יום שבת, 28 בספטמבר 2013

תריסר דברים שאושר אוהב לעשות



תריסר דברים שאושר אוהב לעשות:

להשתין בחדר ההמתנה של הוטרינר.
לחרבן מול בית ראש הממשלה.
לגנוב מהצלחת של שרון שטרודל.
לגנוב מהצלחת של שרון עצמות של עוף.
לרדוף אחרי כלבים שמשחקים איתו.
לרדוף אחרי כלבים שלא רוצים לשחק איתו.
לתפוס בפה אצטרובל ולגלגל אותו כמו כדור.
לפתוח בשיניים פקק של בקבוק ולשתות.
לשתות מים מהברזייה שבגינה.
להתנשק עם לונה ונורה וצ'יקה ושיילה וסילבי וכן ירבו.
לגלגל כדור טניס מתחת למיטה ולבקש שנוציא אותו.
לישון במיטה של שרון.


יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

לזכר סבי וסבתי



סבי משה שטרסברג וגם סבתי שפרה מתו בחג הסוכות. סבי משה בהושענא רבא, וסבתי שפרה שנים אחר כך בא' סוכות. תמיד יצא שלא הייתי שם. כשסבי מת הייתי בטיול של הצופים, אינני זוכרת היכן, רק שהלכנו בשדות ומצאנו שיחי סברס וקטפנו סברס ואכלנו. לפני האכילה גלגלנו אותם בנייר עיתון. מישהו אמר שזה מוציא את הקוצים, אבל פינו וידינו התמלאו קוצים של סברס, וכשהגענו לאכסניה הוצאנו אותם לאט לאט. למרות הקוצים בלשון ובשפתיים היינו מאד מאושרים ולא הפסקנו לצחוק. ואז חזרתי הביתה ואמרו לי שסבא נפטר. סבתי לבשה שחורים, צבע שקודם לכן לא לבשה מעולם, ואמרה לי: קרה לנו אסון. הייתי בעיקר בהלם. שנים אחר כך אחי אמר שסבי ירק דם שלושה ימים ולא סיפר על כך לאיש. אולי זה נכון ואולי לא. יש אצלנו הרבה סיפורים במשפחה ורובם אינם אמת. אינני זוכרת מתי מצאתי את מודעת האבל ובכיתי. רק אז בכיתי, כשראיתי את מודעת האבל, שהיתה כאילו הדבר המוחשי ביותר ממותו של סבי. הייתי רוצה שיודיעו לי מיד. הייתי רוצה להיות נוכחת בלוויה של סבי. היה לי מוזר שלא הודיעו לי על מות סבי, אבל בשנים שאחר כך למדתי לא להתפלא על שום דבר. את סבתי ראיתי זמן מה לפני מותה, כשהתגוררה כבר בבית אבות קטן, לא רחוק מהוריי. באתי לבקר אותה עם שתי בנותיי הפעוטות, והיא דיברה בעיקר על יופיין, ושוב חזרה על דברי שילר שהיתה מדקלמת לעתים קרובות: "הזיקנה איננה אושר גדול, אבל זו הדרך היחידה להאריך ימים". היא התענתה כמה שבועות עד שמתה. אחי אמר שנאנחה, למרות שלכאורה איבדה את הכרתה. אחרי מות סבי חזרה ואמרה: ארבעים וארבע שנים – תקופת נישואיה – לא שמעתי מלה רעה, וסיפרה לי שוב ושוב איך סבי היה משכים קום ואומר לה: את תישארי לשכב, אני אביא את העיתון. אני זוכרת את סבי מניח תפילין ומתפלל. התמלאתי יראה ופחדתי לדבר, וקצת פחדתי מרצועות התפילין, במיוחד אלה שכרך סביב ראשו. אף אחד אחר במשפחתי לא הניח תפילין. אינני יודעת היכן התפילין של סבי. מדליית אומץ-הלב שקיבל בצבא האוסטרו-הונגרי שמורה אצל אמי. דודתי אמרה שסבי היה בחיל התותחנים ונהג לדבר עם בעלה, הדוד רפי, שהיה גם הוא בחיל התותחנים, על תותחים. אבל אתי סבי מעולם לא דיבר על תותחים. רק סיפר לי שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה כתב לאמו מכתב מלא רמזים למלחמה המתקרבת וקראו לו לשיחה והוא פחד שישאלו אותו על הרמזים שטמן במכתב לפרוץ המלחמה אבל רק אמרו לו שיש לו כתב יד יפה ולקחו אותו לשרת במודיעין. זה הסיפור שאני זוכרת. יכולתי ללכת ולבדוק בארכיון הצבא בוינה. התגוררתי שם הרבה זמן ועבדתי בארכיון הצבא, אבל מעולם לא ביקשתי לברר פרטים על סבי. אינני יודעת להסביר זאת. התחלתי לחקור ולכתוב על הצבא האוסטרי בגלל הסיפורים של סבי, אבל על סבי עצמו לא חקרתי. אמי סיפרה שהיה לו אח צעיר מוסיקאי בשם יצחק שנהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה, אבל סבי מעולם לא דיבר על כך איתנו, ונדמה לי שכשעוד היה בחיים לא שמעתי בכלל על אחיו יצחק. הייתי רוצה לשאול את סבא הרבה שאלות, אבל כל השאלות עלו בראשי רק שנים אחרי שסבא מת. הוא סיפר לנו תמיד על החייל הטיפש יאן סימבליסטר, שקרו לו כל מיני דברים שנורא הצחיקו אותנו, למשל שהוא נפל לבור חרא. אני עסקתי בצבא האוסטרו-הונגרי כשאוסטרו-הונגריה עוד לא נקראה כך, כשהיא עוד היתה הקיסרות הרומית הקדושה ואצילים עוד החזיקו את גדודי החיילים שהם פיקדו עליהם באחוזתם הפרטית. כתבתי הרבה על ספינות שהובילו אספקה לצבא על פני הדנובה. סבא סיפר לנו רק סיפור אחד על שייט: על כך שנגמר להם הלחם בספינה והם ביקשו לחם מספינה אחרת ששטה אחריהם, וזרקו להם את הלחם מספינה לספינה והוא נפל למים, והם דגו את הלחם והטבח טיגן להם אותו, וזה היה כל כך טעים. סבא וסבתא אהבו מאד לחם. סבתא אמרה שפרוסת לחם עם גבינה לבנה זרויה בסוכר זה הדבר הכי טעים, וסבא מרח את הלחם בחמאה וחתך לקוביות והישרה אותן בתוך ספל הקפה שלו כדי שיתרככו והוא יוכל ללעוס אותן בלי השיניים התותבות. היכרנו את סבא וסבתא רק בתור אנשים זקנים, וכל מה שידענו על נעוריהם ידענו רק מסיפוריהם. הרי הכל קרה בארץ אחרת לפני המלחמה ושום דבר לא נשאר. אף פעם לא רציתי לנסוע לטיול שורשים בפולין. גם סבא וסבתא מעולם לא שבו לפולין ובכלל מאז שהם עלו לארץ ישראל הם לא עזבו אותה מעולם. כשאני שומעת על אנשים שעלו לארץ וחזרו לבקר בפולין אני תמיד מתפלאת. במשפחתי המחשבה לחזור לפולין ואפילו רק לביקור לא עלתה על הדעת. כלומר, סבתא דוקא רצתה לחזור אבל סבא התעקש להישאר, ועד סוף ימיו הוא היה מזכיר לה בכעס: את רצית לחזור, בחכמה גדולה הייתי עושה אם הייתי חוזר, בחכמה גדולה. וסבתא שתקה נזופה ולא אמרה דבר. סבא סיפר לנו על האחיות שלו שנרצחו, חיה ומילכה ועתליה, ועל האחות אלנה שמתה עוד לפני המלחמה ודודה אראלה היתה קרויה על שמה עד שעיברתו לה את השם לאראלה. סבא התעקש לעלות לארץ ישראל וככה הם ניצלו, וכל מה שקרה לו בארץ ישראל היה מבחינתו בסדר גמור. היתה לו חנות גדולה של עורות ברחוב החלוץ בחיפה, ושם היינו יושבים לפעמים ומשחקים בחותמות. עדיין אני מתרגשת מריח של עור, ריח כזה של נעליים חדשות. יש לי כל כך הרבה זיכרונות מסבא וסבתא, אבל בעצם לא ידעתי עליהם הרבה. הבנתי את זה רק מאוחר מדי. סבא תמיד ישב בערבים וקרא בתלמוד וכתב הערות שרציתי תמיד לקרוא והוא לא הירשה. אחרי שהוא מת קיויתי למצוא את הדברים שכתב, אבל מעולם לא מצאתי אותם. גם כשפינו את הבית לא הייתי שם, וזרקו הרבה דברים שאולי הייתי רוצה לשמור. תמיד היה מישהו שבא לפניי וזרק. הייתי רוצה להכיר את סבי יותר, למשל לשמוע סיפורים של חברים ששירתו איתו בצבא בשנות שירותו הארוכות. זה כמובן לא היה בגדר האפשר. העולם שבו חיו סבי וסבתי נקרע מאיתנו. בכל פעם שנסעתי לאוסטריה חיפשתי אותו. במאפייה הקטנה מתחת לאוניברסיטה אפו את העוגות של סבתי, סהרוני החמאה וכיסוני ריבת השזיפים והשטרודל, הריח שעלה היה הריח שעלה ממטבחה, ובמוזיאון להיסטוריה צבאית ראיתי תמונות של חיילים יהודים, הבנתי עד כמה סבי וסבתי היו אוסטרים, מבלי שחשבו את עצמם לאוסטרים אי פעם, אבל לא למדתי עליהם הרבה יותר משידעתי קודם. עדיין אני אומרת לעצמי שיגיע הזמן לחקור וללמוד את עברה של משפחתי. בחג הסוכות אני חושבת על כך במיוחד, על מה שאעשה אחרי החגים, ועל מה שאני רוצה עוד לדעת על משפחתי, ושאולי כבר לא אדע לעולם.  

