יום שישי, 30 בנובמבר 2012

אינכם אוהבים אדום?



מאד מאד התרגשתי לשמוע את שמותיהם של חברי רשימת מפלגת העבודה לכנסת הבאה, וגם התרגשתי לשמוע כל הזמן את הקריאות "העם דורש צדק חברתי", ואת דבריה של יחימוביץ' "אכפת לנו מכם", שזאת בעיניי סיסמת הבחירות הכי טובה, ואני גם מאמינה לאנשים ברשימה הזאת שבאמת אכפת להם מאיתנו ולא רק מעצמם, וזה חשוב לי מאד, כי הדבר שאני שומעת הכי הרבה מאנשים שאני מדברת איתם, אנשים מכל המפלגות והדיעות והגילים, זה שלפוליטיקאים לא אכפת מאיתנו, והציבור בישראל צריך מאד שלמישהו יהיה אכפת ממנו, כי בישראל יש הרבה יותר מדי אנשים שמרגישים ששכחו אותם, ואסור שאנשים ירגישו ככה כשהם מתמודדים עם החיים, שהם אף פעם לא קלים לאף אחד, וכמובן לחלק מהאנשים הם קשים עוד יותר מאשר לאחרים, ואני תמיד התפללתי שמנהיג מפלגת העבודה ידבר קודם כל על אנשים שצריכים פרנסה וקורת-גג ואפשרות לתת לילדים חינוך טוב ולהזדקן בכבוד, שאלה הדברים שגורמים לאנשים להרגיש אזרחים בעלי ערך בקהילה, גם אם צריך להתמודד עם מלחמות ופיגועים וקשיים אחרים שפוגעים בכלל ובפרט.    
הרשימה המלאה אנשים צעירים ומבטיחים ומדברת לקהל צעיר שמחפש בית פוליטי היא הישג עצום לשלי יחימוביץ'. די להיזכר בקריקטורה של עמוס בידרמן מן ההתמודדות הנשכחת בין שמעון פרס לעמיר פרץ, שבה נראית זקנה נשענת על מקל תוהה למול צמד הפתקים פרץ-פרס "מי זה שימון?", כדי להבין איזה מהפך הצליחה יחימוביץ' לחולל בתדמיתה וכמובן באופיה האמיתי של מפלגת העבודה, שרק לפני מספר שנים נדמה היה שהיא גוועת למות יחד עם אחרוני בוחריה הקשישים.
אבל מעל הכל היתה זו המחאה החברתית העזה שעיצבה את רשימת מפלגת העבודה. מי שיסתכל על רשימת המועמדים של מפלגת העבודה לא יוכל להגיד שהמחאה לא הצליחה ושהיא נשכחה. המחאה לגמרי כאן והיא הולכת עכשיו לכנסת, שזה המקום שבו מחאה יכולה להפוך לעשייה, וכמו שצריך להיות במפלגת עבודה, המנהיגים של המפלגה לא צריכים להיות גנרלים בדימוס אלא מנהיגים חברתיים. כמו שכתב יאנוש קורצ'אק בסיפור היפה שלו "התהילה" על הגיבור האהוב עלי אולק:
"אולק התחתן עם מניה, הוא עובד בבית-חרושת לאריגים – פרצה שם שביתה, אולק היה נציג הפועלים – נאסר על-ידי המשטרה ונשלח לארץ גזירה: כשחזר סוף-סוף, עמדו חבריו לבחור בו כציר לבית-הנבחרים – חלומותיו נתקיימו איפוא: באמת היה למצביא גדול: אין לחייליו כידונים ולא תותחים, אף על פי כן חיילים הם במערכה, חזקים ואמיצים."
מלחמות יש הרבה, לא רק אלה שבהן משתמשים בתותחים או בטילים. כולם דיברו, גם עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', על התבוסה המדינית של ישראל בכ"ט בנובמבר, כאשר האו"ם החליט להכיר במדינה פלשתינית כחברה משקיפה. בעיניי אין זו תבוסה ואין בכך כל רע. זה ביצוע מאוחר של החלטת חלוקת הארץ בין יהודים לערבים שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר המקורי בשנת 1947, ולמען האמת בתנאים הרבה יותר נוחים לישראל מאלה שהוצעו לה אז, והחלטת החלוקה היא הפיתרון היחיד האפשרי והצודק, שיאפשר לשני העמים החיים בארץ ישראל לממש את עקרון ההגדרה העצמית של העמים. זו החלטה צודקת שכל מי שתומך באמת בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים צריך לקבל אותה כמובן מאליו ולא להתנגד לה או להצטער עליה.
התבוסה האמיתית שנחלה ישראל אתמול היא דו"ח העוני, שהראה כי העוני בישראל גדל, כי יותר אנשים עובדים ויותר ילדים חיים בעוני, מתקשים להתקיים ומתקשים להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. לכן המצביאים שאנו זקוקים להם אינם צריכים רק כידונים ותותחים, ואפילו בכיפות ברזל אין די: אנו צריכים מצביאים שיילחמו על כבודו של האדם העובד, ועל הפסקת הניצול המחפיר של המוני אנשים עובדים שמשתכרים אל צרור נקוב כשאין מלינים את שכרם, כדי להעשיר את החזקים והמעטים. המאבקים האלה הם עתיקים, אבל הם אינם מסתיימים. צריך להמשיך להילחם עליהם כל הזמן.
מי שנלחם למען זכויות האדם העובד ולמען צדק חברתי מכונה שמאל. יש אנשים שחושבים שזאת קללה. המושג שמאל הוא מושג שלילי בתרבות, והעובדה הזו מאפילה לעתים על משמעות המושג הפוליטי שמאל, שלקוח ממקום ישיבת הצירים באסיפה הלאומית הצרפתית בימי המהפכה. אנשי ביברמן שהרכיבו רשימה מלאה בפוליטיקאים של שנאה, אלה שאינם בעד משהו או מישהו אלא בעיקר נגד: נגד ערבים, נגד עובדים זרים, נגד בית המשפט העליון ומערכת המשפט בכלל, עד כדי כך שנשיאת בית המשפט העליון הפורשת מוצגת כדמות אויב בסרטון הבחירות שלהם, יחד עם חברי כנסת ערבים ושלי יחימוביץ', שצריכים כולם לייצג תמונת אויב דוחה ושנואה שאמורה לעורר בהמונים חלחלה ולהובילם לזרועות נתניהו וליברמן כאל מושיעי העם.
אפשר להבין מדוע יחימוביץ' פוחדת מהמושג שמאל, וטוענת שמפלגת העבודה איננה שמאל. מכל הכרזותיה, שאני מבינה את מטרתן אך אינני מסכימה איתן, קשתה עליי ביותר האמירה הזו שמפלגת העבודה אינה שמאל. אני, שהצבעתי תמיד למפלגת העבודה, רואה בעצמי בהחלט שמאל, ואני גאה בכך מאד, שתמיד החשבתי יותר את הערבות ההדדית בחברה, את הדאגה לעניים ולחלשים, יותר מאשר את המאבק באחרים, שתמיד חשבתי יותר במה צודק לתמוך מאשר את מי לשנוא ונגד מי להסית, ואני שואפת לכך שהמפלגה שאני תומכת בה לא תפחד להיות שמאל ולהתייצב לימין האדם העובד, העני והנזקק, מבלי להפלות את מי שהוא חלש או עני או בן עם אחר.
כשאני שומעת את אנשי הליכוד מדברים על כך שמפלגת העבודה היא מפלגת שמאל, וגם כשאני שומעת את שלי יחימוביץ' מתכחשת לכך, אני נזכרת באני ז'יראדו המקסימה בסרט "אורות החג", ניצבת זקופה בכובעה האדום כדם למול השכנה שמטיחה בה: "זה לא כובע, זו הצהרה פוליטית."
Tu n'aime pas de rouge?
אינך אוהבת אדום? שואלת אני ז'יראדו.
למול רשימת ביברמן וגינוייה ל"שמאל הקיצוני" אני מייחלת לראות גם את שלי יחימוביץ' בכובע אדום כדם, ניצבת זקופה וקוראת:
Vous n'aimez pas de rouge?
באמת אינכם אוהבים אדום? אני דוקא אוהבת אדום, מאד.

