יום שני, 29 באפריל 2013

למה הן לא מתלוננות



נורא לא התחשק לי לכתוב על עמנואל רוזן והתלונות עליו. קראתי את הכתבה הגדולה בעיתון "הארץ" ובא לי לבכות, כי הדבר העיקרי שמרגישים בסיפורים של הנשים זה כמה עלובות הן מרגישות, כמה הן מתביישות וכמה הן מאשימות את עצמן, ואת כל הרגשות האלה אני מכירה היטב. כשאת אשה תמיד מסבירים לך שאת דפוקה ואת אשמה. אם בעלך עוזב אותך את אשמה, והוא לא חייב לך כלום כי את דפוקה, ואם מנצלים אותך בעבודה או לא משלמים לך את דפוקה, כי את לא יודעת לעמוד על שלך, ולכן את אשמה ומגיע לך. גם נשים אומרות לך את זה, בייחוד נשים כאלה שהבעל עזב אותן בלי גרוש או שדפקו אותן בעבודה וגם פיטרו אותן והן לא היו רוצות שיגידו להן שהן דפוקות והן אשמות, אבל הן כן אומרות את זה לאשה אחרת, ומן הסתם גם להן אומרים את זה. כמובן שאם אונסים אותך את אשמה ואת דפוקה שהגעת בכלל למצב הזה, ואם מעליבים אותך וצועקים עלייך כמובן שאת אשמה ומגיע לך ותגידי בכלל תודה שמרשים לך לעבוד בחינם וגם לספוג עלבונות כי בכלל עושים לך טובה כי את דפוקה, ואת רואה כל הזמן איך האנשים שמשפילים אותך ורומסים אותך זוחלים על גחונם לפני איזה גבר שאין לו עשירית מהשכל שלך רק שהוא גדול ואת קטנה והוא צועק הרבה יותר חזק וכמובן הוא מקבל הרבה מאד כסף  שלא תעיזי אפילו לחלום שישלמו לך ככה כי בכלל עושים לך טובה שמרשים לך לעבוד בחינם וגם מתעללים בך כי את דפוקה ואת אשמה בהכל.
להיות אשה זה לחיות כל הזמן בסביבה אלימה שבה כל הזמן מעליבים אותך וצועקים עלייך, גם אם את בכלל עובדת בהתנדבות ויכולה להסתלק בכל רגע וגם מסתלקת, ואז מעליבים אותך עוד יותר ומחרפים אותך ומגדפים אותך, כי איך את מעיזה לעזוב, דפוקה שכמוך, בכלל עשו לך טובה שהירשו לך לעבוד בחינם ולספוג עלבונות וגידופים, ואת שונאת את עצמך ומאשימה את עצמך, כי איך נתת שאנשים שלא מגיעים לך לקרסוליים משום בחינה יתנהגו אלייך ככה, כי אחרי שכל החיים אומרים לך שאת אשמה ואת דפוקה את כבר רגילה להגיד את זה לעצמך, ואת בעיקר שונאת את עצמך כי את לא מבינה איך בכלל הגעת להתנהג ככה רק בגלל שעברת מסכת של התעללות מהאנשים שהיו צריכים להגן עלייך ולגבות אותך, איך נתת שככה ישפילו אותך ואיך לא הגבת כמו שצריך מיד ובמקום זה התחלת לבכות ובכית ובכית כל הלילה ובבוקר קמת וראית ששום דבר לא משתנה ולא ישתנה בשבילך, את כבר זקנה ואת חיה באותו עולם שבו נולדת ובו גדלת.
