שיקגו, או במקרה של מותה לידי יורשיה החוקיים.

5.    אני מצוה שהכסף המוזמן הנמצא בדירתי או בחשבון בבנק אנגלו-פלשתינה בע"מ, תל אביב (במידה שלא השתמשו בו לכיסוי הירושות תחת פיסקה 4א-ו), יפול בידי אחותי גברת סופי פרידמן.

6.    אני מצוה עוד, שכל ההכנסות מן ההוצאה בגרמנית או בשפות אחרות של ספריי "דרכו של טיכו בראהה לאלהים" ו"ראובני", במידה שהכנסות כאלה תשולמנה רק לאחר מותי, תיפולנה בידי אחותי גברת סופי פרידמן.
אני מצוה עוד, שיימסרו לאחותי גברת סופי פרידמן עשרה ספרים או חוברות תוים מספרייתי לפי בחירתה שלה.
במקרה שאחותי סופי פרידמן תלך לעולמה לפניי, תעבורנה כל ירושותיה ליורשיה החוקיים ותשולמנה או תימסרנה להם.

7.    אני מצוה שמיד לאחר מותי, יעביר המוציא לפועל של צוואתי העתק מצוואתי זו לאחותי גברת סופי פרידמן.

8.    אני מצוה עוד, שגברת אסתר הופה לבדה תהא זכאית להוציא לאור את כל יצירותיי, יומניי, מכתביי ורשימותי שכבר נדפסו או טרם נדפסו. רצוני הוא, שתעשה למטרה זו שימוש בעצתם של ד"ר פליכס ולטש וקרל זליג, ציריך. אולם החלטתה של גברת אסתר הופה תהיה תמיד המכרעת.

9.    רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת.

10.                       אם תימצא בעזבוני תכנית לפירסום מהדורה שלמה של יצירותיי לאחר מותי, אזי תהא גברת אסתר הופה מחויבת ככל האפשר לתכנית הנ"ל בהוצאה לאור.

זוהי צוואתי האמיתית, שאני מצהיר עליה כעל צוואתי וחותם עליה בנוכחותם הבו-זמנית של שלושה עדים שזימנתי במפורש למטרה זו, כאשר גם שלושת העדים יצרפו את חתימתם על התעודה.

