יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

למה לי לקחת ללב



כמות המחשבות שעוברות לי בראש מאז מותו של אריק איינשטיין והאבל הציבורי הגדול והאמיתי שמאד הפתיע אותי היא בלתי נתפסת כמעט, וזה אולי מסביר גם את תחושותיהם של אנשים אחרים, ששיריו, סרטיו ומערכוניו של אריק איינשטיין ליוו את חייהם הפרטיים, ומותו גורם להם כעת להתבונן בקורות חייהם שלהם כאילו נחזו בסרט. התפלאתי שהצעיר בשנות העשרים לחייו המוכר בפיצוציה הזדעזע לשמוע מהלקוחות העצובים שחייו של איינשטיין בסכנה. זמן קצר אחר כך הודיעו על מותו, והעצב שראיתי אצל האנשים מסביבי, בני דורות וגילאים מאד שונים, היה לגמרי אמיתי וספונטני. מבחינה זו התקשורת רק הלכה בעקבות התחושה הציבורית ולא המציאה שום דבר בעצמה.
אני בעיקר רציתי לשמוע את "למה לי לקחת ללב", כי זה היה השיר והאירוע שחיבר אותי לאיינשטיין לראשונה. כבר קודם לכן הוא היה כוכב גדול שההיסטריה סביב הופעותיו בישראל הזכירה את זו שעוררו הופעות הביטלס, שלא הורשו להגיע הנה, בחו"ל. אני זוכרת את עצמי יוצאת פעם מבית הספר והולכת לאטי כשמאחורי מגיחות ארבע נערות ואחת מהן מזנקת על פוסטר ההופעה של אריק איינשטיין שנקראה כשם הלהיט הגדול והבלתי הנשכח שלו "הימים הארוכים העצובים" ומדביקה לפרצופו המצולם נשיקה לוהטת. בזמנו זה קצת הצחיק אותי. אנחנו היינו ילדים שחשבו את עצמם והערצנו בעיקר זמרים מחו"ל, קליף ריצ'רד והצלליות וכמובן הביטלס ורוד סטיוארט ומיק ג'אגר, ואריק איינשטיין מעולם לא ניסה להיות כוכב בינלאומי אפילו אצל היורדים שאז עוד נקראו "נפולת של נמושות" וכאלה דברים.  הוריי מאד אהבו את נחמה הנדל, ולקחו את זה אישית כשקראה לעצמה הלנה ועזבה לחו"ל, ואריק איינשטיין נשאר תמיד פה ולא נתן מעולם לאיש תחושה שלהצליח רק בישראל זה לא מספיק טוב. צריך להודות בכך שזו אחת הסיבות החשובות לאהבה שתמיד קיבל פה, בצדק רב. אבל אז עדיין לא התחברתי אליו למרות יופיו ושירי המשוררים הנפלאים ששר. בביתי נשמעה מוסיקה של הדור הקודם. אמי, שלמדה עבודה סוציאלית בפריס, העריצה את אדית פיאף והקומפניון דלה שאנסון ואיב מונטאן וסימון סניורה, מה שלא השתנה אצלה מעולם, ואילו אבי העדיף בכלל מוסיקה קלאסית, ואם זימר לעצמו זימר את שושנה דמארי שרה אלתרמן למוסיקה של וילנסקי או ארגוב, ואם קנה תקליטים לא קלאסיים הם היו בעיקר בעלי גוון פוליטי – פול רובסון ופיט סיגר התנגנו בביתנו תדיר, וידעתי לשיר מילדות את Guanta Namera וWe shall overcome. כל זה השתנה כשהתחילה הטלויזיה הישראלית ואחר כך כשהגיע "למה לי לקחת ללב" כמו שקראנו בהתחלה למופע של איינשטיין ושלום חנוך, שהוליד עוד הרבה שירים יפהפיים כמו אבשלום והבלדה על יואל משה סלומון, אבל אליי וגם לחבריי דיבר במיוחד "למה לי לקחת ללב", שיר שהכניס למוסיקה העממית בישראל את ההרמוניות של הביטלס, כי אריק איינשטיין הכל כך ישראלי היה אחד מאלה שהביאו למוסיקה העממית בישראל את מה שקרה בחו"ל, ושיר כמו "סע לאט" עם הקטע המוסיקלי השונה באמצעו לא היה נכתב לולא A day in the life ושירים אחרים של הביטלס, שגם מוזכרים בשיר. ובכל זאת זה היה השיר שביטא בדרך