יום שני, 29 ביולי 2013

מצעד הגאוה הוא של כולם



גם כשיש הרבה אויבים מבחוץ קשה לשמור על אחדות השורות. זה נכון תמיד וגם לגבי ארגוני ההומוסקסואלים בישראל. כבר השוויתי בעבר בין הרצח בברנוער לרצח רבין. בניגוד למשאלות הלב של רבים רצח רבין פורר את השמאל בישראל ללא תקנה, וגם הרצח בברנוער פגע בציבור ההומוסקסואלים בצורה קשה ביותר, ומה שמכונה הפיענוח שלו, שנבנה באופן שישרת את המאמץ המשטרתי להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם ולתת לגיטימציה לשנאה ולהסתה, הוסיף הרבה לפגיעה בציבור הזה, שחושפת עד כמה האשליה שמצב ההומוסקסואלים בישראל הוא טוב, אשליה שטיפחו בעיקר שונאי ההומוסקסואלים, שאליהם הצטרפו, וגם זה איננו יוצא דופן, אותם חוגים שניזונים מחנופה לשנאת ישראל בעמים שמיהרו לתאר את ממשלת ישראל כמי שעושה שימוש בהומוסקסואלים כדי לחפות על דיכוי הפלשתינים והמציאו מושג חדש pinkwashing, שנתפר לצורכי התעמולה האנטישמית – ההישגים הגדולים בהרבה, במיוחד בהנהגה חוקית של נישואים חד-מיניים והשוואת הזכויות הזוגיות של ציבור ההומוסקסואלים לזכויותיהם של זוגות נשואים במדינות אירופיות ובחלק ממדינות ארצות-הברית מעולם לא תוארו כאמצעי מניפולטיבי שיש לו מטרות זרות, תיאור ששמור להסתייגות אנטישמית ממעשים חיוביים של יהודים. במצעד הגאוה בשנה שעברה דיבר אדם רוסו, שנפצע קשה מדקירת סכין במצעד הגאוה בשנת 2005, במרירות רבה על אלה שבשנאתם למדינת ישראל וחיבתם לתקוף אותה מעקמים את האף לנוכח כל הישג של ציבור ההומוסקסואלים ופוגעים באינטרס האמיתי שלו – להיות מוכר כציבור רב-פנים מכל בחינה שהיא – גם מבחינה פוליטית. הומוסקסואלים נולדים בכל סוגי המשפחות, ואי אפשר לצפות שכולם יהיו חברי מר"ץ או תנועות שמאל אחרות, ואי אפשר להגביל את מצעד הגאוה רק לפוליטיקאים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, אם אלה מן הצד הימני מוכנים בכלל לבוא ולנכוח במצעד, דבר שהוא הישג גדול מבחינת ההומוסקסואלים בישראל, שזקוקים מאד לחיבוקו של המימסד, תהא מגמתו הפוליטית אשר תהא. בשנה שעברה, בשל התנגדות של אנשי מר"ץ לנוכחות של פוליטיקאים ימניים במצעד בירושלים, הושגה לבסוף פשרה שעל פיה נעדרו פוליטיקאים בכלל מהמצעד, דבר שאדם רוסו חשב, כמוני, שאיננו מועיל לציבור ההומוסקסואלים, שאיננו יכול להתנכר לעובדה שהוא ציבור שמוגדר על פי נטייתו המינית ולא על פי דיעותיו הפוליטיות.
לאנשי מר"ץ יש זכויות רבות בקידום מעמדם וזכויותיהם של ההומוסקסואלים בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אבל רצונם הבלתי-מתפשר לעשות הון פוליטי מהתמיכה הזו, פוגע בסופו של דבר בציבור הזה, ובמיוחד בעיר ירושלים, שתושביה הם בעלי אוריינטציה דתית וימנית, ויש חשיבות מיוחדת לשכנע אותם שסובלנות וקבלה של ההומוסקסואלים וכיבוד זכויותיהם הם עניין אנושי מן המדרגה הראשונה, ולא אינטרס צר של