יום שבת, 27 בספטמבר 2014

שנה חדשה



מאד קשה לי לבטא את רגשותיי בחג ראש השנה הזה. כל הזמן אני חושבת כיצד איחלתי לאחי שנה טובה בראש השנה הקודם והוא בכה, כי הוא לא ציפה אלא למחלה ולמות, והצדק היה איתו. ואני כל כך קיויתי שהוא עוד יחזיק מעמד, ושאני אברך אותו גם בראש השנה הזה, ואומר לו אתה רואה, לא האמנת שתזכה להגיע לראש השנה הזה, והנה זכית, אבל הוא לא זכה. בכל זאת היו לו עוד כמה שמחות והנאות, והיתה לו תקופה טובה יותר, אבל היא היתה קצרה. עכשיו אני מרגישה כאילו החיים מתחילים מחדש, וצריך לייחל שמשהו טוב יקרה, אבל רוב הדברים שאני מייחלת להם קשורים באנשים אחרים ואין לי שליטה עליהם, וגם בדברים שיש לי שליטה בהם, לפעמים נדמה לי שאין לי שליטה, נדמה שהחיים זורמים מעצמם והזמן חולף וחומק בין האצבעות, ולפעמים אינני יודעת אם אני חיה או רק מביטה מן הצד בחיי, כאילו היו חיים של מישהו אחר, ואני חושבת אם אלה חיים טובים או רעים. אחי תמיד חשב שחיי קשים ועצובים, אבל אני חושבת שאלה חיים די טובים. לפעמים כשאני מטיילת עם הכלב אני חושבת כמה אחי היה שמח לטייל עם כלב ברחובות היפים של ירושלים ובגינות הירוקות, ואז אני חושבת שלו אחי יכול היה לטייל עם כלב, הוא לא היה מטייל עם כלב, אלא יושב בחדרו ועוסק במחקריו, ואני אשה שעיתותי בידי לטייל עם כלב, או בעצם כך בחרתי לחיות את חיי, ואני חושבת כל הזמן כמה יפה ירושלים, כמה יפים ונעימים הרחובות שלה, הגינות שלה, והשמים הכחולים שלה שאין כמותם בעולם. כמה אחי רצה לחיות, אבל החיים שהוא רצה היו חייו, ואני אינני יודעת בביטחון מה החיים שהייתי רוצה לחיות, אני פשוט חיה את החיים שיש לי, ואני יודעת רק ממה אני נמנעת, ואני נמנעת מהרבה דברים, הולכת מסביב, כמו המשרת של פיליאס פוג, פספארטוּ, שרצה חיים שלווים מאד ומצא את עצמו במסע סביב העולם. אני מניחה לחיים להפתיע אותי, ואני נותנת לכלב להוביל אותי בדרך, למרות שייעצו לי את ההיפך מכך. אולי הכלב כמו אתונו של בלעם, יודע את רצון האלהים. כך אני מגיעה לעתים למקומות שלא הייתי בהם מעולם. ואני חושבת כמה סודות ומיסתורין יש במקומות הכאילו מוכרים, וכמה חיים רוחשים בסתר מתחת לאפינו מבלי שכלל ידענו, ואני אוהבת לראות את גינות המשחקים מלאות ילדים משחקים ולראות את שמחתם, ולחשוב כמה ילדים מסתפקים במועט כדי לשמוח, ואיך הם מאבדים את היכולת הזאת בבגרותם, וצריכים לעבור את כל החיים כדי ללמוד אותה מחדש, ללמוד לשמוח בחלקם, ולהבין מה באמת חשוב בחיים ומה נותן חיים לעצמך ולאחרים. יש לי הרבה תקוות לשנה החדשה הזאת, רובן קשורות באחרים. לעצמי אני מאחלת רק להיות בריאה, וחזקה מספיק לטייל עם הכלב, ולא עייפה מדי לעבוד ולעשות את הדברים שאני רוצה, כי הכי קשה לי תמיד להילחם בחולשה ובעייפות. אני מאחלת לעצמי להיות שמחה בחלקי, שזה הדבר הקשה מכולם, והוא נחלתם של המעטים. אני מאחלת לכולם אושר, ובמיוחד לאלה שאיבדו את יקיריהם בטרם עת במלחמה ובמחלה ובאסונות וקשה להם לשמוח, אני מאחלת להם שימצאו בלבם שמחה ושיהיה להם טוב.  