יום שני, 23 בספטמבר 2013

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי



בשנת 2005, שנה לאחר שפקעו הזכויות על יצירתו של הסופר היהודי-גרמני יעקב וסרמן, התפרסם בהוצאת Suhrkamp מחדש חיבורו משנת 1921 Mein Weg als Deutscher und Jude "דרכי כגרמני וכיהודי", שהוא סיפור חיים וגם מסה של מי שנולד וגדל כיהודי בגרמניה, חי לסירוגין בגרמניה ובאוסטריה, וכסופר מצליח (בין ספריו המפורסמים "פרשת מאוריציוס" ו"קספר האוזר") קשר את חייו בתרבות הגרמנית, אבל חי כל חייו מתוך מודעות גדולה לזהותו היהודית ולזרותו בסביבת חייו הגרמנית. וסרמן שנולד בשנת 1873, נפטר בשנת 1934 ממחלה קשה, וקשה שלא לשער שגם משיברון לב, לאחר שהקיום המשולב כגרמני וכיהודי הפך בלתי אפשרי לגמרי. מסתו קרובה מאד ללבי, בגלל הפשטות והכנות המיוחדת שבה נכתבה, וגם משום שבתקופות ששהיתי באוסטריה ובגרמניה חוויתי חוויות דומות, למרות מרחק הזמן. בעת כתיבת המסה לא יכול היה וסרמן לשער את המתרגש לבוא: הוא חוזר ואומר שנולד בתקופה שבה היהודים כבר היו אזרחי גרמניה, והוא לא הכיר "מכלאות ועבדות". לא עלה על דעתו שאלה, וגרוע מכך, עוד מצפים להתרחש. מצוקתו היא מצוקת יהודי שחי בחברה מודרנית כביכול, בתנאים של שיוויון-זכויות כביכול, וחש עד כמה השנאה והחיץ בין העמים מעיבים על גורלם של הפרטים, למרות שיוויון הזכויות הרשמי, עד כמה אין בכוח החוק לגבור על הרגש והדיעה הקדומה.
למרות שרבים מן הרומנים של וסרמן תורגמו לעברית וזכו בארץ להצלחה רבה ואף הוצאו במהדורות חוזרות, יצירתו זו, למיטב ידיעתי, לא תורגמה מעולם לעברית. אני מביאה כאן תרגום לשני הפרקים הראשונים ובשבועות הקרובים אביא מדי פעם פרקים נוספים מחיבור זה, שמאז קראתיו חשתי רצון עז להביאו בפני הקורא העברי, ואני מקוה שרבים ימצאו בו עניין.
קטע נוסף מחיבור זה, הדן ביחסו של וסרמן להיינריך היינה, הבאתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט". 


יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי

מבלי להתחשב בהרגלי שתמונות ודמויות הן אלה שמעוררות את רוחי, אני רוצה לתת לעצמי, בלחץ מצוקתי הפנימית ומצוקת הזמן, דין וחשבון על החלק הבעייתי ביותר בחיי, זה שנוגע ליהדותי ולקיומי כיהודי, לא כיהודי באשר הוא, אלא כיהודי גרמני, שני מושגים, שגם במבט נטול-פניות מגלים הרבה אי-הבנות, טרגיוּת, סתירות, מחלוקת וסבל.
תמיד היה זה נושא עדין, בין אם עסקו בו בבושת-פנים, בחופשיות או כאתגר, מצד אחד ייפו אותו, מצד שני רשפו שנאה. כיום זה חומר-נפץ.
זה מחייב אותי להביע השקפה. כי אולי מה שכבר נראה לי פעם כמוכח, כבר לא תקף. על הוכחה והתגוננות ויתרתי, גם על תביעה וכל סוג של שיח בונה. אני מתבסס על החוויה.
אין להכחיש שמניעה אותי שאיפה להבהיר את מהות הדיסהרמוניה, שעוברת בכל מעשי והווייתי, והפכה לי עם השנים באופן מצער ליותר ויותר מוחשית ומודעת. האדם שאיננו בשל חשוף הרבה פחות למבוכות מסוימות מזה הבשל. הלה, במידה שהוא מסור לדבר מה או לרעיון, מה שאומר אותו הדבר בעיקרון, משתחרר אט אט מהדיבוק, שבו אחוז האני בקסמו של הבלתי מותנה, ושבו נדמה שבכוח העולם והאנושות לספק לרצון הכבול רמייה נעימה ומשחררת למחצה בעידון התשוקות. במידה שהאישיות הפרטית חֲדֵלָה להיות פלא ומטרה, עד שלבסוף היא הופכת למרכיב משני שבקושי מבחינים בו, מעין צלו של גוף שאין אדם מכירו או יכול לזהותו, בה במידה גדלים הקושי והסכנה בחיים עם ובין האנשים, כמו גם האופי מלא הסוד של כל מה שמכנים מציאות וניסיון.
סימני דרך וציון נותרים בסופו של דבר מעטים, גם בתפיסה הגאונית ביותר. הדבר תלוי ברחבותו של הגורל, כמה עקבות בלתי נשכחים ובלתי נמחים יותיר בנפש.

