יום שבת, 29 ביוני 2013

זורמת



אתמול היינו אמורים לנסוע לחיפה להיפגש עם אחי. היינו אמורים להיות יחד כל המשפחה, אבל אחי הרגיש מאד לא טוב ולא נסענו. עכשיו הוא עובר טיפולים קשים מאד שמתישים אותו מאד, ונשארו לו עוד שבועיים של טיפולים, שהם הכי קשים. כשמישהו במשפחה מאד חולה קשה לחשוב על דברים אחרים, במיוחד אם הוא מרגיש לא טוב. לפני שבוע הוא הרגיש יותר טוב וצחקנו הרבה ואמרתי לו שהוא ימשיך להיות גיבור, והוא סיפר לי שהוא רוצה לנסוע אחרי הטיפולים לאיסלנד. אמרתי לו שזה מדליק. אני מאד מקוה שאחי ירגיש מספיק טוב לנסוע לאיסלנד ולראות את הרי הגעש והגיזרים. אני מדמיינת את אחי ליד הגיזרים. זה מה שאני יודעת על איסלנד כי אף פעם לא הייתי שם, אבל אני טובה בלדמיין. אני בעצמי מעדיפה לנסוע בדימיונות כי הנסיעות האמיתיות קשות לי מאד. תמיד אני הייתי הילדה החולנית ואחי היה הילד הבריא והחזק והגבוה, ועכשיו הוא כל כך חולה וקשה מאד להתרגל למחשבה הזאת, ולמרות שאיבחנו אותו רק לפני חודשיים נדמה לי כאילו עברו מאז שנים. קודם בכלל לא התחשק לי לקרוא על מחלת הסרטן ועכשיו אני קוראת כל מה שאני מוצאת בנושא ואני חושבת הרבה על החיים, שלי ושל אחי. אצל אחי כל החיים היו כאילו מתוכננים, כמו מירוץ שמוביל למטרה, ואני אף פעם לא הצלחתי לחתור למטרה אחת, תמיד סטיתי לפה או לשם או נתתי לזרם להוביל אותי, תמיד אהבתי לתת לעצמי להיסחף ולפעמים כשאני חושבת על החיים שלי ושל אחי נדמה לי שאחי טיפס על הר גבוה ולא עצר עד שהוא הגיע לפיסגה ואילו אני נכנסתי בחוף לאיזו סירה ונתתי לה להיסחף עם הזרם ללב ים ורק בנס לא טבעתי מזמן. לא פעם אני מרגישה שאני טובעת בים ולפעמים בכלל לא אכפת לי לטבוע. לפעמים אני חושבת שאם היו אומרים לי שאני חולה בסרטן אלים לא הייתי עושה כלום להילחם בו, רק הייתי שוכבת במיטה, אוכלת אפרסקים וגלידה, קוראת שירים ומחכה למלאך המות. אני כל כך שונאת בתי חולים ומרפאות וכל כך שונאת את המחשבה ללכת לשם שהרבה פעמים אני חושבת רק הלואי שאני אמות כבר מהר וזהו, ואחי הולך עכשיו כל יום לטיפול, למרות שהוא מרגיש מאד לא טוב וקשה לו מאד הוא הולך כל יום לטיפול והוא עושה הכל בדיוק כמו שאמרו לו והוא מאד מסודר, למרות המחלה הוא מאד מאורגן ומסודר כמו שהוא היה בכל החיים שלו, והחיים שלי הם כזה בלגן, הבית שלי מבולגן, הראש שלי מבולגן, אני מחליטה כל יום לעשות משהו אחר ובסוף אני עושה בעיקר את הדברים הקיומיים, זאת אומרת אני עושה כביסה, אני עושה אוכל, אני שוטפת כלים ומנסה לנקות קצת את הבית. לו היו שואלים את אחי מה הוא עשה בכל שנה בחיים שלו הוא בטח היה יודע להגיד, ואני בכלל אין לי מושג לאן נעלם הזמן. היום למשל רוב הזמן הייתי במטבח ושטפתי כלים וחתכתי סלט והכנתי כל מיני דברים לאכול חוץ מכל הדברים שהכנתי לאכול אתמול, ושוב שטפתי כלים ושוב ניקיתי קצת את המטבח ושוב הכנתי משהו לאכול ואכלתי עם הבנות שלי ודיברתי איתן קצת וטיילנו קצת עם אושר ומהר מאד נהיה ערב והיום עבר. בחיים שלי יש המון ימים כאלה שאני מסדרת מנקה מבשלת חותכת סלט מוציאה את הסירים מהמקרר מחממת מגישה מחזירה למקרר אוספת כלים שוטפת כלים וחוזר חלילה, אני חיה מסביב לשעון של הקיום היומיומי והרבה פעמים אני מרגישה שחוץ מזה אני לא עושה שום