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

קשר דם



שלשום בלילה נולדה לאחיין הבכור שלי אילי ולבת זוגו סיגל בת בכורה. היא נולדה בבית החולים הדסה עין-כרם, כי אילי לומד רפואה וגר על יד בית החולים. אחי התרגש מאד שנולדה לו נכדה, במיוחד שזאת הנכדה הראשונה שלו, ושלח לי את התמונות שלה במייל, וראיתי שהיא דומה לאילי וגם לאחי. ביקשתי משרון שתיקח אותי היום לבקר את אילי וסיגל והתינוקת יסמין בבית החולים. שרון ביקשה שאשאיר את אושר בבית, כי אי אפשר להכניס כלב לבית החולים, אבל אני אמרתי לה שאני לא יכולה להשאיר אותו כי הוא בוכה כל הזמן ואני לא יכולה להשאיר אותו לבכות שעה, כי גם הוא תינוק. אז נסענו לבית החולים הדסה עם אושר ושרון אמרה מה את מביאה אותו ואמרתי לה שאני אכנס קודם ואז היא תיכנס ושרון התרגזה ואמרה תודה רבה, עכשיו אני מבינה למה הוזמנתי. כשהגענו להדסה שרון חנתה מחוץ לבית החולים, כי היא אמרה שהיא לא הולכת לשלם על החניון בשביל לשבת שם עם כלב מיילל. אושר ניסה לצאת מהמכונית בכוח ודחפתי אותו פנימה ויצאתי והלכתי בכיוון הלא נכון, אבל במהרה מצאתי את הדרך הנכונה, אבל עדיין היה נדמה לי שהדרך לא נגמרת, שצריך ללכת המון ולעלות במדרגות וכשהגעתי סופסוף לבניין של היולדות וירדתי קומה במעלית אף אחד לא פתח את הדלת. בסוף שני גברים יצאו ונכנסתי מהר והלכתי לאחות בקבלה שאמרה לי ללכת לחדר שלוש. המיטות היו מחופות וילונות ולא ידעתי איזו מהן של סיגל, אבל פתאם נכנס לחדר אילי דוחף את אמי בכסא גלגלים. לא ראיתי את אמי שנים כי אני לא מסוגלת לסלוח לה. ראיתי שמצבה הידרדר מאד והיא כבר לא יכולה ללכת בכוחות עצמה אבל רק אמרתי לה שלום ונישקתי את אילי. אני מאד אוהבת את אילי. הוא האחיין הבכור שלי ותמיד הרגשתי שהוא גם קצת ילד שלי. עכשיו הוא כבר אבא ועוד מעט הוא יהיה רופא, ותמיד הוא היה טוב לב, שזו תכונה די נדירה אצלנו במשפחה. אמרתי לאילי שבאתי רק לדקה כי שרון מחכה לי במכונית עם הכלב, ויצאתי כמעט בריצה וליד הדלת אחי אמר לי שלום ענת, וראיתי שאחי הזדקן מאד ולא היכרתי אותו. הוא הזכיר לי מאד את אבי המנוח ואת אחיו הצעיר של אבי שהתעלל בי ובבנות שלי שנים כדי לנשל אותנו מירושת אבי והגיש נגדנו תביעה כדי להפחיד אותנו, אבל אנחנו לא כל כך מפחדות מבתי משפט, כי כל הזמן אנחנו הולכות לשם, ועוד מעט גם שרון תהיה עורכת דין וגם אני עכברה של בתי משפט מגיל שלוש או ארבע, כשאבי היה מבקש מהמזכיר שלו מר שושני להביא אותי מהגן והייתי יושבת בשקט בשקט על הספסל באולם המשפט ולא מפריעה לנהל דיון. כשאבי לא היה באמצע משפט הוא בא לקחת אותי בעצמו מהגן, והיינו הולכים ברגל דרך רחוב אחד העם בחדרה, שעוד נסעו בו עגלות רתומות לסוסים, והיה חול במקום מדרכות ובחול שיחקו ילדים. גם אנחנו שיחקנו הרבה בחול, ובמגרש הקוצים ליד הבית. פעם שיחקנו גם בחבית סיד שמישהו השאיר שם וניכוו לנו הידיים, ואמי שלי מאד התרגזה עלינו. ולפעמים שיחקנו בחצר האחורית של הבית שאז נראה לנו ענק, ורק כשבאתי לבקר בו כשהייתי כבר חיילת ראיתי שבעצם הוא היה מאד קטן. אחי היה מאד מאד מאושר והוא הציץ בחלון התינוקיה עם סיגל והם חיכו שאפשר יהיה לראות את התינוקת. אמרתי להם ששרון במכונית עם אושר ורצתי החוצה ואמרתי לשרון שכולם שם ושתיכנס. אושר דוקא לא בכה כשהוא נשאר עם שרון אבל הוא היה עצבני וכשיצאנו מהמכונית הוא התחיל לחפור באדמה ולאכול כל מיני דברים ובינתיים מאד החשיך ולא ראיתי מה הוא אכל. כששרון חזרה היא אמרה שכולם נראים כמו ההורים שלהם, אילי נראה כמו אחי ואחי נראה כמו אבי המנוח וסבתא נראית כמו אני לא יודעת מה. חשבתי שאולי בגלל זה לפני כמה שבועות או אולי חודשים הדודה שלי התקשרה פתאם ושאלה עליי ועל הבנות שלי, ובסוף אמרה שנהיה בקשר כי אנחנו משפחה. אני פשוט שתקתי כשהיא אמרה את זה, ונזכרתי בבן דוד שלי תומר שאמר לי שאנחנו משפחה כשהם ניסו לנשל את הבנות שלי מירושת אבי ואמרתי לו שגם קין והבל היו משפחה. אבל לדודה שלי לא רציתי להגיד כלום, רק חשבתי לעצמי שאני מצדי לא אהיה בקשר, אבל דיברתי מאד בנימוס, כי הדודה היא אם שכולה שאיבדה את בתה, בת דודתי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה שעוד מעט יהיה בר-מצוה, אז דיברתי איתה מאד בנימוס, למרות שהבנתי שיש איזו סיבה שהיא מתקשרת פתאם להתעניין בנו. בכל אופן כששרון חזרה היה לה מצב רוח טוב והיא אמרה בואו אני אקח אתכם הביתה, ואמרתי שאני אטגן לה שניצלים. שרון נזכרה שאמרתי שאני מתנגדת לגישה של אהרון ברק שכל מוריש יכול לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו. לדעתי אנשים צריכים להוריש את רכושם לילדיהם וזה גם דין תורה, ואני חושבת שהיהדות מאד צודקת בהתנגדות שלה לצוואות שמנשלות את היורשים הטבעיים של הנפטר, ולדעתי היה צריך לחייב בחוק להוריש חלק חובה לילדים, כמו שזה בחוק באוסטריה ובגרמניה ואולי גם במקומות אחרים. שרון אמרה שמה שאני אומרת לא מתאים למה שאני מרגישה כלפיי המשפחה שלי, ואמרתי לה שבדיוק בגלל זה אני לא סולחת להם, בגלל שהם ניסו לנשל את הבנות שלי מהירושה שאבי נתן להן, ועשו הכל לפגוע בנו כדי שנוותר על הזכות לירושה. אבל בעצם אני כועסת עליהם גם בגלל הרבה דברים אחרים. נסענו הביתה ופתאם אושר הקיא ושכחנו מדיני ירושה. יצאתי איתו מהמכונית והוא המשיך להקיא בחוץ ואחר כך חזרנו למכונית וניגבנו את המושב בממחטות נייר, ושרון נזכרה בפרק של סיינפלד שמישהו קנה מכונית מסריחה ולא הצליחו להוציא ממנה את הריח. אמרתי לה שאני אממן לה שטיפת מכונית שממילא היא צריכה, והיא שאלה אם אני אממן גם מישהו שייקח את המכונית לשטיפה כי אין לה זמן, ואמרתי לא, רק את השטיפה. ואז נזכרתי שוב באחיו הצעיר של אבי מאיים עלינו בכל מיני איומים כדי שנוותר על זכותנו לירושת אבי והתמלאתי שוב כעס גדול עליו ועל אמי, למרות שהיא קשישה וחולה ויושבת בכסא גלגלים. אחר כך חשבתי אולי גם אחי חשב כמה אני נראית זקנה. אני יודעת שאני נראית זקנה כי פעם הסתכלתי בתצלום שלי וראיתי את פני סבתי ציפורה, אם אבי, שאני מאד דומה לה. גם לאבי אני מאד דומה. אמא שלי תמיד אמרה שאני נראית כמו סבתי ואני משוגעת כמוה. תמיד היא אמרה שאני משוגעת כמו משפחת אבי. בגלל זה תמיד חשבתי שאולי אמי איננה אמי באמת ויש לי אמא אחרת שאינני מכירה. סבתא ציפורה לא היתה משוגעת. היא היתה חולה באלצהיימר, אבל אז לא ידעו מה זה. גם אחותו הצעירה של אבי חלתה באלצהיימר, אבל אז כבר ידעו לאבחן את המחלה. בכל זאת היא סבלה נוראות לפני שמתה. אני באתי ללוויה של דודתי מצד אבי, אבל אמי לא באה, כי היא שנאה אותה ולא סלחה לה אף פעם, ואבי כבר לא היה בחיים להכריח אותה לבוא. דוקא נהניתי להיות בלוויה הזאת בלי אמא שלי שתגיד לי שאני פרועה ושהכובע שלי מכוער או כאלה דברים. כשראיתי היום את אמי יושבת בכסא הגלגלים כשאילי דוחף אותה היא רק שתקה וגם אני רק אמרתי שלום אבל לא הייתי מסוגלת לגעת בה או לדבר איתה והרגשתי בתוכי את כל הכעס ושאני לא יכולה לסלוח לה. אולי היא נבהלה ואולי היא גם חשבה שאני נראית הרבה יותר זקנה ממה שהיא זכרה. רק חמש שנים עברו, אמרה שרון, וכולם כל כך השתנו. הסתכלתי על שרון וחשבתי שהיא באמת לא השתנתה הרבה, אבל אולי היא כן משתנה ואני לא מרגישה. קשה להרגיש שמישהו משתנה כשנמצאים איתו כל הזמן. זה כמו שכולם אומרים לי שאושר גדל ואני בעצמי לא רואה. הגענו הביתה ואני טיגנתי לנו שניצלים. אושר שכח שהוא הקיא ואכל ואכל ואז נרדם וחלם חלומות. ראינו איך הגפיים שלו קופצות בחלום. אולי הוא חלם שהוא רץ. הכנתי לנו כוס תה וחשבתי שבסרטים כשנולד תינוק כולם נזכרים שהם משפחה וסולחים זה לזה ומשלימים ויש סוף טוב, אבל בחיים האמיתיים מאד קשה לסלוח, אפילו כשנולד תינוק וכולם מתרגשים שיש דור חדש למשפחה. אומרים שדם סמיך ממים וזה נכון כמובן, אבל זה לא בהכרח עוזר, לפעמים להיפך. אני עדיין מאד מאד כועסת ונדמה לי שאני אכעס כל החיים.        

