יום שני, 28 באפריל 2014

האנטישמיות של הגרמנים



כשהתחלתי לחשוב על הרשימה הזו, לפני כשבועיים ומחצה, חשבתי לקרוא לה "האנטישמיות של הגרמנים הטובים", ואחר כך חשבתי מדוע להגיד גרמנים טובים אם אינני מאמינה בכך באמת, כי יש לי רגשות מאד קשים כלפיי האנטישמיות הגרמנית וכלפיי האופן המתחכם שבו היא מנסה בד בבד גם להתקיים וגם להכחיש את קיומה. אלה כמובן דברים שמעסיקים אותי כל העת ואני כותבת עליהם מפעם לפעם, אבל על הרשימה הזאת ספציפית התחלתי לחשוב בעשירי באפריל האחרון, כשקראתי את הראיון שקיימה שני ליטמן במוסף גלריה של עיתון הארץ עם הצייר הגרמני דניאל ריכטר שביקר לראשונה בישראל. בין השאר הוא אמר לה את הדברים הבאים:

"אני מתעניין בישראל וביהודים מהאספקט הזה של אנשים שאולצו לעזוב את המקום שממנו באו ולהסתדר במקום חדש. וגם הדיון על מהי בעצם חברה חופשית, מאין באה ישראל, השימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלסטינים, ובעצם מי מייצג את הפלסטינים ואת מי הם מייצגים, מה הקשר עם מדינות ערב האחרות וכו'."

המראיינת שמומחיותה היא באמנות הפלסטית, שבכך גם עסק באופן טבעי רוב הראיון, לא שאלה את ריכטר למה הוא מתכוון בדבריו על מהי מדינה חופשית – האם ניסה לרמוז שישראל איננה כזו, ומה פירוש מאין באה ישראל – כלומר שיש לתמוה על כך שליהודים יש מדינה, זה לא דבר מובן מאליו כמו העובדה שלגרמנים יש מדינה – ובעיקר למה הוא מתכוון בדבריו על "שימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלסטינים". קודם לכן התייחס ריכטר לויכוחים בתוך השמאל הגרמני על החרמת ישראל, וסיפר ש"אני תהיתי אם אתה יכול סתם ככה להחרים את ישראל, במיוחד כגרמני". לאוזני רוב הישראלים זו נשמעת אמירה נעימה, אבל זו בעצם אמירה שאומרת שהשאלה איננה אם ראוי להחרים את ישראל, יותר מאשר להחרים למשל את גרמניה, עניין שלעולם איננו עולה על הפרק, וודאי לא בעיתון "הארץ", אלא האם מותר לגרמנים להחרים את ישראל לאחר שרצחו ששה מיליון יהודים, כאילו חרם הוא היחס המובן מאליו, והעדר החרם הוא סוג של חסד שהעם הגרמני עושה עמנו בתור כפרה על כך שרצח ששה מיליון יהודים. אותי לפחות זה מעצבן. תמיד אני רוצה להיות שם ולומר שגם אני תוהה אם להחרים את גרמניה, במיוחד כיהודיה שמשפחתה נרצחה בשואה. יש לי נטייה להגיד תמיד דברים כאלה שמאד מרגיזים את הגרמנים ואת הישראלים שמתחברים איתם, כי מה פתאם להחרים את גרמניה, איזה רעיון מוזר, בניגוד לרעיון להחרים את ישראל, שהוא תמיד מובן מאליו, אלא אם כן אתה מואיל בטובך בגלל השואה להימנע מחרם על ישראל, שזה ממש דורש מהגרמנים גדלות-נפש.
אבל כל זה בעצם סטייה מהנושא, כי מה שיותר הטריד אותי זו האמירה הכאילו מובלעת "השימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלסטינים". מה זאת אומרת השימוש בשואה כדבר שמצדיק את מה שעושים לפלשתינים? האם מישהו ממנהיגי ישראל טען פעם שהוא למשל בונה את חומת ההפרדה בגלל השואה? או שהוא מטיל סגר על השטחים בגלל השואה? כי לי לא זכור דבר כזה. אני כן זוכרת שייחסו את הפגיעות בפלשתינים לצורך של ישראל למנוע פיגועים באזרחי ישראל, שהוא צורך לגיטימי, גם אם אפשר להתווכח על האופן שבו פועלים למענו. אפילו נתניהו שמואשם תמיד בשימוש יתר בשואה והדיבורים שלו על סכנת השואה התמידית לישראל מצליחים לעלות אפילו לי על העצבים, מדבר על השואה בהקשר של הגרעין האיראני וסכנת הטלת פצצות אטום איראניות על ישראל, ולא בהקשר של המדיניות כלפיי הפלשתינים. הטענה המאד מקובלת בגרמניה, בעצם מוסכמה כללית של השיח הגרמני, שישראל