יום שבת, 28 ביוני 2014

רק בריאות



ספרו החביב ביותר של משה כהן-גיל "הישראלים שביקשו לרפא את העולם", על ארבעה מהבולטים שבמרפאים האלטרנטיביים בישראל, עורר בי להפתעתי פרץ אדיר של נוסטלגיה. במיוחד סיפוריהם של משה פלדנקרייז ומרדכי נצח. עד לקריאת הספר לא ידעתי כלל שפלדנקרייז היה בעצם מהנדס ופיזיקאי, ועבד עם הזוג אירן קירי, בתם של מארי ופייר קירי, ובעלה פרדריק ז'וליו. גם הזוג ז'וליו-קירי זכו בפרס נובל על ייצורם של יסודות רדיואקטיביים חדשים. זהו רק פרט אחד, אולי לא החשוב ביותר, במסכת חייו הסוערים, שהצית את דימיוני. ישנם הרבה דברים אחרים, למשל שבשנות העשרים אימן את לוחמי ההגנה להילחם באויב ללא נשק בעזרת אמנויות הלחימה היפניות. אני, כמו כל מי שגדל בישראל בשנות החמישים והששים, היכרתי את דמותו של פלדנקרייז מיומני הקולנוע ומצילומי העיתונות, כמי שלימד את בן-גוריון לעמוד על הראש. מראם של בן-גוריון ופלדנקרייז עומדים על הראש היה בוודאי אחת התמונות המפורסמות מאותם ימים, והקריקטוריסט זאב המשיך לצייר את בן- גוריון עומד על ראשו, לבוש בגד ים שחור, וזו דמותו של בן-גוריון בקריקטורות שזכורה לי ביותר. אינני יודעת אם היתה זו השפעתו של פלדנקרייז שגרמה לאבי לעמוד על ראשו על שפת הים. הוא היה מסוגל לעמוד על ראשו זמן רב, וזכור לי ששמו של פלדנקרייז הוזכר רבות בביתנו, אבל מעולם לא עלה בדעתי לשאול את אבי ממי למד לעמוד על ראשו ומתי החל בכך, ועכשיו כבר אין את מי לשאול. לימים כשהתחלתי לעסוק ביוגה, הבנתי שעמידה על הראש היא אחד התרגילים החשובים ביותר ביוגה. אבל ספרו של משה כהן-גיל איננו מזכיר את תורת היוגה, שחדרה לארץ מאוחר יותר, בשנות השבעים, יחד עם הערצת היוגה מהרישי ושירי החיפושיות, או להיפך. אולי אין זה פלא שמי שהביאו לישראל לראשונה את אמנויות הגוף המזרחיות היו עולי גרמניה: התרבות הגרמנית גילתה עניין עמוק בתרבויות המזרחיות בגלל האמונה הגזענית במוצאם הארי של הגרמנים, שגרם להם להתעניין בתרבויות מונגוליה והודו, וכך, זמן רב לפני שהביטלס נסעו ליוגה מהרישי ובשורת העידן החדש החלה להתפשט בעולם, הגיעה לישראל הבשורה האסיאתית דרך גרמניה.
ספרו של משה כהן-גיל ממעט לעסוק בהשפעות תרבותיות ומתמקד באישיותם ובתולדות חייהם של ארבעת האישים שהוא מתאר, שכולם הפכו למרפאים במישרה מלאה רק בשנות החמישים לחייהם, והיו אנשים פדנטים מאד, פנאטיים מאד וקשים לבריות. את ביתו של מרדכי נצח במשמר-השבעה עם השם נצח צבוע לבן באותיות ענקיות על גג הרעפים האדום של הבית אני זוכרת מילדותי, וזכור לי שתהיתי על השלט ושאלתי את הוריי על דיירי הבית, ואז שמעתי על טבעונות, שעדיין היתה זרה למשפחתי. שנים אחר כך חדל גם אבי לאכול בשר אבל אכל מדי יום דגים שאמי נאלצה להכין תמיד בדרך השמרנית שאהב. כאשר ניסתה לגוון את המתכונים והכינה דגים חריפים בנוסח מרוקאי וכיו"ב, סירב לאכול. אבי קיוה לנצח את החולי ולהאריך ימים, אבל בסופו של דבר, כשמלאו לו שבעים שנה נהרג אבי בתאונה, ובכך כמעט והגשים את הפתגם הרוסי שמי שאיננו מעשן ואיננו שותה מת בריא. רק כמעט – בניתוח שלאחר המות נתגלה שעבר התקף לב שלא ידענו עליו כלל. נראה שהעמידה על ראשו ואכילתו הסגפנית של אבי חיזקו בעיקר את כוח הסבל הידוע שלו, שלא פעם הדהים אותנו. מתי וכיצד עבר את התקף הלב שהתגלה רק לאחר מותו איננו יודעים, משום שבאורח האופייני לו לא התלונן מעולם על כאבים או מצוקה נשימתית. הוא חי ומת כשהוא עומד על רגליו, ונדמה לי שזה הדבר העיקרי המשותף למטפלים השונים – לאו דוקא הצלחת האבחונים והטיפולים, אלא הגברת היכולת לשאת את החיים וכאביהם, שללא ספק יש לה ערך טיפולי. בכל אופן בביתי הירבו לדבר על הד"ר נצח, שחשב שיחיה לנצח, כך אמרה אמי לא בלי שמחה לאיד, אך סירב לקבל טיפול לסרטן ומת בשנת 1969, בהיותו בן 67 שנים בלבד. אמי שסלדה כל ימיה מכל דבר בריא, טבעוני או ספורטיבי, עדיין חיה, אמנם בכסא גלגלים אבל בצלילות דעת. גם היא, למרות שנעזרה תמיד ברופאים והקפידה לבלוע תרופות, העדיפה לרפא את עצמה בעזרת בקבוקי וודקה וסליבוביץ', שתמיד הוכיחו את עצמם כטובה בתרופות. אבל את שיטות הריפוי העצמי שלה שמרה בסתר ומעולם לא עשתה להן שם.