פרק 1

נולדתי וגדלתי בפירת, עיר תעשייה פרוטסטנטית ברובה בפרנקוניה האמצעית, שהיתה בה קהילה יהודית גדולה של בעלי-מלאכה וסוחרים.היחס המספרי בין היהודים לשאר האוכלוסיה היה בערך 1:12.
על פי המסורת זוהי אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. כבר במאה התשיעית לספירה היו אמורות להיות שם התיישבויות יהודיות. ריבוי ושגשוג הגיעו כנראה בסוף המאה החמש-עשרה, כאשר יהודי נירנברג הסמוכה גורשו. מאוחר יותר גם הגיע לפרנקוניה דרך נהר הריין זרם פליטים מיהודי ספרד המגורשים, וביניהם אני משער אבותיי מצד אמי, שיושבים מזה מאות שנים באיזור הכפרי במיינטל שבקרבת וירצבורג, כמו אבותיי מצד אבי בפירת, רוֹת אם זנד, שוואבאך, במברג וצירנדורף.
היחס לאדמה, לאקלים ולעם, צריך היה איפוא לחדור לבשרם ולעצמותיהם של הדורות, ששכנו כאן שלושים או ארבעים עשורים, למרות שהתנגדו להשפעות אלה והופרדו מן האורגניזם הלאומי כגוף זר. הגבלות מדכאות, כמו חוק הרישום [של היהודים, לצורך הגבלת מספרם], איסור חופש התנועה ואיסור בחירת מקצוע חופשית, עוד היו בתוקפם באמצע המאה התשע-עשרה. אבי אמי, אדם בעל השכלה ומראה אצילי, שתת דם על כך. מובן שאלה מצדם תמיד הזינו את רוח הכת החשוכה, את עקשנות הגטו ואת אימת הגטו.
כאשר נולדתי, שנתיים לאחר מלחמת גרמניה-צרפת, כבר מזמן נהנו יהודי גרמניה מאזרחות. בפרלמנט כבר לחמה המפלגה הליברלית להתיר ליהודים לכהן במשרות ממלכתיות, יומרה שעוררה מורת-רוח גם בקרב גרמנים נאורים. "אני אוהב את היהודים, אבל לא ארשה שישלטו בי", כתב למשל באותם ימים אדם כתיאודור פונטנה [משורר וסופר גרמני חשוב] לחברו.
לא היה איפוא שום סימן בנעוריי למכלאות ועבדות. מצד אחד אנשים הסתגלו, מצד שני התרגלו. שגשוג כלכלי עודד את הסובלנות. אני זוכר שאבי אמר בהזדמנות מסוימת בשמחה וסיפוק: "אנו חיים בעידן הסובלנות!" המלה סובלנות הפיחה בי מחשבות רבות: היא עוררה  בי כבוד, אך גם חשדנות, מבלי שתפסתי את משמעות המושג. [המושג "סובלנות" מקורו בפועל הלטיני שמשמעותו "לסבול", כלומר הנכונות לסבול יהודים. ע.פ.]
בלבוש, בשפה ובאורח החיים היתה ההסתגלות מושלמת. בית הספר שבו ביקרתי היה ממלכתי וציבורי. יהודים התגוררו בקרב נוצרים, סחרו עם נוצרים, ועבור היהודים המתקדמים, שעליהם נמנה אבי, התקיימה הקהילה היהודית רק במשמעות של פולחן ומסורת. זו נדחפה מפני המודרניות המפתה ורבת-הכוח יותר ויותר להסתגרות, לקבוצות חשאיות, שוליות, אחוזות-דבקות: היא הפכה לאגדה, לבסוף רק מלה וקליפה ריקה.
אבי היה סוחר זעיר שבשום אופן לא הצליח, כמו רוב בני אמונתו ודורו, לקנות עושר. לא היה לו מזל בעסקים. הוא שגה מעט בדימיונות ותמיד היה שבוי ברעיון שגזל ממנו את גמישותם של המצליחים להתעשר. הוא חלם על ספקולציות גדולות ויוזמות כבירות, אבל מה שנגע בו נכשל. מגמת רוחו היתה הנחשלות הסנטימנטלית-ליברלית של מהפכת מרץ [המהפכה העממית במרץ 1848], שנטיותיו הדלוחות גררו לרייך החדש [שלטון ביסמרק, ע.פ.] אני זוכר מילדותי ויכוח נלהב בינו לבין אחד מדודניו אודות פרדיננד לאסאל, שעליו דיבר כעל האל המושיע, אך אני גם זוכר, שלעתים זימר בערב שירים נוגעים-ללב בליווי גיטרה. זה היה עוד בזמנים הטובים, לפני שהדאגות שברו אותו. הוא אהב את שילר ודיבר בהוקרה על גוצקוב. [קרל גוצקוב, סופר גרמני ידוע במאה ה-19.] באחד ממסעותיו הוא סעד בעיר מרחץ תורינגית בשולחן האורחים יחד עם גוצקוב. הוא סיפר על כך לעתים קרובות בגאוה, ובשנים מאוחרות יותר, כאשר מאבקיי לעסוק בספרות הכעיסו אותו, הוא אמר לי פעם, כדי להרתיעני משאיפותיי הנועזות, כאשר ראה את שללן: "מה אתה חושב לעצמך? אתה לא תהיה גוצקוב!"
באמצע שנות השמונים הוא יסד בית-חרושת קטן, בעזרת הון צנוע שהוא קיבץ במאמצים, אבל עם תקוות גדולות. לאחר שנים ספורות פשט את הרגל ואז נהייה סוכן ביטוח, עיסוק שלמרות מאמציו הבלתי-נלאים בקושי החזיק אותו ואת בני ביתו מעל פני המים, ומלבד זאת העיק עליו בתחושה של כישלון קיומי. במשך כל חייו הוא עבד קשה. כאשר בהיותי בן שלושים יכולתי להזמין אותו, בן החמישים ושש, להתארח כמה שבועות, הוא הפגין כל העת פליאה אילמת, וכשנפרדנו אמר לי: "זאת היתה החופשה הראשונה בחיי!" כששב הביתה נפטר, שמונה ימים מאוחר יותר.
אמי נפטרה כשהייתי בן תשע. היא היתה יפהפיה מהטיפוס הבלונדיני, מאד עדינה, מאד שתקנית. לעתים קרובות סיפרו לי, שזרים ששהו בעיר והסתקרנו לשמע יופיה, השתוקקו לראותה. סיפרו לי גם שאהבת נעוריה היה נוצרי, מכונאי מהעיר אוּלם. עוד ישנם מכתבים ממנה, שבהם מפעם עצב ילדותי-עממי, שירה של עצבות. אני עדיין זוכר היטב איזו תדהמה גרם מותה הבלתי צפוי, וכיצד ליוותה מחצית העיר את ארונה לבית הקברות.
שני אנשים, אבי ואמי, אמנם שונים מאד זה מזו, דמו זה לזו בכך שלא התאימו לזמנם. הם הגיעו מן הרומנטיקה, אבי מאחר ברוחו, אמי בנפש עגמומית ואחוזת-מועקה. אצל אמי זה מצא את ביטויו באופן טבעי והוביל להלך-רוח טרגי, את אבי זה דחף לפעולה והיה מלווה באופטימיות חסרת-בסיס, שהיסוותה באורח גורלי את העובדות, הנחילה לו אכזבה אחר אכזבה ושברה את רוחו וכוחו.