ואז בטלויזיה יש עורך-דין, אחד מאלה שמדברים אלייך כשאתם נפגשים בהתנשאות ובגסות רוח אם בכלל נאה להם להתייחס אלייך, והוא מדבר בזעם, כאילו הוא נפגע אישית, על כל הנשים האלה, מה זה שהן לא הלכו למשטרה, איזה מין דבר זה שהן לא מתלוננות במשטרה, כדי שעורך-דין כמוך יוכל לבוא ולאיים עליהן בתביעת דיבה, כמו שאתה מאיים בראיון וחוזר ומאיים שלשון הרע זו גם עבירה חמורה, למרות שאתה יודע היטב שלשון הרע זו עוולה אזרחית, ולא עבירה פלילית, ושמותר לבחורה להתלונן על מי שפגע בה, אבל אתה רוצה להפחיד אותן עד מוות את הבחורות האלה, שכבר מספיק מפחדות להתלונן במשטרה אבל לא מספיק מפחדות לסתום את הפה לגמרי, ואתה צועק שגם לשון הרע זו עבירה חמורה, ולמה הן לא מגישות תלונה במשטרה, אולי בגלל עורכי-דין כמוך שרואים אשה ומתחילים מיד לצעוק עליה הן לא מגישות תלונה במשטרה, אולי מפני שהן מפחדות גם מהשוטרים ובייחוד ממך, ואתה יודע שאתה מטיל עליהן פחד וזו בדיוק המטרה, לצעוק תלכו למשטרה וזה לשון הרע ואחר כך לשאול למה למה הן לא הולכות למשטרה. אולי מפני שתמיד צועקים עליהן ומאיימים עליהן, זאת סביבת העבודה הטיפוסית לאשה, זאת סביבת החיים הטיפוסית לאשה, צעקות ואיומים ועלבונות, מספיק שהיא אומרת משהו שסותר את דעתך, איך היא מעיזה להביע דיעה משלה, מיד היא תחטוף עלבונות וגידופים והכל בצעקה, מה את בוכה, את לא יכולה לקבל ביקורת? מיד את מתרסקת, אין לך טיפת ביטחון עצמי, את אפס מאופס, תגידי תודה שאני מרשה לך לנשום על ידי. אני לא ארביץ לך כי זאת עבירה, אבל אני אצעק עלייך ואעליב אותך, כי לא כתוב בספר החוקים שגם לצעוק ולהעליב זאת אלימות, שגם לחיות בעולם שכל הזמן תוקף ומשפיל אותך אלה חיים של סיוט וגם לשמוע כל הזמן שאת אשמה ואת דפוקה זו לא מציאות שבה את יכולה להיות חזקה.

בתי שרון מעירה:  לשון הרע כן עברה פלילית אך רק בתנאי שהיתה כוונה לפגוע

יום שבת, 27 באפריל 2013

מותו של בן זיגייר



השבוע הותרו לפירסום פרטים מדו"ח חקירת סיבות המוות של סוכן המוסד בן זיגייר בתאו השמור בכלא איילון ביום ה-15 בדצמבר 2010, אבל כצפוי אלה פרטים שמגלים טפח ומכסים טפחיים. כך מצוטט בדיווחה של עפרה אידלמן בעיתון "הארץ" אתמול (26.4.2013):
"ב-7 במרס 2010 נעשתה לו בדיקת אובדנות על ידי עובדת סוציאלית, ובה דיווח על מחשבות אובדניות וחרדות. פסיכיאטר חיצוני המליץ על טיפול תרופתי להרגעה ולשינה וציין כי בעת הבדיקה התרשם שלא נשקפת מזיגייר סכנה אובדנית.
בבדיקה פסיכיאטרית ב-14 בנובמבר 2010 דיווח זיגייר על שני ניסיונות התאבדות בעבר ושאובחן כסובל מהפרעת חרדה. בסיכם בדיקתו ציין הפסיכיאטר כי "אין צורך בהשגחה על רקע פסיכיאטרי", וקבע כי יש צורך במעקב כעבור שבועיים.
ב-29 בנובמבר בדקה את זיגייר קצינת רפואה ראשית של שב"ס, שהבחינה כי מצבו הנפשי ירוד ושהוא מסוכן לעצמו. היא פנתה לאנשי הביטחון וזיגייר נבדק על ידי פסיכיאטר נוסף. בבדיקה אחרונה, מ-5 בדצמבר 2010, על ידי פסיכיאטרית נוספת, נמצא שאין שינוי במצבו הנפשי והחרדתי, אך נקבע כי התנהגותו לא חריגה ואין לו מחשבות אובדניות."
לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להרים גבה למקרא רצף התיאורים הזה. עובדת סוציאלית – כנראה העובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר – מצאה אצל זיגייר מחשבות אובדניות וחרדות, ואז נבדק זיגייר על ידי פסיכיאטר. לכאורה מהלך הגיוני – העובדת הסוציאלית איתרה בעיה והפנתה את זיגייר לטיפולו של מומחה רלוונטי, פסיכיאטר, שבדק אותו ורשם לו טיפול רפואי, שהוא בסמכותו של פסיכיאטר בלבד. אבל הפסיכיאטר, שהעניק לזיגייר טיפול רפואי בעקבות הפניית העובדת הסוציאלית שמצאה אצל זיגייר מחשבות אובדניות, "התרשם שלא נשקפת מזיגייר סכנה אובדנית". קצת מתמיה, לא? האם מוגזם להניח שמדובר בפסיכיאטר מטעם המוסד, שהתבקש על ידי שולחיו לספק הצדקה להמשך מעצרו בבידוד של זיגייר?