מפלגה מסוימת. דבריה של מנכ"לית הבית הפתוח אלינור סידי לעיתון "כל העיר" שמצעד הגאוה הוא אמירה חילונית, שכיוונו מן הסתם לגייס אהדה של חוגים חילוניים בירושלים שאינם מקורבים לציבור ההומוסקסואלי, הם לדעתי טעות גדולה. בבית הפתוח פועלות גם קבוצות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים ולפעילות זו יש חשיבות גדולה לקידומו של יחס פתוח ומקבל יותר כלפי ציבור ההומוסקסואלים בקהילות הדתיות בירושלים. חשוב מאד שהומוסקסואלים דתיים, חבריהם ובני משפחותיהם יחושו שיש להם מקום במצעד הגאוה, ושהמצעד איננו פוגע בחלק מזהותם, שהיא זהות הומוסקסואלית, אבל גם זהות דתית, וסובלנות אמיתית כלפי הומוסקסואלים פירושה לקבל אותם כציבור של אנשים שנטייתם המינית איננה המגדיר שלהם, אלא אחד המרכיבים בזהותם, והם יכולים להיות חילוניים או דתיים, שמאלנים או ימניים, תומכי כל המפלגות כמו הציבור הכללי, ואופיים ואישיותם מיוחדים לכל אחד מהם ואינם נגזרים בהכרח מנטייתם המינית.
השנה אנשי מר"ץ שוב ניצחו במאבקם להציג את מצעד הגאוה כמיפגן של תנועת מר"ץ – וציבור ההומוסקסואלים בעיר הפסיד בגדול. אלינור סידי הכריזה בראיון שאינה מצפה לנוכחות של ראש העיר ניר ברקת, אבל שמנהיג סיעת מר"ץ בעיריית ירושלים פפה אללו יגיע לנאום. תנועת מר"ץ מתייחסת למרבה הצער בעוינות לתהליך החיובי של היפתחות כלפי ציבור ההומוסקסואלים גם במפלגות מרכז וימין, פתיחות שהיא האינטרס החשוב ביותר של ציבור ההומוסקסואלים בישראל, ובפרט ציבור ההומוסקסואלים בירושלים, שמובן מאליו שבהתחשב במאפיינים האידיאולוגיים והאמוניים של תושבי ירושלים, נולד ברובו במשפחות דתיות שרבות מהן בעלות אוריינטציה ימנית. אני כאם וכחברה לאמהות רבות שבראש מעייננו הקבלה וההגנה על ילדינו ההומוסקסואלים והרצון לאפשר להם חיים מוגנים מהסתה, שנאה ואפליה, חיים רגילים ככל האפשר, רואה בגישה הזאת חבלה במטרות האמיתיות של ציבור ההומוסקסואלים, שטובתו מחייבת לא את קידום האמירה החילונית בירושלים ולא את קידום ההצבעה למר"ץ, אלא את ראיית הציבור הזה כחלק חשוב של ציבור הבוחרים, שראש עיריית ירושלים מעוניין להיות נוכח במיפגן השנתי שלו ורואה נוכחות כזו כחלק בלתי נפרד מתפקידו כראש העיר. אני בהחלט מעוניינת לראות את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ואת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במצעד הגאוה ואני אכבד אותם בכל לבי אם יכבדו את המצעד בנוכחותם, למרות שלא הצבעתי עבורם ודיעותיהם רחוקות משלי, אבל מאד חשוב לי לדעת שהם רואים את עצמם גם כשליחי הציבור ההומוסקסואלי ולא מרשים לעצמם להתעלם מהציבור הזה כי הוא כביכול שייך למפלגת מר"ץ. הוא ממש לא ומי שרוצה באמת ובתמים לקדם אינטרסים של ציבור ההומוסקסואלים בישראל צריך להיות מוכן לגלות סובלנות למי ששונה ממנו, גם כשמדובר בעמדות אמוניות ופוליטיות ולא רק בנטייה מינית.