כל משפחתי, וגם אנכי, שומרת מסורת שכמותי, כמובן בכלל זה, סבלה מדלקת פרקים כרונית שהתפרצה מדי פעם בהתקפי כאבים עזים. כשחוליות הגב של אמי גרמו לה כאבי תופת וכמעט שיתוק, לקח אותה אבי לבייגלמאכר בחדרה, שטיפל באנשים במסאז'ים וכוסות רוח. אמי היתה שבה כשגבה מכוסה בסימני כוסות הרוח, אבל טיפוליו של הבייגלמאכר השיבו אותה לאיתנה. לולא התעקשותו של אבי אינני מאמינה שהיתה מגיעה אל הבייגלמאכר. גם אחי זכה לטיפוליו וסיפר נפלאות על גסות רוחו העסיסית. אני פחדתי ללכת אליו ובסופו של דבר נשלחתי לאוסתיאופתית ידועה שעזרה לי מאד וגם אמרה שעמוד שדרתי עקום ותפוס כי אני הולכת כפופה מדי ועלי להרים את ראשי ולהזדקף. הבנתי מה היא אומרת ופרצתי בבכי. בית הוריי לא היה מקום שילדים יכולים להלך בו זקוף.
מאז עברו שנים רבות. למדתי לטפל בעצמי בעזרת תרגילי יוגה ותרופות סבתא שלמדתי ואספתי בשקדנות, לגמתי אינספור כוסות תה עם ברנדי ודבש, אבל נזקקתי הרבה פעמים לאנטיביוטיקה מהרופא כדי להתמודד עם דלקות הגרון החוזרות. לא הקפדתי ללכת זקוף, כי למדתי מניסיוני שכיפוף הגב בצורה נכונה יכול להגן על עמוד השדרה שלי יותר מהליכה זקופה. אני קוראת לזה הלקח היהודי שלי, ללמוד לזקוף את הרוח, אבל לכופף את הגב. אני מוכנה לקבל עצות מכולם, אבל ממעטת בהליכה לרופאים וגם למרפאים למיניהם ומסרבת לבדיקות וחיטוטים בגופי. כשכואב לי הראש אינני בולעת כדורים אלא שוכבת לישון. לרוב די בכך לפתור את הבעיה. אני תורמת את העצה הזאת לכל המעוניין בחינם: תישנו הרבה, זו התרופה הטובה ביותר. ותלכו הרבה ברגל, ותהיו שמחים, כי הצער ושברון-הלב הם גורמי המחלות הגדולים ביותר. כדי להימנע מהם צריך כמובן הרבה מזל וחסדי שמיים, ולכן הטובה והמועילה שבפרקטיקות הרפואיות היא לבקש רחמים ולהתפלל.      

משה כהן-גיל, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, פלדנקרייז, פאולה, נצח, הופה, הוצאת כתר

יום רביעי, 25 ביוני 2014

הגלידה האחרונה



ביום הולדתי שחל בשבוע שעבר הבאתי לאחי את הגלידה האחרונה, שכמובן לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה. הרבה זמן תיכננתי את יום ההולדת הזה. תחילה חשבתי שאזמין אותו לארוחת בוקר חגיגית במלון דן כרמל, אבל בשבועות שלפני  יום ההולדת שלי מצבו הלך והחמיר והוא חדל לצאת מן הבית, אפילו בכסא הגלגלים. חשבתי שאולי נאכל ארוחה חגיגית בביתו, אבל כשקרב יום ההולדת שלי הוא כבר התקשה לבלוע, ולכן הבאתי גלידה, שעדיין היה לו קל לאכול. כששאלו אותו אם הוא רוצה לאכול מהגלידה הוא הינהן והמטפל האכיל אותו. נדמה לי שהוא נהנה לאכול את הגלידה כי הוא אכל את כל המנה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו אוכל. כשבאתי השבוע אמרו לי שכבר איננו אוכל כי מסוכן לו מדי לאכול, והוא רק מקבל נוזלים בעירוי. אחי כבר לא ישב בכורסה אלא רק שכב במיטה גדולה שהביאו הביתה בנוסף למיטה שבה הוא ישן, כדי שיוכל לבלות את ימיו בסלון. רוב הזמן הוא ישן, וכשמניחים לו לישון הוא נראה שליו.