יום שני, 22 בספטמבר 2014

בג"ץ שולל כליאת מסתננים



החלטת בג"ץ לפסול את חוקיותו של מתקן חולות שבו נכלאו מהגרים מאפריקה, ולשלול את זכותה של המדינה לכלוא אנשים ללא משפט, גם אם נכנסו למדינה שלא כחוק, משמחת אותי שמחה גדולה, למרות שמנהיגי המהגרים למודי הניסיון עדיין חוששים לשמוח, ולמרות שגדעון סער, שהופיע הופעה מזרת אימים בחדשות ערוץ 2, תיאר את בג"ץ כמי שמפקיר את המדינה לפלישת מהגרים ומסכן את קיומה כמדינה יהודית, ושואף להיאבק בהחלטה. כמעט תשעה מיליון נפש חיים כיום בישראל, ומספר הילודים בשנה שעברה הגיע למאה שבעים וחמישה אלף. האם חמישים אלף מהגרים מאפריקה, ואפילו מאה או מאתיים אלף, ישנו את אופיה של המדינה? לא באמת. ואם הסכנה היא כה גדולה, מדוע ממשיכה מדינת ישראל להתיר לחברות כוח אדם לייבא לישראל אלפי עובדים זרים מן המזרח הרחוק וממקומות אחרים, שחלקם נשארים פה כמובן לתמיד? מדוע יוצא הזעם דוקא על האפריקאים, מדוע מתמקדת ההסתה של אנשי כ"ך וגם של כמה חברי כנסת גסים וגזעניים של הליכוד כמירי רגב, הידועה כמקורבת לסער, דוקא בקהילה הזו? אולי מפני שכספי חברות כוח האדם, שממשיכות לייבא מדי חודש בחודשו עובדים זרים חדשים לישראל, זורמים גם למערכת הפוליטית, שנרתעת מעימות עם מכונת הכסף הזו? מדוע לא יוכשרו האפריקאים לעבוד בענפי החקלאות, הבניין והסיעוד, שמשוועים לידיים עובדות, דבר שיפתח בפניהם גם אפשרות להתגורר במקומות נוספים בארץ, ולא רק להתרכז בשכונות העניות של דרום תל-אביב? איזה היגיון יש להתלונן על השתקעות מהגרים בישראל, ולהמשיך לייבא הנה עובדים זרים מכל העולם, כדי להעשיר את הסוחרים בבני אדם, ולאפשר למעסיקים ישראלים לעקוף את חוקי העבודה והשכר בישראל, ולהעסיק עובדים בתנאי ניצול, דבר שמשפיע בסופו של דבר על מצב העובדים כולם, שכולם מידרדרים מטה בניסיונם להתחרות בעובדים הזרים? מדוע לא יעבדו במקומם האפריקאים שכבר נמצאים כאן?
וכיצד יכולה המדינה להתעלל כל כך באוכלוסיה הזו, שגם אם רוב בניה אינם פליטים על פי הגדרות האו"ם, הריהם נמלטים מיבשת מוכת מגפות, שחיתות ועוני, כדי לחיות במקום שמעניק סיכוי לחיים הרבה יותר טובים, ולעתיד טוב יותר לילדים.
העולם משתנה כל הזמן, ואנשים עוברים כיום מרחקים בקלות. אוכלוסיות מהגרים גדולות מתקבצות במרבית המדינות, גם באלה שתושביהן מרבים להגר מהן. מדינות אירופה נאלצות להתרגל לקיומן של קהילות ערביות-מוסלמיות גדולות שקשות להן לעיכול, ולצידן קהילות מאפריקה ומהמזרח הרחוק שהולכות וגדלות. ישראל שרוצה להשתייך לאירופה וגאה בצדק בהישגיה, צריכה להבין שהיותה מקור משיכה למהגרים היא חלק מההצלחה, ולרוב גם גורם להצלחה נוספת. אוכלוסיות מהגרים עלולות לכלול אנשים בעייתיים, אבל רוב בניהן הם אנשים נמרצים ועתירי יוזמה, שיכולים לתרום את תרומתם לארץ שתדע לקבל אותם. בכל מקרה הם כבר כאן, ומי שמסית נגדם איננו פותר שום בעיה, הוא רק נותן לגיטימציה לשנאה ולאלימות נגדם.
החיים בצותא של אוכלוסיות ממוצא ומתרבויות שונות אינם קלים אף פעם, ולרוב עניי הארץ הם אלה שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר. תפקידה של המדינה במקרים קשים כאלה לנסות לרכך את העימותים ולא להעצים אותם, בכך שתדאג לענייה וגם למהגרים שמתיישבים בקרבם, ותקצה לכך משאבים. גם רווחה היא ביטחון, וגם תקציבים ראויים לחינוך, לרווחה ולבריאות יעניקו לתושבי המדינה חיים בטוחים יותר. לא רק הגדלה של תקציב הביטחון תגדיל את תחושת הביטחון של תושבי המדינה.  