יום שבת, 27 ביולי 2013

קופסה סגורה



ביום חמישי בערב אחי התקשר לומר לי שהוא שב הביתה מבית החולים. הייתי מאד מאושרת שהוא היה מסוגל להתקשר בעצמו ולדבר איתי קצת, כי כשביקרתי אותו בבית החולים הוא התקשה להחזיק משהו ביד וכל מלה עלתה לו במאמץ גדול. הצוות בבית החולים חשב שעכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב ואפשר לשחרר אותו הביתה וגם אני חשבתי שהשיפור מאד משמעותי, אבל אחי אמר שהוא דוקא מרגיש פחות טוב, ועלה בדעתי שדוקא כשמצבו משתפר הוא סובל יותר. זאת מחשבה שמאד קשה לי מצד אחד ומצד שני מאד מנחמת. כשביקרתי בבית-החולים הייתי מאד מוטרדת מרעש הבניין של האגף החדש ומקולות הדחפורים והמקדחות וחשבתי איך החולים הקשים ששוכבים חסרי אונים באגפים הישנים סובלים את הרעש הזה, אבל אחי חוה את בית החולים כמקום מאד שקט, וחשבתי שאולי המחלה שגורמת לחולים כל כך הרבה סבל אולי בדרך מוזרה גם מגינה עליהם, מבודדת אותם מהעולם וגורמת שלא יחושו את הכאב והסבל במלואם. גם בחום הקיץ שמעיק עלי מאד אחי איננו חש. בבית החולים נטפה הזיעה מפניי ולו היה קר, הוא ביקש להתכסות בעוד ועוד שמיכות. הייתי מאד מיואשת, אבל עכשיו חזרה אליי התקוה. שוב אחי מנסה להילחם. הוא מנסה ללכת קצת בבקרים. בבוקר הראשון הלך רק קצת, הוא אמר, לא היה מרוצה מעצמו, אבל קיוה להתחזק. אני הייתי מאושרת לשמוע שהוא בכלל מסוגל לרדת את המדרגות וקצת ללכת. הוא היה כל כך חלש בשבוע שעבר, ועכשיו כל דבר נראה כמו שיפור גדול. שאלתי את הרופאה מה קורה והיא אמרה לי שהם פשוט לא יודעים. המוח הוא קופסה סגורה, והמכשירים שלהם שהם כל כך מתוחכמים ומשוכללים מצליחים לראות רק מעט. האם הטיפולים הקשים שאחי עבר עזרו לו בסופו של דבר, או רק גרמו לו סבל והרעו את מצבו? אינני יודעת וגם הרופאים בעצם אינם יודעים. שאלתי את אחי אם עדיין כואבת לו הרגל – בבית החולים כאבה לו מאד הרגל - והוא אמר שאיננו יודע לומר. בהתחלה זה נשמע לי מוזר, ולמחרת כשדיברתי איתו שוב הרגשתי שהוא מנסה לומר לי שהוא לא מרגיש מספיק טוב כדי לבודד כאב אחד, כי בעצם כל הגוף שלו חולה וקשה לו לומר מה בדיוק כואב ומה לא, קשה לו למקם ולצמצם את הכאב, ושוב היכתה בי המחשבה הזאת, שאולי דוקא השיפור במצבו גורם לו יותר סבל מהמצב הקשה שהיה בו קודם. בכל אופן ברור שעכשיו הוא מנסה להילחם, הוא מנסה ללכת קצת בבקרים ומקוה שיהיה לו כוח ללכת קצת יותר, והוא מקוה להשתקם מהר, הוא אמר, וברגע הראשון