תל אביב, 24 במרס 1948                            ד"ר מכס ברוד

יום שבת, 21 באפריל 2012

גינתר גראס והשמאל הגרמני


אני מביאה כאן תרגום חלקו של ראיון שערך השבועון "דר שפיגל" עם יושב-ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית זיגמאר גבריאל, שפורסם בגיליון 16, בתאריך 16.4.2012. את הראיון ערכו עורכי "דר שפיגל" קונסטנטין פון-המרשטיין וכריסטוף היקמן.
"יש לנו הרבה על מה להודות לגראס"
שפיגל: מר גבריאל, אתה מצטער שאיבדת עזר רב במערכת הבחירות?
גבריאל: מי זה אמור להיות?
שפיגל: גינתר גראס. אחרי השיר הביקורתי שלו על ישראל, סירבו כמה מחברי מפלגתך לעזרתו במערכת בחירות עתידית.
גבריאל: אני מקוה, שגינתר גראס יעזור הלאה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית במערכות הבחירות וילווה אותנו לא רק כסופר שנוי במחלוקת.
שפיגל: אינך שותף לזעם הציבורי הנרחב על גינתר גראס?
גבריאל: מבחינת התוכן אני שותף לדברים מסוימים בביקורת. אבל חלק הוא מוגזם ובחלקו היסטרי. גראס מעמיד את איראן וישראל עם פוטנציאל הסיכון שלהן באותה מדרגה, את זה אני חושב לטעות. עם זאת אני מוצא שדרך ההתמודדות עם גראס ושירו בלתי רצינית ובלתי הולמת. כי ביסודו השיר הוא קריאה לעזרה.
שפיגל: כיצד אתה מגיע למסקנה זו?
גבריאל: גינתר גראס מזהיר מפני מלחמה במזרח התיכון. כמו כן הוא מציג קטיגוריה נלהבת נגד כל נשק אטומי. הטקסט המתאר את העימות קוצר וגם מנקודת ראותי הוא בעייתי. אבל אינני מבין, מה כל כך ראוי לגינוי שם, שלא רק שנמנע מגראס לנסוע לישראל, אלא גם בתרבות הפוליטית של גרמניה מכריזים עליו כפרסונה נון-גראטה.
שפיגל: מה בשיר פרובלמטי מנקודת ראותך?
גבריאל: איראן היא המדינה היחידה בעולם, שמאיימת למחוק מהמפה מדינה אחרת ברצח עם קולקטיבי. זה זלזול נוראי לתאר את הנשיא שם כ"מתהלל בלשונו" [מילולית "גיבור בפיו"]. היהודים בכל העולם, שנמלטו מן הרצח ההמוני הנאצי, מצביעים בצדק על כך, שגם בהיטלר זלזלו זמן רב כ"מתהלל בלשונו". ישראל הסיקה מההיסטוריה מסקנה חד-משמעית: ממשלה ישראלית לעולם לא תעמוד בחיבוק-ידיים מול איום קיומי. בכל ביקורת מוצדקת של פעולה צבאית ישראלית נגד איראן חייבים להבין עמדה עקרונית זו.
שפיגל: ובכל זאת אתה מכנה את הביקורת על גראס מוגזמת?  
גבריאל: השיר הוא הבעת דיעה פוליטית מותרת ומצביע על סכנת המלחמה המאיימת. אבל הקיצורים וההשוואות הכלולים בו סוטים למרבה הצער מהבעיה עצמה. על זה בהחלט צריך להוכיח דובר כביר כמו גראס.
שפיגל: מהי לדעתך הבעיה עצמה?
גבריאל: אנו חייבים לשאול את עצמנו, כיצד אנו יכולים למנוע מלחמה מאיימת זו. עלינו למשל להיות מוכנים לקיים את החרם הכלכלי וחרם הנפט על איראן בעקביות ולזמן בלתי מוגבל, גם אם יכולות להיות לכך תוצאות ניכרות לכלכלה בגרמניה ולרווחה בגרמניה.בה בעת צריכה איראן הצעה בינלאומית, כדי שתוותר על תכנית האטום. ואנו חייבים לשחרר את הפלשתינים משבי המדיניות האיראנית והטרור הבינלאומי. לכן עלינו לחדול להתעלם מכך, איך הממשלה הישראלית הנוכחית הופכת את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי באמצעות מדיניות ההתנחלות שלה המנוגדת לזכויות העמים. אבל לי היה ברור כבר בקריאה ראשונה של השיר, שבדיוק זה לא יקרה, ובמקום זה רק גראס יעמוד במרכז הויכוח.
שפיגל: מדוע?
גבריאל: כי היה ברור, כי שומרי התקינות הפוליטית מטעם עצמם לא יניחו לסיכוי לחבוט סופסוף בגראס באלה גדולה. מי שנקראים האנשים הטובים רצו סופסוף לקרוא אותו לסדר. לזה נוסף שגראס במשך זמן ארוך לא חשף פומבית את חברותו כאיש צעיר בוואפן-אס-אס. לכן לא היה צריך הרבה דימיון, כדי לתאר לעצמך, איך יתנהל הויכוח.
שפיגל: גראס תרם את חלקו, כאשר שיחרר בשירו את השֵד של שבירת טאבו כביכול, שאין לכך שחר. זהו מוטיב יסוד שגם האנטישמים משתמשים בו [הטענה שאסור למתוח ביקורת על ישראל].