פרק 2

מעשי האיבה שנגעו ליהדותי, שאותם חוויתי בילדותי ובנעוריי המוקדמים, לא פגעו בי במיוחד, כי חשתי שהם נוגעים פחות לאישיותי ויותר לקהילתי. קריאות לעג של נערי רחוב, מבט ארסי, פרצופים מזלזלים, בוז מסוים, זה היה יומיומי. אבל שמתי לב שאישיותי, כאשר היא מופיעה מחוץ לקהילה, כלומר כאשר שייכותי לקהילה כבר לא היתה ידועה, נותרה כמעט פטורה לחלוטין מעקיצות ומאיבה. יותר ויותר עם חלוף השנים. מראה פני לא הסגיר אותי כיהודי, גם לא התנהגותי, גם לא מבטאי. היה לי אף ישר והייתי שקט וצנוע. זה נשמע כמו טיעון פרימיטיבי, אבל מי שרחוק מהתנסויות כאלה יכול בקושי לשער, כמה פרימיטיבים הינם הלא-יהודים בשיפוטם מה יהודי ומה הם חושבים ליהודי. אם הם אינם רואים מולם את הקריקטורה, האינסטינקט שלהם משתתק, ותמיד גיליתי שהשנאה הגזענית שהם שוכנעו או ניסו להשתכנע ממנה, ניזונה מן הגינונים הגסים ביותר, ושעקב כך הם נוטים לכיוון לגמרי מוטעה לגבי הסכנה הממשית. רושפי השנאה ביותר היו לכן המטומטמים ביותר.
זה תחילה רק כרמז. במה שנוגע לקהילה, הרי לא חשתי שום קשר עמוק אליה. דת היתה מקצוע לימודים, ולא מקצוע מרנין. לימד אותה אדם חסר נשמה בדרך חסרת נשמה. פרצופו הזקן, המתחכם, המרושע, עדיין מתגלה לי לעתים בחלום. לעתים רחוקות שמעתי על מורה דת יהודי הומני או חביב, רובם קנאים קרי מזג ודמויות מגוחכות למחצה. מורה זה, כמו כולם, שינן נוסחים, זרק יושן בתפילות עבריות, שללא ידיעת אמת של השפה תורגמו באופן מכני, שולי, חסר-חיים, מומיות של מושגים. חיובית היתה רק הקריאה בתנ"ך, אבל גם כאן חסרה השראה, מצד הנושא כמו גם מצד המְפָרֵשׁ. עלילה ודמות השפיעו במקרים יחידים, המכלול נראה קפוא, לעתים קרובות אבסורדי, אפילו בלתי אנושי, ולא הוסבר באמצעות השקפה נעלה יותר. מן הברית החדשה התפרץ פה ושם אור, כמו קרן-אור דרך דלת סגורה, וסקרנות התערבה בחלחלה בלתי מוגדרת. אותן תמונות ומיתוסים נצחיים היפרו את דימיוני רק כאשר יכולתי להתייחס אליהם באופן פרטי, כלומר ביחס פסיכולוגי, תהליך שהעניק להם אינדיווידואליות, שבמשמעות של תקופת ההשכלה הפך אותם לרוחניים, במשמעות של התקופה הרומנטית העניק להם גשמיות, כל אחד לגופו, בכל מקרה שיחרר אותם מהדת.
לגבי הפולחן הדתי היה המצב גרוע עוד יותר. הוא היה אך ורק בית-חרושת, התכנסות ללא קדושה, תירגול רעשני של מנהגים ללא סמליות. חלקה המתקדם של הקהילה בנה בית-כנסת מודרני, אחד מאותם בתי-תפילה בנוסח דמוי-ביזנטיני, כפי שמוצאים ברוב ערי גרמניה, שפאר המתעשרים החדשים שלהם אינו יכול לחפות על העדר הרוחניות בפולחן הדתי. לי היה כל זה רעש חלול, רצח יראת-השמיים, סילוף של מלים גדולות, תלונה בלתי-מבוססת, בלתי-מבוססת כי עמדה בסתירה לחיי הרווחה והארציות הלבבית: התנשאות, קלריקליות וקנאות. הריענון היחיד היו הדרשות בשפה הגרמנית של רב בלונדיני מאד מרשים שרחשתי לו כבוד.