לא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון, להשתקם מההשפעות הקשות של המחלה שאין לה מרפא או להשתקם מההשפעות הקשות לא פחות של הטיפולים, שמהן אולי הוא יכול להשתקם. רציתי לאחוז בידו, אבל חיפה רחוקה מירושלים, נדמה כאילו עכשיו אני מודעת לראשונה למלוא המרחק הזה, לראשונה הוא מפריע לי מאד. כל השנים רציתי להתרחק, שנאתי את האנשים שמארגנים מפגשי עבר ומתקשרים אליי להזכיר לי את ילדותי. גם עכשיו אינני רוצה להיזכר בעבר, אבל הייתי רוצה לבקר את אחי בכל יום וללכת איתו קצת או לשבת קצת ביחד בלי לדבר הרבה, ממילא הדיבור קשה לו, במהרה הוא מתעייף ומבקש לשכב. הייתי רוצה רק לבוא אליו כל יום, לבשל לו אוכל שהוא אוהב ולשבת קצת לידו ולהחזיק לו את היד, ולחשוב על החיים שלנו שהם מוזרים, הם אינם הולכים בקו ישר אלא מסתובבים במעגלים, ככל שאנחנו מתרחקים מהראשית פתאם הכל מסתחרר ואנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. אמרתי לרופאה שהיתה מאד קשוחה ומרוחקת שאני אחותו הגדולה והוא אחי היחיד, ובאותו רגע הרגשתי מאד מאד קטנה, הרגשתי שהגוף שלי מתכווץ כל כך שבקושי הוא ממלא את החולצה והחצאית, כל כך מתכווץ שהראש שלי כמעט נוגע בסנדלים, ושאם הרופאה תיסע לעברי על כסא הגלגלים שלה היא תדרוס אותי בקלות, וגם הקול שלי הלך ונחלש עד שנאלם. אחר כך יצאתי מן הדלתות הגדולות של המחלקה, תמיד הדלתות במחלקות בתי החולים נראות לי כמו דלתות של בית סוהר שעלולות להיסגר עליך שלא תוכל לצאת משם, למרות שהן דלתות ללא מנעולים וללא סורגים, ומי שרוצה יכול להיכנס, כי אף אחד לא נכנס למחלקה האונקולוגית מרצונו אם אין לו סיבה ממש טובה. הלכתי לתחנת הרכבת ועליתי על הרכבת שנראתה לי כמו רכב חלל שבא לקחת אותי חזרה לכדור הארץ, ישבתי ליד עולה צעירה מרוסיה שמדי פעם דיברה מלים ספורות עם אמה שישבה ממול ורוב הזמן קראה את ה"הוביט" במקור, היא נראתה די מרותקת, וחשבתי שהעולמות הרחוקים והמוזרים והמיסתוריים הם ממש כאן בתוכנו, והם אפילו אינם נסתרים מן העין, כפי שמספרים לנו בכמה סיפורי פיות, הם ממש כאן בינינו ובתוכנו, ואנחנו בדרך כלל אפילו רואים אותם, אבל בצורה אחרת, ורק פתאם מכה בנו התובנה שנפלנו לעולם אחר שהדלת אליו בכלל לא סודית ולא מופלאה, סתם דלת אפורה או לבנה של מחלקה בבית חולים, שמהצד השני שלה יש קיום אחר, שהחוקים שלו לגמרי שונים, ואם נפלנו לשם אנחנו עלולים מאד מאד לקטון, להפוך זעירים כגמדים, וגם אם נצליח לגדול בחזרה יהיה מאד קשה ומאד רחוק לחזור לעולמנו הקודם.