תמיד הוא דאג שגם אני אוכל. הוא אהב לאכול ואהב לבשל ואהב לארח ולהאכיל את כולם. כשעוד היה מסוגל לשבת לשולחן ולאכול בכוחות עצמו, תמיד ביקש שגם אני אוכל איתו. גם אחר כך, כשרק ישב בכורסה והגישו לו פרי, הציע גם לי לטעום ממנו. אבל כשהוא אכל את הגלידה ביום ההולדת שלי  הוא אכל לבדו. כולנו רק בהינו בו בשתיקה. כשנפרדתי לשלום אמרתי לבתו הגדולה שמותר גם להם לאכול מהגלידה והיא חייכה. אחר כך נסעתי הביתה ולא ידעתי שכשאבוא שוב אחי כבר לא יוכל לאכול דבר, לבד ממעט נוזלים שמערים לפיו כדי לבלוע את הכדורים. רציתי לומר לו שלום אבל הוא רק ישן, וכשפקח לרגע את העיניים, מיהר לעצום אותן שוב.
נזכרתי בכלבה שלי שחדלה לאכול בשבועיים האחרונים לחייה ורק המשיכה לשתות, אבל ביומיים האחרונים חדלה גם לשתות. לא ידעתי שיש לה סרטן בריאות אבל הבנתי שהיא גוססת. כשהבאתי אותה לבית החולים היא כבר לא יכלה לנשום. מכרה אוהבת כלבים אמרה לי כשכלב כבר מפסיק לאכול, ולא סיימה את המשפט. הרופא בבית החולים לחיות אמר לי את לא נשמעת מופתעת ואמרתי לו שכבר הבנתי בלי לדעת בדיוק מה קורה שהמצב נואש. כל החיים אחי אהב מאד לאכול. לאכול זה לחיות. מי שחדל לאכול ימיו ספורים.
כבר הרבה זמן אני מבינה שכבר לא יקרה לנו נס. אני מאד מפחדת ממה שיבוא. עוד כשאחי התקשר לספר לי שאיבחנו לו גידול סרטני במוח הרגשתי כאילו הוא מזמין אותי ללוויה שלו, אבל אז השתדלתי להדחיק את המחשבה ולקוות שאולי יקרה נס, ושאולי לפחות נדחה את הקץ. עכשיו אני מבינה שהסוף קרוב וכבר אי אפשר לדחות אותו הרבה. גיסתי אמרה שלולא בנו הגדול של אחי שמסיים לימודי רפואה היה בבית וטיפל בו, הוא כבר לא היה איתנו. בנו לומד לבחינות ומדי פעם ניגש לטפל בעירוי או להפוך את אחי על הצד, שלא ישכב באותה תנוחה. אחי לא מתנגד אבל אני מרגישה כל הזמן שהוא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט. לפעמים הוא נאנח. לפעמים התנועות מכאיבות לו. לפני שהלכתי התעורר והזדקף מעט והביט בטלויזיה. הניחו על אפו את משקפי הפרופסור העגולים והאדומים שלו. כשהתבוננתי בו פעם אחרונה מהדלת לפני שיצאתי הוא נראה לי לרגע כמעט כרגיל, כאילו ישב לצפות בטלויזיה, אבל כבר ידעתי שבמהרה הוא שוב יירדם. כל ילדיו יושבים סביבו ואני שמחה שהוא בבית ולא בבית החולים, ואני כבר לא יודעת מה לבקש מאלהים. כל הזמן ביקשתי שיקרה לנו נס, ועכשיו אני מרגישה טפשי לבקש שיקרה לנו נס, אפילו מאלהים, ואני מרגישה פחד גדול. המחשבה שאצטרך ללכת ללוויה של אחי היא מחשבה שמעוררת בי חלחלה. המחשבה שאחי ימות ויקברו אותו באדמה מעוררת בי אימה אין-קץ. אני חושבת על סיפורים שבהם אנשים השאירו בבית אנשים מתים ובזקו עליהם בושם ואיפרו אותם ושמרו עליהם. פעם סיפורים כאלה עוררו בי חלחלה ותיעוב, ועכשיו זה כבר לא נראה לי כל כך מטורף, להשאיר את אחי במיטתו ולשבת על ידו בשקט ולחכות למשיח שיבוא ולתחיית המתים. אני כועסת על עצמי שיש לי כאלה מחשבות, רוב הזמן אני מנסה להניס אותן במחשבות אחרות, אבל היום חשבתי שאולי יש מחשבות כאלה לעוד אנשים. הרי מול המות כולנו קטנים מאד ולא מקוריים.