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

ומנצחים אין



סילחו לי מאד כל האדונים המלומדים שמפרשים את המלחמה באולפני הטלויזיה, אבל אתם מדברים שטויות. אתם פשוט מדברים שטויות, ואני לא אטרח אפילו לציין בפניכם כמה שנים עסקתי בהיסטוריה צבאית וכמה מערכות קרב אני מכירה בעל-פה, כדי שתואילו לתת לי פתחון פה או להקשיב לי, אני פשוט אומר לכם, שכשאתם מכריזים באולפני הטלויזיה על נצחונו של החמאס אתם מדברים שטויות.

כמובן שהחמאס עצמו מכריז כל העת על נצחונו ומקיים חגיגות ניצחון. זה נובע לא מהעובדה שהחמאס ניצח, אלא מהעובדה שהחמאס הוא אירגון דיקטטורי שמקיים משטר דיקטטורי, ומשטרים דיקטטורים, כפי שלימדנו מורנו הפרופ' אמנון לינדר, עוסקים כל העת בתעמולה, או אם ארשה לעצמי ביטוי שמורי לא נקט בו, ברמייה עצמית. רמייה עצמית משפיעה על מצב רוחך ולפעמים גם משכנעת אחרים, אבל היא בעיקר מנתקת אותך מהמציאות, ושלטון החמאס מנותק לגמרי מהמציאות, לכן אזרחיו רעבים ללחם, ארצו הרוסה ומצבה מחריד, מה שלא מפריע לו כמובן לצבור טילים ולהכריז על ניצחונו בכל פעם שהוא יורה.
ישראל היא דמוקרטיה ולדמוקרטיות יש אתוס של ביקורת בכלל וגם של ביקורת עצמית. לכן במלחמה בין דיקטטורה לדמוקרטיה  הדיקטטורה תמיד תכריז על נצחונה והדמוקרטיה תמיד תהיה עסוקה בליקוק הפצעים. גם הניצחון על גרמניה הנאצית הוליד חגיגות בעיקר בדיקטטורה הסובייטית. ארצות-הברית ובריטניה לא חשבו שיש סיבה גדולה לחגוג, כאשר פצעי המלחמה כה נוראים.