גבריאל: גינתר גראס איננו אנטישמי. אבל באמת מזעזע, עד כמה רגשי שנאה אנטישמיים עדיין מושרשים בארצנו.אולי לכן אנו מיד מגיבים בויכוחים כאלה בצורה כה היסטרית, כי אנחנו חשים את האנטישמיות המושרשת עמוק ולכן רוצים מהר לדכא כל מה שנראה באופן כלשהו כמקדם אותה. נדרש בגרמניה  למצוא את צורת הויכוח הנכונה על מדיניות ישראל. כי גם עם ביקורת סבירה ומוצדקת תמיד קיימת הסכנה, שייעשה בה שימוש על ידי אלה, שבמודע או שלא במודע מעניקים לאנטישמיות לבוש חדש.
שפיגל: האם ישראל הינה, כפי שטוען גראס, סכנה לשלום העולם?
גבריאל: לא. תכנית האטום של איראן והאיום הגלוי להשמיד את ישראל, עלולים להפוך לסכנה לשלום העולם.
שפיגל: אם כך איננו מבינים, מדוע אתה מגן על גראס בהחלטיות כזו.
גבריאל: עם זאת כבר אמרתי, שאני חולק עליו בנקודות מכריעות. אני מתייחס לכמות וצורת הביקורת. בישראל הויכוח התנהל תחילה מאד בהיגיון, אפילו באיפוק. אבל אז כמה פוליטיקאים לא יכלו להתנגד לפיתוי, למתג את עצמם במערכת הבחירות הקרבה. איסור הנסיעה עבורו הוא אבסורדי. הייתי רוצה, שממשלת ישראל או איגוד הסופרים הישראלי יזמינו את גראס, כדי להתווכח על שירו והשקפותיו.
שפיגל: חברי מפלגתך הגיבו בחומרה דומה והצהירו על גראס כבלתי רצוי במערכת הבחירות.
גבריאל: הביוגרפיה הפוליטית שלי הושפעה מסופרים כמו גינתר גראס והיינריך בל. כיושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית נוספת לכך התמיכה, שגראס תמיד תמך בסוציאל-דמוקרטיה. לכן אני מוצא שהשאלה, אם אפשר עוד להזמין אותו למערכת בחירות, זרה לי במידת מה. מה שגראס עשה למען המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, כמה מלקות הוא ספג, כאשר ערך את מערכת הבחירות עבור וילי בראנדט? זה יהיה פחדני וכפוי-טובה, להסתייג ממנו כעת. לא רק המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, כל המדינה חייבת תודה לגראס.
שפיגל: אמרת לו זאת בעצמך?
גבריאל: כן, כמובן.
שפיגל: חבר הבונדסטאג לשעבר מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית Reinhold Robbe אמר, שגראס הפך את עצמו לבלתי ראוי, שזמנו חלף.
גבריאל: ידידי ריינהולד רובה הוא נשיא החברה הגרמנית-ישראלית, ומחויבותו נגד האנטישמיות ולמען ישראל היא מופתית. אבל בעניין זה אני חולק עליו.
שפיגל: אמור: גראס נהנה מחופש הטיפשות.
גבריאל: זה כבר טירוף, כי גראס הוא הכל חוץ מטיפש. אבל הוא דורש שיתעמתו איתו ברצינות ולא על פי רפלקס. את הרפלקסים האלה חוויתי בעצמי. מזה עשרים שנה אני נוסע לישראל ולגדה המערבית. יש לי חברים, שגרים בקיבוץ בדיוק ליד רצועת עזה ושמזה שנים מאוימים מרקטות מהאיזורים הפלשתינים. ובדיוק מפני שאני רואה את עצמי כידיד ישראל, אינני צריך לשתוק על כך, שבאיזורים הפלשתינים ובראש וראשונה בחברון מתירה ממשלת ישראל הפרה של זכויות האדם.
שפיגל: ולכן השתמשת במונח פוליטי טעון וכתבת בדף הפייסבוק שלך על "אפרטהייד"?
גבריאל: במונח הזה השתמשו אחרים לפניי, חתן פרס נובל דסמונד טוטו, פוליטיקאים ישראלים ואמריקנים כמו ג'ימי קרטר. אבל רק כתבתי שבחברון יש אפרטהייד, מיד הוגדרתי כאנטישמי. הייתי מייחל שהמצב בחברון יעורר לפחות זעם דומה.
שפיגל: בוודאי נוכחת שעשית טעות. הניסוח שלך היטה אותך מלהעמיד דברים על דיוקם.
גבריאל: לא. אני הבהרתי, שאני מדווח על רשמיי בחברון ולא השוויתי את ישראל למשטר האפרטהייד. ישראל הינה המדינה הדמוקרטית היחידה באיזור קשה זה. וזה זלזול באפרטהייד בדרום-אפריקה לעשות השוואה כזו.
שפיגל: ובכן בחירת המונח "אפרטהייד" היתה נכונה?
גבריאל: הוא מתאר שבמקומות כמו חברון אנשים חיים על פי חוק שונה. קבוצה אחת כמעט נטולת זכויות. עבורי זה היינו הך, באיזה מונח תשתמש לכך. אבל לשתוק על כך אסור. וכאשר מדובר בפגיעה בזכויות האדם, חייבים לשמור, לא להיות בלתי אמין, בכך שמקלים בערכה על ידי שימוש בשפה דיפלומטית.
שפיגל: נראה שאין לך חשש ממחיאות כפיים מהצד הלא-נכון. ואכן קיבלת כאלה.
גבריאל: זה היה חלק זניח זעום, ועניתי על כך בבירור ובאופן שאי אפשר לטעות בו.