השמרנים והמאמינים מהדור הישן קיימו את פולחנם במה שקראו "שוּל", בתי תפילה קטנים, לעתים קרובות רק חדרים ברחוב צדדי נידח. שם עוד ראו ראשים ודיוקנאות כפי שרמברנדט צייר אותם,  פרצופים פנאטים, עיניים מלאות פרישות ויוקדות בזכרן של רדיפות בלתי נשכחות. על שפתותיהם היו התפילות המחמירות ביותר קול קורא ומפלט, אכן, הכתפיים הנושאות בנטל דיברו על דורות של השפלה ומצוקה, המנהגים שיש לכבד מולאו במסירות נחושה על פי הספר, הציפיה למשיח לא נסדקה, גם אם נותרה אמונה עמומה. גם ביניהם לא חשתי התרוממות-רוח, גם לא נחמה או חמימות, או הדר או אנושיות, או שמחה, אבל דבקות ותשוקה היו הכלל והמכנה המשותף הבלתי-מתפשרים.
לבית-כנסת שכזה נאלצתי ללכת לאחר מות אמי, כילד בן תשע, בכל בוקר עם עלות החמה, בכל ערב עם שקיעת החמה, בשבת ובחגים גם אחר-הצהריים במשך שנה, כדי לומר כבן בכור קדיש יתום לפני קהל המתפללים. למטרה זו היו חייבים לקבץ עשרה גברים מעל גיל שלוש-עשרה, אבל היו אלה בעיקר זקנים, קשישים, שרידים של עולם קדמון. זה היה קשה לקיים את החובה בבקרי חורף בשלג ובקור, בקיץ בחמש לפנות בוקר ואף מוקדם יותר, חובה שנדרשתי ונצטויתי לקיים, מבלי שהבנתי או יכולתי להבין את משמעותה. איש לא טרח להאיר את רוחי וכך לסלק את הסכנה, שעקב קיום מנהג שהיה אכזרי בעיניי, תוכתם דמותה של אמי, ולו גם באופן חולף. לכך נוסף שבבית אבי, במיוחד לאחר נישואיו השניים, לא דובר על קשר וחינוך דתי. נשמרו כמה מצוות חיצוניות, יותר מתוך התחשבות בשם הטוב ובקרובי המשפחה, מתוך פחד והרגל, מאשר מתוך דחף ושייכות. ימי חג וצום נחשבו לקדושים, בשבת נותר עדיין משהו מתוכנה המקורי, חוקי הכשרות נשמרו עדיין. אבל עם הקושי הגובר של מלחמת הקיום וחדירת הזמן החדש, איבדו גם מצוות אלה מהוראתן הנבדלת משל בעלי אמונות אחרות. לא העיזו לנתק את הכבל לגמרי, הזדהו עם השותפים לדת, למרות שבקושי נותרו עקבות לשותפות או לדת. אם לדייק היינו יהודים רק בשם ועקב האיבה, הזרות או הדחייה מצד הסביבה הנוצרית, שמצדה התבססה כאן גם רק על מלה, פראזה, מצב העניינים. לשם מה היינו עדיין יהודים, ומה היתה משמעות הדבר? שאלה זו היתה תמיד עבורי בלתי מושגת. ואיש לא יכול היה לענות עליה.
היה חיץ עכור ביני לבין כל העניינים הרוחניים והאזרחיים. בכל צעד קדימה נתקלתי במכשולים ובמסווים, לשום כיוון לא היתה דרך פתוחה. כאשר אמרתי, שלא הבחנתי במכלאות ועבדות, הרי דבר זה התייחס כמובן למבנה המשפטי של החיים, לתחושת הביטחון האישית, שבמסגרתה הוסדרו העשייה וחופש-הפעולה של הפרט. ברגע ששני גורמים אלה נתונים ומוכרים, חשיבות רבה לאין שיעור יש לשאלה, כיצד מתייחס הפרט אל הכלל וכיצד הכלל מתייחס אליו. מכך צומחת בו ההכרה במשימת חייו, ואצל כל אחד על פי החלטתו, הכוח למלאה.  בנקודה זו החל אז גם סבלי.