במחשבה מפוכחת אין כמובן מנצחים בשום מלחמה. במלחמה יש רק אובדן: של חיי אדם, של רכוש, וכמובן אובדן של כסף, כי מלחמות הן מאד מאד יקרות. מלחמות תמיד היו מאד יקרות – גם אניות מפרש היו מאד יקרות לזמנן, וכילו את משאבי המדינות לא פחות ממטוסי ההפצצה של ימינו. ובכל זאת המלחמות המודרניות הן יקרות במיוחד. לכן מי שיש לו שכל יוצא למלחמה רק כשממש ממש אין לו ברירה אחרת, ולא בכל פעם שיש לו סיבה או הצדקה להילחם.
אבל גם לפי אמות המידה המקובלות החמאס לא ניצח. האבידות שגרם לישראל הן כבדות מאד לפרט אבל קטנות למדי עבור מדינה. אבידות החמאס בנפש וברכוש קשות בהרבה.

ההישגים שמציינים הפרשנים כניצחון לחמאס הם שההסכם מהווה הכרה בחמאס והפסקת בידודו. זה פשוט לא נכון. כמי ששולט בפועל בעזה החמאס הוא הגורם שעמו נושאים ונותנים – כמו במקרה של גלעד שליט. אבל אין שינוי במדיניות – ארצות-הברית הקפידה לשאת ולתת עם החמאס רק באמצעות מתווכים, ואין שום סיכוי שנראה את איסמעיל הנייה מוזמן לבית הלבן. גם לא לארמון הנשיאות בצרפת. לדעתי זה דוקא טפשי. הייתי מעדיפה ששמעון פרס ידבר עם הנייה פנים אל פנים כדי לגבש הסדרים צנועים לדו-קיום. לי אישית גם לא היה אכפת שהילארי קלינטון תיסע לעזה ותדבר עם הנהגת החמאס. אבל זה לא קרה, ולא צריך להעמיד פנים כאילו זה כן קרה. החמאס נשאר אירגון שמדברים איתו באמצעות מתווכים, כמו שמנהלים משא ומתן עם חוטפים. זה לא מעניק להם הכרה ולא מוציא אותם מהבידוד. מי שמדבר איתם ישירות אלה מנהיגים ערבים ומוסלמים שגם קודם דיברו איתם ובכך אין שום שינוי.

ההישג השני שמציינים וכמובן גם החמאס עצמו מציין כהישג הוא מניעת פלישה קרקעית של ישראל לעזה. מי שרוצה שיתפעל מזה. אני לא מתפעלת כי ברור לי שנתניהו לא היה מעוניין בפלישה קרקעית לעזה שסופה מי ישורנו. הוא גייס מילואים וצעק לאמריקאים "תחזיקו אותי!" שזאת בדיוק אותה המדיניות שהוא מנהל ביחס לאיראן: צועק "תחזיקו אותי!" כדי להשיג מהאמריקאים את ההתערבות שהוא מעוניין בה. לגבי איראן זה פחות עוזר לו כי האמריקאים יודעים שהוא לא יתקוף באיראן. לגבי עזה זה יותר הצליח לו, כי האמריקאים לא היו בטוחים במאה אחוז שנתניהו לא יכניס את צה"ל לעזה, למרות שהיה ברור לכולם שהוא מאד איננו רוצה בזה, כמובן מתוך חכמה, שכניסה קרקעית תגרום הרבה אבידות וביקורת וכעס על ישראל, ולא תועיל, בדיוק כמו שהכניסה לעזה לפני ארבע שנים לא מאד הועילה, או הועילה בצורה מוגבלת מאד. נתניהו צעק "תחזיקו אותי!" ומיד הגרמנים והאמריקנים התערבו לכפות הפסקת-אש, שזה לדעתי בדיוק מה שנתניהו רצה.

ההישג השלישי שהחמאס מתפאר בו הוא העובדה שהצליח לגרום לנתניהו וברק לרדת למקלט. על ההישג הזה של החמאס אינני רוצה לערער. אני רוצה רק לקוות, שגם אנשים כמוני, שרבים כמותנו בישראל, שאין להם לא חדר ביטחון ולא מקלט, יזכו במהרה להעניק לחמאס את הניצחון שבירידה למקלטים, במקום לשבת בביתנו נטול המגן ולהתפלל שלא יפול עלינו טיל.

מדוע איפוא גמרו הכל אומר להכריז על ניצחון החמאס? השמאל מכריז על ניצחון החמאס, מפני שלמרבה הצער השמאל הוא בדיוק כמו שהימין מתאר אותו: הוא שונא את ישראל, או ליתר דיוק לא נאה לו לאהוב את ישראל, והוא נורא אוהב להגיד שצריך לברוח מפה ושעדיף בהרבה לחיות בחו"ל, ובגלל זה השמאל כל הזמן מפסיד בבחירות, כי אנשים לא רוצים 
להצביע למי שלא נאה לו לאהוב אותם, גם אם יש לו פתרונות יותר מוצלחים לבעיות שלהם, והימין עושה זאת, מפני שהימין הוא למרבה הצער בדיוק כמו שהשמאל מתאר אותו: הוא שונא ערבים בצורה חולנית, ותמיד רוצה לפגוע בהם ולהרוג אותם עוד יותר, גם אם אין בכך שום טעם, שהרי הימין יודע בדיוק כמו השמאל שהפלישה הקרקעית לעזה לפני ארבע שנים, שהיתה אכזרית והרסנית בלי גבול, לא פתרה את בעיית הטילים מעזה, ואולי אף החמירה אותה. בין הימין לבין השמאל ישנם אנשים שבעיקר רוצים לחזור הביתה בשלום, ואולי הם הרוב, והם בעיקר ממלאים את פיהם מים, ומודים לאל הטוב שהם יצאו בחיים.