יום רביעי, 24 ביולי 2013

חופשות נוראות



בראשית יולי ערך השבועון "די צייט" (גיליון 28, 4 ביולי 2013) פרוייקט מיוחד: כתביו תיארו את חופשותיהם הנוראות ביותר. בחרתי שניים מהתיאורים שנגעו ללבי במיוחד: האחד של מרטן וורטמן שנולד וגדל במערב-גרמניה, והאחר של אוולין פינגר שנולדה וגדלה במזרח-גרמניה. נדמה לי שהתיאורים האלה מתארים הרבה יותר מחופשות נוראות – הם מספרים הרבה על הילדות בארצות אלה בשנות השבעים והשמונים. אני שגדלתי בישראל בשנות החמישים והששים מצאתי לא מעט קווים משותפים בין האופן שבו חונכתי לאופן שבו חונכו הכותבים שצעירים ממני בעשור ויותר, ובוודאי יש בין הקוראים מי שימצאו בהם את עצמם.

ארוחה צייתנית
מאת מֶרטֶן ווֹרטמן

כבר פודינג הוניל: זוועה. בכל כמה ימים הוא עמד לפני כקינוח, מנה בגודל צלחת מרק עם קרום, שאפשר היה לקפץ עליו כעל טרמפולינה. הייתי בן עשר ואסור היה לי להתמרד, אלא הייתי צריך לאכול יפה, כי בסופו של דבר לשם כך הגעתי, ליתר דיוק נשלחתי. רופא אמר להוריי שבנם רזה מדי והמליץ ללא תנאי על הבראה בים הצפוני: "כדי שהילד יקבל משהו על הצלעות כמו שצריך". הוריי צייתו לעצת הרופא, וכך בטרם הם עצמם נסעו עם שני אחי הצעירים לחופשה משפחתית באי בורנהולם בים הבלטי, נשלחתי בקיץ 1974 לששה שבועות מערבה, לבית ילדים בלנגאוּג [אי בדרום הים הצפוני], לטיפול בהאבסה. במבט לאחור אוכל לומר: זה היה קורס בזק בחיי קסרקטין.
להפתעתי גם לא הגישו בבית הילדים יותר מאשר בבית הוריי. רק טעמו של האוכל היה גרוע יותר. גרוע יותר במידה משמעותית. את רוב המנות שכחתי למזלי, למעט יוצאים מהכלל כמו פודינג הוניל או מרק הירקות הנורא עם כמויות עתק של כרישה. מכיוון שצלחות הפלסטיק המזעזעות של בית הילדים לא היו מאד גדולות, הכריחו אותנו לאכול שתי מנות מכל מנה עיקרית. האחראיות שלטו באולם בכל כוחן והאיצו בנו בתוקף לאכול. רק לעתים רחוקות הצלחתי לצלול מתחת לרדאר שלהן, ובאכילה איטית להעמיד פנים שהמנה הראשונה היא כבר השנייה.
משטר-שתי-המנות היה בתוקף גם עבור השמנים, שנשלחו לאותו בית ילדים עצמו כדי לרזות ונאלצו לשבת בשולחן אחר. תפיסת התזונה של בית הילדים היתה כדלהלן: ילדים שמנים מדי או רזים מדי הם ילדים שהוריהם פשוט אינם קפדנים דיים: אלה אוכלים יותר מדי ואלה מעט מדי. ניתן לכולם אותו הדבר וסוף לסיפור. היוצא מהכלל היחיד היה מנה מיוחדת לרזים לפי הפרוטוקול, פעם ביום, בשלוש אחר-הצהריים, עוגה. מתחת לשולחן ותמורת מענק חומרי קטן סיימו למרות הכל כמה מיני מאפה את דרכם בקיבתו של אחד השמנים.
פעמיים ביום נלקחנו החוצה לשיטוט ארוך בחוף, בסכר או באחו. רוב הפעילויות היו משותפות לבנים ובנות, אבל בהתעמלות הבוקר, ובמנוחת הצהריים והלילה הופרדו המינים. במשך כל השבוע אנו הבנים חלמנו על טיול לילי למגורי הבנות, אבל מעולם לא העזנו לבצע. בעצם לא ידענו היכן בדיוק מגורי הבנות – ההפרדה תיפקדה כל כך טוב. בנוסף לכך, בכל אולמות השינה בני שש המיטות, התבקשו הילדים לישון על אותו צד, לכן לא ניתן היה להעביר שום מידע בארבע עיניים. הדלת למסדרון נותרה פתוחה לרווחה, הפטרול שנשמע בבירור עבר ובדק כל העת את סדר השינה שנקבע מראש. ירידה בלילה לשירותים נאסרה. כדי למנוע כל צורך בכך נאסרה שתיית כל נוזל החל מהשעה חמש אחר הצהריים.
אי אפשר היה להתלונן להורים. מכתבים וגלויות ליקירנו עברו צנזורה ובמקרים של ספק עוכבו. שיחות טלפון נשללו מראש. דברי מתיקה מחבילות שהגיעו הוצאו גם כן. וכבר בראשית שהותנו נאלצנו למסור לבית הילדים ספרי קומיקס או ספרי ילדים שהבאנו באקט קטן של כפייה קולקטיבית. רק פעם אחת, באחר-צהריים גשום יותר מן הרגיל, הורשינו להיכנס לחדר האוצר של בית הילדים ולראות שוב את ספרי הקומיקס שלנו.
לאחר ששה שבועות הורשיתי לעזוב, בתת משקל כמו קודם לכן, וכפי שהנני עד היום. בנסיעה בחזרה באוטובוס הקאתי, דבר שלא קרה לי בשום מקרה אחר, בוודאי מחוות פרידה בלתי מודעת. אמי זוכרת עדיין היטב איך פגשתי אותה מעט אחר כך: עם תספורת צבאית ומבט ארוך שאמר לה: למה עשית לי את זה?
בבורנהולם, כך שמעתי, היה יפה. 