משתמשת בשואה כדי לדכא את הפלשתינים, היא גלגולה המתון יותר של הטענה המאד מקובלת אף היא בשיח הגרמני, שישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אין לה זכות להאשים את הגרמנים על כך שרצחו ששה מיליון יהודים. בסוף שנות השמונים זכיתי לשמוע את הדברים האלה בצורה זו ובמו אוזניי מסטודנט צעיר במכון להיסטוריה אוסטרית בוינה שבו למדתי אז, בעצם רק הגעתי אליו וזה היה יומי הראשון בוינה, וביום הראשון הזה כבר זכיתי לשמוע הדגמה של כל מאפייני השיח האנטישמי אחרי השואה. בשיח הגרמני הנפוץ לשואה יש שני חלקים: בחלק הראשון הנאצים רצחו את היהודים, ובחלק השני היהודים עלו לישראל ועשו לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אין להם זכות להאשים את הגרמנים. לכן בגרמניה קשה מאד למצוא דיון על השואה שאיננו כולל את הפלשתינים. בלי הפלשתינים הגרמנים יצטרכו להיות האשמים היחידים, והם לא אוהבים להיות אשמים. הם מעדיפים להושיב את היהודים על ספסל הנאשמים, ולצורך זה הם חייבים את הפלשתינים בתפקיד היהודים של היהודים שהגרמנים העניקו להם, כי הגרמנים לא מסוגלים להתמודד עם האשמה מבלי לגלגל אותה על קורבנותיהם. לכן הגרמנים גם מאד מקפידים לייחס את הצעדים שנוקטת ישראל כנגד הפלשתינים לשואה ולא לפיגועים, כי אסור מבחינת הגרמנים שהפלשתינים יהיו אשמים במשהו, כי אז הם לא יתאימו לייצג את היהודים בשואה, שזה התפקיד שנתנו להם הגרמנים. אינני יודעת למה התכוון ריכטר בשאלתו שאני לפחות מצאתי אותה מוזרה, את מי מייצגים הפלשתינים. אפשר לשאול כפי שהוא שואל מי מייצג את הפלשתינים, כי יש מאבק בין פת"ח לחמאס מי מהם יותר מייצג ובכלל השאלה מי מייצג כל ציבור לאומי היא שאלה הגיונית לדון בה, אבל השאלה את מי מייצגים הפלשתינים היא שאלה מוזרה לגמרי. מה פירוש את מי הם מייצגים? הם מייצגים את עצמם, כפי שכל ציבור אתני או גיאוגרפי מייצג את עצמו ולא מישהו אחר. אבל בשיח הגרמני הפלשתינים מייצגים את היהודים בשואה, כדי שהגרמנים יוכלו להסיר מעצמם את תפקיד הנאצים ולהעביר אותו לקורבנותיהם היהודים. ובכך לא מסתיים העניין: כפי שתיארתי ברשימתי על הסרט "גן עדן עכשיו" הפלשתינים בתפקיד קורבנותיהם של היהודים מייצגים גם את הגרמנים שהיהודים מתנכלים להם. כשהגרמנים רוצים להעמיד את עצמם בעמדת הקורבן הם מזדהים עם הפלשתינים. באחד העיתונים הנאצים שידידים נהגו לשלוח לי פעם נכתב תמיד על הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה שהיהודים לגמרי מתעלמים ממנו, ורק מתעסקים כל הזמן בשואה שלהם. כהוכחה ציטטו את מאמריו של גדעון לוי, שטען שליהודים לא אכפת מהסבל הפלשתיני. הגרמנים  מגייסים את הפלשתינים לייצג את הגרמנים כדי להפוך את עצמם מרוצחים לקורבנות של היהודים. אינני יודעת אם דניאל ריכטר, שהוא בסך הכל אדם מאד סימפטי, התכוון לכך, אם בכלל נתן את דעתו על דבריו או שפשוט חזר על מה שמקובל לומר בגרמניה ונחשב בגרמניה מובן מאליו: לתאר את היהודים כמי שמשתמשים בשואה כדי לפגוע בפלשתינים, ובעצם לשלול מהיהודים את מעמד קורבן הנאצים הראוי לאמפתיה על ידי הצגתם כמי שפוגעים בפלשתינים, ולא סתם פוגעים בפלשתינים, אלא משתמשים בשואה כדי להצדיק את הפגיעה הזו. כך מגלגלים הגרמנים את אשמתם על היהודים ובמקום לדון בשואה בדרך שתוקיע את פשעי הגרמנים נגד היהודים, הם דנים בשואה בדרך שמוקיעה את היהודים. זו איננה "התמודדות נפלאה עם השואה", כפי שהגרמנים מאד אוהבים להשתבח ולשבח את עצמם, אלא שימוש באנטישמיות כדי להתנער מאשמת השואה, שהוא פשע נוסף של העם הגרמני כלפי קורבנותיו היהודים.