ובהמשך, ב-14 בנובמבר 2010 דיווח זיגייר על שני ניסיונות התאבדות בעבר ושאובחן כסובל מהפרעת חרדה. קביעת הפסיכיאטר: "אין צורך בהשגחה על רקע פסיכיאטרי". קצת מתמיה, לא? האדם הסביר היה חושב שאדם שניסה להתאבד בעבר עלול לנסות להתאבד שוב, במיוחד אם הוא נמצא במצב שבו גם אנשים בריאים בנפשם עלולים לפתח מצוקה נפשית קשה. אבל הפסיכיאטר שבדק את זיגייר לא חשב כך. האם מוגזם להניח שמדובר שוב בפסיכיאטר מטעם המוסד, שהתבקש על ידי שולחיו לספק הצדקה להמשך מעצרו בבידוד של זיגייר?   
ואז, ב-29 בנובמבר בדקה את זיגייר קצינת רפואה ראשית של שב"ס, שהבחינה כי מצבו הנפשי ירוד ושהוא מסוכן לעצמו. קצינת רפואה ראשית של שב"ס, כלומר רופאה בכירה, מנוסה ואחראית, הגיעה למסקנה שזיגייר מסוכן לעצמו. אבל לקצינת הרפואה הראשית של שב"ס לא היתה סמכות להורות להוציא את סיגייר ממעצרו בבידוד ולהעבירו להשגחה בבית חולים פסיכיאטרי או לפחות במרפאת הכלא, כי זיגייר היה אסיר של המוסד, ושירות בתי הסוהר היה רק קבלן משנה בשמירה עליו. קצינת הרפואה הראשית של השב"ס פנתה איפוא למי שמכונים "אנשי הביטחון", ששוב אין זה מוגזם כנראה להניח שמדובר באנשי המוסד. ומה קרה אז? זיגייר שוב נבדק בידי פסיכיאטר ואחר כך בידי פסיכיאטרית ואלה קבעו שאין סכנה אובדנית וחרצו את גורלו של זיגייר להישאר במעצר המבודד, כלומר חרצו את דינו למוות.
כבר עם קליטתו בכלא הוגדר זיגייר כאסיר במצוקה שצריך פיקוח מיוחד כל חצי שעה – למעשה מלים אחרות לאסיר בסכנת התאבדות. הפיקוח לא התבצע לפי ההוראות, לא ממש ברור למה. אפשר לחשוב שהיה מי שרצה לאפשר לזיגייר להתאבד, אבל זו כמובן ספקולציה מרחיקת לכת. נניח שהיתה רשלנות בשמירה עליו, שזו רשלנות של אנשי שירות בתי-הסוהר. אבל במקרה של בן זיגייר אנשי שירות בתי הסוהר היו רק קבלני משנה של המוסד. עד כמה הם היו רק קבלני משנה אפשר להיווכח בבירור מהעובדה שאפילו קצינת הרפואה הראשית של שירות בתי-הסוהר, שהיא הסמכות העליונה לקבוע את מצבם הרפואי של אסירים ואת הטיפול הנכון בהם עבור שירות בתי הסוהר, היתה חסרת אונים מול אנשי המוסד והפסיכיאטרים שמשמשים אותם כחותמות גומי. לכל האיבחונים לא היה סיכוי מול אנשי המוסד שרק הם החליטו מה יעלה בגורלו של זיגייר, והם אלה שחרצו את דינו למוות, והם כמובן גם הראשונים לברוח מאחריות. האיש שנושא באחריות עליונה לגורלו של בן זיגייר הוא מאיר דגן, האיש שהוכיח את שיקול דעתו המוטעה ונכונותו לסכן חיי אדם רבים עבור מטרה מפוקפקת בפרשת רצח מבחוח, מה שהפך אותו לראש מוסד נערץ במיוחד והופך אותו כמובן בעיני עצמו למי שצריך לתת עצות לממשלת ישראל כיצד לנהוג בעניינים מכריעים לביטחון ישראל. מאיר דגן מרבה לדבר בתקשורת. אבל בפרשת מותו של בן זיגייר הוא לא נקרא לשאת באחריות.
לא יוגשו כתבי אישום בפרשת מותו של בן זיגייר נגד אנשי השב"ס. בירור תביעות נגד אנשי השב"ס שהתרשלו בשמירה על זיגייר עלול כנראה לחשוף את אחריותם של אנשי המוסד למותו. גם לו היה פרקליט מדינה אמיץ במיוחד מגיש תביעות נגד אנשי המוסד ומצליח להרשיעם, היה הנשיא מתבקש בוודאי להעניק להם חנינה, כמו החנינה שהוענקה בזמנו לרוצחי המחבלים מקו 300. איש איננו רוצה להסתבך עם אנשים שיכולים להשליך אותך לתא כלא אפל שממנו לא תצא עוד לעולם בחיים. כן, יש בישראל מערכת משפט מפוארת ובית משפט עליון אמיץ למדי. אבל יש גם מערכות אפלות שבתי המשפט ושאר רשויות החוק משרתות אותם כחותמת גומי ויש אנשים שהם מעל לחוק. זה צריך להפחיד כל אזרח במדינה.