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

החתולה של גברת ברש



יש לך מזל שיש לך את הכלב, ולי יש מזל שיש לי את החתולה, אומרת גברת ברש.

כבר די הרבה זמן שהחתולה גרה אצל גברת ברש בבית. יש לה שם קערות וסלסילה. כשהדלת סגורה היא יושבת יפה לפני הדלת, מחכה שגברת ברש תקום ותכניס אותה הביתה. לפעמים אני מצלצלת בפעמון, וכשגברת ברש פותחת, אני אומרת: גברת ברש, יש לך אורחת, והחתולה חומקת פנימה. גברת ברש אומרת תודה, תודה. אני בת תשעים ושבע, אומרת גברת ברש. כשמישהו מדבר איתי כמה מלים, זה הכל בשבילי. היא מבקשת שאצלצל לפעמים בדלת, כדי לראות שהיא עדיין חיה.
אני בת תשעים ושבע, אומרת גברת ברש, כשאני נותנת לה יד ועוזרת לה לרדת מהטראסה שבגינה. היא טיפסה לשם כדי לבדוק את מיכל הדלק. לפני כמה שנים גברת ברש עוד היתה מנקה את המדרגות אחרי שהמנקה ניקה אותן לא מספיק טוב לדעתה. עכשיו היא כבר לא מנקה אותן, מאז שהיא נפלה, והסטודנט מהדלת ליד הרים אותה. הוא רצה לקרוא לאמבולנס, אבל גברת ברש סירבה בתוקף. אמרה שהיא בסדר וקמה ונכנסה הביתה. מאז שבעלה נפטר היא לא הולכת לבתי חולים. כשהוא איבד את ההכרה היא קראה לאמבולנס, וכשאישפזו אותו עשו טעות, ככה גברת ברש אמרה. גברת ברש אמרה שצריך מזל לחיות וצריך מזל למות. הבעל שלה שכב שנים בבית החולים בלי הכרה, ובכל יום היא הלכה לשם וישבה על ידו עד מאוחר בלילה, עד שהוא מת. מאז שקרה לבעל שלה מה שקרה, היא לא מאמינה ברופאים ובבתי חולים.
לפני שהבעל של הגברת ברש איבד את ההכרה הוא התחרש והתעוור. פעם מצאתי את הגברת ברש ברחוב אוספת בידיה החשופות שברי זכוכיות מהמדרכה, כדי שבעלה לא יפול וייפצע כשיילך עם המקל לבית הכנסת. לא דיברתי הרבה עם אדון ברש. הוא אמר שצריך לתת לגברת ברש את פרס ישראל על המרק שלה. אני חשבתי שהם התחתנו עוד בפולניה ועלו לארץ ביחד, אבל גברת ברש אמרה לא, הו זה סיפור. בעלי עלה קודם לארץ, ואני הייתי צריכה להתחתן פיקטיבי בשביל לעלות, וביקשנו מהרב שרק יחתום על תעודת נישואין אבל הוא לא הסכים והיינו חייבים להעמיד חופה, ואני עמדתי בשמלת כלה מתחת לחופה ובכיתי בכיתי. אחר כך עליתי לארץ והתגרשתי, ורק אז התחתנתי עם בעלי.
אמרו לי שהנכד הבכור שלהם נדרס למות כשהיה ילד קטן. אחר כך נולדו להם עוד נכדה ונכד, אבל הם תמיד התאבלו על הנכד הראשון.