יום חמישי, 24 באפריל 2014

תאריכים לא בנאליים



כשעמדנו כבר מחוץ לדלת אמרה גיסתי שהיא לא רצתה לדבר על זה בנוכחות אחי, על כך שאבי, שהשבוע מלאו שמונה-עשרה שנים למותו מפגיעת מכונית, נהרג ב-16 באפריל, וזה בדיוק היום שבו אחי התמוטט לפני שנה וגילו גידול סרטני גדול במוחו, וזה מצמרר. אמרתי לגיסתי שבתעודת הפטירה, שנצרכתי לה רק שבועיים קודם, כשהלכתי לקצין העיר לעיין בתיקו הצבאי של אבי, כתוב שאבי נהרג ב-15 באפריל, וגם לי זה נראה תמיד משונה, כי תמיד היה נדמה לי שאבי נהרג ב-16 או ב-18 באפריל, בתאריך זוגי, אבל חשבתי שלא יכול להיות שטעו בתעודת הפטירה. לא, אמרה גיסתי בביטחון, הוא נהרג ב-16 באפריל, ועכשיו אנחנו ארבעה ימים אחרי, והיא אמרה שאחי עדיין מחזיק מעמד לא רע, למרות שעברה שנה שזה בערך מה שניבאו לו לחיות, ולמרות שכל הטיפולים בכלל לא עזרו. אמרתי שאולי הטיפול הניסיוני החדש כן עוזר, כי בביקור הזה אחי, ששמח במיוחד לראות את בתי ניצן שבאה מאנגליה, דיבר איתנו ממש הרבה ודיבר די טוב, מה שהוא לא הצליח לעשות בביקורי הקודמים. אבל גיסתי לא חשבה שזה הטיפול הניסיוני שעוזר אלא שזה סתם היה יום טוב באופן לגמרי מקרי. היא אמרה שהיא לא מספרת לאחי על אנשים שנפטרו בינתיים מאותה מחלה, ואני אמרתי לה שאני בכלל לא מספרת לאחי על מכרים שנפטרו, אבל לפעמים הוא מספר לי, וגיסתי אמרה שדבר ראשון בבוקר אחי קורא את מודעות האבל בעיתון הארץ שככה זה אצלנו במשפחה, דבר ראשון בבוקר קוראים את מודעות האבל ומדברים על מי מת, וגיסתי אמרה שקודם כל אחי מסתכל במודעות האבל בעיתון לראות שהוא לא שם. גיסתי אמרה שאחי רוצה לחיות וזה נכון. מי שמאד רוצה לחיות מצליח לחיות אפילו עם גידול סרטני במוח, וגיסתי אמרה שהם נסעו עם אחי לשפת הים והוא אמר שהוא מאושר, כי באמת אחי יודע להיות מאושר מכל דבר שיכול לגרום אושר, וזה הכישרון הכי גדול בחיים.
כל הזמן חשבתי על מה שגיסתי אמרה שאחי התמוטט בתאריך שאבי נהרג וזה מצמרר, וגם חשבתי אם יכול להיות שהתאריך בתעודת הפטירה הוא טעות, והרי זו אני שתמיד אומרת שגם על מסמכים אסור לסמוך בעיניים עצומות. אבל הסתכלתי בלוח השנה של אפריל 1996 וראיתי שאכן אבי נהרג ביום שני ה-15 באפריל ותעודת הפטירה נכונה, אינני יכולה לשכוח את היום בשבוע שבו נהרג, כששמעתי בחדשות השעה שתיים בצהריים ברדיו שאדם נדרס למות במרכז הכרמל ולרגע עברה לי מחשבה בראש אבי ומיד הדחקתי אותה, ורק לפנות ערב אחי התקשר ואמר לי שאבי נהרג, ואמרתי זה אבא זה אבא, כלומר שאותו אדם שהודיעו בחדשות השעה שתיים ברדיו שהוא נהרג היה אבי, ותמיד היה נדמה לי שהודיעו לי ברדיו שאבי נהרג ועד היום כשאני מקשיבה לחדשות השעה שתיים בצהריים אני תמיד מצטמררת. אבי נהרג ביום שני ה-15 באפריל שהיה באותה שנה ערב יום השואה, כ"ו בניסן, ודחו את הלוויתו ביומיים ל-17 באפריל, כך אמי רצתה, אינני יודעת בדיוק למה. היא אמרה שנבוא רק למחרת, ביום השואה שחל בתאריך ה-16 באפריל, וכך עשינו, והנהג במונית שמע כל הדרך את שרית חדד שרה ואני מאד רציתי שיהיה שקט, אבל לא היה לי נעים להגיד לו, והרבה שנים היה לי קשה לשמוע את שרית חדד – עכשיו כבר לא. אנשים תמיד מקשרים דברים לדברים שלא שייכים להם, אלא רק נקשרו בהם במקרה, ומחלתו של אחי התגלתה יום לאחר יום פטירתו של אבי ולא באותו תאריך עצמו, מה שכמובן איננו משנה. בשבילנו אפריל הוא האכזר בחודשים כמו בשיר, למרות שהוא חודש האביב, וגם את יום השואה מציינים בניסן בגלל שזה יום מרד גטו ורשה, ובזמנו רצו לציין משהו שנשמע הרואי למרות שכל יום יכול להיות יום השואה, כי רצח של ששה מיליון אנשים הוא דבר מאד גדול וממושך ולא כל כך חשוב באיזה תאריך בוחרים. אבל אנשים מייחסים הרבה משמעות לתאריכים, ולכן הם נוטים לעתים לאחד במוחם תאריכים חשובים.
חשבתי על זה אתמול כשראיתי את סרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא-צדיקים" על בנימין מרמלשטיין שהיה זקן היהודים במחנה טרזינשטאט והואשם אחרי המלחמה בשיתוף פעולה עם הנאצים. מרמלשטיין דיבר כל הזמן על ליל הבדולח ואמר כל הזמן העשירי בנובמבר, למרות שמקובל לציין את ליל הבדולח בתשיעי בנובמבר. בעצם ליל הבדולח היה בין שני התאריכים האלה. מרמלשטיין אמר שלדעתו לליל הבדולח לא היה שום קשר לרצח הדיפלומט הגרמני פום ראט בפריס בידי היהודי הרשל גרינשפאן, אלא זה היה פוגרום שתוכנן מראש לתאריך הקמתה של רפובליקת ויימאר בשנת 1918, שהנאצים קראו לה "הרפובליקה של היהודים", כך מרמלשטיין אמר, ויש עוד הרבה אנשים שטוענים שהפוגרום של ליל הבדולח, שהנאצים טענו שהיה ביטוי ספונטני לזעם העממי על רצח פום ראט, תוכנן היטב מראש לתאריך הזה, אבל לדעתי לא בגלל הקמתה של רפובליקת ויימאר אלא בגלל שזה היה יום תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, שהלאומנים הגרמנים ובראשם הנאצים האשימו באחריות לתבוסה את היהודים, שלחמו בנאמנות וגם שפכו הרבה דם עבור הארצות שאחר כך רצחו אותם. אם הרשל גרינשפאן לא היה רוצח את פום