מופלאה את ההוויה הישראלית שכמו מדינת מהגרים אחרת גדולה בהרבה ממנה לא צמחה באופן אורגני ככל המדינות אלא הוקמה מתוך מצוקה וחלום, ולכן היתה נוסטלגית עוד בטרם היה לה למה להתגעגע ואריק איינשטיין נתן לכך ביטוי מופלא, ולכן עם מותו נזכרתי בדברים של המלחין אנדרה היידו שקראתי לא מזמן, שבניגוד למה שמטיפים לצעירים לא לחקות מלחינים גדולים, הוא דוקא אומר לתלמידיו כן לחקות מלחינים אהובים, כי אם יש בהם מקוריות ממילא כל מה שהם יעשו לא יהיה דומה לשום דבר אחר, ואם אין בהם מקוריות שום דבר לא יעזור. אריק איינשטיין הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה, כי הוא ספג והטמיע לא רק את הביטלס אלא המון זמרים גדולים מחו"ל, ואז עשה עם ההשפעות האלה משהו אחר לגמרי, מצד אחד מאד ברוח העולם הגדול ומצד שני מאד מאד מקומי, ובמיפגש עם שלום חנוך, שגם ממנו, הצעיר יותר, הוא קיבל והושפע במוצהר, הוא הפך ליוצר ומוביל דרך שזה הרבה יותר מלהיות עוד זמר אהוב שהוא כבר היה מנעוריו. בשבילי ובשביל חבריי זה היה הרגע שבו באמת התחברנו אליו. אלה השירים שעדיין הכי מרטיטים אותי, למה לי לקחת ללב ואבשלום ושיר אחרי מלחמה שנכתב קצת יותר מאוחר, כשאריק החל לכתוב יותר ויותר בעצמו, ודוקא לא ניסה להיות מודרני אלא לשוות לשירים ניחוח של פעם, ואחר כך היו גם אדון שוקו וגברת עם סלים שחיברו אותו גם לבנותיי. הוא היה זמר שהביא לישראל הכי הרבה את המוסיקה מחו"ל וידע לחבר אותה לקהל בארץ וליצור מוסיקה שהיתה הכי מה שקרה בעולם אבל נתפסה כהכי ישראלית וגם נתנה לישראליות ביטוי אותנטי. בכך הוא תרם הרבה מאד לעיצוב התרבות שהישראלים חווים כתרבותם הייחודית שלהם, וזה הרבה יותר מלהיות רק זמר, ומסביר את המקום הגדול שתפס בלב הישראלים. איינשטיין עצמו טיפח מאד את תדמיתו כזמר של "ארץ ישראל הישנה והטובה" ובהחלט היה גם כזה, במיוחד בשירי ביאליק ורחל ששר להפליא, אבל את מקומו המיוחד תפס בזכות יכולתו לכתוב את ג'ון לנון ואיב מונטאן לא רק בעברית אלא גם בישראלית, וגם להתבגר עם השירים שלו ולהרטיט את לב המבוגרים יותר ב"זו אותה האהבה", שזה תהליך שגם הביטלס עברו משירי פופ קליטים לשירים הרבה יותר מורכבים ובוגרים. מיגוון הסוגות שאיינשטיין שר היה עצום ויוצא דופן, והאופן שבו התאים את עצמו לכל אחת מהסוגות היה מיוחד ויוצא דופן גם בין גדולי הזמרים של המאה העשרים, שמעטים בהם מי שהצליחו לשיר באותה טבעיות שירי אהבה שוברי-לב, רוק מתפרץ, שירי משוררים מולחנים ושירי ילדים ממכרים.
לכן האבל הלאומי הזה איננו צריך להפתיע כשחושבים על כך, והמחשבה הראשונית שעלתה בי כשהופתעתי מהאבל הכללי, שאיינשטיין היה שייך בעיקר לבני דורי פלוס מינוס, היתה רק מחשבה ראשונית שאיננה נכונה בעצם. הוא היה שייך לכולם, גם לאלה שנולדו שנים רבות אחרי שחדל להופיע. זה גם לא באמת שינה לרוב האנשים, כי בכל זאת אנו חיים בעידן השיעתוק הטכני ורוב הילדים והמבוגרים מכירים כיום זמרים ושחקנים מן הקולנוע, הרדיו והטלויזיה, וכעת גם מהאינטרנט, מהקלטות ולא מהופעות חיות, כפי שהבין כבר גלן גולד, ובכך אין הבדל בין אריק איינשטיין לבין כוכבים צעירים שחורשים את הבמות.