הערותיי:
1.    גראס לא הישווה את ישראל לאיראן, אלא לגרמניה הנאצית, בכך שטען שהיא שואפת להשמיד את העם האיראני. השוואת ישראל לנאצים היא הצורה הנפוצה ביותר של האנטישמיות אחרי השואה, שתיאודור אדורנו כינה   Schuldabwehrantisemitismus שפירושו אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה.
2.    תיאור היהודים כמחרחרי מלחמה וכסכנה לשלום העולם שימש מוטיב קבוע ומרכזי בתעמולה הנאצית.
3.    גראס סייע למפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה סייעה לו עוד יותר, בכך ששימשה ועדיין משמשת עלה תאנה לעברו הנאצי.







יום שלישי, 17 באפריל 2012

אסתרק'ה המלכה



אני היחידה שקוראת לה אסתר, במלרע. כולם קוראים לה אסתרק'ה. נדמה לי שהיתה רוצה שגם אני אקרא לה אסתרק'ה, אבל זה לא יוצא ממני – היא מבוגרת ממני ביותר משלושה עשורים, ועדיין היא יפהפיה. ביני לביני אני קוראת לה אסתר המלכה. כשהיא נכנסת לחדר כולם מסתכלים עליה. תמיד השיער מסודר בקפידה, תמיד היא לבושה כל כך יפה, והעיניים צלולות ויפות.

היא סיפרה לי שבבית הספר תמיד נתנו לה את תפקיד המלכה. לא אסתר, אלא מלכה פולניה מפורסמת. דוקא לה, היהודיה שבין הפולנים, נתנו לשחק את המלכה, והיא היתה צריכה לשבת שעות זקופה בכסא עם שרביט בידה וכתר על ראשה. כמה שנאתי את זה, היא אמרה, אבל לא ויתרו לה. בכל שנה היא היתה שוב המלכה. היא לא אמרה על כך מלה אבל היה ברור שהיתה היפה ביותר בכיתה וגם בגטו היתה היפה ביותר. מפקד המחתרת התאהב בה, והיא המשיכה לאהוב אותו כל חייה, ששים שנה ויותר אחרי שנהרג, ואחרי שהיא נישאה לבעלה ואיבדה גם אותו בגיל צעיר יחסית, כשנפטר בטרם עת, ולא רצתה עוד להינשא, למרות שרבו המחזרים וחלקם נטרו לה טינה, היא המשיכה לאהוב את אהובה המת, ולעתים קרובות קראה במכתביו אליה ובמכתביה אליו, שהמשיכה לכתוב אחרי שהיה ברור שנהרג. היא סיפרה לי הרבה דברים על אנשים שלא תאמו את הגירסה הרשמית, ואמרה לי ענת, תכתבי על זה, כמו שסבא משה היה אומר: אני אספר לנת'לה, היא תזכור, ואני ידעתי שאני צריכה לכתוב אבל משהו עצר אותי לפעמים, אולי הדברים שהיו ברורים מבלי שהיא אמרה. היא ניסתה לכתוב מעט בעצמה, אבל תמיד חשה קוצר יד. היא רצתה שאני אדע ואני אכתוב, והיתה חסרת רחמים. את כיעורם של האנשים ושקריהם ראתה הרבה יותר ממה שרצוי, וחוסר דיוק היה שנוא עליה בתכלית. פעם התנפלה בזעם על ניצולת שואה אחרת שכתבה ביקורת אוהדת במיוחד על ספר שלה, כיוון שטעתה בתאריך, והטעות הזו, שאכן היתה לה משמעות מעבר לעניין עצמו, שהכותבת לא ידעה עליו, וטעתה בתום לב, הטעות הזו היתה מבחינתה כל כך בלתי נסלחת, וכך היא איבדה ידידות שהיתה יקרה לה, והתחרטה בדיעבד, אבל כבר היה מאוחר מדי. הנעלבת מיאנה למחול על עלבונה.

אח של סבתא שלי, רובין, אני מספרת לה, הוא היה עורך-דין פלילי בסטניסלבוב, ופושע שהוא ייצג החביא אותם בבונקר ישן, אותו ואת אשתו והילד, והביא להם אוכל כל המלחמה. שש שנים הם ישבו בבונקר, וכשהם יצאו הילד לא ידע ללכת, כי כל הזמן הם רק שכבו בבונקר.

זה לא יכול להיות שש שנים, אומרת אסתרק'ה. עד ארבעים ושתים לא היה מסוכן, והרוסים באו בארבעים וארבע. לכל היותר הם היו שנתיים בבונקר. היה מספיק גרוע גם ככה, ולא צריך להגזים.

היא צודקת, אסתרק'ה. את הסיפורים שסיפרו במשפחה עירבבתי במה שקראתי. ידעתי שהמלחמה נמשכה שש שנים, ואולי מישהו אמר שכל המלחמה הם היו בבונקר או משהו כזה, וחיברתי את השניים.