דבר ולא מספיקה לעשות שום דבר. החיים שלי תמיד היו חיים של אשה, כל עבודה שעשיתי היתה בעצם משנית לעבודה שעשיתי בבית, כל דבר שעשיתי היה בעצם משני לדברים שעשיתי בבית בשביל הבנות בשביל המשפחה, והחיים שלי הם המון טיגון שניצלים וחיתוך סלט וערבוב בצק לעוגות ושטיפות כלים ושטיפות רצפה החיים שלי הם חיים שעוברים ברובם מתחת לרדאר ואני לא מצליחה אפילו לזכור ולהגיד מה עשיתי, לא רק במשך ימים, גם במשך שנים אני לא מצליחה לומר מה עשיתי ולא מצליחה לזכור שום דבר, כל כך הרבה ימים ביליתי במטבח, ואני לא אומרת את זה בצער, אני מאד אוהבת לבלות במטבח, רק שאני רוצה שיהיה לי גם זמן לעשות דברים אחרים, ולפעמים הזמן הזה כאילו לא קיים, ואני בעיקר אחראית לזה, כי אני אף פעם לא יודעת לארגן לעצמי את הזמן, ואני תמיד נסחפת, ואני תמיד רוצה שיהיו לי ילדים ואם הם כבר גדולים אז לפחות שיהיה לי כלב לטפל בו, אני טובה בטיפולים, ואנשים אמרו לי כשהבנות גדלו עכשיו הזמן שלך לעשות דברים אבל העדפתי לקחת כלבים ולטפל הרבה בכלבים, במיוחד בכלב החולה שקיבל התקפים אפילפטים כל הזמן, ואחרי שהכלב מת וגם הכלבה מתה לקחתי את אושר ואני מטיילת איתו כל הזמן ומבשלת לו כל הזמן ואני רוצה שיישאר לי עוד זמן לעשות דברים אחרים, אבל בעצם אני לא רוצה להקדיש את הזמן לדברים אחרים אני רוצה לטייל עם אושר להתגלגל איתו בדשא להסתכל בילדים שמתנדנדים אני כל כך הרבה זמן בחיים שלי רק מסתכלת מה עושים מסביב ואני בעצמי לא עושה שום דבר, רק שעכשיו, מאז שנודע שאחי חולה בסרטן, אני כל הזמן חושבת על זה, על הזמן שאני מטיילת ועל הגינות והדשאים שאני אוהבת ועל זה שאחי מאד רוצה לטייל ואין לו כוח לזה ואני מרגישה בת-מזל ואני חושבת אם היה לי כוח להילחם במחלה כמו שאחי מאד מתאמץ להילחם במחלה והוא אומר לי אני לא מוותר לעצמי למרות שהמחלה שלו כל כך קשה הוא לא רוצה לוותר, ואני חושבת שאני מוותרת לעצמי כל הזמן, אני לא מסוגלת להכריח את עצמי לעשות שום דבר אני רק מחכה שיבוא לי לעשות את זה ולפעמים זה קורה ולפעמים אני לא עושה שום דבר רק מבשלת ומכבסת ותולה ומורידה ומקפלת ושוטפת כלים ומטאטאה ושוטפת רצפה, דברים שאני רגילה לעשות ולא צריכה לחשוב עליהם בכלל והם ממלאים לי את כל הזמן. תמר אמרה שאלה החיים, הדברים שעושים כל הזמן ואחר כך לא מבינים בכלל איך הזמן עבר ואיך השנים עברו ואיך החיים עוברים כמו רכבת מהירה שחולפת על פניך ולפעמים נדמה לך שנשארת כל הזמן בתחנה ורק צפית ברכבות ואף פעם לא עלית עליהן בכלל. אני חיה בדיוק כמו קודם, בדיוק כמו שחייתי כל הזמן, אני עסוקה רוב ימיי בעבודות הבית, אני בעיקר אמא ועוזרת בית כל הזמן, אני לא ממש יודעת להסביר מה בדיוק השתנה מאז שאחי חלה בסרטן, מאז שאנחנו יודעים שחלה בסרטן, רק זה שאני חושבת על החיים שלי כל הזמן, ואני חושבת שאני צריכה לשמוח שאני בריאה ושיש לי חיים שבכל זאת הם חיים למרות שאין לי מושג מה בכלל אני עושה בהם ואיזו מטרה בכלל יש להם אם יש להם בכלל מטרה אני חושבת שאני פשוט נסחפת למרות שאנשים טובים יגידו שאני זורמת, זה נשמע יותר טוב להיות זורמת, זה נשמע כמו מישהו שנע לאיזשהו כיוון ולא כמו מישהו שיושב בתוך ערימות עיתונים וספרים שמאיימים להטביע אותו וחושב איזה בלגן החיים, איזה בלגן. 