כשאיינשטיין חדל להופיע לא התפלאתי, כי גם הביטלס חדלו להופיע כשמאסו בהיסטריה הציבורית סביב הופעותיהם ובנערות המתעלפות בהמוניהן. תופעות דומות, גם אם לא באותו היקף, היו גם סביב אריק איינשטיין הצעיר והיפה להפליא, וזה הוציא אותו מדעתו, ומכיוון שהוא היה הכי ג'ון לנון ופול מקרתני בישראל, לא הופתעתי כשעשה כמוהם וחדל להופיע. רק עכשיו כששמעתי את סיפורי חבריו חשבתי על הדברים אחרת והרגשתי צביטה גדולה בלב, כי כל חבריו הקרובים תיארו, מבלי להבין זאת, תסמונת פוסט-טראומטית, ומישהו שמבין קצת יותר קישר זאת אכן לפוסט-טראומה מתאונת הדרכים הקשה שאיינשטיין עבר בזמנו. עכשיו כשראיתי הקלטות של ראיונות שבהם שואלים אותו שוב ושוב מדוע איננו מופיע ודוחקים אותו לפינה, נחמץ לבי, כי ידעתי מהפוסט-טראומה שלי שאינני רוצה להתייחס אליה כרגע, שכך רק מגבירים את החרדה הקשה שממנה סובל ממילא הפוסט-טראומטי לרמה בלתי נסבלת. כשאנשים מפסיקים לעשות משהו בגלל טראומה וכניסה למצב פוסט-טראומטי, אסור להציק להם, כי זה רק מגביר את החרדות המאד קשות שמהם הם סובלים ממילא, וזה מה שעשו לאריק איינשטיין, אולי מכוונה טובה, אבל גם מטמטום. עכשיו אני מבינה שהוא היה פוסט-טראומטי ברמות פתולוגיות מאד, אבל משום מה האנשים סביבו לא הבינו או לא רצו להבין זאת. אנשים שסובלים מפוסט-טראומה זקוקים תמיד לסביבה אוהדת ולא מלחיצה ומאד משתדלים אף פעם לא לעזוב אותה, והדבר השני שנפגעי פוסט-טראומה זקוקים לו הוא וודאות, לכן הם רוצים להכיר היטב את המקומות שבהם הם נמצאים ואת האנשים שנמצאים איתם ולדעת עליהם הכל. חוסר ידיעה וזרות מעוררים הרבה מאד חרדה אצל אנשים עם פוסט-טראומה. לכן אריק איינשטיין תמיד רצה לדעת הכל ואנשים לא בדיוק הבינו את זה, למה הוא חוזר ושואל פרטים על אנשים או מקומות או דברים שנראים זניחים ולא שייכים לעניין. אלו שאלות שבאמצעותם אנשים פוסט-טראומטיים מנסים להפחית את החרדה שאוכלת בהם. כנראה אף אחד לא הבין מה קורה עם איינשטיין ולכן כנראה לא טיפלו בו נכון אף פעם, מה גם שהפסיכיאטריה ממילא איננה יודעת לטפל היטב בנפגעי פוסט-טראומה, למרות שזאת אחת הפגיעות הנפשיות היותר נפוצות, כי האידיאולוגיה הפרוידיאנית שעדיין שלטת בפסיכיאטריה בישראל ואולי גם במקומות אחרים דוגלת ברודנות המטפל ובהשפלת המטופל, ודורשת מן המטופל לענות למטפל על כל שאלה אבל אוסרת עליו לשאול את המטפל שאלות כלשהן, שפעם מישהו הישווה את זה בצדק לחקירה נגדית בבית משפט, ואם המטופל שואל המטפלים מעליבים אותו בשאלה גסת-הרוח למה זה מעניין אותך והופכים בעצמם למושא הסיוטים שלו, שאותם הם מגדירים כחוויה טיפולית, בהתאם לאידיאולוגיה שהיא לא רק פרוידיאנית אלא כלל רפואית, לעולם לא לקחת אחריות על הנזק שרופאים בבורותם ובטפשותם גורמים למטופלים האומללים שלהם. יהיה אשר יהיה, אריק איינשטיין לא זכה לא להבנה ולא לטיפול שהוא היה זקוק להם כדי להתמודד עם תסמונת הפוסט-טראומה שלקה בה, והסבל שלו נמשך עד מותו. זה לא אומר שהוא היה מסכן כי הוא זכה להרבה מאד אהבה מאנשים גם בחייו והמשיך ליצור כל ימיו וגם אם לא תמיד קיבל בחייו את היחס שהגיע לו – ומי בכלל מקבל? הוא היה אדם שהחברה הישראלית נהנתה ממנו והוא נהנה ממנה. אולי יכול היה להיות שחקן גדול, אולי היה ספורטאי מוחמץ כפי שאהב לומר בעצמו, אבל לא מוכרחים תמיד להיות חמוצים וכמו שאמר אחד מאוהביו, מה רע בחלום נאיבי ונטול פגמים? כמו שחתם עמוס פונקשטיין המנוח את ספרו היפה ובעל השם המגושם מעט "תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית" במאמר החותם "בין סגוליות, נורמליות ואוטופיה בתודעה הציונית":
"קובל אני על ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ- ישראל" דווקא משום שהספר קרוב כל כך ללבי, בחתימתו הוא מביא את הקורא לאשדוד, עיר "שמידתה מידת אדם", ללא חלומות מופרזים של משיחיות או "אור לגויים", ללא בתים מונומנטליים או מטען גדול מנשוא של עבר, עיר סוציאל-דמוקרטית מובהקת, והוא קורא לנו להסתפק בה, ואולי עלינו לחדש דווקא את היסוד האוטופי בציונות. הלא גם זו ממידת האדם, שהוא שואף מתוך יגע אל הכוכבים, per aspera ad astra, אלמלא הפרזנו בתקוות ובחלומות גם עיר פרזות לא היינו בונים."