יום שני, 22 באפריל 2013

גרמניה רודפת את סוון שיטה



הארכיאולוג סוֶון שִׁיטֶה Sven Schuette שניהל את פרוייקט החפירות הארכיאולוגיות באתר היהודי העתיק במרכז העיר קלן הודח מתפקידו על ידי ראש העיר קלן יירגן רוטרס, לאחר שראיון שערך עמו כתב "הארץ" עופר אדרת, שבו הוא מצוטט כטוען שההתנגדות לחפירות ולהקמת מוזיאון במקום נובעת גם ממניעים של "אנטישמיות לטנטית שהיא נורמלית בגרמניה", הותקף בעיתון "קלנר שטאדט אנצייגר" ששייך למו"ל הנאצי אלפרד נוון-דומונט, שקנה בשנת 2006 מניות של עיתון "הארץ" בסכום של עשרים וחמישה מיליון אירו ובברכתה הנלהבת של הקנצלרית אנגלה מרקל, מה שמסביר מן הסתם את ריבוי הכתבות המהללות את מרקל ובירתה ברלין בעיתון "הארץ". בראיון לארי שביט לרגל הרכישה ביום ה-25.8.2006 הביע המו"ל השותף את צערו על כך שהיהודים לא נשלחו למדגסקר, כי לדעתו היה כל כך נחמד לו היה לנו אי משלנו. תכנית מדגסקר, שמעולם לא יצאה לפועל ולכן היא פחות ידועה מתכנית הפיתרון הסופי, היתה התכנית הנאצית הראשונה להשמדת יהודי גרמניה על ידי שילוחם לאי מדגסקר כדי שתנאי האקלים והמחייה הקשים יביאו לכיליונם, אבל איש בגרמניה לא חשב שההתבטאות של אלפרד נוון-דומונט ראויה לביקורת, למרות שגם היא התפרסמה במהדורות "הארץ" בעברית וגם באנגלית. בתור בעלים שותפים של "הארץ" בסכום של עשרים וחמישה מיליון אירו מצפים המו"ל הגרמני וידידתו הקרובה הקנצלרית מרקל לקרוא בעיתון "הארץ" רק דברי הלל והתרפסויות לגרמניה, ובוודאי לא ביקורת על אנטישמיות. ראש הסיעה של מפלגת הנוצרים הדמוקרטים של מרקל, קרל יירגן קליפר, הכריז שתיאור תושבי קלן כנגועים ב"אנטישמיות לטנטית" הוא "מעשה בל ייאמן שלא ייעשה". לכל עם יש כמובן הגדרות משלו למה שלא ייעשה. למשל התגובה של גרמניה לרצח ששה מיליון יהודים היתה ביטול עונש המוות, כדי ששום רוצח גרמני לא יוצא להורג על רצח יהודים, מה שהבהיר היטב שהפשע היחיד בגרמניה שעליו חל עונש מוות הוא להיוולד יהודי, שזה המעשה שהכי לא ייעשה בגרמניה, ותזכורת לכך קיבלנו רק בשנה האחרונה כאשר בית משפט מחוזי באותה העיר קלן שמענישה את סוון שיטה על כך שייחס לתושביה אנטישמיות, פסק ברוחו של מרטין לותר, שברית-מילה היא מעשה של התעללות בילדים והצית גל מתקפות על מוהלים ורבנים, מה שהופך את המונח "לטנטית" בהתבטאותו של סוון שיטה ללשון-המעטה שאין דומה לה. גם הענישה בגרמניה של אנשי בית-החרושת "הומאנה" ששינוי נוסחת מזון התינוקות שייצרו עבור רמדיה גרמה למוות ולנכות קשה של ילדים בישראל היתה קלה עד גיחוך. בכירי "הומאנה" הבהירו מיד שאין לחשוש מקניית מוצריהם כי הנוסחה הפגומה נשלחה רק לישראל, ולאחראים לאסון נפסקו עונשי קנס קלים בלבד.