יום שלישי, 25 ביוני 2013

המושתקים והנשמעים



הערב ראיתי איך משתיקים בדואי ומפנים את הבמה למי שצריך להישמע ונזכרתי בחוויות התקשורתיות המתסכלות שלי. היום זה היה ראש מועצת הכפרים הבדואים הלא מוכרים שהוזמן לתכנית של לונדון וקירשנבאום לדיון על תכנית פראוור לפינוי הכפרים הבדואים שעברה אתמול בכנסת בקריאה ראשונה ועוררה בצדק מחאות קשות, כי לא צריך להיות גאון כדי להבין שממשלת ישראל הגתה את התכנית לא כדי לעזור לבדואים להתפתח אלא כדי לסלק אותם מהאדמות שעליהן הם יושבים, ואולי הם אינם רשומים כבעלי הקרקע בצורה מסודרת וקל להתאנות להם בטענה של שמירת החוק. קוראים לזה להיות נבל ברשות התורה.
בהתחלה ירון לונדון שאל אותו מה היו צריכים לעשות והוא אמר שהיו צריכים לשבת יחד עם הבדואים ולגבש תכנית יחד איתם. אבל ירון לונדון לא היה מרוצה מהתשובה ושאל בקול נוזף כיצד לדעתו אפשר להביא לבדואים מודרניזציה. היה ברור מצליל קולו שזו שאלה רטורית. היה ברור מצליל קולו של ירון לונדון שהמדינה עוקרת את הבדואים מבתיהם כדי לעשות אותם מודרניים ומה הבדואים מבלבלים את המוח בכלל. ירון לונדון חושב שהמדינה צריכה לעקור את הבדואים מאדמתם כי ככה יעשו אותם מודרניים שזה כמובן מה שמדינה טוענת. זה הזכיר לי את הביקור של ירון לונדון בירוחם שכתבתי עליו לפני שנתיים בערך, כשירון לונדון נזף בנשים הקשישות בירוחם שהן מתלוננות על כך שבניהן נוטשים אותן לעת זקנה ועוברים למרכז הארץ. הוא רצה שהן תשמחנה שהילדים שלהן מתקדמים בחיים. לא הטריד אותו שהנשים האלה הובאו לירוחם בכוח על ידי מדינת ישראל, למקום שבו לא היה לא להן ולא לילדים שלהן סיכוי להיות מודרניים כמו שירון לונדון וגם הילדים שלו יכולים להיות בתל-אביב. זה היה אטום ומרושע וזה היה אטום ומרושע גם הערב, וזה הזכיר לי את אופי השאלות שמנחים בטלויזיה תמיד שואלים, שאלות שתמיד מבוססות על איזו הנחה מוקדמת שלרוב היא מופרכת אבל היא נראית להם מובנת מאליה, למשל שהמדינה צריכה כביכול להפוך אנשים למודרניים, ולכן למדינה יש זכות לפגוע באנשים כדי להפוך אותם למודרניים, כאילו להפוך אנשים למודרניים זה בכלל אחד מתפקידי המדינה. אם המדינה רוצה להפוך את הבדואים למודרניים שישפרו את מערכת החינוך בכפרים שלהם במקום לעקור אותם מבתיהם ועוד להתחסד שעושים להם טובה.