אבל למרות הרצון לסיים במשהו יפה, האמת היא שאריק איינשטיין לא טיפח רק חלום מתוק אלא גם הרבה מאד אירוניה מרה. גם שם השיר שלו למה לי לקחת ללב, שהוא שיר של אדם שמנסה לנחם את עצמו, היה אירוני. יש המון סיבות לקחת ללב, וגם אם אין, ולמרות שיש לנו הרבה לאהוב מאד, כולנו לוקחים ללב כל הזמן, כמה מאיתנו, אריק איינשטיין למשל, גם מתים מזה.

יום שני, 25 בנובמבר 2013

מחשבות עצובות על תבוסת יחימוביץ'



לפני הבחירות במפלגת העבודה קיויתי מאד ששלי יחימוביץ' תנצח, אבל חשבתי שאם אכתוב על כך זה ייראה לא ראוי, כי למרות שאני תומכת במפלגת העבודה ומצביעה לה בבחירות הכלליות, מעולם לא התפקדתי למפלגה, ומי שרוצה להשפיע על בחירת מנהיגי המפלגות צריך להתפקד ולהיות חבר ומשהו שאינני יודעת להסביר תמיד עצר אותי מלהיות חברת מפלגה. אני לא חושבת שפוליטיקה זה דבר מלוכלך ושהעיסוק בפוליטיקה בהכרח כרוך בשחיתות, או דברים דומים לכך שמונעים מאנשים להתפקד למפלגות ולהיות פעילים בפוליטיקה, אבל בכל זאת קשה לי לראות את עצמי בפעילות מפלגתית, ומעולם לא הייתי מעורבת בשום פעילות כזו – אם ראיתם את שמי כתומכת כביכול של פוליטיקאי כזה או אחר מחוץ לבלוג הזה, כנראה נעשה שימוש בשמי שלא מרצוני, כמו שראיתי פעם את עצמי רשומה עם הכתובת ומספר הטלפון בדף התומכים של פוליטיקאי שמעולם לא תמכתי בו, אבל זה כבר איננו רלוונטי כעת. בכל אופן בתור מי שאיננה חברת מפלגה ומנועה מלתמוך ביחימוביץ' בבחירות הפנימיות לא חשבתי שראוי לי לשלוח אחרים להצביע בשבילה, למרות שמאד קיויתי שהיא תנצח. גם בגלל שאני מאד תומכת באידיאולוגיה הכלכלית-חברתית שלה, ואני גם מסכימה איתה שצריך להילחם על זכויות האנשים העובדים במדינת ישראל ולא להגיד כל הזמן שרק הסדר עם הפלשתינים חשוב, כי מי שאומר את זה, כמו מערכת "הארץ" למשל, רוצה בעצם לשמר את יחסי הכוחות הכלכליים בישראל, שבצורה מאד בוטה וקיצונית ביחס למדינות אחרות מיטיבים עם העשירים ומרעים עם העניים והחלשים, והסדר עם הפלשתינים לא תלוי רק בממשלת ישראל, אבל שיפור מצב העובדים במדינת ישראל הוא בהחלט דבר שממשלת ישראל מסוגלת לעשות אם היא תרצה בכך והיא איננה תלויה באף אחד אחר כדי לבצע את זה.