עכשיו אתם אולי מחכים שאני אומר שהידברות כן תפתור את הבעיות, שהרי אני תמיד חושבת שצריך להידבר, אבל אני חושבת שצריך להידבר כי זה יכול לפתור בעיות נקודתיות ולשפר את המצב. לא מפני שאני חושבת שזה יכול להביא שלום ושלוה, כי לחמאס יש רצון חזק מאד לפגוע בישראל, גם אם הוא עצמו ייפגע מכך, ולא רק כדי לפתור את המצוקות האמיתיות שלו, שאולי הוא יכול היה לפתור יותר טוב אם לא היה יורה על ישראל. החמאס רוצה לפגוע בישראל ולהגיד שהוא ניצח, ולכן הוא מסתבך הרבה בצרות וחוטף הרבה מכות, והניצחון היחידי שלו הוא בכך שהוא מצליח להכניס למקלטים בישראל את אלה שיש להם מקלטים. זה אולי מאד משמח את אנשי החמאס, שהאזרחים שלו לא כל כך מספיקים להימלט למקלטים אלא מופצצים מהאויר ללא מחסה, אבל זה לא בדיוק בסיס להכרזה על ניצחון.

יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

אתגר קרת בפולין



די צייט, 31 באוקטובר 2012, גיליון 45

הָאִישׁ שֶׁבָּחוֹר

אמו שרדה את גטו ורשה, כעת שב לשם הסופר הישראלי אתגר קרת: הוא קיבל את הבית הצר בעולם.