הבוקר מתפרסם ב"הארץ" ראיון של עופר אדרת עם ראש העיר קלן רוטרס שכותרתו "תושבינו אינם אנטישמים" שבו הוא מבטיח שפרוייקט החפירות באתר היהודי יושלם במהירות וייפתח לציבור. הממצאים באתר היהודי בקלן, על פי מה שקראתי עד כה בעיתונות, מעניינים ביותר, אבל אותי אישית מטריד הרבה יותר מנהגן של הרשויות בגרמניה לרדוף ולהטיל אימה על כל מי שמוחה כנגד אנטישמיות בגרמניה, בין אם הוא גרמני או יהודי, במטרה להשתיק כל ביקורת על אנטישמיות, מה שאיננו מוכיח שגרמניה היא דמוקרטיה נטולת-אנטישמיות אלא את ההיפך הגמור מכך, שגרמניה איננה מדינה דמוקרטית ושמטרת הרשויות בה איננה להילחם באנטישמיות אלא להטיל אימה ולהשתיק את כל מי שמתריע על אנטישמיות ונאציזם. אני עצמי סובלת שנים רבות מן הטרור הגרמני הזה, שגם קיבל ביטוי רשמי במכתב ששיגר דובר שגרירות גרמניה לעיתון "הארץ" באוגוסט 2002, ובעקבותיו הופסק פירסום מאמריי בעיתון, עוד לפני רכישת מניותיו בידי המו"ל הגרמני. היו התערבויות רבות נוספות של גורמים גרמנים כדי למנוע ממני להתבטא ולפרסם את דיעותיי ומחקריי, אחת החמורות בהן היתה של אנשי קרן מינרבה שמנעו פירסום מחקר שכתבתי עבור מכון באוניברסיטת תל-אביב ועסק בין השאר בקשריו של הלאומן האוסטרי יירג היידר עם פוליטיקאים ואידיאולוגים ימניים בגרמניה. ממעורבותי במשפט עזבון מכס ברוד שארכיון הספרות הגרמני במרבאך, מוסד פדרלי של ממשלת גרמניה, מנסה לקבל לרשותו, ידוע לי שבסיכומיו תיאר הארכיון הגרמני את הכתב עופר אדרת כשלוחו של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, שיש לו כביכול עניין אישי בתיק שהשפיע על סיקור המשפט ב"הארץ". תביעת הארכיון הגרמני לעיזבון ברוד וכתבי קפקא לוותה בשורת מאמרים בעיתונות הגרמנית ביוזמת אנשי מרבאך שבהם הושמעו התבטאויות אנטישמיות קשות וטענות שליהודים ולישראל אין שום קשר לקפקא ורק הגרמנים מסוגלים לחקור כהלכה את הסופרים קפקא וברוד שאת כתביהם שרפו ואחר כך, כלשון נבואתו של היינה, שרפו גם את בני משפחתם. אני משערת שלפחות חלק מעניינים אלה נמצאים גם ברקע ההתנפלות על סוון שיטה והפגיעה באיש זה שהשקיע כה רבות בחשיפת עברה היהודי של העיר קלן, שיהודים התגוררו בה כבר בתקופה הרומית, כשנקראה קולוניה אגריפינה והיתה המרכז החשוב ביותר של האימפריה הרומית בגרמניה.
מאז נפילת ברית-המועצות ואיחוד גרמניה, גרמניה היא מנהיגת אירופה וישראל זקוקה לה ומפחדת ממנה. גם כאשר התברר מהדלפות ויקיליקס שגרמניה עמדה מאחורי ניסיון להשתמש בדו"ח גולדסטון כדי לפגוע בישראל, העדיפה ישראל הרשמית לשתוק. גם הפסיקה כנגד ברית-מילה עוררה בישראל יותר תחנונים לאפשר חיים יהודיים בגרמניה מאשר ביקורת נחרצת כנגד אימוץ התפיסה האנטישמית החולנית של מרטין לותר כבסיס לפסיקה הגרמנית. נתניהו פועל תמיד לתמיכה גרמנית בסנקציות על איראן, בהתנגדות לקבלת מדינה פלשתינית לאו"ם, באספקת צוללות ונשק לישראל, ובעוד עניינים שעומדים בראש סדר החשיבות בעיניו. אני מבינה שישראל חייבת להשלים במידה רבה עם מעמדה החזק של ממשלת גרמניה ולבקש את עזרתה, אבל עם כל הכבוד לאינטרסים החשובים האלה, האנטישמיות הגרמנית היא זו שהרגה ששה מיליון יהודים, לא הגרעין האיראני ולא המדינה הפלשתינית. בלתי ראוי בעיניי שישראל הרשמית תשתוק על הדחתו של סוון שיטה עקב ביקורת שהשמיע על אנטישמיות בגרמניה. בוודאי שהמימסד הארכיאולוגי בישראל צריך להשמיע את קולו נגד ההדחה הזו של עמית מכובד ופגיעה מבישה זו בחופש הביטוי, גם אם הדבר יפגע בשאיפותיהם של ארכיאולוגים ישראלים לקבל כספים מממשלת גרמניה, שמנסה לשלוט באמצעות כספים גרמניים לא רק בעיתון "הארץ" אלא בגופים רבים בישראל, ולכפות באופן כזה על גופים ישראליים לשרת את האינטרסים שלה. יש דברים יותר חשובים מאשר לקבל כסף מרוצחי משפחותינו ועמנו ולחלות את פניהם בתמורה.