ויש עוד סיבה שאני מעדיפה את יחימוביץ'. אחרי שבמצעד הגאוה בירושלים בשנת 2005 נדקרו אנשים ונפצעו, הבנתי שיכול לקרות גם רצח של הומוסקסואלים, לא הייתי צריכה לחכות לרצח בבר-נוער כדי להבין שדבר כזה יכול לקרות בהתחשב בהסתה נגד הומוסקסואלים, והתקשרתי ללשכה של יצחק הרצוג שהיה אז שר וביקשתי מהמזכירה, בעצם התחננתי, שהוא יביע תמיכה בקהילה, דבר שמפלגת העבודה לא עשתה קודם מעולם. מצעד הגאוה היה הזירה של מר"ץ וחד"ש, ואף מפלגה אחרת לא הגיעה למצעדים או לאירוע כלשהו. אמרתי שאני לא נושאת בשום תפקיד, אני רק אמא מודאגת, אבל קיויתי שמישהו לפחות ידבר איתי. המזכירה היתה אדיבה אבל בעיקר ניסתה להיפטר ממני ויותר לא שמעתי ממנה או מהרצוג שום דבר. כששלי יחימוביץ' נבחרה לראשת העבודה היא פשוט באה למצעד הגאוה בירושלים, לא רק בתל-אביב, והביעה תמיכה בשיא הטבעיות ובכלל לראשונה נתנה ביטוי למחויבות של מפלגת העבודה לדאוג גם לזכויות ההומוסקסואלים שבעקבות זה הוקם גם תא גאה במפלגת העבודה, וזה דבר שאפילו הרצוג כבר לא יצליח לקלקל. שלי לא חיכתה עד שירצחו הומוסקסואלים שאז כולם באו אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
הצטערתי מאד ששלי יחימוביץ' הפסידה את הבחירות להרצוג, למרות שאני מנסה לחשוב שהוא לא איש גרוע, ובוודאי אני אמשיך להצביע למפלגת העבודה, אבל כל מה שאני קוראת רק מדכדך אותי יותר. למשל קראתי בדה-מארקר שכשיחימוביץ' דיברה נגד הפיטורים ההמוניים המתוכננים בחברת "טבע" שקיבלה הטבות מס אדירות, ובכלל בתכנית שלה היא שאפה להעלות את גביית המסים מהחברות הגדולות שמשלמות מסים מגוחכים בזמן שמקצצים בקצבאות ילדים ופוגעים בחלשים ביותר, באותו זמן יצחק הרצוג דיבר עם בכירי הנהלת "טבע" ובכלל הוא האשים את שלי יחימוביץ' שהיא מבריחה את המגזר העסקי מהמפלגה. חשבתי על זה כשכל הזמן דיברו כמה תרומות הרצוג גייס ושאלתי את עצמי אם התרומות האלה הגיעו ממקומות כמו חברת "טבע" או חברות אחרות שרוצות להמשיך לשלם משכורות עתק למנהלים ולממן את זה מהטבות מס מופלגות ופיטורי עובדים שמקבלים שכר מינימום, שיש בחברת "טבע" לא מעט כאלה. אם המחשבה שלי נכונה, בוודאי הרבה יותר זול לחברת "טבע" לתרום לבחירתו של הרצוג ולסלק את יחימוביץ' שמפריעה להם לפטר ולהתעשר על חשבון העובדים העניים ומדינת ישראל, הרבה יותר זול ל"מגזר העסקי" לתרום לבחירתו של הרצוג ולהעיף את יחימוביץ' מאשר לשלם יותר מסים ולפטר פחות עובדים ולקצץ בשכר המנהלים המופרך שלא רק "טבע" אלא גם הרבה חברות אחרות משלמות מבלי שהרווחים שלהן מצדיקים את זה ובעצם על חשבון כולנו, וחשבתי שאולי לא חברי מפלגת העבודה מהשורה אלא "המגזר העסקי" שזה בעלי הון מאד גדולים שמשלמים מסים מאד קטנים בעצם אחראי לסילוקה של יחימוביץ' מההנהגה, כדי שאף אחד לא יפריע להם יותר במאמציהם להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי שבה יש שכבה צרה של עשירים מאד והמוני עניים חסרי כל ומנוצלים בלי גבול. דוקא היום כשמבטלים פתאם העלאת מסים בגלל גביית הרווחים הכלואים ואפשר לראות עד כמה הכל תלוי ברצונה של הממשלה לגבות כספים מבעלי ההון במקום לעשוק את הציבור הרחב שהולך ומתרושש, וכמה כספים הממשלה יכולה לגבות אם היא רק עושה מאמץ חלקי מאד במקרה הזה, כי לא גבו את כל מה שהיה ניתן לגבות אלא רק סכומים מופחתים בהסדר מקל עם החברות הגדולות, כשאני חושבת על כל זה תבוסת יחימוביץ' לא נראית לי כמו משהו בלתי משמעותי, אלא כמו הפיכת חצר שמימן ההון הגדול כדי לעזור לעצמו, וכמו פגיעה קשה מאד בדמוקרטיה שנשלטת עד כדי כך בידי בעלי ההון שקשה לדעת עד כמה היא באמת ראויה לתואר דמוקרטיה ולא טימוקרטיה שזה שלטון העשירים, שגם הבחירה ביאיר לפיד על פני שלי יחימוביץ' סימלה במידה רבה, ודוקא לגמרי הזדהיתי עם יובל שטייניץ שאמר שלפיד חושב שהוא עשיר אז הוא גם צריך לקבל דוקטורט בלי לעשות קודם אפילו תואר ראשון כמו שפלבאים כמונו וגם יובל שטייניץ עשו. נורא קל להגיד מה לא היה בסדר בהתנהלות של שלי יחימוביץ' ובטח היו כמה דברים לא בסדר, אבל אולי הסיבה האמיתית שהיא הובסה היא שיחימוביץ' נלחמה לממש את האידיאולוגיה שלה לצדק חברתי, שזה מה שהעם דורש, ולא מה שהעשירים דורשים.