גּוֹלָה בַּיָּם הַבַּלְטִי
מאת אוולין פינגר

אין חופשות מאושרות, לפחות לא לילדים ולא לכל אורכן. זה בדיוק כמו עם מה שמכנים ילדות מאושרת: אשליה למבוגרים. כי לילד כאדם לא בוגר חסר מה שהוא הנחה מוקדמת לכל אושר: החירות. הוא איננו חופשי לומר: הורים יקרים, בקיץ הזה אני נוסע לחופשה בלעדיכם. ואפילו כששואלים אותו, הוא מחליט מתוך תלות במבוגרים, שהאסון היחיד שלהם הוא שלעתים קרובות הם אינם מודעים לחירותם.
אני רוצה להבהיר זאת בעזרת הדוגמה של מחנה האימונים שלי באי ריגן. זה היה בשנות השמונים המוקדמות, ואיש לא הכריח אותי. החלטתי בעצמי לנסוע לגלוֹבֶה, למרות שכבר הבנתי, שזה יהיה נורא. זה היה מקרה הכרעה קלאסי: להקת הריקודים לילדים ונוער בּוּנָה-אמנדורף נסעה בכל קיץ לגלות בים הבלטי, שבו התגוררנו בצריפים מכוערים ונאלצנו להתאמן בחדר-אוכל דביק מרִבָּה. למרבה הצער בגלובה נלמדו הכוריאוגרפיות לעונת ההופעות הבאה, במשך כל השנה התאמנו די קשה, פעמיים בשבוע במשך שעתיים עד ארבע שעות, בנוסף לסופי שבוע והופעות. היינו "טובים מאד בדרגה העליונה", כמעט מקצועיים. מי שהצטרף אלינו, רצה להצטרף. אבל מי שלא נסע איתנו בקיץ, הוצב אחרי זה כמחליף בשולי הבמה. אלה היו איפוא החלופות: שלושה וחצי שבועות בגלובה או שנה על הספסל. לא היתה בחירה.     
וכך עליתי קיץ אחר קיץ עם הילדים האחרים בתחנת הרכבת המרכזית בהַאלֶה לרכבת המיוחדת. יכולתי למכור עכשיו כמה וכמה קלישאות על מזרח-גרמניה: מטפחות צוואר של תנועת הנוער בחבילות ומסדרי-דגל מטילי-אימה. אבל האמת היא שזה לא היה כל כך נורא. מה שהיה גרוע יותר זה ראשית: הגעגועים שלי הביתה, שהפכו כל טיול ארוך ללא אדם אהוב לעינוי. שנית: החדרים המשותפים הקודרים, שגם תאורת הניאון שלהם לא הביאה שום נחמה. שלישית: חדרי הרחצה הקפואים עם מי הקרח והקור המיוחד הזה שנובע מהתמקדות במטרה ולפיכך ויתור על כל דבר יפה. רביעית: חדר האוכל המריח מסמרטוטי רצפה נרקבים. תמיד קיויתי שנתאמן בשמש, למרות החום, כי רק באויר הפתוח, תחת כפת השמיים וריח האורנים, היה לי בזמן הריקוד גם חשק לרקוד.
היום אני מאמינה, שהדבר הגרוע ביותר היה היה הבילוי הקבוצתי המתוכנן: תרגילי כושר, כשהיית מעדיף לטייל ביער ולשיר לעצמך, משחקי חוף, כשהיית מעדיף לקרוא, ביקורים בקרקס, כשהיית מעדיף להתפעל עם החברה הטובה מהירח. אז למדתי, מבלי שיכולתי לנסח זאת, חופשות יש רק כשחופשיים. ואושר אי אפשר לכפות.
הרגעים הכי לא מאולצים, הכי חופשיים, הכי בוגרים בגלובה, היו מוקדם בבוקר. אז התגנבו "הגדולים" שהיו כבר מעל גיל שש-עשרה, מן הצריפים, ורצו אל הלגונה. זו היתה התעמלות הבוקר, מרצון, קבוצה קטנה שרצה דרך המחנה הנם את שנתו, דרך הערפל הקריר ביער, עטופה בציוץ הציפורים, נמשכת לריח המלוח של המים. הצטרפתי והצלחתי לעמוד בקצב, כי הייתי מאושרת. על החוף התפשטנו ורצנו עירומים לים. לא היה לנו כלום, לא ביקיני, לא ממחטות.  ככה השלכנו את עצמנו בצהלה אל היום, למרחב, לאופק. אז התלבשנו ורצנו חזרה.
אני מאמינה שזה היה המקור לתחושה שיש לי עדיין היום כשאני רצה לבדי בבוקר קיץ בים הבלטי שלרוב יותר מדי קר: האושר להיות מבוגרת, חופשייה. 