אחר כך ירון לונדון אמר לנציג הבדואי שהוא לא קיבל ממנו שום תשובה והיה ברור שירון לונדון הוא בתפקיד המורה והוא מחלק ציונים על תשובה נכונה והבדואים קיבלו אצלו בלתי מספיק ואז הוא נתן את רשות הדיבור לתלמיד הטוב האלוף במיל דורון אלמוג שמרכז עכשיו את הטיפול בתכנית הזאת, והוא התחיל לדבר במין פרצוף כזה של סופסוף נותנים את הבמה לאיש הנכון והתשובה שלו היתה מאד רהוטה והוא הסביר שבעצם נשים וצעירים בדואים תומכים בתכנית של המדינה שמפנה אותם מהכפרים, אבל לא ראיתי שום בדואי שבא לתמוך בתכנית של הממשלה, לא בטלויזיה ולא בשום מקום. ממש לא ברור לי למה תכנית שנוגעת לבדואים צריכה להיות עניין של אלופים בצה"ל לשעבר. האם הבדואים נמצאים עדיין תחת מימשל צבאי? אם צריך לעשות משהו, למה מי שמארגן את זה אינם נציגי הבדואים אלא אנשים שפיקדו על כל מיני משימות נגד האויב ועכשיו אזרחי המדינה הבדואים הם האויב שהם מעוניינים לשבור ולסלק, אבל מציגים את זה כאילו מדובר באיזו מתנה.
פעם גם אני הסכמתי להשתתף בכל מיני תכניות ודיונים בתור מומחית והיו שואלים אותי שאלות כמו מה ההבדל בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שזאת שאלה שכאילו נשמעת הגיונית אבל בעצם היא שאלה מופרכת, כי המושג ביקורת על ישראל, בגרמנית Israelkritik הוא מושג לותרני אנטישמי שמשמעותו למצוא את הזיופים שהיהודים הכניסו כביכול בתורה, וישראל הוא כינוי לעם ישראל ולא למדינת ישראל. אפשר למצוא בספרים גרמניים ישנים את המונח ישראל לעם ישראל הרבה לפני שמדינת ישראל הוקמה ובעצם קראו למדינת ישראל ישראל בגלל המסורת האשכנזית שהושפעה מהנוהג הגרמני לקרוא ליהודים ישראל. כמובן שאין שום הבדל בין המונחים ישראלי ליהודי, בהרבה ארצות קוראים לקהילה היהודית הקהילה הישראלית כי ככה קוראים ליהודים ואין שום הבדל בין השניים חוץ מזה שהמונח יהודי נתפס במסורת הנוצרית כמונח שלילי יותר, כי הוא מקושר במסורת הנוצרית ליהודה איש קריות שלפי הברית החדשה הסגיר את ישו לידי הרומאים תמורת שלושים שקל כסף שהוא קיבל והוא נחשב לאבי אבות הבוגדים, ואז כשנוצרים רוצים להיראות פחות אנטישמיים הם קוראים ליהודים ישראל, ומי שהוא אנטישמי כל מה שהוא אומר על ישראל נובע מאנטישמיות, כי מה שמבדיל ביקורת הגונה מפרץ שנאה איננו קשור לתוכן הדברים אלא למניעים שעומדים מאחוריהם. אם אתה מותח ביקורת על מישהו רק מפני שאתה שונא אותו ורוצה לפגוע בו, הביקורת שלך היא ביקורת פסולה בלי קשר לתוכן הדברים שלך, וזה מה שנכון גם לגבי אנטישמים, שכל מה שהם אומרים על ישראל נובע רק מאנטישמיות ואין שום אפשרות להבדיל בין אנטישמיות לבין ביקורת ברגע שמזהים שהמניע הוא אנטישמיות, אבל אף פעם לא יכולתי באמת להסביר את זה בתכניות האלה שתמיד