ראט יום קודם, הנאצים היו כותבים שזה זעם עממי על בגידת היהודים במלחמת העולם הראשונה. גם סבי משה שטרסברג נלחם במלחמה הזאת בחיל התותחנים וקיבל עיטור אומץ-לב, ואחיו הצעיר יצחק נהרג במלחמה, ואחר כך במלחמת העולם השנייה הנאצים רצחו את כל משפחת סבי חוץ ממנו עצמו כי הוא עלה עם סבתי ואמי ואחותה לישראל בשנת 1936, ואחיותיו ומשפחותיהן נרצחו, ורק אחיינו שרגא, הבן של אחות סבי חיה שברח, כך סיפר תמיד, מאחת עשרה אקציות ונמלט לרוסיה, רק הוא נשאר בחיים ואחר כך עלה לישראל. מה שמזכיר לי שבצרפת בכלל חוגגים את תבוסת הגרמנים ואת חזרתן של אלזס-לורן לצרפת באחד-עשר בנובמבר, שזה חג לאומי בצרפת ועורכים בו מצעד צבאי בשאנז-אליזה ושער הניצחון מקושט בדגלים ומואר. זה מאד הגיוני מה שמרמלשטיין אמר שהנאצים תיכננו פוגרום גדול ביהודים לתאריך הקמתה של רפובליקת ויימאר, או בעצם לתאריך תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כי גם הפוטש של היטלר במרתף הבירה בשנת 1923 תוכנן וגם התבצע ביום התשיעי בנובמבר 1923, כי בשביל הנאצים התבוסה במלחמת העולם הראשונה היתה עניין מאד מאד מרכזי ותמיד קשור באנטישמיות, לא מפני שליהודים היה איזשהו קשר לתבוסה, אלא מפני שאנטישמים תמיד מאשימים את היהודים ופורעים בהם כשהם כועסים. ומכיוון שקושרים ליהודים תאריך מסוים שאין לו שום קשר ליהודים ממשיכים לקשור אותו ליהודים, כמו שהאנטישמים מאד מתאמצים לקשור את היהודים לפיגועי ה-11 בספטמבר ולמלחמה בעיראק שאין ליהודים שום קשר לכל זה, וזה מזכיר לי עוד משהו שמרמלשטיין אמר, שבמשפט אייכמן אמרו שלא היה לאייכמן קשר לליל הבדולח וזה שקר, כי אייכמן התפרץ אליו למשרד בעשירי בנובמבר, כך הוא אמר, באקדח שלוף, ואמר שהיהודים לא מהגרים מאוסטריה מספיק מהר, ושצריך לזרז את ההגירה, ומרמלשטיין חשב שמבחינת אייכמן ליל הבדולח נועד לגרום ליהודים להימלט ולהשאיר את כל רכושם בידיו. מכיוון שהפוגרום של ליל הבדולח התרחש בלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר, ומרמלשטיין זכר שאייכמן התפרץ אליו למשרד לפני הפוגרום, אם הבנתי נכון, זה צריך היה להיות בתשיעי בנובמבר ולא בעשירי בנובמבר. עורכי דין תמיד מפילים עדים על טעויות כאלה, אבל אני שעוסקת הרבה בזיכרון יודעת שלטעויות כאלה אין הרבה חשיבות, כי אנשים טועים בתאריכים, אבל לא טועים בזיכרון המאורעות עצמם, שהם מאורעות טראומטיים, גם במישור הציבורי וההיסטורי וגם במישור הפרטי והאישי, ומרמלשטיין זכר את אייכמן ותיאר אותו לקלוד לנצמן בצורה כה מצמררת שלא שמעתי מעולם, למרות שכבר שמעתי עדויות על אייכמן. מרמלשטיין דיבר הרבה על השחיתות של אייכמן ועל הדרכים שבהן הוא ואנשיו שדדו את רכוש היהודים כביכול תמורת ויזות, אבל הויזות היו מזויפות והיהודים לא יכלו להימלט לשום מקום, רק איבדו את כל רכושם ואחר כך נרצחו, ומרמלשטיין אמר איזה שטויות חנה ארנדט כתבה, שאייכמן זה הבנאליות של הרוע. אייכמן היה בנאלי? שאל מרמלשטיין שאלה רטורית. בגלל שמרמלשטיין לא חי מעולם בישראל, אולי מפחד מהניצולים מטרזינשטאט שהאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים, לכן נדמה לי שמרמלשטיין חושב שבישראל מאד מתפעלים מחנה ארנדט כמו שמתפעלים ממנה בגרמניה, כי בגרמניה מדקלמים את חנה ארנדט כדי להראות שהנאצים היו אנשים לגמרי רגילים. מרמלשטיין כנראה לא ידע שבישראל שנאו את חנה ארנדט וסירבו לתרגם את ספרה, ורק עכשיו כשהרבה כסף גרמני זורם לישראל ומזין בתמורה חנופה עלובה לגרמנים, קמו בישראל גם מלחכי פנכה שמהללים את חנה ארנדט ומסבירים שהנאצים היו אנשים רגילים ושכולנו יכולים להיות נאצים, אבל מרמלשטיין הכיר את אייכמן היטב, וכאב לו מאד שלא הזמינו אותו להעיד במשפט אייכמן. מרמלשטיין כתב בשנת 1961 ספר על אייכמן, ואת הספר הזה אני רוצה לקרוא ואני מקוה שאשיג אותו. לא תירגמו את הספר הזה לעברית, אבל אולי עכשיו שכבר תירגמו לעברית כל כך הרבה ספרים אנטישמיים שהם לא יותר מהכחשת השואה וחנופה לרוצחים, הגיע הזמן לתרגם גם לעברית את הספרים של מרמלשטיין, שאולי התנהג נורא ואיום בגטו טרזינשטאט אבל הקשבתי לראיון של לנצמן איתו, ואני אצפה גם בחלק השני של הסרט, ואשתדל לצפות שוב כי קשה לקלוט הכל בפעם אחת, למרות שמרמלשטיין דיבר כל הזמן על העשירי בנובמבר כשהוא התכוון לתשיעי בנובמבר. ואולי הוא בעצם דייק. אולי אייכמן התפרץ אליו למשרד עם אקדח שלוף בעשירי בנובמבר, אחרי שבתי הכנסת והחנויות היהודיות כבר נשרפו, והצעקות שלו שההגירה היהודית איננה מתבצעת מספיק מהר נועדו להצדיק את ליל הבדולח בדיעבד ולא מראש. מי יודע. רק אייכמן ומרמלשטיין היו שם, ובכל זאת אני יודעת שמרמלשטיין דיבר אמת למרות שאני מפקפקת לגבי התאריך. גם אני טועה לפעמים בתאריך מותו של אבי, שהוא בוודאי התאריך הטראומטי ביותר בחיי, ובכל זאת אני טועה בו. אבל את כל השאר אני זוכרת בבהירות מצמררת, כאילו זה קרה אתמול, וככה בשבילי אבי נהרג מחדש כל הזמן, ולא באמת משנה באיזה תאריך ובאיזה יום. 