יום שבת, 23 בנובמבר 2013

המקטורן של מילנה



בשנים האחרונות עוסקות חוקרות בחוויה הנשית בשואה כעניין לעצמו. מחקר מגדרי תמיד מעורר בי תחושה מטרידה: האם התופעות שמתוארות כחוויה נשית הן אכן כאלה, או שמדובר במהותנות, בהגדרת חוויות מסוימות כנשיות בהתבסס על דימויים סטריאוטיפיים של נשיות. אבל לפעמים הדברים מתפרצים מן הדף, ואי אפשר להתכחש להם.
רות בונדי, בספרה האוטוביוגרפי היפה "שברים שלמים", כותבת דבר שלא שמעתי קודם לכן, שבאושוויץ הפריע לה הלכלוך הרבה יותר מהרעב. המחראות המזוהמות היקשו עליה יותר מן ההרעבה הקיצונית. חשבתי שזו חוויה נשית, לסבול מלכלוך יותר מאשר מרעב. הדברים שלה לא היו בשבילי רק תיאור סובייקטיבי. הם סיפרו לי משהו על אושוויץ שלא קראתי אצל ניצולים אחרים.   
אולי צריך לשאול את הניצולות שעוד חיות על כך: עד כמה הפריעה לך הזוהמה באושוויץ? נדמה לי שאין כזו שאלת מחקר. אבל אם כבר חוקרים חוויה נשית ככזו, אולי צריך גם לשאול שאלות אחרות.
ולפעמים מתוך הדפים מתפרצת הוויה נשית עוצמתית כזו, שעל רקע מחנה הריכוז וזוועותיו הבלתי פוסקות מצטיירת כמו פרץ של צבע העולה מתוך עשן. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם אני קוראת עכשיו את ספרה של מרגרטה בובר-נוימן על מילנה יסנסקה [התפרסם גם בעברית בהוצאת עם עובד], שהתידדה איתה במחנה הריכוז רוונסבריק, ופתאם, אחרי התיאור המזעזע של הנשים הצועניות ברוונסבריק שמקבלות הודעות על "פטירת" יקיריהן הגברים שנרצחו בהמוניהם בידי הנאצים, פתאם הקטע הבא:
"בחג המולד 1941 הפתיעה הנהלת המחנה במחוה אנושית. קרובי המשפחה הורשו לראשונה לשלוח חבילה שאת משקלה ותוכנה הכתיב האס-אס בדקדקנות. אבל המדהים ביותר: כל אסיר הורשה לקבל מקטורן צמר.
רצתי למילנה עם החבילה שלי – פתחתי אותה והיה בה מקטורן זהוב סרוג – יוצאת מכליי מרוב שמחה, ולא יכולתי בשום אופן להבין מדוע התמהמהה להראות לי את מתנתה. היא התביישה בחוסר הטעם של אביה [אמה של מילנה מתה בילדותה, ע.פ.], שצירף לחבילה מקטורן של תלבושת טֶגֶרְנְזֶה (תלבושת עממית בווארית מפורסמת). ניחמתי אותה וביקשתי לדעת, אלו בגדים נהגה ללבוש כשהיתה חופשיה. אבל גם זאת היתה נקודה כאובה: מכיוון שלאחר מחלה קשה היא השמינה, אבד לה החשק להתלבש יפה. אבל כעת, כששוב הפכה חטובה כמו בנעוריה, זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. מילנה שכחה את המקטורן הטפשי, והתענגנו על דימיונות האלגנטיוּת העתידית שלנו: מילנה כבר ראתה את עצמה בחליפת ספורט, שתמיד הלמה אותה כל כך."  
כעת הפכה מילנה חטובה כמו בנעוריה – בתנאי הרעב, הכפור והסבל הנורא של מחנה הריכוז רוונסבריק, אמנם לא מחנה המות של הנשים היהודיות שתנאיו היו גרועים פי כמה ומחוות אנושיות של חבילות לאסירים לא עלו בו על הדעת, ובכל זאת גיהנום עלי אדמות. והנה מילנה מתענגת על גזרתה הצרה שנגרמה בעטיו של הרעב, ומתביישת במקטורן הצמר המשובח ששלח לה אביה, שסופסוף יכול לחמם מעט את עצמותיה הקפואות שלא הצליחה לחממן במדי האסירות העלובים ובשמיכה הדקה שניתנה לנשים במחנה, והיא מתנחמת במחשבה על עצמה בחליפת ספורט שמחמיאה לה, שכבר לעולם לא תזכה ללבוש, כמו מוכרת הגפרורים הקטנה שחולמת חלומות קצרים ונואשים כבעירת גפרור וסופה ידוע מראש.