אחרי שגברת ברש ניקתה את המדרגות ונפלה, אמרתי לה גברת ברש, אני מקוה שלא תיעלבי, אבל כבר עברת את הגיל לנקות את המדרגות. היא צחקה, אבל בכל זאת היא ניקתה לפעמים את המדרגות, כשהמים מקערת המים של החתולה נשפכו במדרגות. לפעמים חזרתי בלילה עם הכלב כשחדר המדרגות היה חשוך ולא ראיתי את קערת המים ונתקלתי בה והמים נשפכו. קערות המים והאוכל של החתולה עמדו בחדר המדרגות, והחתולה היתה שוכבת על השטיחון לפני הדלת. גברת ברש לא חשבה להכניס אותה הביתה. זאת לא היתה החתולה שלה, לפחות לא בהתחלה. היא הופיעה יום אחד בחדר המדרגות שלנו, והיה ברור שהיא היתה שייכת למישהו, אבל לא ידענו למי. השכנות התחילו מיד להאכיל אותה, אבל רק בחדר המדרגות, ובמהרה נראתה רצפת חדר המדרגות כמו רצפת איטליז – התגלגלו שם שברי עצמות, חתיכות בשר וטונה. היה מאד קשה לעבור שם עם הכלבים הזקנים, שעוד היו אז בחיים. התרגזתי מאד, אבל זה לא עזר. כולם המשיכו להאכיל את החתולה במדרגות. במיוחד הגברת ברש. אפילו כשהיא נסעה היא הכינה לחתולה אוכל וביקשה מהשכנות שיאכילו אותה. אפילו ממני היא ביקשה פעם ולא הסכמתי. אני מאכילה רק כלבים, כלומר את הכלבים שלי, בתוך הבית, לא בחדר המדרגות. אמרתי לגברת ברש שעצמות תרנגולת יכולות להיות מסוכנות לחתולה, אבל גברת ברש אמרה שהיא אוכלת אותן כמו חול. לא ממש הבנתי למה הכוונה, כי מי אוכל חול.
לאט לאט התחילה גברת ברש להכניס את החתולה הביתה, או שהחתולה פשוט נכנסה והיא הרשתה לה להישאר. כשגברת ברש נסעה החתולה היתה יושבת יפה ומחכה שתחזור. כשגברת ברש חזרה היא פרצה ביללות והתחככה ברגליה. לאט לאט החתולה נהייתה החתולה של גברת ברש. היא היתה נכנסת יותר ויותר, וגברת ברש הכניסה הביתה את קערת המים ואת קערת האוכל, ובסופו של דבר, החתולה הפכה לדיירת קבע.
אבל נותרו לה מנהגים של חיית בר. פעם גברת ברש סיפרה לי בסתר שהחתולה תפסה ציפור ואכלה אותה על השטיחון לפני הדלת. גברת ברש נראתה מבועתת. היא כל כך דאגה להאכיל את החתולה, אבל החתולה המשיכה לכלכל את עצמה כמנהג החתולים. היא המשיכה לצוד ציפורים, בעיקר עורבים, מה שלא הפריע לי במיוחד, כי לא חיבבתי את העורבים שהתרוצצו בכל פינה. הבעיה היתה שהחתולה אמנם צדה את העורבים בחוץ, אבל הביאה אותם אל חדר המדרגות, לפני הדלת של גברת ברש, כדי לאכול אותן שם בביטחון ובשלוה.

גם בשבוע שעבר כשירדתי עם הכלב, היתה הרחבה לפני דירתה של גברת ברש והדירה הסמוכה מלאה בנוצות ובפגר ציפור אכול למחצה. האמת שזה נראה נורא. פחדתי שהכלב ינסה לאכול את פגר הציפור, אבל גם הוא נראה קצת מבוהל. חשבתי אם לצלצל בפעמון של גברת ברש, אבל החלטתי שלא לעשות זאת, וירדתי במהירות למטה. כשחזרנו מהטיול המדרגות היו מצוחצחות ולא היתה שם אפילו בדל נוצה ולא שום רמז למה שאירע.

שוב היא ניקתה את המדרגות, חשבתי לעצמי, ציחצחה אותן עד שלא נותר סימן למעללי החתולה. בוודאי נזהרה מישנה זהירות שלא ליפול במדרגות. לא כדי לשמור על עצמה, אלא מפחד שאם תיפול השכנים ישמעו ויצאו חלילה מהבית ויגלו מה עשתה החתולה.