ראו גם את רשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח".  

יום שבת, 19 באפריל 2014

גבריאל מרקס



היכן הוא אהבה בימי כולרה? האם השאלתי אותו למי, או שכחתי אותו באחת מתחנות חיי? והספר ההוא, המוקדם, איך קראו לו, שלכת, שאהבתי אותו. רק את אהבה ושדים אחרים אני מוצאת, ספר שפחות אהבתי. את מאה שנים של בדידות קראתי כשלמדתי בתיכון. נשארתי ערה עד שתיים או שלוש בלילה כדי לסיים אותו, ואבי כעס. הסוף דיכדך אותי מאד, לא הבנתי את פשרו. אבל מאהבה בימי כולרה אני זוכרת משפטים שלמים. זה ספר נורא. יש בו איש זקן שמקיים יחסי מין עם ילדה שהוא אפיטרופוס שלה, וכשהוא חדל לשכב איתה, לאחר שהשיג סופסוף לאחר חיים שלמים את אהובתו מימי נעוריו שהוריה הפרידו ביניהם והשיאוה לאחר, הילדה מתאבדת. זה סיפור צדדי בספר. מקובל להתעלם מסיפורים צדדים בספר, להתמקד בסיפור העיקרי, אבל משום מה אלה הסיפורים שלוכדים את דימיוני, אולי מפני שלדמויות משנה קורים תמיד דברים אמיתיים יותר וגם דברים נוראים יותר, או בעצם הדברים הנוראים שקורים להם, כשהדמויות המרכזיות דורסות אותם, אינם מעניינים איש, ואני חושבת, מישהו צריך להתעניין בדמויות המישנה. באהבה בימי כולרה דמויות המישנה מעניינות במיוחד, בעיניי מעניינות יותר מהגיבורים האמיתיים, שהם לא אנשים מעניינים במיוחד, כי מרקס בהחלט ידע לכתוב ספרים מעניינים מאד על אנשים משעממים. ישנו הרופא שלוקח המון תרופות אבל מסרב לתת משכחי כאבים לחולים, כי כאבים של אחרים קל יותר לסבול, והוא מתאבד בתחילת הרומן שנפתח בריח של שקדים מרים, שזה ריח של ציאניד. ישנה המאהבת שאומרת שלהתחתן בלי אהבה זו הצורה הגרועה ביותר של זנות, משפט שעורר בי הרבה מחשבות ואולי גם רגשי אשמה, וישנה הילדה שמתאבדת כשפלורנטינו אריסה מפסיק לקיים אתה יחסי מין, כי פלורנטינו אריסה הוא אדם נורא, אבל נדמה לי שגבריאל מרקס איננו רואה אותו כך. אינני יודעת בוודאות מה הוא חושב על דמויותיו, ואת חיים כדי לספר התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להמשיך. הכל היה שם מאד מוזר ולא התחשק לי להמשיך לקרוא. בכלל כבר לא רציתי לקרוא את ספריו. אולי הוא השתנה וסביר יותר שאני השתניתי, אבל על אהבה בימי כולרה אני חושבת כל הזמן. זה רומן וגם ספר פילוסופי על אהבה, למרות שנדמה לי שאף אחד לא התייחס אליו בתור ספר הגות על אהבה. במיוחד המשפט הזה שהוא חוזר עליו כל הזמן, שאפשר להחליף אהבה באהבה, זה משפט שמטריד אותי מאד. כשכותבים ספר אפשר להחליף אהבה באהבה אפילו מבלי להרגיש, אפשר לצקת את אהבתך לאדם אחד לאהבה של דמות בספר לדמות אחרת, והאהבה הזאת תלבש את דמות אהבתך האמיתית. זה קרה לי פעם מבלי שהתכוונתי לכך. אבל בחיים האמיתיים, איך אפשר להחליף אהבה באהבה, והאם באמת אפשר? האם אפשר להעביר אהבה מאדם לאדם כמו שמעבירים חפץ ממקום למקום? כאילו האהבה היתה מטען שאפשר לארוז ולהעביר מכאן לשם, ולא משהו שצומח בין שני אנשים כמו אד שמתאבך מהתנגשות מכוניות ומיד נעלם ומשאיר רק גל חום שגם הוא ממהר להיעלם. אולי זו לא דוגמה מוצלחת, ההתנגשות. אנשים מתקרבים זה לזו לאיטם, כמו חלזונות שזוחלים זה לצד זה ואז מתקשים להיפרד. לחלזונות כמובן הכל קל יותר כי הם דו-מיניים, וזה מגדיל מאד את טווח הבחירה שלהם. האדם איננו נהנה מטווח בחירה שכזה. אדם רוצה לחשוב שהאהבה שלו היא יחידה במינה וחד-פעמית, המחשבה שהאהבה היא מטבע עובר לסוחר היא מחשבה עצובה ומטרידה. ובעצם המסקנה המתבקשת מאהבה בימי כולרה היא שאי אפשר להחליף אהבה באהבה, אלא שהאהבה הראשונה תמיד מנצחת. המשפט האחרון איננו לקוח מהספר של מרקס אלא מהסרט של סקולה "קפיטן פראקסה", שהוא אחד מהסרטים המופלאים ביותר שראיתי, אבל כנראה זו אינה המצאה של התסריטאי אלא אימרה מקובלת. יש אנשים שחושבים שרק האהבה הראשונה היא אמיתית והאהבות האחרות הן רק תחליפים לאהבה הראשונה. אני כמובן אינני יכולה להאמין בכך. אולי אני שייכת לפתגם אחר, זה שאומר שהאהבה הגדולה ביותר היא אהבתו הראשונה של הגבר ואהבתה האחרונה של האשה. מדוע זה כך קשה לומר, אולי מפני שהגברים הם אלה שרשאים לבחור, והנשים רשאיות רק להיענות. כמובן יש הכופרים בכך. בימינו יש אנשים שכופרים בכל דבר, אבל החיים חזקים ממחשבותיהם של אנשים. מעולם לא הצלחתי להחליף אהבה באהבה, למרות שהאהבות ניצתו ובערו ודעכו לאיטן בזו אחר זו. או אולי בזו אחר זו זה דבר שמוגזם מאד להגיד על מישהי שהאהבה תפסה בחייה חלק כה מצומצם ונדיר, וגם הוא התקיים בחלקו הגדול במחשבות, אולי התקיים יותר במחשבות מאשר בחיים.      
בכל אופן גבריאל מרקס נפטר, הלך לעולמו, ועלתה בדעתי המחשבה שהוא היה מעדיף ללכת לגיהנום מאשר לגן עדן, כי בגן עדן יהיה לו ממש משעמם, ואילו בגיהנום נדמה לי שהוא ימצא עניין רב והרבה חברים. גבריאל מרקס הוא סופר שגורם במיוחד לחשוב על כך שגן העדן הוא הגיהנום ולהיפך. אנשים קראו אותו בשקיקה כי הוא גרם להם להרגיש שגן העדן הוא הגיהנום, כלומר שניהם אחד הוא, ושניהם כמובן עלי אדמות. הספרים שלו לא היו שמחים, והאהבות שלו לא היו שמחות. הן היו כורח. הגיבורים שלו היו אנוסים לאהוב ולחיות למען אהבתם. בדרך לשם נדמה שהם לא ראו דבר ורמסו ללא רחמים כל מה שעמד בדרכם. אולי מפני שהיה קתולי והאמין שהאהבה היא קודם כל חטא, ולכן דרכה היא דרך חטאים, אולי זו התרבות הלטינית ופולחן האהבה שלה, בעיקר האהבה הגברית שהאשה היא מושא אילם שלה, אולי היתה למרקס השקפה פסימית על טבע האדם, ואולי פשוט כך חוה את החיים, כחיים שהאהבה מניעה אותם בכוח או מנועה מהם בכוח, תמיד בכוח. ללא ספק גבריאל מרקס ידע הרבה מאד על כוחה של האהבה.