אסתר אומרת שכולם מערבבים את הזיכרונות עם מה שנודע להם אחר כך. כל מי שהיה באושוויץ מספר שמנגלה קיבל אותו על הרציף, אבל אז אנשים לא ידעו מי זה מנגלה. הוא לא היה מפורסם כמו היטלר. וחוץ מזה לפעמים מנגלה הלך לישון, ומישהו אחר מיין את האנשים.

יכול להיות שאסתרק'ה צודקת, ויכול להיות שלא. הרי לא בכל רגע הגיעה רכבת. זה לא היה תחנה מרכזית. אם פעם ביום או אפילו פעם בכמה שעות הגיעה רכבת של יהודים לאושוויץ, מנגלה היה יכול לבקש שתמיד יקראו לו לבחור אנשים לניסויים שלו, אפילו אם צריך להעיר אותו מהשינה. זה לא נראה עד כדי כך בלתי הגיוני, ובשביל לדעת אם זה נכון או לא נכון צריך היה להיות שם כשהכל קרה, ואסתרק'ה לא היתה שם. היא היתה קצת בגטו ואחר כך הסתדרה בצד הארי, אבל כמו שהיא אמרה בעצמה כשדיברו על מה שהיא עברה, אל תשכחו שאני לא הייתי באושוויץ.  

אני לא רוצה לכתוב ספר זיכרונות, היא אמרה לי, אני קראתי זיכרונות של אחרים, וראיתי נו מה הם כותבים, ואני לא רוצה להגיד שזה מה שהיה. אני כותבת ספרות.

ואכן היא כתבה סיפורים. והסיפורים היו בדיוק כפי שסיפרה לי מהזיכרונות, ולמרות שקראה להם סיפורים, כולם חשבו שהם זיכרונות. היא סיפרה על הגטו, ועל הצד הארי, ועל אהובה ועל עצמה ועל החברים, ועל הימים שקיותה שלא נהרג ושעוד ייפגשו, אבל הם כבר לא נפגשו, ואפילו איך נהרג ומתי ואיפה בדיוק היא לא הצליחה לברר. הרבה זמן עבר עד שאמרה לעצמה שהוא מת. הרבה זמן קיותה שייפגשו, כשכבר הבינה שבעצם אין סיכוי, והתגעגעה אליו מאד, ואחר כך המלחמה נגמרה והיא פגשה את בעלה שהיה חייל ונפצע במלחמה והיא טיפלה בו זמן רב עד שהבריא. היא סיפרה הרבה על בעלה, שבחייו הקצרים העניק לה הרבה אושר ודיברה גם עליו, כמו על מפקד המחתרת, בלא מעט הערצה. אלה היו שני הגברים של חייה ולא עוד. לכל האחרים התייחסה בבוז מסוים, וסיפרה לי שאפילו בנה נזף בה פעם כשהתאכזרה לאחד ממחזריה, והיא הופתעה מכך שהוא שם לב לכך שהיא דוחה את מחזריה ללא רחמים, ואולי גם כעס שלא העניקה לו אבא אחר במקום זה שהיה קשור אליו מאד, ונפרד ממנו בגיל כה צעיר. היא ידעה שיש בלבו של בנה לא מעט כעס עליה, וגם היא התעצבה לא מעט בגלל שהתגרש מאשתו ולא העניק לה נכדים. הרגישה שבזבז את חייו, ובכך בזבז במידת מה גם את חייה שלה.

היא עמדה במטבח ובישלה ריבה. הצטיינה מאד בבישול ריבות מפירות העונה. תותים בחורף, שזיפים שחורים בקיץ, ענבים אדומים בסתו. לכל הריבות שלה היה גון עמוק וריח עז של פרי. סיפרה לי שגילו אצלה לחץ דם נמוך, שכנראה שסבלה מכך זמן רב מבלי שידעה. שאלתי אם לא התעלפה כשהיתה בהריון.

אני אף פעם לא הייתי בהריון, היא אמרה, הבן שלי מאומץ.

התביישתי בעצמי שהבאתי אותה לגלות את כאבה. אבל היא לא נטרה טינה. אחר כך סיפרה לי שסיפרה לבן רק אחרי מות בעלה שהוא מאומץ, והוא קיבל את זה קשה מאד. היא חשבה שהיו צריכים לספר לו קודם, אבל בעלה התנגד. אחרי מות בעלה הרגישה שהגיעה העת.

אבל אולי העקשנות שלה בקשר לאמת היתה קצת מוגזמת. רק איבד הילד את אביו, והנה איבד אותו שוב. כעס עליה שלקחה ממנו שוב את אביו. לא רצה לשמוע שהיה לו אב אחר, הורים אחרים.