ואני רואה אותן לנגד עיניי, את מרגרטה במקטורן הזהוב שכנראה סרגה לה אמה, ואת מילנה במקטורן צמר של תלבושת טגרנזה מעל תלבושת האסירות העגמומית שלהן. באיזה גוון היה מקטורן הצמר הזה? האם היה מעוטר ברקמות? אולי בכפתורי זהב או כסף? יש לי בארוני מקטורן צמר אדום ארגמני שכזה, רקום קיפודים ורכוס בכפתורי כסף גדולים. זה כנראה פריט הלבוש היקר ביותר בארוני. קניתי אותו ברחוב קרטנר המהודר בוינה העתיקה בפרץ של תשוקה שלא ידעתי להסביר, כי הוא פקד אותי רק לעתים נדירות בחיי, והייתי רוצה ללבוש אותו תמיד, אבל יש לי מעט הזדמנויות מתאימות לכך. אולי עלי לקבל את תחושותיה של מילנה כביקורת קטלנית על מקטורן טגרנזה שלי שדוקא כעת מתחשק לי מאד ללבוש אותו ולהלך איתו ברחוב ולחשוב על מילנה שלא זכתה לצאת בחיים מן המחנה, מילנה היפה שפרנץ קפקא כל כך אהב ובמותה היתה מבוגרת רק בשבע שנים מכפי שהיה קפקא במותו, והיתה כל הזמן אשה.

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

פגישה עם יהודית בובר-אגסי



אתמול נפגשתי עם בני הזוג יוסף אגסי ויהודית בובר-אגסי כדי לדבר איתם על איגוד הקומוניסטים העבריים שהיו חברים פעילים בו יחד עם אבי, ולאחר קום המדינה, כשאיבדו את אמונם בקומוניזם, ביקשו לפרקו, דבר שלדברי יוסף אגסי הכעיס מאד את אבי, יוסף מרגלית, שקרא לו בוגד, כי לדעת אבי פירוק האיגוד שכבר היה באותה עת מפלגה היה בגידה במעמד הפועלים. מאז ועד יום מותו סירב אבי לדבר איתו. אבי עדיין האמין בלהט בברית-המועצות ובקומוניזם. מי יודע עד מתי. אחי אמר לי שבבוידעם של הוריי ספונה אנציקלופדיה רוסית משנות החמישים, ושהם קראו בסתר את "קול העם" ושרפו אותו לאחר מכן, סיפורים שלא היכרתי כלל, אבל זכרתי שלאחר התמוטטות ברית-המועצות והמשטרים הקומוניסטים עברה מחשבה בראשי שאבי מתקשה לעכל זאת, כך התרשמתי מהשיחות איתו אז. אני זוכרת שדיברתי עם אחי על כך והוא אמר לי אז בוודאי, הוא לא האמין שזה יתמוטט בקלות כזו. האם אבי המשיך להאמין בקומוניזם, ובדיקטטורה של הפרולטריון, שבאמצע שנות החמישים כבר אי אפשר היה להתעלם עוד מפשעיה הנוראים? האם האמין בלב שלם, או בלב חצוי, שיש עוד סיכוי לדמוקרטיה קומוניסטית? לאיזשהו משטר קומוניסטי?
אני מדברת עם יהודית על מילנה יסנסקה, ידידתו ואהובתו של פרנץ קפקא, שבמחנה הריכוז הנורא רוונסבריק פגשה את אמה של יהודית, מרגרטה בובר-נוימן, והשתיים היו לידידות נפש. על ידידותה עם מילנה, שמתה במחנה, כתבה מרגרטה תחילה בקצרה, ואחר כך הקדישה לה ספר שלם "מילנה", שיהודית השאילה לי ואני קוראת בו כעת והוא מאד מחיה בעיני את דמותן של מילנה ושל מרגרטה ואת חייהן במחנה הריכוז רוונסבריק, וגם קפקא מוזכר בספר, אבל דמותו כאילו מעומעמת שם, כי סיפור הידידות במחנה הריכוז חזק מכל. מרגרטה בובר-נוימן, קומוניסטית גרמניה שנישאה תחילה לרפאל בובר, בנו של מרטין בובר, וילדה את שתי בנותיהם ברברה ויהודית, נישאה בשנית לאחר גירושיה מרפאל בובר לקומוניסט היהודי-גרמני היינץ נוימן, והגיעה איתו למוסקבה, שם עבדו שניהם עבור המפלגה הקומוניסטית, אבל חינו של נוימן, שהתנגד לשיתוף הפעולה הסובייטי עם הנאצים, סר בעיני סטלין, והוא נאסר ונרצח בכלא הסובייטי, ואילו מרגרטה נאסרה ונמסרה באוגוסט 1940 לידי מי שהיו באותה עת בני ברית של ברית-המועצות – גרמניה הנאצית. היא נמסרה לידי הגסטאפו שלאחר תקופת מאסר וחקירה העביר אותה למחנה הריכוז רוונסבריק, שם חיה חמש שנים עד תום המלחמה. על הקורות אותה כתבה מרגרטה בובר-נוימן את ספרה "אסירה אצל סטלין והיטלר" שהיכה גלים ותורגם לשפות רבות.