פרקים 3-4 

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8





יום שבת, 21 בספטמבר 2013

יוסף יוסף



בשבת הזו האיש שצועק יוסף יוסף ודופק על גדר העץ שמפרידה בין הגינה הציבורית לחצר הפרטית הסמוכה לא בא. בדרך כלל הוא מגיע בשבת אחר הצהריים וצועק יוסף יוסף וחובט בגדר שמצדה השני לא נשמע שום קול. לפעמים הוא שוכב על ספסל בגינה הציבורית וקורא עיתון ישן שמצא כנראה היכנשהו, ולפעמים הוא נרדם על הספסל הזה וישן שנת ישרים. את נעלי ההתעמלות שלו הוא חולץ ומניח לצדו על הקרקע מקבילות זו לזו, כאילו שכב לישון בסלון ביתו ולא על ספסל בגינה ציבורית קטנה. בדרך כלל האיש כבר הולך לפני שיוסי, הבן של יפה מהחנות, שעכשיו עובדת בניקיון כי מאז שהרחוב התמלא בבתי-קפה אופנתיים ופיצוציות של עשרים וארבע שעות ביממה העסק הקטן שלה קרס, יוצא לגינה הציבורית ומחפש את האיש שקרא לו יוסף יוסף. מישהו חיפש אותך, אני אומרת לו, והוא אומר כן. לפעמים הוא יוצא עם התינוק בעגלה, אבל לא עם אשתו. הוא שואל אותי אם אני מכירה את אשתו, אולי היא למדה יחד עם בתי, אבל אינני מכירה, וגם בתי איננה מכירה. נדמה לי שיוסי מאד גאה באשתו. תמסור ד"ש לאמא, אני אומרת, ויוסי שואל מאין אני מכירה את אמו, ואני אומרת לו שכבר שלושים שנה אני מכירה אותה, אבל אני לא אומרת שזה מהחנות, כי למה לפתוח פצעים. אני מזכירה ליוסי שהיה עם בתי בגן הילדים, והוא שואל אם יש לי נכדים, ואני אומרת שעדיין לא, ויוסי אומר עוד מעט יהיו לך, ואז תטיילי עם נכד ולא עם כלב. גם במדרחוב צעק עליי איש אחד שאינני מכירה למה אני מטיילת עם כלב במקום עם ילד, ולא אמרתי לו שאני כבר זקנה דיי להיות סבתא. בעצם מזמן ציפיתי להיות סבתא, אבל כעת הזמנים השתנו. אין לי אומץ לשאול את יוסי מיהו האיש שצועק וקורא לו, אבל עלה בדעתי שזהו אביו, שהתגרש מיפה לפני שנים הרבה ומאז היא גידלה את יוסי ואחיו לגמרי לבדה ופירנסה אותם מהחנות, שאז, בימים שלפני הפיצוציות ובתי-הקפה, כשכל העסקים ברחוב עוד נפתחו בשבע בבוקר ונסגרו בשבע בערב, עוד היו לה הרבה לקוחות. פעם אמרתי ליפה משהו על אבות שמתגרשים שלרוב אינם אבות טובים, והיא אמרה לי תתפלאי. אבל מדוע האיש רק צועק וחובט בגדר, מדוע איננו נכנס לחדר-המדרגות ודופק בדלת ומבקר את בנו בביתו ושותה כוס תה עם עוגה מידי כלתו ומשחק עם נכדו כפי שעושים כל הסבים. האם איננו רצוי בבית בנו, האם כלתו מתנכרת לו? אולי אני מרחיקה לכת בתהיותי. יש משהו נואש בצעקה של האיש הזה, בגינה הציבורית השקטה ברחוב השקט בשבת אחר-הצהרים, כשהשקט עמוק במיוחד, וקולו הנואש, הבודד, קורע את האוויר בצעקות יוסף, יוסף.