יום שלישי, 15 באפריל 2014

זיכרונות ילדות



לפני מספר שנים התחלתי לכתוב את הזיכרונות האלה, והתכוונתי להמשיך אבל לא המשכתי וכמעט שכחתי מכל זה. אחי היה עדיין בריא ועכשיו כשאני קוראת מוזר לי לחשוב שכתבתי את זה לפני כמה שנים, כי מאז שאחי חולה כל הזמן עולים לי הזיכרונות מהילדות. וכך כתבתי:

הזיכרון הראשון שלי הוא מהולדת אחי. אבי לקח אותי מגן הילדים בחדרה, נסענו לחיפה, וביקרנו את אמי ששכבה בכתונת לילה אדומה או ורודה בבית החולים על הכרמל, ששם אחי נולד, ואחר כך הראו לי את אחי בחלון ושאלתי: זה עדי? קצת בהפתעה, כי אולי ציפיתי לראות ילד גדול יותר ולא תינוק כל כך קטן. גם הזיכרונות האחרים הם מאחי, אבל כמה חודשים מאוחר יותר, כששמרתי עליו בזמן שאמי הלכה לקניות, או סתם נמלטה מאיתנו. הייתי רק בת שלוש בערך, אבל נדנדתי את העריסה ואמרתי לו אל תבכה עדי. למרבה המזל הוא לא היה תינוק בכיין. הוא היה ילד די שמח. עשה תעלולים, אהב לקלקל דברים ואכל כל מה שהוא מצא. היו לו לחיים ורודות, עיני תכלת גדולות ותלתלים בלונדינים. כשהשתרר בבית שקט פתאם, אמא תמיד שלחה אותי לראות מה עדי עושה. פעם מצאתי אותו יושב באמבטיה על מכונת הכביסה ובוחש במברשת השיער של אמא בתוך קופסה של אבקת כביסה. הוא היה מאד מרוכז בכך. קשה היה לכעוס עליו, כי הוא היה ילד מצחיק. כשהגישו לו כוס לשתייה הכניס את האצבע ושאל: יש תרופה? היינו חולים לעתים קרובות וקיבלנו תמיד תרופות כאלה או אחרות.
הדרך מהגן הביתה היתה מאד ארוכה. אני אהבתי שאבא בא לקחת אותי ונתן לי יד והלכנו ישר הביתה ובדרך הוא סיפר לי סיפורים. כשאמא באה לקחת אותנו מהגן הדרך הביתה היתה ארוכה מאד וכמעט תמיד נכנסנו בדרך לחנות צעצועים וקנו לנו מתנות קטנות, בשבילי בובות קטנות ורודות ולעדי חיות זעירות מפלסטיק או מכוניות זעירות. במרכז העיר היו מכוניות וגם עגלות עם סוסים שהיה צריך להיזהר מהם מאד, כי כשסוס נבהל ומשתולל אי אפשר להרגיע אותו בקלות כמו שאפשר לבלום מכונית. בסוף היינו מגיעים לרחוב שגרנו בו, שהיה רחוב שקט ומאחוריו היו חולות ונדמה היה שהמושבה נגמרה. או אולי זו כבר היתה עיר. בשבילי הכל נראה גדול אבל להוריי הכל היה מאד קטן והם שמחו לעבור לחיפה. לי לא היה אכפת כי בשבילי הכל היה מעניין. בחדרה היה לבית גן ענק עם עצים מאחור ולידינו היה מגרש ריק ששיחקנו בו, ובקצהו השני גר צייר שגידל המון חתולים וקראנו לו איש החתולים. מתחתינו גרו רחל וחיים הסנדלר. רחל טיגנה קציצות חריפות ולפעמים שמרה עלינו. פעם אמא ראתה אותה רצה עם סל הכביסה ושאלה אותה למה היא כל כך ממהרת ורחל אמרה בלי להפסיק לתלות את הכבסים על החבל ממהרת לנסוע לחיפה לבית חולים רמב"ם לעשות לבעלה שטיפת קיבה למה אתמול הוא אכל איזה עשרים סברס. אהבתי מאד מאד סברס אבל לא היה סיכוי שיקנו לי יותר מאחד בבת אחת. אבא ואמא תמיד סיפרו שלא היה להם כסף, תמיד דיברו על זה שאין להם כסף. עכשיו אני כבר לא בטוחה אם לא היה להם כסף או שהם פשוט היו מאד קמצנים. היה מאד מקובל אז להיות קמצנים. הבגדים שלבשנו היו זולים ולפעמים ישנים, ואמא לא יכלה לסבול שאיראה יפה. לעדי זה לא היה אכפת והוא גם קרע הרבה בגדים. אני לא זוכרת אף פעם שקנו לנו בגדים חדשים. רק כשהלכתי לבית הספר סבא תפר לי ילקוט חדש מעור משובח וכבד. לסבא היתה חנות עורות וסנדלרים באו לקנות ממנו עור לנעליים ולתיקים. ליריעות של העור היה ריח כבד. תמיד אני מתרגשת להריח ריח כבד של עור, כזה שיש לתיקים חדשים ונעליים חדשות. לבשנו אז מכנסי התעמלות נפוחים, שהיו בדרך כלל בצבע כחול. לפעמים סבתא תפרה לי שמלות. שנאתי את זה, כי היה צריך לעמוד המון זמן בלי לזוז בזמן שהיא מדדה, והיא מדדה המון, והיה צריך להיזהר לא לזוז שלא אדקר מהסיכות.