אני חושבת שיש לו בעיות של זהות, אמרה לי, הוא קיבל את זה מאד קשה, שהוא מאומץ. והיה ברור שהאשימה בכך את עצמה. היא לא ריחמה במיוחד על עצמה, כשם שלא ריחמה על אחרים.

פעם מצאתי אותה במצב רוח טוב במיוחד. שאלה אם אני רוצה לטעום אבטיח. סיפרה שבנה בא יום קודם לבקר, ובדרך עבר בשוק וקנה לה אבטיח. היא שמחה מאד. אבל כשבא להתארח בחגים עם גרושה וילד עיקמה את האף. תמיד הוא אוסף מסכנים, אמרה. ואני חשבתי אסתרק'ה, את מוכרחה להרוס את אושרם של אחרים וגם את אושרך שלך. אין סיכוי שתתני לעצמך ולהם חנינה.

שוב ושוב סיפרה לי על החיים בצד הארי, במיוחד על המפעל שניהלו הנאצים שעבדה בו בזהות בדויה. גם בעלת הבית הפולניה שלה וגם הנאצים חשדו שהיא יהודיה, אבל ביטחונה העצמי הבלתי מעורער הגן עליה, כך היא טענה. שלא כמו יהודים אחרים, שהתנהגו בחוסר ביטחון, ומיד זיהו אותם ושלחו אותם למחנה ריכוז, היא התנהגה תמיד בביטחון גמור, כאילו אין לה דבר בעולם לפחד ממנו, ותמיד ענתה לנאצים בטבעיות, וזה סתם להם את הפה. ככה היא סיפרה. פעם כשטיאטאה את הרצפה נכנס נאצי שיכור והתחיל להשתולל ולצעוק, והיא בלי להתבלבל הרימה את המטאטא והיכתה אותו מכות נמרצות במטאטא והוא ברח. ולא פחדת, שאלתי אותה, והוא לא התלונן עלייך, והיא אמרה לא. אף פעם לא שמעתי משום ניצול שואה סיפורים כאלה. כל הניצולים שהכרתי היו אנשים שהסתתרו מהנאצים, שברחו מהנאצים. אף ניצול שואה לא סיפר לי אף פעם שהתעמת עם הנאצים, שהיה לו ביטחון עצמי. אסתרק'ה היתה כל כך גאה בביטחון העצמי שלה שהציל אותה, שלפעמים כמעט האשימה את היהודים שנרצחו, אלה שלא היה להם שכל כמו שלה, ולא היה להם כמו לה כזה ביטחון עצמי. לפעמים התעצבנתי על אסתרק'ה כשדיברה ככה. במשפחה שלי נרצחו המון אנשים, ואולי לא היה להם ביטחון עצמי, אבל לא רציתי לחשוב שלא היה להם שכל, ובכלל לא אהבתי את הרעיון שהכל היה תלוי באיך שהתנהגת, כאילו בשביל להינצל מהנאצים לא היה צריך בכלל מזל.  

היא אהבה את הרומן הראשון שלי שאמרה שהוא כל כך מצחיק, אבל את השני, העצוב, לא. אמרה שהמצאתי דברים, והיה בה לא מעט כעס כשאמרה את זה. אמרתי לה שדוקא ברומן השני המצאתי מעט מאד, כלומר כמעט כלום. פחות או יותר סיפרתי בצורה די מדויקת דברים לגמרי אמיתיים שקרו לי. דוקא זה שחשבה שהמצאתי לא היה לי מוזר, כי ניצולי שואה מתקשים לחשוב שגם אנשים שלא היו בשואה סובלים לפעמים, ואני ממש לא רציתי לעשות עם ניצולי שואה תחרות סבל. זה היה מאד לא לעניין. וכבר היתה מישהי שכתבה ביקורת ואמרה שלאשה בסיפור קורים יותר מדי דברים רעים. זה דוקא מאד עיצבן אותי, כי סיפרתי דברים אמיתיים, ועדנה שקראה את הביקורת אמרה לי האשה הזאת אין לה מושג, אין לה מושג, והיינו רגילות לזה שעובדים סוציאלים וכאלה שאמורים להבין אותך הכי אין להם מושג מה עובר עליך, דברים פשוטים שבן-אדם עם קצת רגישות יכול להבין גם בלי להתנסות אישית, לפחות יכול לדמיין. בכל אופן הצורה הזו הקצת תוקפנית שבה אסתרק'ה אמרה לי המצאת דברים, על ספר שלרגע לא התיימר לתעד את המציאות, למרות שביני לביני ידעתי שהוא בהחלט תיעד את המציאות וגם אנשים אחרים הבינו את זה והיה להם קשה לקרוא, היתה קצת תמוהה, אבל לא הרביתי לחשוב על כך. בהתחלה חשבתי אולי היא חושבת שהתעללות בנשים זה משהו ששייך לשואה, למרות שהיא מעולם לא סיפרה דבר כזה אלא את ההיפך הגמור.