מאת אַלִיס בּוֹטָה

תל-אביב, ורשה
ביום שבו אתגר קרת יוצא לוורשה, העיר שבה נרצחו סביו וסבותיו, יושבת אמו אורנה במטבחה בפרברי תל-אביב ואומרת: "אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד." הרבה מחבריה התאבדו. "לא, לא, זה נעול פה חזק", היא אומרת ומכה על חזה. "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי."
אורנה קרת מדברת פולנית, בלשון מתנגנת וללא מבטא זר. היא למדה פולנית כילדה ושימרה את ידיעת השפה: אחרי המלחמה היא עלתה לישראל, מעולם לא היתה בפולין שוב. אבל כשהיא נזכרת בניחוחות ילדותה, המלים פורצות ממנה ללא מאמץ. "הניחוח של פעמונית-מאי", היא אומרת, "ושל זכריני! הם לא צומחים כאן. הם חסרים לי." היא מדברת ושותקת ומדברת, ועם כל משפט היא מתקרבת לגבולותיו של גטו ורשה.
"רחוב כלודנה? בוודאי שאני מכירה אותו". היא מונה בזה אחר זה את הרחובות שבהם התרוצצה כילדה בגטו. היא שותקת. אז היא אומרת: "אני היחידה ששרדתי. הייתי חייבת להבטיח לאבי, שאקים את הדור הבא וששמנו יישאר בחיים." שתיקה. "הייתי צריכה לשאת עשרה הריונות, שבעה ילדים איבדתי, שלושה ילדתי. קיימתי את הבטחתי."
כעת נוסע צעיר בניה אתגר לורשה, שבה לפני 72 שנים משפחתה כמעט נמחקה, ושבה נמכרים כיום סיפוריו הקצרים יותר מבכל מקום מלבד ישראל. הפולנים אוהבים את סיפוריו השחורים. אולי מפני שלעולם איננו מטיף: גיבוריו הם ילדים, נשים וגברים שבחייהם מתרחש מיפנה אבסורדי, שקרת מספר כבדרך אגב, כאילו היה העולם באמת כזה: מטורף ומעוות. כמו בסיפורו של הנער, שפוגש בהתבגרו את הדמויות שבדה בסיפוריו ונאלץ להתנצל בפניהן על כל ההשמצות שטפל עליהן.
אין זה ביקורו הראשון של קרת בורשה, אבל עבור אמו זה הביקור החשוב ביותר: יחנכו בית ויקראו לו על שמו. הוא עומד בפינת הרחובות כלודנה וז'לזנה, שם מחבר גשר בין הגטו הקטן לגדול, כילדה התגנבה כאן האמא אל מחוץ לגטו והבריחה אוכל למשפחה. רק מטרים אחדים מן העמדה, שממנה ירה איש אס-אס על היהודים ללא הבחנה, ייקרא כעת מקום על שם משפחתה. הבית שבו חיה פעם אורנה קרת, איננו קיים עוד. במקום שבו עמד יש כעת גן. "אין לי אפילו קברים שיכולתי לעלות אליהם", היא אומרת.
אתגר קרת יושב כל העת לצד אמו ומאזין לה, אבל כעת הוא חש בעייפות הזוחלת, שתמיד תוקפת כאשר היא מספרת על הזמנים ההם. כאילו גופו מתקומם נגד סיפורים אלה. הוא קם, נושק לצוארה והולך.
שעות לאחר מכן הוא מניף את מזוודתו על מסלול המטענים בנמל התעופה בן-גוריון.
אתגר, 18 קילו? לחמישה ימים?
"זה בשביל הבית! הספרים שלי ותמונות המשפחה שאמא שלי בחרה בשבילי." באחת התמונות אפשר לראות את אמו כילדה יושבת על סוס בורשה. אחרת מראה את אביו זמן קצר לפני מותו בחורף האחרון. "אני רוצה שזה ייראה כמו מקום שגרים בו."
הבית, ששייך לקרן הפולנית לאמנות בת-זמננו ושיגורו בו אמנים, יכול היה לצאת מאחד מסיפוריו הקצרים: הוא מטריד, הוא כבש לו מקום זעיר בין שני בתים, שבעצם איננו שייך לכלום. הוא איננו רחב במיוחד: במקום הצר ביותר הוא איננו מגיע ל-92 סנטימטר, במקום הרחב ביותר הוא מגיע ל-152 סנטימטר. בסך הכל 14 מטר מרובע. שני מפלסים. הרעיון עלה במוחו של האדריכל הורשאי יַקוּב סֶצֶ'נִי כאשר גילה לפני מספר שנים את החלל הזה. אז עלו בדעתו סיפוריו של קרת. הוא נסע לתל-אביב לשכנע את הסופר, שהוא חייב להיות בעליו של הבית הזה. זה פשוט מתאים לו.
זה יכול היה להיות המקום שבו מתגורר הצערי מאחד מסיפוריו, שהוריו הולכים וקטנים ככל שהוא גדל, עד שלבסוף הוא מפסיק לגדול, כדי שלא ייעלמו לגמר, ומכאן ואילך נושא את אביו ואמו בכיס חולצתו. בית זה מתאים גם לאדם באמצע שנות הארבעים שלו, ששמח, משום שהוא יכול להשיב באופן סמלי את משפחתו, למקום שבו הושמדה.
אבל זה איננו מקום של פאר או סגידה: הוא צר. הבית הצר בעולם. ואולי איש זה חש יותר אי-נוחות על מה שקורה לו משהוא יכול לבטא. אתגר קרת יודע שצר בבית. הוא לא אמור לחיות שם, אלא להתגורר בו סמלית. הוא חושש שהבית יהיה אפלולי, שזה יעיק על החזה, כי התחושה היא כה קלסטרופובית כמו מקומות המיסתור שבהם ניצלו הוריו. הוא פולט בדיחה אחר בדיחה. הבדיחות מרגיעות אותו.