יום ראשון, 21 ביולי 2013

בני אלון נגד אוולין הייז



ראיתי עכשיו סרט ממש מוזר בערוץ 10. זה היה בעצם פרק בסדרה על המקומות הקדושים, שמהפרקים הקודמים שלה, על קבר יוסף ועל הר הבית, ראיתי רק מעט, כי זכרתי הכל יותר מדי טוב מהחדשות בזמן אמיתי ודיכא אותי יותר מדי לראות את זה עוד פעם. אבל הפרק היום היה על קבר רחל, מקום שאינני מכירה. נדמה לי שמעולם לא הייתי שם, אפילו לא בקיץ שאחרי מלחמת ששת הימים, כשאבי לקח אותנו במכונית הפיאט 850 החדשה – נדמה לי שהדגם יצא משימוש – לראות את הגדה המערבית הכבושה, כי כולם חשבו שתוך חצי שנה לכל היותר יחזירו אותה לשלטון ירדן, כמו שהחזירו את חצי האי סיני למצרים אחרי מבצע סיני. זה היה הביקור הראשון שלי שם וכולם עדיין חשבו על האיזור בתור שטח ירדני. הביקור האחרון היה בלוויה של גבריאל בן חבריי איליין וחיים, שנרצח באכזריות נוראה עם שלושה מחבריו בפיגוע בישיבה בעתניאל. אז ראיתי שהכבישים בגדה נבנו על סוללות עפר גדולות. ככה לא בונים כבישים למכוניות אלא לטנקים – הכבישים שנסללו בגדה כאילו בשביל המתנחלים נועדו בעצם לאפשר כיבוש מהיר שלה מחדש, מה שהיה קשה יותר במלחמת ששת הימים בגלל הדרכים שלא התאימו לתנועת שיריון. המתנחלים הם מין תירוץ כזה לכל דבר, וגם מין גולם שקם על יוצרו, דבר שאפשר לחוש בעוצמה מיוחדת בסרט הזה. המתנחלים הם חלק חשוב בסרט על קבר רחל, אבל הסיפור שהיה בסרט לא היה על העימות בין הישראלים לפלשתינים או בין המתנחלים לפלשתינים, הוא היה על מלחמה שמנהל הח"כ לשעבר הרב בני אלון נגד יהודיה אמריקאית בשם אוולין הייז שרכשה את קבר רחל והקימה עליו מבנה בכספה ורוצה לנהל אותו כמו שיהודים דתיים אמריקאים מנהלים פעילות יהודית: היא הקימה שם קבוצת לימוד לנשים שבמרכז עיסוקה דמותה של רחל אמנו שאוולין הייז מאד מזדהה איתה ומקדשת את זכרה בסגנון שאולי קצת מוזר לילידי ישראל כמוני: למשל היא כתבה שיר שהשורה החוזרת בו היא We are Rachel children ורואים איך מצלמים בקבר רחל קליפ של השיר ואוולין הייז שרה ומזילה דמעה. אני לא יודעת למה אוולין הייז מיד מצאה חן בעיניי, כי לכאורה היא אשה מאד שונה ממני מרקע מאד שונה, היא מדברת תערובת מצחיקה של אנגלית ברוקלינית ועברית תנ"כית, והיא סוגדת למקומות קדושים, דבר שבמשפחתי נחשב "לדרוש אל המתים" שזה אסור, כי צריך להתפלל לה' ולא לכל מיני מתווכים, למרות שאני בעצמי מודה שלפעמים אני מבקשת מסבא משה זיכרונו לברכה שיעזור לי אצל ריבונו של עולם, למרות שהוא בעצמו אסר לדרוש אל המתים, כי בעת צרה אין מדקדקים. אבל לא יכולתי שלא להזדהות עם אוולין הייז, שקנתה אדמה ליד קבר רחל והקימה מבנה והקדישה אותו ללימוד תורה לנשים, ואז מצאה את עצמה מול הרב והח"כ לשעבר בני אלון שביקש להקים בבניין