אבל יום אחד היא באה ואמרה שהיא דיברה עם שירה, ושירה אמרה לה שיש דברים כאלה, כמו שכתבתי. שירה היתה אשה בגילי שהתידדה עם אסתרק'ה, ואפילו גילינו פעם שנפגשנו היכן שהוא בזמן השירות הצבאי, אלא שמאז עברו שנים רבות והרבה דברים השתנו כמו שקורה בחיים. לא רציתי להתחיל לחקור אותה למה היא מתכוונת, בעצם הייתי קצת בהלם, שתקתי מרוב הלם: מה זאת אומרת שירה אמרה לה שיש דברים כאלה? למה היא מתכוונת? שירה אמרה לה שיש בעולם אונס ואלימות נגד נשים? קודם היא לא ידעה שיש דברים כאלה? אף פעם זה לא קרה לה? סוף סוף היא עברה את השואה, למרות שלא היתה באושוויץ, לא? מה זאת אומרת עכשיו היא יודעת שיש דברים כאלה? קודם היא לא ידעה?

והיא עבדה במפעל עם פקידים נאצים או בעצם קצינים נאצים שהיו כולם רחוקים מהמשפחה, והיא היתה צעירה יפהפיה עם זהות פולנית בדויה ושם פולני ועם הרבה ביטחון עצמי, כמו שהיא אמרה, ואף אחד לא הטריד אותה אף פעם? אף אחד לא אנס אותה ואפילו לא ניסה? מה זאת אומרת היא לא ידעה שיש דברים כאלה?

חשבתי כל הזמן על הרומן של אידה פינק "נלך בלילות נישן בימים" שמספר על הבריחה שלה ושל אחותה, ועל התקופה שהן עבדו בבית החרושת בגרמניה, קבוצה של יהודיות בזהות פולנית מזויפת, והלשינו עליהן שהן יהודיות. ואז היפה שביניהן הלכה לשכב עם המפקד הנאצי, והוא הודיע לה מתי הגסטאפו יבוא לעצור אותן והניח לה לברוח. המפקד לא התכוון שגם אידה ואחותה תברחנה, אבל כשהוא תפס אותן בורחות, והן חשבו שהוא יירה בהן, הוא הניח להן לברוח, ואפילו אמר להן: אתן אמיצות. עכשיו ממציאים בגרמניה שנאצים לא שכבו עם יהודיות בגלל הגזענות אבל זה כמובן זיון מוח, כמו רוב זיוני המוח של הגרמנים, וגם היום נשים יהודיות עושות להם את זה, מי כמוני יודעת. גם היטלר ידע שגזענות מעולם לא גרמה לחיילים להתאפק, וכל הזמן שלח לחזית הרוסית חביות של קונדומים, שלא יצאו ילדים מעורבי גזע, למרות שהחיילים הנאצים היו מעדיפים חביות של בירה שזה יותר טעים ויותר משביע. בכל זאת היטלר העדיף לשלוח לסטלינגראד הרבה חביות של קונדומים, על כל צרה שלא תבוא. ואסתרק'ה, שהיתה אשה מאד מעשית ובעלת ניסיון חיים, היתה צריכה להבין בזה יותר ממני והרבה יותר משירה.