יום ראשון, 22 ביוני 2014

אס אס זיגי וחברים



אתמול הסתכלתי בבלוג שלי וראיתי שבלילה שבין ששי לשבת שוב הקטינו את התגית "מכס ברוד" בענן התגיות שלי. אם אני אפרסם עוד פוסטים על מכס ברוד היא כנראה תגדל שוב, ובעוד כמה זמן, כמה ימים או כמה שבועות או חודשים יקטינו אותה שוב. קודם היו מקטינים לי כל הזמן את התגיות "גרמניה" ו"נאצים", אבל כבר די הרבה זמן, אולי שנה ואולי פחות או יותר, אני לא טובה בתחושות זמן, מקטינים לי את התגית "מכס ברוד", שיש בה הרבה מאמרים שנוגעים לחייו של מכס ברוד ולעזבונו של מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, וגם חומרים שמצאתי בנוגע לעיזבון, למשל בעיזבון ידידו הטוב של מכס ברוד המשורר ש. שלום בארכיון "גנזים", ולמשפט שהתקיים בתביעתן של בנות המאהבת של מכס ברוד לקבל לרשותן את העיזבון ולמכור אותו בכסף רב לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, תביעה שבנות המאהבת וגם הגרמנים הפסידו בה לטובת הספרייה הלאומית בירושלים, כי בית המשפט פסק שצריך לקיים את צוואתו של מכס ברוד ולהעביר את עזבונו ובכלל זה כתבי קפקא שבעיזבון כלשון הצוואה לספרייה בירושלים. ארכיון הספרות הגרמני דרש לקבל את העיזבון ובפרט את כתבי קפקא הכלולים בו בטענה שהיהודים לא יודעים לטפל בכתבי יד בגרמנית כמו הגרמנים, שאחרי שהכניסו את קפקא וברוד לרשימת "הסופרים המזיקים והלא-רצויים" של לשכת הכתבים של הרייך השלישי ושרפו את ספריהם במדורות הספרים הנאציות, ואחר כך גם רצחו את רוב קרוביהם של קפקא וברוד, נהיו ממש מומחים לספרות שלהם ורואים את עצמם כיורשיהם החוקיים,
זה די הגיוני שמי שמעסיק טכנאי מחשבים לפרוץ לבלוג שלי ולהקטין את התגיות "גרמניה" ו"נאצים" יחליט לשנות כיוון ולהעסיק את הטכנאי בהקטנת התגית "מכס ברוד". כמו הרבה דברים שבהתחלה מכעיסים, ככל שזה קורה שוב ושוב זה הופך למשהו קצת מגוחך, בן אדם יושב לילה שלם ועמל להקטין לי תגית בבלוג בתקוה שפחות אנשים יקראו את המאמרים שלי בנושאים מביכים לגרמניה, ובכל לילה כמו באגדות בין שעת חצות לשעה אחת, גרמני אחד עצוב, לפני שהוא שוכב לישון, נכנס לי לבלוג לראות אם פירסמתי משהו חדש שאולי מביך לגרמניה, כי אי אפשר לקבל עידכונים על פוסטים חדשים שלי במייל כי את זה כבר קלקלו לי מזמן, כשעוד היו מקטינים לי את התגיות "נאצים" ו"גרמניה" ולפני שהתחילו להקטין לי את התגית "מכס ברוד", אז אי אפשר לקבל עידכונים במייל על פוסטים חדשים וחייבים להיכנס לי לבלוג כדי לראות מה פירסמתי, וככה בכל לילה בין חצות לשעה אחת הכניסה הבודדה והעצובה מגרמניה, שאחריה אני מכבה את המחשב וחושבת אם אני צריכה כבר לאחל לאיש העצוב מגרמניה לילה טוב או שאולי עוד לילה ארוך לפניו ואני כבר אראה את התוצאות בבוקר או בערב הבא. בהתחלה זה היה מרגיז ועם הזמן זה נהיה קצת מגוחך, מה שגרם לבתי להיזכר באנליזת האסלות של סלבוי ז'יז'ק ובנטייה הגרמנית להתעסק ב, לא נעים להגיד במה, ובכמה תיזות על האופי האנאלי של העם הגרמני והשפעתו על רצח היהודים בידי הגרמנים, וזה גורם לי לחשוב על העניין שאפילו קצת מביך אותי לפעמים, שהעיסוק בנאצים – לא העיסוק בגורלם של קרבנות הנאצים, שהוא תמיד מאד מאד קשה ועצוב, אלא העיסוק בנאצים עצמם, ובהוויה הנאצית בגרמניה, יש לו, לא נעים להודות בכך, צד מצחיק. גם אחי שעכשיו כל כך חולה, אחרי שהוא כתב את הדוקטורט על היחס לצוענים בגרמניה במלחמת העולם השנייה ולאחריה, רצה לעסוק בשמאל החדש, בכלל אחי רצה הרבה זמן לחקור את המרקסיזם והקומוניזם, בגלל ההיסטוריה המשפחתית של אבי, שהיה חבר באיגוד הקומוניסטים העבריים. בכל אופן אחי התחיל לאסוף חומר על השמאל החדש ומת משיעמום מכל החצץ המרקסיסטי שנשפך עליו, ואז הוא החליט לחזור לעסוק בנאצים, כי נאצים, כמו שהוא הסביר לי, הנאצים הם לפחות מצחיקים. כמובן שזה מאד לא יפה לצחוק מנאצים, כי הם רצחו כל כך הרבה מיליונים של אנשים וזה כמובן ממש לא מצחיק, אבל בכל זאת קשה מאד להתעסק בנאצים הרבה זמן בלי לגחך ואפילו לצחוק בקול רם.