פעם ניתחתי עכבר מת בחצר ועדי והחבר שלו מנחם הסתכלו עלי. הוצאתי את הקרביים של העכבר. כשהייתי ילדה הייתי מאד אמיצה ועכשיו כשאני מבוגרת אני מפחדת מהכל, והייתי רוצה להיות צמחונית ולא להרוג אף פעם חיות. אבל כל הזמן אני מבשלת עוף ומטגנת שניצלים, ואני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי. החיים לא דומים למה שמדמיינים בזמן שילדים.

בחיפה היינו משחקים בחדר שלנו וגם במרפסת הענקית שראו ממנה את הנמל והאניות. עדי תמיד היה משתולל. פעם כששיחקנו הוא עבר דרך דלת הזכוכית והיו צריכים לקחת אותו לבית חולים לתפור לו את הסנטר שנחתך לכל האורך. כמה פעמים תפרו לעדי תפרים. פעם שיחקנו באניה טובעת בתוך ארגז קרטון. אחר כך עלינו על המיטה שהיתה אי בודד וחיינו שם כמה ימים עד שהצילו אותנו. זה היה משחק מאד יפה ואחר כך נזכרתי בערגה בימים שביליתי באי הבודד במיטה שלנו, ובין המיטות זרם הים הגדול. כל החדר היה מלא בים. היה בחדר גם חלון נמוך שאפשר היה לשבת עליו ולהביט אל הים, אבל לרוב העדפנו להביט מהמרפסת, כי ממנה היה אפשר לראות את כל מפרץ חיפה מאופק עד אופק, וידענו את השמות של כל האניות.

אני חושבת שעדי היה די מאושר אם כי אינני יודעת באמת. אז חשבתי שהוא הילד האהוב, ורק אחרי הרבה שנים הבנתי שאף פעם הוא לא הרגיש אהוב, למרות שעדיין קשה לי לחשוב איך יכול היה להרגיש בדיוק כמוני.

עדי תמיד היה מחטט ושום מגירה לא היתה חסינה מהחיטוטים שלו. ותמיד הוא מצא דברים. את יודעת שלאמא היה קודם בעל אחר, הוא אמר לי . נזכרתי שפעם מצאתי אצל סבתא תמונות של אמא בשמלת חתונה, אבל החתן היה גזור, ורק היא היתה לבדה. חשבתי שאמא התגרשה מהבעל הראשון לפני שהיא נסעה ללמוד בפריס, אבל עדי אמר שהוא מצא גם מכתבים שהבעל כתב לה לצרפת. כנראה שהם התגרשו יותר מאוחר. לא ידענו הרבה דברים על החיים של אבא ואמא לפני שהם התחתנו, כי הם לא אהבו לספר, אבל עדי חיטט במגירות וככה הוא גילה את הכל.

אני רציתי לדעת אם גם לאבא היתה קודם אשה אחרת, שאולי היא האמא האמיתית שלי. אבל אף פעם לא גיליתי שום דבר, וגם עדי לא מצא שום דבר מעניין על אבא, חוץ מתמונות מאיזה טיול בנגב. קינאתי בעדי שלפחות הוא היה בטוח שאמא היא האמא האמיתית שלו, ואני אף פעם לא הייתי בטוחה. תמיד חשבתי שהיא אמא חורגת, והיא רוצה שאני אמות, והיא אמרה תמיד שאני משוגעת כמו כל המשפחה של אבא, וככה הבנתי שאני מהמשפחה של אבא, אבל לא מהמשפחה שלה. קראתי הרבה סיפורים על ילדים שחיפשו את ההורים האמיתיים שלהם ובסוף מצאו, אבל לא תמיד, ולא ידעתי איך מתחילים לחפש את האמא האמיתית שלך, שאולי היתה לך פעם ואולי לא ואולי היא כבר מתה או משהו נורא קרה לה, כי אחרת היא בטח היתה באה לחפש אותך או לראות אותך או לקחת אותך איתה למקום אחר. חשבתי שפעם תבוא האמא האמיתית שלי ותיקח אותי לגור איתה בבית מאד קטן ולא יהיה לנו הרבה כסף, אז נאכל בעיקר לחם ולבן ולפעמים בננות, ואף פעם לא נאכל גלידה או שוקולד, אבל האמא האמיתית שלי תאהב אותי באמת ותיתן לי הרבה נשיקות, ואהבה זה הדבר היקר ביותר בעולם.