יום שבת, 20 באפריל 2013

מרגרט תאצ'ר



אף פעם לא כתבתי על מרגרט תאצ'ר וגם לא חשבתי לכתוב עליה, כי אף פעם לא היתה לי דיעה נחרצת על מרגרט תאצ'ר, לא בזמן אמיתי – כשנבחרה לראשות הממשלה כבר הייתי אשה בוגרת ואמא – וגם היום אין לי. לכאורה זה מוזר, כי התחנכתי במשפחה סוציאליסטית וכל חיי האמנתי בסוציאליזם, או יותר נכון בסוציאל-דמוקרטיה, במדינת הרווחה, ובאחריות רחבה של המדינה לאזרחיה בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה, שאלה בדיוק התחומים שמרגרט תאצ'ר במדיניותה פגעה בהם. אני יודעת גם ששירותי הרפואה בבריטניה מאד גרועים היום, ולפני מרגרט תאצ'ר שירותי הבריאות היו כנראה טובים יותר, למרות שאינני בטוחה בכך לגמרי, כפי שאינני יודעת אם שירותי הבריאות במדינת ישראל, שהם בוודאי יקרים בהרבה מכפי שהיו בתקופת ילדותי, טובים יותר או גרועים יותר מכפי שהיו קודם. אלה דברים שקשה מאד להעריך, כי דברים מאד השתנו מאז שהייתי ילדה, ובכל העולם רופאים הפכו לכלכלנים, שנדרשים לחשב ולשקול את עלות הטיפול בחולים והכדאיות שלהם, ובעצם לבגוד בחובתם להתמקד בשיקולים הרפואיים בלבד, ומצד שני הרפואה מציעה היום לאנשים כל כך הרבה טיפולים יקרים ומצילי חיים שכלל לא היו ידועים בילדותי, ולכן אין בעצם בסיס אמיתי להשוואה אם מערכות הבריאות היום טובות יותר או רעות יותר, כי הרפואה מאד השתנתה וגם ציפיות החולים ממנה מאד מאד עלו. נדמה לי שבילדותי אנשים יותר השלימו עם העובדה שהרופאים אינם כל יכולים ושיש מחלות שפשוט אין להן מרפא. היום אנשים מצפים שתימצא תרופה לכל מחלה ומדברים כל הזמן על "לנצח את הסרטן". בילדותי אנשים פחדו לומר את המלה סרטן, אנשי ציבור מעולם לא הודו שהם חולים, ואנשים שחלו בסרטן ציפו למות ולא לנצח. מכיוון שהסרטן הוא עדיין מחלה קטלנית מאד, אינני בטוחה מה טוב יותר, והאם הגישה האגרסיבית למחלות באמת מועילה או אולי רק מגבירה את הסבל. אבל כל זה כבר סוטה מהנושא של מרגרט תאצ'ר, שעלתה לשלטון בשנת 1979, והדבר הראשון שהיא עשתה היה דוקא להפוך את רודזיה, שנשלטה עד אז בידי רוב לבן בראשות איאן סמית, למדינה דמוקרטית שקרויה מאז זימבאווה ונשלטת בידי הרוב השחור. קודם לכן התנהלה ברודזיה מלחמה של מיליציות של הרוב השחור נגד ממשלת המיעוט הלבן וגם נגד הסדר פיוס שהושג בין שלטון המיעוט הלבן לבין מנהיגות שחורה ששיתפה איתו פעולה אך נדחה על ידי הרוב. מרגרט תאצ'ר הזמינה את מנהיגי כל הפלגים ברודזיה לוועידת שלום בלונדון שהיא עצמה מילאה בה תפקיד מרכזי וב-21 בדצמבר 1979 נחתם בלונדון "הסכם בית לנקסטר" שבו סוכם שרודזיה תחזור זמנית לשלטון בריטי, וייערכו בחירות כלליות דמוקרטיות שיובילו לעצמאות. בבחירות נבחר רוברט מוגאבה שייצג את השבט הגדול ביותר ברודזיה, ואחרי שנבחר בבחירות דמוקרטיות בחסות חבר העמים הבריטי הכריז על עצמאותה של רודזיה שזכתה להכרה באו"ם. במהרה הפך מוגאבה לדיקטטור בסגנון הנפוץ באפריקה, אבל זה כבר סיפור אחר. האופן שבו סיימה מרגרט תאצ'ר את מלחמת האזרחים ושלטון המיעוט הלבן ברודזיה והובילה אותה להיות מדינה עצמאית נשלטת בידי הרוב השחור הרשים אותי מאד, למרות שכבר אז היה ברור שמרגרט תאצ'ר מייצגת אידיאולוגיה מאד שונה מזו שחונכתי עליה והאמנתי בה. בסרט התיעודי המאד מעניין על תאצ'ר שראיתי הערב בערוץ 8 לא הזכירו את רודזיה ושמתי לב שלרוב לא מזכירים את הפרשה הזאת כשמדברים על מרגרט תאצ'ר, אבל אני