קחו למשל את אס-אס זיגי מדורטמונד, שנבחר לכהן במועצת העיר. הוא לא הנאצי הראשון שנכנס למועצת העיר דורטמונד. יש שם כבר נציג למפלגה הנאצית המצליחה NPD. כמה פעילים של מפלגת ה-NPD התגלו כמי שסייעו  למחתרת הנאציונלסוציאליסטית שרצחה במשך שנים מהגרים תורכים וחבריה נתפסו לגמרי במקרה אחרי ששדדו בנק, ורק בדיעבד התגלתה זהותם כרוצחים בדם קר של עשרה אנשים, רובם מהגרים מתורכיה. חשבתי שאולי הגילוי הזה, על הקשר של מפלגת ה-NPD למחתרת הנאציונל סוציאליסטית הרצחנית, יגרום לכך שיוציאו את המפלגה הנאצית המצליחה הזאת מחוץ לחוק, אבל לפחות בינתיים זה לא קרה. עכשיו מצטרף לבלוק הנאצי במועצה גם אס-אס זיגי, שבאמת קוראים לו זיגפריד בורכרט – במשפחות נאציות אהבו להעניק לילדים את השם זיגפריד, שזה השם של הגיבור האגדי הגרמני שהרג את  הדרקון, שעל סיפורו כתב וגנר את מחרוזת האופרות "טבעת הניבלונגים". חוץ מזה השם זיגפריד וכינוי החיבה שלו זיגי אהובים בגרמניה כי הם מאד דומים למלה הגרמנית Sieg שפירושה ניצחון. נציג ה-NPD ביקש שיושיבו אותם יחד, אבל ראש המועצה התעקש להפריד ביניהם. הוא מעדיף להתעסק עם כל נאצי בנפרד.
לאס אס זיגי – כמו שהוא מציין בצדק זה לא שם שהוא בחר לעצמו אלא כינוי שהדביקו לו אחרים, היתה מפלגה שקיומה נאסר בשנות התשעים בגלל פעילות נאצית ועכשיו הוא נבחר למועצת העיר דורטמונד בראש מפלגה שנקראת Die Rechte, שבגרמנית זה "הימניים" אבל גם "הצודקים", או אם תרצו "הצדיקים". כשאוסרים על מפלגה נאצית לפעול היא מיד קמה בשם אחר, כי קשה מאד לאסור על פעילות מפלגה שיש לה תמיכה מוצקה בציבור, גם בגלוי ועוד יותר בחשאי. בכל אופן אס אס זיגי נבחר למועצת העיר דורטמונד ולמסיבה הפתוחה שהתקיימה לכבוד הבחירות הוא הגיע יחד עם פעיליו, חלקם גלוחי ראש, שצעקו "גרמניה לגרמנים, זרים החוצה", וכולם רצו להיכנס למסיבה בבניין המועצה, אבל חברי פרלמנט מהשמאל חסמו את דרכם בשרשרת אנושית, ואז החברים של אס אס זיגי הכניסו אגרוף בפרצוף לחברת מועצה ירוקה אחת וזרקו בקבוק בראש לחבר מועצה אחר ממפלגת הפיראטים. היתה הרבה ביקורת על המשטרה שלא איבטחה את האירוע מראש למרות שהיה ברור שהחברים של אס אס זיגי יגיעו, ובעקבות הביקורת המשטרה הבטיחה לשמור על הסדר הציבורי ואסרה על "פעילים קיצוניים מן הימין ומן השמאל" להגיע לבניין המועצה. מפקד המשטרה גם היתרה בשמאל לא לחסום את כניסתו של אס אס זיגי לבניין המועצה, כי הוא נבחר כחוק, ואם יהיה צורך השוטרים יבטיחו את כניסתו לבניין המועצה בביטחה. אולי המשטרה תצטרך בסוף להכניס את המתנגדים לנאצים לכלא ולהכניס את הנאצים עצמם עם הגנה משטרתית לישיבות המועצה. ככה זה בגרמניה, וזה באמת לא אמור להצחיק, זה אמור לזעזע, ובכל זאת זה הצחיק אותי. הצחיק אותי אס אס זיגי עם כל הקעקועים שלו ופמליית גלוחי הראש שלו צועדים לבניין המועצה ומרביצים מכות רצח לאנשי השמאל  שעושים הצגה של התנגדות לנאצים, אבל לא נלחמים באמת להוציא את הנאצים מחוץ לחוק. אולי זה הצחיק אותי בגלל הניגוד בין גרמניה האמיתית לבין גרמניה כפי שהיא מנסה לצייר את עצמה. אולי זה הצחיק אותי בגלל שכשהחברים של זיגי מרביצים מכות רצח יושבים אנשים ומקטינים לי את התגית של מכס ברוד בבלוג, כדי שאולי פחות אנשים יקראו פוסטים שעלולים להביך את גרמניה, או להפריע לכוונות שלה לגזול מישראל כתבים של סופרים שגרמניה שרפה ואת יורשיהם החוקיים רצחה ורוצה לרצוח וגם לרשת. בעצם שום דבר מזה לא באמת מצחיק. כל זה נורא ואיום אבל בכל זאת מאד צחקתי. ככה זה יהודים, כשהם לא יכולים לשנות את המציאות, הם מנסים לפחות לצחוק ממנה, במיוחד כשהיא באמת באמת נוראה.