המנחה מדושן עונג ובטוח שהוא קיבל שנים-עשר קבין של חכמה מהעשרה שירדו לעולם. הרבה פעמים השתיקו אותי או צעקו עליי בדיונים האלה, ואלה שהשתיקו אותי או צעקו עלי היו תמיד גברים גברים כאלה, אשכנזים ותיקים עם כסף ותואר ומישרות ומאד חשובים בעיני עצמם. אחד המנחים הסביר לי שאני צריכה לשתוק ולהקשיב לו כי הוא יותר זקן ממני ולפעמים הוא היה מזמין אותי לדבר ואז קטע אותי באמצע המשפט כדי להעלות לשידור את השר, שכמנהג השרים היה משבח את עצמו, והבנתי שהוא מזמין אותי לדבר כשהוא מחכה לשידור של השר כי אני אשה לא חשובה ואפשר להפסיק אותי באמצע המשפט כדי להעלות לשידור את השר שישבח את עצמו. פעם היה מנחה שמאד התקומם שדיברתי על אנטישמיות ונזף בי וסיפרו לי שגם אחרי שהלכתי הוא הביע את אי שביעות רצונו בשידור מאנשים כמוני שמדברים כל הזמן על אנטישמיות וחשבתי שבאמת חבל שהוא לא הזמין במקומי ליצן שיעשה בידור שזה הרבה יותר כיף. לאט לאט התחלתי לסרב להשתתף בדיונים ובראיונות האלה. נזכרתי בזה שוב לאחרונה כשקראתי כמה רשימות על כך שנשים אינן רוצות להתראיין בטלויזיה. אני מניחה שגם בדואים לא ממש מתים להתראיין בטלויזיה, וכמו שעושים לנשים גם אם מזמינים אותם לא ממש נותנים להם לדבר, שואלים אותם בטון פדגוגי שאלות רטוריות ופוסלים את הדברים שהם אומרים כאילו מדובר במבחן שבו הם לא ענו לבוחן כמו שצריך על השאלה ולא דיקלמו את מה שהוא ציפה לשמוע וכיוון אותם לענות. עדיף בכלל לא להשתתף בדיון מאשר לשבת בתור עציץ או שק חבטות בדיון לכאורה ייצוגי ולכאורה אובייקטיבי, שבו אתה בעצם להקת החימום שנזרקת ברגע מהבמה כדי לפנות אותה לכוכב האמיתי, שבדרך כלל הוא האיש שבא לייצג את עמדת הממשלה שלא חשוב כמה היא חסרת שחר או מנוולת, בטלויזיה וברדיו היא נשמעת תמיד מאד רצינית ומאד רהוטה, כי כשאתה מוזמן לדבר אתה נשמע בדיוק כפי שמאפשרים לך להישמע ולא כפי שאתה רוצה ויכול להישמע, ותמיד יש מי שדואג להעביר את המסר לצופה או למאזין איך צריך להתייחס אליך, ושתי האפשרויות הן חנופה או זילזול, סתם כבוד ואוזן קשבת לרוב אינם בנמצא, גם אם אתה מומחה בתחום שבו למנחה אין מושג ואז במיוחד הוא מקפיד לזלזל בך ולהעליב אותך. במשך הזמן סירבתי יותר ויותר להשתתף בדיונים ולהתראיין ואת מה שיש לי לומר אני מעדיפה לכתוב פה עבורכם בדיוק כפי שאני מעוניינת לומר וכמובן שאינני יכולה להגיע כך לכל הקהל של ערוץ שתיים או רשת ב', אבל לפחות אני יכולה להשמיע קול ברור ומפורש ואמיתי שבאמצעי התקשורת ההמוניים מאד קשה לו להישמע.