זוכרת אותה היטב, ואני זוכרת שדיברתי על כך עם אבי, ואבי אמר לי אז משהו שלצערי אינני זוכרת היטב, על כך שלפעמים דוקא משטרים קפיטליסטים מתנגדים לקולוניאליזם, אבל אינני בטוחה שאני זוכרת נכון. בכל אופן חשבתי על כך הרבה באותו זמן, וזה השפיע מאד על יחסי למרגרט תאצ'ר גם כאשר התעקשה להילחם על השלטון הבריטי באיי פוקלנד, מלחמה שהיכתה אותי בתדהמה וחשבתי שמדובר במתיחה של אחד באפריל, כל כך התקשיתי להאמין למשמע אוזניי כששמעתי ב-2 באפריל 1982 בחדשות על העימות בין בריטניה לארגנטינה על האיים הסמוכים לארגנטינה שקודם לכן לא ידעתי על קיומם. המלחמה הזו נראתה לי טפשית ומגלומנית להחריד – מה לבריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה ולאיים זעירים בקצה העולם, אבל נצחונה של תאצ'ר היה אחד הגורמים לנפילתו של משטר הגנרלים המפלצתי של ארגנטינה, ואז חשבתי שמרגרט תאצ'ר היתה שבט האל שאיפשר לארגנטינה להיפטר מאחד המשטרים הנפשעים עלי אדמות ולחזור להיות דמוקרטיה. כמובן תאצ'ר לא יכלה לדעת שזו תהיה התוצאה אבל בדיעבד הכל היה לטובה ונזכרתי שהקדמונים תמיד חשבו שיותר מהכל מנהיג צריך להיות בר-מזל, וכנראה שלתאצ'ר היה לא מעט מזל אבל בוודאי לא רק מזל.
תאצ'ר בוודאי מילאה תפקיד גם בקריסתו של הקומוניזם, אם כי לדעתי מה שגרם בראש וראשונה לקריסת הקומוניזם היה הקומוניזם עצמו ולא המדיניות של תאצ'ר וריגן כלפיו, והוא היה מתמוטט כנראה בכל מקרה. אפילו לא בטוח שתאצ'ר באמת שמחה כשהקומוניזם נפל. היא חששה ממה שיבוא. איחודה והתחזקותה של גרמניה לא היו לרוחם לא של מיטראן ולא של תאצ'ר, וזו היתה כמובן אחת התוצאות המצערות של נפילת ברית-המועצות, שהחלישה מאד את מעמדה של בריטניה באיחוד האירופי. כאשר חושבים על מרגרט תאצ'ר חושבים על אשה שעיצבה תהליכים היסטוריים וזה במידה מסוימת נכון, אבל נכון גם שתאצ'ר חייתה התרחשויות היסטוריות גדולות שהתמזל מזלה שהן התרחשו בזמנה. גם מנהיגים חזקים בעיקר מגיבים להתרחשויות ורק לפעמים יוצרים אותן.
הקושי שלי לעצב דיעה נחרצת על מרגרט תאצ'ר נובע בוודאי גם מהעובדה שכמוה חייתי רוב חיי במעמד שונה מזה שגדלתי בו, אלא שבניגוד לה חייתי רוב חיי במעמד נמוך מזה שגדלתי בו, ובניגוד להוריי שהיו שכירים כל ימיהם, גם אם בתפקידים בכירים, הייתי רוב ימיי עצמאית, והרבה פעמים הזדהיתי נפשית דוקא עם השנאה למס הכנסה שהוא דוקא מס פרוגרסיבי, והעדפתי מסים עקיפים כמו מס ערך מוסף שהוא מס רגרסיבי לגמרי, מפני שמסים רגרסיבים מאפשרים לאדם עני לתכנן את תשלום מסיו על ידי הימנעות מקנייה וללא מעורבות הממשלה בענייניו, ואני מעדיפה את המצב הזה על הבירוקרטיה של מס הכנסה, שמעולם לא גבה ממני אגורה אבל הרבה פעמים התעלל בי, השפיל אותי וגרם לי הוצאות מיותרות. אחד הדברים שלמדתי לצערי מניסיוני הוא שבחיים יש הבדל גדול בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית שאני עדיין מאמינה בה, לבין המימוש האנושי שלה, אבל אינני חושבת כמובן שהבעיה הזו מיוחדת לסוציאליזם. שחיתות משגשגת בארגוני עובדים סוציאליסטים ובגופים ממשלתיים בירוקרטיים ושחיתות משגשגת ואולי אפילו יותר בתהליכים תאצ'ריסטים של הפרטה, ובין המתעשרים מן ההפרטה שהנהיגה תאצ'ר היו גם מקורבים פוליטיים שלה. הרוע האנושי איננו תלוי באידיאולוגיה ולכן רצוי לא להיות קנאי מדי לשום אידיאולוגיה, כי כל אידיאולוגיה עלולה לעודד את הרוע האנושי ולעורר אותו לפעולה.