יום שישי, 20 ביוני 2014

עבודה זה בשביל להרוויח כסף? / סיפור



עבודה זה בשביל להרויח כסף, אומרת נירה בשקט, כדרכה, אבל לא בלי עקשנות.
חנה מתקוממת. אבל אולי תמצאי משהו שגם תאהבי לעשות, שתהיי יותר מאושרת. נירה שותקת.
נירה וחנה חברות עוד מבית הספר. הן גדלו ליד הים, היו מטיילות שעות יחפות על החול, משוטטות בדיונות. נירה הרבתה לברוח מבית הספר, במיוחד משעורי ספרות ותנ"ך. איש לא מחה בעדה. המורים לא הכירו אותה כלל, כל כך שקטה היתה. את חנה הכירו כולם. היא דיברה עם כולם ועל הכל, דיברה ודיברה, וספרות ותנ"ך היו המקצועות האהובים עליה, מה שהפך אותה לעוף מוזר במגמה הריאלית. התלמידים המצטיינים במתמטיקה ופיסיקה תמיד לעגו לה.
מה שנירה וחנה הכי אהבו זה שיעורי אמנות, אבל נירה היתה רצינית יותר בלימודי האמנות שלה. היא חשבה ללמוד אמנות כמקצוע. אפילו כשנרשמה בסופו של דבר ללימודי כימיה, התכוונה בעצם ללמוד לשקם ציורים עתיקים. אצל המורה לאמנות למדו על ליאונרדו ומיכלאנג'לו, ג'ורג'ונה ובליני וטיציאן. נירה חלמה לשקם ציורים מהרנסאנס, וחנה חלמה לנסוע לאיטליה ולהינשא לצייר איטלקי או לזמר איטלקי או לסתם איטלקי. איטליה היתה מחוז החלומות שלהן, אבל נירה חלמה לעבוד וללמוד שם וחנה חלמה לחיות שם. רוב החלומות של חנה היו כרוכים באהבה. חנה דיברה תמיד על הבעלים והילדים הרבים שיהיו לה. נירה אף פעם לא דיברה על אהבה או על נישואים או על ילדים, רק על אמנות ועל התכניות שלה ללמוד ציור ולשקם ציורים עתיקים.
בסופו של דבר נירה למדה כימיה וחנה למדה היסטוריה, ואפילו כתבה את עבודת הגמר שלה על מלחמות התורכים, אבל מעולם לא אהבה לקרוא ספרי היסטוריה. היא קנתה כמובן ספרי היסטוריה, היו לה בבית מדפים רבים של ספרי היסטוריה. אבל היא לא קראה ספרי היסטוריה, במיוחד לא כאלה שעסקו במלחמות. תמיד העדיפה לקרוא סיפורים, סיפורים על אנשים, לא סיפורים על מלחמות. גם נירה העדיפה לקרוא סיפורים, אבל איש לא התפלא על כך, כי ספרי כימיה אינם נחשבים לחומר קריאה פופולרי כמו ספרי היסטוריה, במיוחד ספרים על מלחמת העולם השנייה עם דיוקנאות של היטלר על כריכותיהם, שהם תמיד רבי מכר. אותם חנה שנאה במיוחד לקרוא ולא קראה מעולם. גם נירה לא קראה אותם כמובן. היא העדיפה לקרוא את נבוקוב, שהכתיבה שלו היתה לדעתה צלולה במיוחד. בניגוד לחנה, שרבים סנטו בה על כך שלא קראה שום ספר על מלחמת העולם השנייה ושום ביוגרפיה של אדולף היטלר, איש לא התפלא שנירה העדיפה לקרוא את נבוקוב מאשר לקרוא ספרי כימיה ואיש לא גינה אותה.
לכן חנה מעדיפה לדבר על הספרים שהיא קוראת עם נירה, למרות שהטעם שלהן בקריאה שונה במקצת, וחנה מעולם לא קראה את נבוקוב וגם קצת פחדה לקרוא אותו, אולי ללא הצדקה, אבל הן היו רגילות לדבר זו עם זו על הספרים שהן קוראות מאז שהכירו בבית הספר, לפני ארבעים וחמש שנה. חנה קראה אז את מלחמה ושלום ואת בית בודנברוק, כי אהבה אז ספרים ארוכים עם הרבה דמויות וסיפורי חיים שלמים, והיא הזדהתה מאד עם נטשה ועם טוני, שנמנע מהן להינשא לאהבתן הראשונה, כי עדיין האמינה שהאהבה היא הכל בחיים. מה נירה חשבה על אהבה ונישואים קשה היה לדעת, כי היא דיברה מעט ועל הנושאים האלה בכלל לא דיברה.
חנה נישאה ראשונה ולא היתה בכך כמובן שום הפתעה, למרות שכולם אמרו כמה זה מפתיע שנישאה כל כך צעירה וילדה כל כך צעירה, בת ועוד בת. נירה נישאה כמה שנים אחריה וילדה בת יחידה. חנה גם התגרשה ראשונה ביום הולדתה השלושים וכמה שנים אחר כך גם נירה התגרשה. אבל חנה התגרשה במהומה גדולה ובשורה של משפטי גירושין מכוערים ונירה התגרשה מאד בשקט, בלי שאף אחד ידע, ולכן כשבעלה לשעבר נהרג זמן קצר אחר כך בתאונה, חשבו כולם שהיא בעצם אלמנה.