הסיפורים שאהבתי במיוחד היו סינדרלה ושלגיה, כי יש שם אמהות חורגות רעות כמו אמא שלנו, ויש גם סוף טוב שמתחתנים עם נסיך וחיים באושר ועושר בארמון מלכים. את סינדרלה אהבתי אפילו יותר משלגיה, כי שלגיה קצת מפחיד מדי עם הרעל והמות והמכשפה המאד מפחידה. סינדרלה זה סיפור יפה מאד, עם אחיות טיפשות ומכוערות וצריך כל הזמן לנקות את הבית ולעשות כביסה ואוכל, אבל זה לא אכפת לי זה לא מפחיד אותי, ויש הרבה ציפורים וחיות, ואני מאד אוהבת ציפורים וחיות, יותר מאנשים. היה לי חתול מיצי שגנב בשר מהכלב של השכנים, כלב זאב גדול שנשך אותי פעם נשיכה עמוקה במתניים, כשניסיתי ללטף אותו. בבר מצוה של עדי מיצי הפך מגש של נקניקים ואכל את כולם ואני די צחקתי. כבר היינו ילדים גדולים וגרנו בבית על הכרמל עם הגינה, הלכנו בעצמנו לסרטים בקולנוע אורלי, והחלפתי ספרים ארוכים בספריה. לפעמים גמרתי אותם באותו יום והלכתי להחליף עוד ספר. את הסרט סינדרלה של וולט דיסני ראיתי הרבה פעמים, אבל הוא קצת איכזב אותי. אהבתי יותר לקרוא על סינדרלה בספרים, במיוחד בספרים עם ציורים. כבר קראתי ספרים ארוכים מאד בלי ציורים, אבל את סינדרלה עדיין אהבתי לראות מצוירת, וגם את האמא החורגת השמנה ושתי האחיות המכוערות. בגלל האחיות הרעות של סינדרלה שמחתי שיש לי אח ולא הצטערתי שאין לי אחות.

גם אצל סבתא עדי היה מחטט ומוצא מסמכים ותמונות, ואני רק חיטטתי במגירה של הכפתורים. היו בה כפתורים שסבתא גזרה מבגדים ישנים שכבר התקלקלו. היו בה כפתורים בכל הצבעים ואפילו שקופים מזכוכית וכאלה שחשבתי שהם עשויים מיהלומים. אף פעם לא ראיתי באמת יהלומים, כמובן, אבל קראתי עליהם בספרים. היה לי גם אוסף של אבנים ואהבתי במיוחד אבני קריסטל שגם הן נראו לי כמו יהלומים. חלמתי ללבוש שמלות ארוכות ומפוארות עם כפתורים יפהפיים כמו בסיפורים, והחלטתי שכשאהיה גדולה אלבש תמיד שמלות ארוכות עד הרצפה, ואגדל את השיער בלי להסתפר אף פעם, ואלך בשמלה ארוכה ומבריקה עם כפתורים נוצצים ושרשראות פנינים והשיער הארוך שלי יגלוש מאחור ויכסה את השמלה כמו גלימה. רציתי גם בעל יפה והמון ילדים, כמו שלגיה עם שבעת הגמדים. אהבתי מאד פיות עם מטה קסמים, את זו של סינדרלה וגם את זו הקטנה של פיטר פן. חלמתי הרבה על אבקת קסמים ועל לעוף למקום אחר שאיננו דומה לשום מקום שהיכרתי.

לפעמים עלינו ברגל למרכז הכרמל דרך ההר, ולפעמים הלכנו לכיפת הזהב. לפעמים הלכנו עם אבא לחוף הכרמל, וכשהיינו גדולים יותר הלכנו עם החברים לשפת הים ואספנו צדפים. הלכנו על הצדפים ברגליים יחפות כדי שיתקשה לנו העור ונוכל ללכת יחפים בלי להרגיש דבר. חלמנו להיות נועזים, כל יכולים, מכושפים. אבל רוב הזמן היינו חולים בכל מיני מחלות ובילינו הרבה במיטה. החיים שלנו לא היו דומים בשום דבר לחלומות.

פעם עדי שאל אותי אם אני זוכרת ששיחקנו קלפים עם סבתא במרפסת, בשמש, ואני לא הצלחתי לזכור זיכרונות יפים. בעיקר זכרתי מחלות ורופאים ואמא חורגת מתעללת. הייתי בטוחה שהיא אמא חורגת, כי אם היא היתה אמא אמיתית היא היתה אוהבת אותי וקונה לי שמלות יפות. חשבתי שעדי הוא נסיך כי יש לו אמא אמיתית שאוהבת אותו, אבל גם לעדי לא היו זיכרונות טובים במיוחד. אבל את זה הבנתי רק אחרי הרבה מאד שנים.

היו לעדי הרבה חברים: יונתן, שנהיה אחר כך שחקן מפורסם, ושמוליק החמוד עם פני הילד, ואנדריי שבא מטרנסילבניה ודיבר במבטא הונגרי כבד, וסיפר תמיד סיפורים מאד מצחיקים. הם דיברו במרפסת או בחדר של עדי, שהיה מחציתו השנייה של החדר שלי שההורים חצו לשניים כשמלאו לנו שתים עשרה, כדי שיהיה חדר נפרד לכל אחד מאיתנו, ואני קראתי ספרים במיטה והקשבתי להם מדברים דרך הקיר, ולפעמים צחקתי בשקט, כשאנדריי במבטא ההונגרי שלו סיפר דברים מצחיקים במיוחד. תמיד היו לעדי הרבה חברים, ואני בעיקר קראתי ספרים שהחלפתי בספרייה או קניתי, ספרים גדולים שהשתדלתי לקרוא בבת אחת מהתחלה עד הסוף. שנאתי להפסיק ספרים באמצע ושנאתי לקרוא לאט, כפי שאני קוראת היום.
נדמה לי שמגיל צעיר היה ברור שעדי יהיה זה עם החברים, זה שהוא חלק מכולם, זה שאהוב ומוקף אנשים, ואני אהיה זו שבחדר לבד עם הספרים והחתול או הכלב, מדברת עם החתול והיונים שמקננות בחלון. או אולי זה לא היה כל כך ברור. עכשיו כבר קשה לי לזכור.