כעת עומד אתגר קרת לראשונה לפני הדבר הזה, שעד כה הכיר רק כתרשים. יש לזה שלד נראה לעין ממתכת, שמזכיר פיגום. הוא מכוסה בקירות מחומר פלסטי, כאילו עיבדו בקבוקים ממוחזרים. קרת הודף פנימה את הדלת התלויה. היא נראית כמו כניסה למחבוא. אז הוא עומד במרכז המפלס התחתון, שאורכו עשרה צעדים. שם נמצאים בית שימוש ומקלחת בגודל של שירותים במטוס, לידם כיריים ושולחן עם שני כסאות מוברגים. ממול יש פוף.
"מואר פה", אומר קרת, "זה טוב. זה לא מרגיש צר." מדריך מוביל למפלס השני, עם מיטה ושולחן כתיבה. במקור תוכנן גם מפלס שלישי בלתי נגיש עבור מיכל מים. כשנודע לאדריכל שאפשר להשתמש בצנרת המים של הבניין הסמוך, הוא ויתר עליו. "אבל איפה אנחנו צריכים להתחבא עכשיו, אם הגרמנים יבואו?" שואל קרת וצוחק.
ביום שלמחרת מונח לפני הבית שטיח אדום. לפניו ניצבים מיקרופונים ומאבטחים. שכנים, דיירים, פוליטיקאים ואנשי הסצינה התרבותית נאספים. כולם מדברים פולנית: האדריכל, האוצרים, ראש-העיר. קרת איננו מבין אותם. איש איננו מתרגם.
הוא מדבר לסיום. בלילה הוא חלה, לחייו אדומות, עיניו קודחות. אתגר קרת עומד בגבו לבית ומודה. הוא אומר כמה כל זה משמעותי עבורו וכמה זה חשוב לאמו. הוא מספר את סיפורו של סבו, שהצליח להינצל מהגטו עם בתו, ושנתיים אחר כך נהרג כלוחם מחתרת פולני במרד של ורשה [כאשר הסובייטים התקרבו לורשה מרדו הפולנים נגד הכיבוש הנאצי, שדיכא את המרד באכזריות רבה ורצח כמאתיים אלף פולנים, ע.פ.]. "הם רצו למחוק את שמנו", אומר קרת, "כעת הוא שוב כאן. על רקע דבריו מתקתקות המצלמות. קרת, מוכה תימהון, מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומצלם את העיתונאים. נראה לו מטורף שכולם נמצאים כאן.
לקראת הערב הוא מתקשר לאמו: הוא מדבר איתה לעתים קרובות בימים אלה: הוא הקשר שלה לארץ זו, שאליה היא מתגעגעת ובכל זאת איננה מעזה לדרוך בה. "אמרתי להם שסבא נהרג כפטריוט פולני ולא בגטו." "טוב שהזכרת את זה", אומרת אמו, "האנשים צריכים לדעת את זה, זה חשוב".
במהלך ביקורו בורשה ניכרת בקרת ההצטננות. הוא מתמודד עם קדחתנות היום בעליזות מיומנת. הוא משוחח עם דיירים ושכנים, שמתבוננים בבית בסקרנות, הוא מנהל את מבול הראיונות שמציפים אותו, הוא מקפיד לספר את סיפורה של אמו, ואיננו שוכח לקנח בבדיחה, שמקלה מעט על הכבדות. מאוחר יותר, כאשר הלילה מתעבה, הוא יושב לו לראשונה בבית. הוא עיכב בכמה שעות את הרגע, אבל כעת יש זמן להתגורר בבית. זמן להדליק אור לראשונה, לפנות את גופי החימום החשמליים ולקפל את השמיכה. לעתים הוא שאל את עצמו בימים אלה , מה הוא בעצם עושה כאן. הוא בא למקום, ואז קורים לו הדברים הכי בלתי סבירים, כמו בסיפוריו.
אתגר?
כן?  
האדריכל דיבר רק על ורשה ההרוסה של אחרי המלחמה. הוא לא אמר אף מלה על הגטו ועל אמך. כלומר על כל מה שחשוב לך.
"אני יודע. עבורו זה לא ממלא תפקיד. עבורו זה מקרה שמשפחתי נרצחה בעיר הזו.
זה לא פוגע בך?
"לא. לכל אחד יש הסיפור שלו על הבית הזה." עבור אמו, אומר קרת, משימתה התמלאה כעת, כי היא יודעת ששם המשפחה ממשיך לחיות. "לו עמד בית זה בבריסל, כנראה לא הייתי נותן יד לזה."
אבל סיפורו של קרת הוא יותר מעברה של אמו. הוא, הסופר, אוהב את העובדה שהבית הזה סותר את כל הדימויים כיצד צריך בית להיות. לאדריכל חשובה ורשה העירונית, ועוד יותר ורשה הפגועה. "הוא אמר מדוע הוא בנה זאת, ואני אמרתי מדוע באתי."
מה היה אומר אביך על הבית הצר?
האב הצליח לשרוד את השואה רק משום שהתגורר עם הוריו במשך שנתיים בבור באדמה. הוא לא היה אמיד, אבל כאשר חיפש דירה בתל-אביב, היה לו הכי חשוב שתהיה מספיק גדולה, כך שלכל אחד מילדיו יהיה חדר משלו.
"הוא היה אוהב את זה. הוא אהב כל מה שקשור לבתים ונדל"ן, כל חייו." אז מכבה אתגר קרת את האור.
למחרת, כשהבית עוד שרוי בערפל, חודרות דרך הקירות צווחות העגורים, שחולפים בדרכם דרומה. האויר קר ולח. אם פוקחים את העיניים, נדמה כאילו הקירות הגבוהים האלה, שביניהם מפריד בקושי מטר, מובילים לנקודה כלשהי והולכים ונהיים יותר ויותר צרים, עד שהם סוגרים עליך.
שנתו של אתגר קרת לא היתה רגועה. לעתים קרובות התעורר, רצה להסתובב, אבל הבית קטן מדי לכך. בלילה היה רעש, כאילו משהו בחוץ נשבר. הרעש חדר ללא הגנה דרך הקירות כמו דרך אוהל. זה היה מפחיד. מה לא בסדר כאן? מי צועק כאן? האם אנו בטוחים כאן?
פתאם נשמעו קולות גברים כבושים, צווחות שיכור, שוב ושוב. הרעש הלך והתקרב. כמה הם? מה הם רוצים?
נשמע קול כמו זכוכית נשברת. אז צווחה, מאד מקרוב, אותם קולות גברים: "קרררררת... אנחנו אוהבים אותך!"
סוף הכתבה