יש למרגרט תאצ'ר מעריצים שאומרים שהיא הצילה את בריטניה וזה כנראה מוגזם ויש לה שונאים רבים שאומרים שהיא הרסה את בריטניה וגם זה כנראה מוגזם. התרבות השמרנית בבריטניה היא תרבות מושרשת וחזקה מאד בציבור הבריטי, וגם תרבות הפועלים בבריטניה היא תרבות חזקה ומושרשת, והמאבק וגם שיתוף הפעולה בין שתי התרבויות האלה, שלפעמים הן מרהיבות ולפעמים דוחות, גדול יותר מאישיותה ופועלה של מרגרט תאצ'ר, למרות שאישיותה ופועלה היו בהחלט גדולים. צפיתי בתדהמה גדולה גם בלוויה המלכותית והמפוארת מדי וגם בחגיגות השמחה הדוחות של שונאי תאצ'ר, בעיקר מהסיבה שאינני זוכרת חגיגות כאלה כאשר התפטרה מתפקידה – אז עוד חשבו שאולי עוד תחזור לכהן כראש הממשלה, מה שאומר שהחגיגות הנוכחיות מעידות לא רק על שנאה לתאצ'ר אלא גם על פחדנות – כמה קל ללעוג לגוויה, אבל לדעתי מי שלא היה לו אומץ להתעמת עם תאצ'ר בחייה, ולרוב האנשים לא היה, עדיף שעכשיו ישתוק.
מרגרט תאצ'ר אמרה בנאום שנחרת בזיכרוני כי דאונינג עשר מתאים למגורים למי שרגיל לגור מעל מכולת. היא מאד אהבה להזכיר את העובדה שהיתה בתו של חנווני. היא היתה בתו של חנווני ואשה דתיה, וגם משום כך מצאה שפה משותפת עם רונלד ריגן יותר מאשר עם אצולת בריטניה. חלק מהאנשים ששנאו אותה שנאו אותה משום שהיתה אשה ומשום שלא היתה בת מעמדם. באנגליה אוהבים להזכיר את העובדה שהתקשתה להתקבל ללימודי הכימיה באוקספורד, והתקבלה רק לאחר שסטודנט אחר נשר. זו עובדה חסרת משמעות בסיפור חייה – היא סיימה את חוק לימודיה בהצלחה - אבל היא נועדה להבהיר שתאצ'ר איננה בת המעמד שראוי ללמוד באוקספורד. כשתאצ'ר הגיעה לאוקספורד היה שם רוב מוחלט של גברים ובני אצולה. אוקספורד השתנתה מאד מאז, אבל הסנוביות הבריטית לא חלפה מהעולם. לא כל האנשים ששונאים את תאצ'ר שנאת מוות שונאים אותה בגלל פגיעתה בעבודה המאורגנת ובתקציבי הרווחה. חלק מהם שונאים אותה משום שהיתה בת של חנווני ונראה להם מאד מוזר שבת של חנווני מתנהגת כמו מלכה. תאצ'ר עצמה נהגה לעתים בצניעות ולעתים בראוותנות שניקרה את עיני רואיה. בניגוד לאנגלה מרקל או הילארי קלינטון היא לא לבשה מעולם מכנסיים ותמיד הקפידה לבלוט בלבושה הצבעוני והנשי להדהים בין המנהיגים הגברים. היתה בכך לא מעט התרסה כלפי הפטריארכליות שנגעה ללבי, אבל גם רצון להידמות למלכה אליזבת,  שהיתה המודל האמיתי של מרגרט תאצ'ר, כפי שהיא מודל ומושא הערצה ואהבה של חלק נכבד מאזרחי בריטניה, אותו חלק שאהב את מרגרט תאצ'ר כמו את המלכה והצביע עבורה. בסופו של דבר מנהיגים במדינות דמוקרטיות, ובריטניה היא הדמוקרטיה בהא הידיעה, את זה אי אפשר לקחת ממנה, מנהיגים במדינות דמוקרטיות תמיד מייצגים את רוב האוכלוסיה ואהובים על רוב האוכלוסיה. זה דבר שמי שמכבד את המשטר הדמוקרטי צריך תמיד לזכור ולכבד, גם אם לא תמיד הוא אוהב את התוצאה.