של אוולין הייז ישיבה לגברים, ומרגע שהיא הסכימה לכך הוא השתלט על הבניין ומנסה לסלק אותה ואת קבוצת הנשים שלה, נועל בפניה חדרים בבניין שהיא הקימה בכספה ובקיצור מתנהג כמו שמתנחלים מתנהגים – משתלטים בכוח על מה שאינו שייך להם. אוולין הייז מנסה להילחם על רכושה ובני אלון טוען שבגללה אין שלום ובגללה הבניין – שאוולין הייז הקימה בכספה – הוא בניין רפאים, ושאוולין הייז היא בכלל זאת שמנסה לשלול זכויות מאחרים. מה הזכות שיש לבני אלון בבניין שאוולין הייז הקימה בכספה לא ממש ברור, חוץ מזה שבני אלון הוא מתנחל, ומתנחלים חושבים שהכל שייך להם, גם אם זה בעצם שייך לאחרים. לבני אלון יש הרבה קשרים והרבה כוח, והוא מנהיג קבוצת גברים – גברים בלבד – שמנסים להשתלט על הבניין של אוולין הייז ולהפוך אותו למוסד אופייני לאורתודוכסיה הישראלית והמתנחלית, כלומר מקום של גברים שלנשים אין בו דריסת רגל, כי בציונות הדתית והמתנחלית אמנם מתחתנים עם נשים ומביאים ילדים לעולם, אבל בשאר תחומי החיים מעדיפים לחיות במנזר של גברים. תומכיה של אוולין הייז הם יהודים ניו-יורקים כמוה, שחיים בחברה מערבית ולא במזרח-התיכון, ויותר רגילים לכנסיות מאשר למסגדים, כלומר יש ביניהם גברים שתומכים בשיוויון לנשים ובשיתוף נשים בלימוד ובפולחן. בקבוצה של בני אלון יש רק גברים שמתייחסים לנשים כמו שגברים בציבור המתנחלים הדתי מתייחסים לנשים, כלומר ככאלה שנועלים בפניהן את הדלתות גם לבניין ששייך להן והן הקימו בכספן. זה היה לכאורה סרט מוזר על נשים יהודיות שיותר סביר לפגוש בניו-יורק מאשר בירושלים, ולכן נראה בוודאי לבמאי מאד צבעוני לצלם אותן, אבל בעצם הסרט מתעד לא פחות את ההוויה המתנחלית, שדוקא בעימות מול אשה יהודיה-אמריקאית ולא מול הפלשתינים, בעימות שאי אפשר להיתלות בו בפיגועים הקשים, ברצחנות הפלשתינית שגם הישראלים השמאלנים ביותר מאד מפחדים ונגעלים ממנה, דוקא בעימות מול יהודיה זקנה ששרה We are Rachel children מתגלה באופן בוטה כל כך אופיים הרומסני והגברי שוביניסטי של המתנחלים שחייבים להשתלט בכל מקום ולתבוע לעצמם זכויות שאין להן שום בסיס מלבד יצר שתלטנות בלתי מרוסן וכוחנות וגזל כדרך חיים וחוסר היכולת שמדברים עליה בסרט לשים לעצמך גבולות או בכלל לכבד גבולות, מה שהופך את הדיון המצולם בסרט בפסוק "ושבו בנים לגבולם" לאירוני משהו. לפעמים דיונים פמיניסטים על הקשר בין התנחלות לדיכוי נשים נראים מאד מופשטים ואפילו מלאכותיים, אבל בסרט הזה על קבר רחל ועל מלחמתו של בני אלון באוולין הייז הכל מאד מוחשי, ואפשר לראות ולמשש בידיים איך מי שרומס את הפלשתינים רומס גם נשים ממש באותה דרך, אפילו כאלה שלכאורה הן אחיות לדיעה ולדרך, ומבקשות להשיב בנים לגבולם, ביטוי שאפשר לפרש כנראה בהרבה מאד דרכים.