יום שבת, 22 ביוני 2013

לברך על בחירת רוחאני



אינני דוברת פרסית ואינני מומחית לאיראן, אבל התנהלותו של בנימין נתניהו למול בחירתו לנשיאות איראן של רוחאני במקומו של אחמדינג'אד מקוממת אותי יותר ויותר, מפני שהיא תגובה מרושעת ולא חכמה שחותרת תחת המסרים שלו עצמו ומערערת את אמינותה של מדינת ישראל, שהיתה צריכה להיות הראשונה לשמוח על כך שבאיראן, למרות הדמוקרטיה המאד מוגבלת שלה, כאשר האיטולות קובעים את רשימת המועמדים לנשיאות ולא הציבור, העדיף ציבור הבוחרים לבחור דוקא במועמד שנחשב מתון ופתוח יותר, ולא במועמדים שהעדיפו האיטולות. זהו שינוי כל כך חשוב שמצביע על כוחו של הציבור הרחב באיראן למרות עשרות שנים של דיכוי, ועל מגמה בקרב הציבור האיראני ובמיוחד בקרב הצעירים של כמיהה לחופש ולפיוס עם המערב, מגמה שישראל חייבת לשמוח עליה.  
מקומם מאד לשמוע דוקא מפי מזרחנים ישראלים – שאינם מומחים לאיראן, המומחים לאיראן דוקא מברכים על בחירת רוחאני ומצפים לשיפור - צער על כך שאחמדינג'אד בעל הדיעות הנאציות, שהיה קשור בטבורו לחוגים נאצים של מכחישי שואה בגרמניה ובמיוחד באוסטריה, שבה שירת כסוכן של המודיעין האיראני ואף נעצר כמעורב ברצח מתנגדי משטר כורדים שהתבצע באוסטריה, אך שוחרר בהסדר כלשהו של ממשלת אוסטריה עם איראן, סיים את תקופת נשיאותו, ובמקומו עלה כעת לשלטון אדם חיובי יותר, שמסמל שינוי מגמה. הגישה האוילית והמרושעת הזו, מורשת הקומוניזם, שמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב, היא גישה שכבר הובילה לאסונות רבים, ואין לה שום בסיס במציאות, היא רק מייצגת רשע מנותק מהמציאות שהוא פריה המר של קנאות עיוורת, ואכן האובססיה האיראנית של נתניהו מצטיירת יותר ויותר כקנאות עיוורת, שאיננה מגיבה למציאות אלא מנסה לעצב את המציאות בדמותה, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.
תגובתו של נתניהו רק מחזקת את התחושה בעולם שהוא איננו מעוניין באיראן דמוקרטית יותר שאיננה מהווה איום לישראל אלא שהוא מחפש תירוץ לתקוף את איראן או להשתמש בה כדי להסיט את האש מהביקורת על כך שישראל איננה נוקפת אצבע להגיע להסדר עם הפלשתינים ולהרפות את אחיזתה בשטחי הרשות הפלשתינית, תחושה שהתבטאויות מסוג אלה של דני דנון ונפתלי בנט רק מחזקות, בנוסף לכך שאלה התבטאויות מבישות במסריהן ובסגנונן שמביישות לא רק את אומריהן אלא גם את המדינה שאלה נציגיה ושריה. נתניהו קנה את תהילתו כמסביר הלאומי והוא מתגאה ביכולת ההסברה שלו, אבל התנהלותו כעת חותרת תחת התפארות זו. לו היה אדם חכם באמת היה מברך את העם האיראני על בחירתו ומייחל לכך שהבחירה החדשה תביא לשינוי גם ביחס לישראל. התבטאות כזאת היתה מתקבלת בברכה בעולם והיתה מציגה את ישראל באור חיובי, בעוד שלאור התבטאויותיו של נתניהו מצטיירת ישראל כמי שכל עניינה הוא לדחוף את העולם המערבי למלחמה באיראן בלי שום קשר למציאות השוררת בה.
גם בתקופתו של אחמדינג'אד לא הצליח נתניהו לשכנע את מדינות המערב בצורך לתקוף את איראן, ובמיוחד הנשיא אובמה התנגד לכך. העימות בין נתניהו לאובמה בעניינה של איראן לא הועיל לישראל, בלשון המעטה. בתגובתו הנוכחית לבחירתו של רוחאני ממשיך נתניהו למעשה את העימות עם אובמה, מבלי שקיים סיכוי כלשהו להשפיע על מדיניות אובמה או לשנות אותה. התוצאה היחידה מהתבטאויותיו של נתניהו על כך שבאיראן דבר לא השתנה היא המשך העימות עם ארצות-הברית ועם מימשל אובמה, שאין בו שום תועלת למדינת ישראל, ההיפך מכך.
לישראל יש אינטרס קיומי בהפחתת המתיחות עם איראן לא רק בגלל האיום הגרעיני אלא בגלל תמיכתה וסיועה של איראן לחיזבאללה בלבנון, ודחיפתה את החיזבאללה להתעמת עם ישראל, שגרמה לתושבי הצפון סבל כה רב. יחסו של רוחאני לישראל צריך להיבחן לא רק בהתבטאויותיו לגבי העשרת אורניום, שנחשב באיראן לעניין של גאוה לאומית, אלא בעיקר ביחסו לפעילות החיזבאללה ובאופן שבו ישפיע על התנהגות חיזבאללה בגבול ישראל. היום המצב בלבנון, לאור מלחמת האזרחים בסוריה, שונה לחלוטין מכפי שהיה, ואיננו יכולים עדיין לדעת כיצד יתפתחו הדברים ולאן יובילו. במצב של חוסר בהירות ואי וודאות הדבר החשוב והנבון ביותר הוא להעביר מסרים של הרגעה ולהיזהר מאד מכל התבטאות ומכל צעד שעלול להיתפס כחירחור מלחמה ולהוביל חלילה להסלמה. התבטאויות נתניהו ומקורביו בעקבות בחירת רוחאני נתפסות בעולם כחירחור מלחמה, ובכך הוא איננו משרת את מדינת ישראל אלא מבייש אותה ופוגע בה.