ואז התחילו להציק לי כל מיני מחשבות מוזרות: אולי בכלל כל מה שאסתרק'ה מספרת באמת הוא שקר ולא זיכרונות? צעירה יפהפיה כמוה עם גברים נאצים בשירות, שכל משפחתה נרצחה ואהובה נהרג ולא היה לה עוד איש בעולם, כמה כבר ביטחון עצמי יכול היה להיות לה, כשחייה לא היו שווים אפילו פרוטה? כשכל חייל נאצי ואפילו סתם פולני ברחוב יכלו לירות בה מבלי שיאונה להם כל רע? אולי בעצם הנאצים הכריחו אותה לשכב איתם, או אחד מהם, המפקד, בדרך כלל זה המפקד שזוכה בנשים היפות, זה שיכול להעניק חיים או לגזור מות? ואולי העובדה שלא יכלה ללדת גם היא קשורה בכך? מה באמת עבר עליה בשואה? ולמה הספר שלי הרגיז אותה ומה כל הדיבורים המוזרים האלה אם יש דברים כאלה או לא, זאת אומרת, אם היא היתה אומרת שלא נראה לה שאני עברתי את כל הדברים האלה, נו מילא, אבל זה שהיא אמרה אין דברים כאלה, יש דברים כאלה, זה היה מוזר ביותר. פתאם התחלתי לחשוב שאולי בעצם כל הסיפורים על הביטחון העצמי הכל קשקוש והיא היתה מעונה ומנוצלת, ובגלל ששיקרה על עברה שלה התרגזה שאני סיפרתי את האמת, כאילו האונס שלי שלא היה לו שום קשר לשואה ולכלום, סתם אונס רגיל שהרבה נשים עוברות עם גבר שהכירו יותר או פחות שבכלל לא חשב אף פעם שהוא פושע או משהו כזה וגם אנשים אחרים לא חושבים שהוא פושע, כאילו האונס הזה שסיפרתי עליו וכל האלימות שסיפרתי עליה הכריחו אותה לחשוב על מה שקרה לה באמת בזמן השואה, שהיה פי אלף יותר גרוע ממה שהיא מספרת, ואולי היא לא מוכנה לכתוב זיכרונות ולהתיימר לאמת, מפני שהיא באמת לא מספרת את האמת ולא רוצה לספר את האמת, הרי זה משפיל בלי גבול לאשה כמוה, יפה וגאה ובסך הכל די שמרנית, אשה שנולדה בפולין ברבע הראשון של המאה העשרים.

מצד שני חשבתי, אולי המחשבה שלי מושפעת מדי מסיפורים ששמעתי וקראתי על השואה, על אֵימה וניצוּל שאין להם סוף. ותמיד צריך לזכור שהמציאות עולה על כל דימיון, ואולי אסתרק'ה היפה עבדה אצל מפקדים נאצים שהתיחסו אליה לגמרי בכבוד, אף פעם לא שלחו ידיים ובטח שלא אנסו אותה, והיא היתה כל כך גאה וחכמה ובטוחה בעצמה ושמרה על כבודה מכל רע. מה אני יודעת. וזה שהיא לא יכלה ללדת לא קשור בכלל לשואה. יש נשים שאינן יכולות ללדת מסיבה כזו או אחרת.

ופעם אסתרק'ה אפילו אמרה לי: מה שאת עברת בחיים, ואני הייתי המומה, מה זאת אומרת מה שאני עברתי בחיים, הרי את היית בשואה, רצחו לך את כל המשפחה ואת אהובך ורק בנס לא רצחו גם אותך, זאת אומרת, לא בנס, אלא מפני שהיה לך ביטחון עצמי והיית חכמה ויפה, למרות שאת היופי את אף פעם לא מזכירה, על היופי את אף פעם לא מדברת, למרות שברור שאם יש בסיפור שלך שמץ של אמת והנאצים חשדו בך שאת יהודיה והפולנים אפילו ידעו בפירוש שאת יהודיה, ובכל זאת איש לא הסגיר אותך ולא פגע בך לרעה, הרי זה מפני שאת יפה כל כך, והיופי הנדיר הזה עורר אהדה וחמלה. אפילו הנאצים התקשו לרצוח אשה צעירה שהיתה כל כך יפה ונראתה לדעתם כל כך לא יהודיה, למרות שנראתה מספיק יהודיה כדי שיחשדו בה שהיא יהודיה, או מי יודע, לך תבין ראש של נאצים.

יש דברים בהיסטוריה שאפשר לאמת ממסמכים, ויש דברים שמותירים עקבות, כמו תאי הגזים באושוויץ. אבל גורלו של יחיד בשואה, מי יידע מה אמת מה שקר. אנחנו ההיסטוריונים צריכים להאמין לעדים וגם לפקפק בדבריהם, צריכים לחשוב על מה שאנחנו יודעים ממקורות אחרים וגם צריכים להיזהר מלהניח שמה שנכון למקרים מסוימים נכון גם למקרים אחרים וצריכים תמיד לזכור שאנחנו לא היינו שם ואיננו יודעים הכל, וצריכים תמיד לזכור שאלה שהיו שם יודעים, אבל צריכים גם תמיד לזכור, שאלה שהיו שם אולי לא רוצים שאנחנו נדע. גורלם של אנשים מסוימים היה טוב מכפי שנוכל לשער, וגורלם של אחרים היה רע בהרבה מכפי שהם מספרים. אנחנו עדי העדים יכולים לתהות ולבהות, אבל איננו יכולים לדעת, ואיננו יכולים לשלול או לאשר.