נירה דיברה על בעלה המת מאד בשקט ואמרה שכאשר נהרג הרגישה כלפיו רק דאגה. חנה חשבה שנירה עדיין אהבה את בעלה והתקשתה להבין את האהבה הזאת. היא עצמה שנאה את בעלה לשעבר כל כך שתמיד ייחלה לכך שייהרג בתאונה, מה שדוקא לא קרה. אחרי שבעלה לשעבר, שכולם חשבו שעדיין היתה נשואה לו, נהרג בתאונה, נסעו נירה ובתה לכמה שנים לאיטליה, כי בתה אמרה שאם הן תסענה לאיטליה היא תחשוב כל הזמן שאביה רק נמצא רחוק ולא מת, והן באמת נסעו לאיטליה, אבל נירה לא למדה שם לשקם תמונות עתיקות וגם לא למדה שם ציור, למרות שחנה חשבה שבדיוק לשם כך נירה נסעה. כשנירה חזרה היא סיפרה לחנה הרבה על ביקורים בגלריות ובמוזיאונים וגם בחופי ים מרהיבים, כי למרות שהתגוררו כבר שנים רבות רחוק מן הים עדיין היתה להן הכמיהה הזו לחוף ימים, הכמיהה הנצחית לחוף ימים של מי שגדלו על חוף ים, אבל לתדהמתה של חנה, נירה מצאה לה עבודה במעבדה לכימיה, וחנה ששאלה אותה שוב ושוב, לא היתה מסוגלת להרפות מכך, מדוע איננה מגשימה כעת את חלומותיה ולומדת אמנות, נענתה במבטה העייף של נירה. עבודה זה בשביל להרויח כסף ולא בשביל להיות מאושרים, אמרה נירה. וחנה התקוממה.
אבל גם חנה שנאה את עבודתה בארכיון, את הקוראים הטרדנים שביקשו תמיד שתקרא ותתרגם להם כתבי יד בגרמנית ואת המנהלת שתמיד נכנסה לחדרה בחשאי והתבוננה בה מאחורי גבה. לפעמים כשחזרה מן העבודה הביתה רצתה להרוג מישהו מרוב זעם, וכדי לשכך את זעמה רצה מתחנת האוטובוס הביתה מהר כל כך שבבואה הביתה כמעט התעלפה. חנה לא רצתה לעבוד רק בשביל להרוויח כסף וגם לא ממש הרוויחה כסף, כי משכורתה היתה זעומה. נירה הרוויחה משכורת נאה ומדי פעם יצאה לחופשה ונסעה לאיטליה. חנה, לבד מן הנסיעה שנסעה לאיטליה עם הוריה בעודה נערה, מעולם לא נסעה שנית לאיטליה. היא נסעה כמה פעמים להונגריה כדי לכתוב על מלחמות התורכים, אבל היא ממש שנאה את הונגריה. רוב הזמן היא קראה את צ'כוב ואת ברכט ואת בוהומיל הראבאל. היא קראה בגרמנית או בעברית כי רוסית וצ'כית היא לא ידעה.
בארכיון היה לחנה עם מי לדבר על אהבה. עבדה שם גם יעל, שגם היא גרושה. שלא כמו חנה היא רזה ומטופחת ויפה, ורוצה מאד להינשא מחדש. מדי פעם היא מתאהבת בגבר, ומספרת על כך לחנה. לרוב היא מתאכזבת מאהובה. חנה כבר לא מדברת על אהבה. כבר איננה מאמינה באהבה. כבר איננה רוצה להתאהב ולהינשא מחדש. יעל איננה יודעת שפעם האהבה היתה כל עולמה של חנה. היא חושבת שחנה היא כמו נזירה ושגברים בכלל אינם מעניינים אותה. חנה מספרת רק על הדברים הנוראים שעשה לה בעלה. עדיין היא חולמת בסתר שייהרג בתאונה. יעל מספרת לחנה על הגברים שהיא אוהבת ועל הגברים שאוהבים אותה. בדרך כלל חנה מזדעזעת, כי יעל מתאהבת בגברים צעירים ממנה בהרבה ולפעמים גם בגברים נשואים. יעל יודעת שחנה מזדעזעת מסיפוריה על גברים, אבל בכל זאת היא מספרת הכל לחנה, אולי מפני שבכל זאת הן אחיות לצרה. לפעמים יעל אומרת משהו שממנו חנה מבינה שיעל חושבת אותה לאשה מאד מחמירה ומאד צנועה, אבל חנה איננה ביישנית או צנועה, היא רק מיואשת מאד מן הגברים ומן האהבה. רק פעם אחת חנה היא זו שמזעזעת את יעל, כשהיא אומרת ליעל שהיתה שמחה להינשא לעמיתן לעבודה, לו היה פנוי. קצת מוזר היה לחנה שיעל כל כך הזדעזעה מהדברים שאמרה. הרי אמרה בפירוש, אילו היה פנוי. יעל אמרה שהעמית הזה הוא טוב לב מדי, והיא עצמה אוהבת רק גברים רעים, אבל חנה ידעה שהאמירה הזאת היא לא אמיתית ולא נכונה.