יום שלישי, 18 ביוני 2013

פרסואל והגראל וגם טרובדורים ופרקליטים



מוזרות הן דרכי הזיכרון. מאמר שלא נכתב אלא כדי לבזות ולהעליב, ולא בעקיצות דבורים אלא ברגלי פילים, העלה בי זיכרונות מתוקים כל כך. וכל זאת בשל אמירת הבל שבאה לקלל ויצאה מברכת. הפרקליט אביגדור פלדמן (פחד ותיעוב במערכת המשפט, "הארץ" 17.6.13) יצא לקטול ספר שפירסם הפרופסור דניאל פרידמן, שכיהן כשר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, ונודע בביקורתו הקשה על מערכת המשפט. אין בי אהדה יתרה לפרופסור פרידמן ולדיעותיו, אבל עו"ד אביגדור פלדמן כמעט גרם לי לחבב אותו, במיוחד כאשר תיאר את הפרופסור פרידמן כמי שבגדיו נראים כאילו נפלו ממשאית עודפים. בשנים האחרונות ביליתי לצערי לא מעט במחיצתם של עורכי-דין, ואף באביגדור פלדמן נתקלתי בעוונותי כפי שתיארתי כאן, ואכן שמתי אל לבי שבעיניהם של עורכי-דין רבים שקול ערכו של אדם לערך חליפתו וחופשת הסקי שלו, והמחשבה שתורה וחכמה אינם מתלבשים בהכרח במחלצות זרה להם בתכלית. נזכרתי דוקא ברגע נוגע ללב מתוך ראיון עם אביגדור פלדמן שבו סיפר, נדמה לי ליורם יובל, על רעייתו המנוחה שלימדה אותו להתלבש, ומן הסתם עשתה זאת ביתר נועם מכפי שהוא מרביץ כעת את תורתה בזולתו. ושוב נזכרתי באסטרונום התורכי של סנט-אקזיפרי, שגילה את הכוכבית בי-612 אבל איש לא הקשיב לו מכיוון שלבש לבוש תורכי מסורתי, ורק לאחר שעלה אתאתורכ לשלטון והכריח את התורכים ללבוש לבוש אירופי הרצה האסטרונום על תגליתו בחליפה נאה, כזו שאפילו אביגדור פלדמן מוקיר, והפעם התקבלה תגליתו במחיאות כפיים.
אבל לא אלה הזיכרונות שאליהם כיוונתי. מה שעורר את הזיכרונות המתוקים מכל הוא אמירתו של אביגדור פלדמן שספרו של הפרופסור פרידמן "עשיית עושר ולא במשפט", שנחשב לאחד מספרי המשפט החשובים שנכתבו בישראל, הוא כדבריו: "ספר שיטתי מוקפד, משעמם כמו הרצאה של פרופסור אורח מצרפת על שירת הטרובדורים".
שנו חז"ל שאדם ניכר בכעסו, וודאי וודאי שאדם ניכר בגידופיו, אם רב ואם פרקליט, וגם בשיעמומיו ניכר אדם. יש מי שמשתעמם, ויש מי שהמלים "שירת הטרובדורים" מתוקות באזניו כמו תמרים וצימוקים. מעטים זיכרונות האוניברסיטה שנעימים לי כמו הרצאותיו של מורי ולימים שכני הפרופסור אריה סרפר ז"ל, שסיפר לנו על שירת רולן, שדורות רבים של מאזינים וקוראים התענגו עליה כשם שאנו התענגנו על הרצאותיו, ובהיותו פליאוגרף מעולה – מומחה לקריאת כתבי יד עתיקים – חלק עמי את תורתו ולימדני לקרוא כתבי יד בלטינית וצרפתית עתיקה ופרובנסלית, שפותיה של שירת הטרובדורים שעל ברכיה התחנך גם דנטה אליגיירי וברוחה החליט לכתוב את הקומדיה האלוהית שלו בניב דיבורו הטוסקני, כשם שהטרובדורים שוררו בצרפתית עתיקה ופרובנסלית, והעניקו לשירתם את חינו של הדיבור החי, ושבו את לב המלכים ופשוטי העם כאחד בסיפוריהם.
רבים מן הטרובדורים היו למעשה משוררי חצר. הנודע שבהם היה כרתיין דה טרואה, בן עירו (ולערך בן זמנו) של רש"י, ששורר בחצרם של מלכי צרפת, מן האפוס הצרפתי שלו "פרסוו הגאלי", שהתבסס על סיפורי המלך ארתור של ג'פרי ממונמאות', ומאוחר יותר הפך אותו וולפראם פון-אשנבאך ל"פרציפל", תירגמתי את הסצינה שבה חוזה הגיבור בגראל, הגביע הקדוש שבו נאסף על פי המסורת דמו של ישו, אך איננו שואל את השאלות הנכונות, ועל כך הוא עתיד להצטער מאד...

ונזהיר כמובן את הפרקליטים שבין קוראינו לפרוש כעת מן הקריאה שמא ייתקפו בשיעמום ולקרוא חלף זאת את נאומי ההגנה של אביגדור פלדמן.

מתוך כְּרֶטִיאֶן דֶה טְרוּאָה / פֶּרְסֶוַאל הגַאלִי
בסצינה שלהלן מתארחים פרסואל ופמליתו בארמונו של המלך הדייג. בסעודה רואה פרסואל את הגראל, הגביע הקדוש, אך אינו שואל את הקושיות הנכונות, והגראל נעלם. בבוקר יגלה שהארמון ומלכו נעלמו אף הם, כאילו לא היו מעולם.

תירגמתי על פי כתב יד מונס, לא בקפדנות יתרה, אבל בהחלט ברוח המקור.