מסוף שנת 1937 ועד אחרי מלחמת-העולם לא ראתה יהודית את אמה. לאחר המלחמה נסעה לאירופה עם סבה וסבתה מרטין בובר ורעייתו, שלאחר גירושי הוריה קיבלו משמורת על נכדותיהם ועלו איתן לארץ, ורק אז פגשה את אמה ושמעה את סיפורה. האם סיפורה של אמך השפיע על החלטתך לפרק את המפלגה? אני שואלת. יהודית אומרת שכבר בטרם פגישתה עם אמה היו לה ספקות, ושגם אחרי הפגישה עם אמה לקח לה עוד כמה חודשים להגיע להחלטה. כיצד התייחס מרטין בובר לפעילותה הקומוניסטית? הוא נתן לה לקרוא ספרים על פשעי הקומוניסטים, אבל באותה עת לא היתה לכך השפעה עליה, לדעתה בגלל היותה בגיל הנעורים. לי נדמה שהמפגש עם אמה וידיעת קורותיה הן ששברו את אמונתה הקומוניסטית של יהודית יותר מכל דבר אחר.
יהודית איננה זוכרת היטב את אבי. אני שוכחת לשאול אם סיפרה לחברים באיגוד את סיפורה של אמה, האם אבי שמע זאת? אבל אפשר לשמוע ולא להאמין.
זה היה גורלה של מרגרטה במחנה רוונסבריק. הקומוניסטיות הגרמניות שהיו כלואות שם יחד איתה וידעו על סיפורו של בעלה הדיסידנט נוימן ועל סיפורה שלה, טענו שהיא מפיצה שקרים ודיבה על ברית-המועצות והחרימו אותה. גם על מילנה איימו שתפסיק להתראות איתה, אבל מילנה, שהיתה בעצמה קומוניסטית במשך תקופה מסוימת והתפכחה במהרה, האמינה לסיפוריה של מרגרטה והעדיפה את ידידותן. אבל האם שנאת הקומוניסטיות למרגרטה נבעה רק מאמונה לוהטת בקומוניזם, או משנאה למי שנישאה לשני בעלים יהודיים והתנגדה לשיתוף הפעולה בין ברית-המועצות לנאצים? לצד מי היו הקומוניסטים הגרמנים? האם בסתר לבם הזדהו עם הנאציזם ויחסו ליהודים? בעקבות טקס זיכרון לאסירות המחנה שאליו הוזמנה, ושהאסירות היהודיות לא הוזכרו בו כלל. החליטה יהודית לערוך מחקר על האסירות היהודיות ברוונסבריק, שעד אז לא התעניין איש בגורלן. המחקר הניב את ספרה: "האסירות היהודיות של רוונסבריק" בהוצאת מאגנס, 2011. כשמצאתי את הספר במקרה בשבוע הספר, לא שמעתי עליו קודם לכן, חשבתי קודם כל על מילנה יסנסקה ועל אמה של יהודית, שעל פגישתן ברוונסבריק כבר ידעתי ממאמר שפירסמה מרגרטה בכתב-העת הוינאי פורום שערך הסופר פרידריך תורברג בוינה משנת 1954 ואילך וכתבו בו רבים מאלה שגלו מגרמניה, כמו תיאודור אדורנו וחנה ארנדט ומכס ברוד שתיווך בעניין פירסום מאמרה של מרגרטה בכתב-העת. אבל מספרה של יהודית בובר על האסירות היהודיות ברוונסבריק אני יודעת כעת שהנאצים הפרידו הפרדה גמורה בין האסירות היהודיות במחנה לבין האסירות הלא יהודיות. מילנה ומרגרטה היו אסירות פוליטיות במחנה של הלא יהודיות, שהיו בו גם זונות וצועניות, שהנאצים הגדירו כ"א-סוציאליות".
מה ידע אבי על שיתוף-הפעולה בין סטלין להיטלר, מתי ידע, ומה חשב על כך? אני יכולה רק לתהות. אולי חשב שזו רק תעמולה עוינת. הרי גם ברית-המועצות טענה ללא הרף אחרי המלחמה שאין הבדל בין מעצמות המערב לבין הנאצים. אחי חוזר ומזכיר לי, ששיתוף-הפעולה בין ברית המועצות למעצמות המערב היה קצר-יומין. לא עבר זמן רב מאז סיום מלחמת-העולם ועד שהמתיחות בין ברית-המועצות למעצמות המערב הידרדרה למלחמה הקרה. ואולי המקקארתיזם בארצות-הברית והוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג הפכה את המשך האמונה בקומוניזם לקלה יותר עבור אבי. בני הזוג אגסי כבר היו במקום אחר, אבל אבי עוד דבק באמונתו בקומוניזם, אני משערת כך. אינני יכולה אלא לשער.