כשקראתי את הכתבה הזו הידהד בראשי דוקא סיפורה של אידה פינק "המחבוא", שבו פוגשת המספרת זוג יהודים מזועזעים שבזמן המלחמה הסתתרו אצל זוג איכרים, והבטיחו להם שאם יינצלו יממנו לאיכרים בניית בית חדש. הם אכן ניצלו ושיקמו את חייהם וקיימו את הבטחתם לממן לאיכרים בניית בית חדש. כשהוזמנו לראות את הבית הבנוי, הציג להם האיכר בגאוה את המחבוא שהכין להם, למקרה שיזדקקו לו שוב, ואפילו ריהט בכל מה שנדרש.
וחשבתי גם על הלעג של הכתבת הגרמניה לפולנים, וגם על הצדקנות של הכתבת הגרמניה שמבקרת את הפולנים על כך שלא התייחסו מספיק לסבלם של היהודים בשואה, אבל חוזרת שוב ושוב על כך שמשפחתו של אתגר קרת נרצחה בורשה, כאילו הפולנים אחראים לכך ולא הגרמנים.
וחשבתי הרבה על אמו של אתגר קרת, וגם על טור שכתב ל"ניו יורק טיימס" ובו סיפר שבנו ביקש ממנו לגדל שפם, וגם סיפר כבדרך אגב על מחלת הסרטן חשוכת המרפא של אביו וההפלה שעברה אשתו – חשבתי על כך כשקראתי את סיפורה של אמו. יש דברים שקשה לומר אם הם עצובים או מצחיקים. הם גם וגם, כמו הכתבה הזאת.