אז באו אליו שני משרתים
שבידיהם נשאו פמוטים
יפי תואר היו המשרתים
אשר נשאו את הפמוטים.
נרות דולקים אחד אחד
עשרה נרות בכל יד.
את הגראל בין ידיה השתיים
נשאה נערה יפת עיניים
שבאה יחד עם הנערים
יפה ועדינת איברים. 

כאשר היא נכנסה
עם הגראל אשר נשאה
זוהר כה רב בא עמה
עד כי הנרות איבדו את זוהרם
כמו הכוכבים שמאבדים את אורם
בזרוח לבנה או חמה.
לבסוף שבה אחת
נושאת עמה אריג זהוב
ובאמת באמת לבסוף:
הוא היה עשוי זהב
ואבני חן עליו -
הגראל, מיגוון כה רב
הכי עשירות והכי נאות
שבעולם ובארץ נמצאות.
אותן אבני חן שאת הגראל מעטרות
עולות ללא ספק על פני כל האחרות.
כשם שהחנית חולפת בחטף
לפני המיטה חלפו יחדיו
ונכנסו מחדר לחדר
והנערים ראום כסדר
ולא הרהיבו עוז לשאלם
על הגראל, אשר הגישו למולם
כי בכל הימים היה בלבבם
דבר האציל החכם:
אם מאמינים שנזק אין
למי שיכול להעלים עין
ולהצניע ברוב טעם
ולא להרבות דברים בכל פעם
אנה הם באים ולאן פניהם
לא לחקור ולא לדרוש מהם.

והאדון לנערו הורה
מים להגיש ולפרוש מפה צחורה
ולעשות כל מה שהם צריכים
כמו שנוהגים וכמו שמוכרחים.
האדון וגם הנערים
רחצו את ידיהם במים חמים ופושרים
ושני נערים הביאו עכשיו
לוח גדול עשוי שנהב
וכפי שהעדות מעידה
הוא היה עשוי מחתיכה יחידה.
לפני האדון, חתיכה יחידה
ולפני הנערים החזיקו אותה
עד שבאו שני נערים אחרים
שהביאו שתי קורות נגרים
גם הן נאות ורבות חן
כי נעשו אכן
כדי שכל הימים מעמד תחזקנה
מעץ הבנה משובח אל נפקפק נא
שלא יירקב וגם לא יבער
כי עץ ההבנה היטב נשמר.
על הקורות שעל הרצפה
הציבו שולחן ופרשו מפה
אך מה נאמר על המפה?
כמרים, חשמנים, האפיפיור אפילו
על מפה כה צחורה לא יאכלו.

למנה ראשונה הוכן
מותן צבי בפלפל חריף ושומן
יינות צלולים ותוססים לא נגרעו
וגביע זהב שלם גמעו
וממותן הצבי בפלפל מפולפל
אחד הנערים פרס וחתך
ואת המותן הגיש להם כך
על מגש של כסף מוטל.
ואת הנתחים הניח בנחת
לפניהם על הצלחת
והגביעים חלפו חיש קל
סובבים במעגל
והנער לא שאל
שיגישו לפניו את הגראל
כי האציל הפגיע בו
ובנועם ממנו מנע
להרבות דברי בינה
אך אילו ידע אז הפך לבבו
אך יותר נסתר מאשר נגלה
כי את כל אשר הוגש לו תחילה
ראה בחטף בחולפו לפניו
יותר מכל הגראל נחשף
אך הוא לא ידע מי שם שרתו
ואם ראה די כדי לדעתו.
אך הוא יבקש עוד לראותו
כך אמר במחשבתו
כי טעה לחשוב שזה היה
אחד מנערי החצר או שוליה
אך הוא ביקש להמתין עוד יום,
עד שמן האדון ייפרד לשלום.
ובכל אופן אחר
הדבר על עצמו חוזר:
הירבו בשתייה ואכילה
עד כדי בהלה
אל השולחן יינות מביאים
שהם גם מענגים וגם מחטיאים.
האוכל היה גם יפה גם טוב
כיד המלך לרוב,
כיאה לקיסר אופיר ותרשיש
האציל לארוחת הערב הגיש,
הוא ומשרתיו כולם כדת
כשלאכול סיימו כמעט
דיברו יחדיו וגם שמעו
והמשרתים הופיעו
עם עשבים ופירות ארץ חמדת
תמרים, תאנים, אגוזי מוסקט,
תמצית הדסים ועסיס רימונים
וגבינות לקינוח וזנגוויל אלכסנדרוני
ובתוך קונכיה עסיס לרויה.
ואחר כך רוב משקאות
גם דבש גם פלפל לפרפראות
וגם עסיס ותירוש צלול
והכל הכל כלול.