יעל קוראת את "אדם הראשון" של אלבר קאמי וחוזרת וקוראת את כל הספרים של אלבר קאמי והיא אומרת לחנה שהיא חייבת לקרוא את אלבר קאמי. חנה מפחדת לקרוא את אלבר קאמי כי פעם קראה את "הזר" וכמו המספר נתקפה בחילה והקיאה. גם את הסיפור של סארטר "בחילה" חנה קראה והקיאה. גם את "מושבת העונשין" של קפקא חנה קראה והקיאה, אבל המשיכה בכל זאת לקרוא את קפקא. לקרוא את קאמי היא עדיין פחדה.
נירה חושבת שחנה מגזימה בחרדתה מגברים. פעם ביקרה נירה את חנה ונשארה אצלה הרבה אחרי חצות, וכשחנה ליוותה אותה למכוניתה, והן המשיכו לשוחח ברחוב, ירד מן הבניין השכן גבר עם פרח בידו, וביקש לתת אותו במתנה לנירה היפה ואמר שהוא צייר ושהוא רוצה לצייר אותה כי היא כל כך יפה. נירה אמרה לו תודה על הפרח אבל שאי אפשר שהוא יצייר אותה, וחנה מאד נבהלה ממנו, מה הוא רוצה מנירה באמצע הלילה במדרכה. חנה היתה כל כך מבוהלת שהגבר הזה שהושיט לנירה פרח ורצה לצייר אותה עלול לפגוע בה, אבל נירה חשבה שחנה ממש ממש מגזימה. גם כשחנה דיברה על כך שלנשים גרושות כולם מציקים ומתנהגים אליהן בחוצפה נירה חשבה שחנה ממש מגזימה.
לחנה היתה פחות ופחות סבלנות לעבודה בארכיון שלא ממש הרוויחה בה כסף ושום אושר לא מצאה בה. יום אחד לקחה את תיקה ואמרה למנהלת שהיא מתפטרת והלכה הביתה ולא חזרה. יעל עמדה מאד נדהמת והרבה שנים אחר כך עוד אמרה לחנה שתמיד תמיד חלמה לעשות כמותה. אבל עד שפיטרו אותה מן העבודה היא נשארה, כי לא רצתה לוותר על גימלתה. לחנה לא היו ממש הכנסות כעת, לבד משכר סופרים זעום על כמה דברים שכתבה, אבל איכשהו היא שרדה. כעת העדיפה לקרוא את תומס ברנרד ואת קפקא. את תומס מאן היא עדיין קראה, אבל את טולסטוי כבר לא. מדוע לא היא לא ידעה לומר בעצמה. נירה עדיין קראה את נבוקוב, ועדיין חשבה שהכתיבה שלו היא הכי צלולה.
את נירה לא פיטרו אבל אחרי שנים רבות של עבודה היא הרגישה שאיננה יכולה יותר והתפטרה בעצמה. היא לא התכוונה לצאת לגימלאות אלא רק לנוח שנה ואחר כך לחפש שוב עבודה. חנה אמרה לה שאולי זו סופסוף הזדמנות בשבילה למצוא משהו שיגרום לה אושר. אבל נירה רק אמרה בשקט, בקול שהעייפות ניכרה בו, שעבודה זה בשביל להרוויח כסף, ושלולא היתה זקוקה לכסף, לא היתה רוצה בכלל לעשות שום עבודה, ואין שום סיכוי בעולם שהיתה עושה את עבודתה אם לא היו משלמים לה עליה, אין סיכוי בעולם. חנה כבר לא רצתה לעבוד בשביל כסף. היא קראה בעיקר לעצמה וכתבה בעיקר לעצמה. כעת קראה בעיקר את נטליה גינצבורג, את אינגבורג בכמן ואת אליס מונרו, ולא הצליחה להכריח את עצמה לקרוא שום דבר אחר. ממילא לא היו הרבה אנשים שרצו לשלם לחנה על עבודתה, והיא לא ידעה לשם מה לטרוח. בכל אופן מכיוון שהיתה רגילה לקרוא ולכתוב כל חייה ולא עלה בדעתה מעולם לנהוג אחרת, היא עדיין קראה וכתבה וקראה וכתבה.
בסופו של דבר יעל הכירה אלמן טוב לב ונישאה לו, וכבר לא היתה זקוקה לגימלה. נירה עבדה מעט בעבודות זמניות, וחנה אמרה לה שאולי זה יספיק לה כדי להתפרנס עד שתהיה זכאית לגימלה. חנה לא היתה זכאית לגימלה ולא היה לה מושג מה יקרה איתה, אבל היא העדיפה שלא לחשוב על כך. מבין חברותיה היתה חנה תמיד הפחות מעשית, והיא תמיד חשבה שנישואים הם בשביל מי שמאמין באהבה ועבודה זה בשביל לעשות משהו בעולם ולא בשביל להרוויח כסף. צריך לומר לזכותה של חנה שזה היה ניסיון חייה. היא מעולם לא באמת הצליחה להרוויח כסף מעבודה.