בכל זאת, חשבתי לעצמי, כנראה שגברת ברש עוד לא עברה את הגיל לנקות את המדרגות.

יום שני, 15 בספטמבר 2014

אברהם ושרה ומלך - המקרא כאסופת סיפורים



הסיפור הראשון מספר כך:

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יְחַיּוּ: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך: ויהי כבוא אברם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד: ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים: וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר: מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא? ואקח אותה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו: ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוֹט עמו הנגבה: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב."
(בראשית פרק י"ב, פסוקים י'-כ', פרק י"ג, פסוקים א'-ב')

הסיפור השני מספר כך:

"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קָדֵשׁ ובין שׁוּר ויגר בגְּרָר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה: ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו: הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר אדונַי, הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא, גם היא אמרה: אחי הוא, בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת: ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, אתה וכל אשר לך: וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד: ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי: ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה : ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה. ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי וָאֹמַר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו: ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר איתך ואת כל ונוכחת: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואַמהותיו וילדו: כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם:"
(בראשית פרק כ'.)

הסיפור השלישי מספר כך:

"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך: גוּר בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האלו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי: וישב יצחק בגרר: וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא? ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה: ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה': ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד: ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלישתים: וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלישתים וימלאום עפר: ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעימנו כי עצמת ממנו מאד: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם."
(בראשית פרק כ"ו, פסוקים א'-י"ז.)

בפרשנות המקרא נחשבים שלושת הסיפורים לסיפורים דומים המתארים אירועים שונים, והן בפרשנויות הקדומות הן בחדשות, ההתייחסות היא יותר להבדלים ביניהם מאשר לדימיון. אבל מנקודת ראות ספרותית-היסטורית, אלה אינם שלושה סיפורים, אלא שלוש מסורות של אותו סיפור, שסדר הבאתן במקרא כנראה משקף את הכרונולוגיה של היווצרותן, כי שתי המאוחרות מתייחסות לגירסה המוקדמת, השנייה במובלע והאחרונה במפורש, ובלעדיה הן נמצאות חסרות וסתומות משהו, ואילו הגירסה הראשונה היא שלמה ורהוטה ועומדת לעצמה. הגירסה הראשונה המובאת בתנ"ך היא סיפור יציאת מצרים בזעיר אנפין, וצריך להתייחס אליה, לעניות דעתי, כאל אחת הגירסאות לסיפור יציאת מצריים: אבי האומה העברית ירד למצריים עקב הרעב בארץ, סיפור שיחזור בפירוט רב בהרבה לגבי האב השלישי בסדר יעקב ובניו, ואולי יש לו בסיס היסטורי, שכן בעוד שבארץ ישראל תלויים התושבים בגשמים הממאנים לעתים להגיע, ניזונה מצריים ממימי נהר הנילוס המגיעים ממרכז אפריקה, וסביר לגמרי שבימי בצורת שימשה מצריים אסם תבואה גם לתושבי ארץ ישראל. אברהם הקרוי בסיפור זה אברם, שלכך אתייחס בהמשך, מסולק בסופו של דבר ממצריים, אבל יוצא ממנה ברכוש גדול, לאחר שהאל,  המופיע בסיפור זה בשמו המפורש, היכה את פרעה וביתו ב"נגעים גדולים", המתכתבים עם "שפטים גדולים" (שמות פרק ז', פסוק ד'). וההסבר הן לרכוש הגדול והן לסילוק ממצרים הוא השקר שהתנה אברהם עם שרה לספר למצרים כאילו היא אחותו, ונטילתה לבית פרעה, שעל כך קיבל אברהם מפרעה מכל טוב, ועל כך גינוהו חז"ל, שסחר באשתו תמורת ממון.
סיפור זה, שכאשר נתחבר תאם כנראה את רוח זמנו, זיעזע מאד את הדורות הבאים. הכיצד מפקיר אברהם אבי האומה, שדמותו התגבשה במסורת כדמות נביא וצדיק, את רעייתו לידי פרעה, ואחר כך גם מקבל אותה חזרה, כאילו מדובר בבהמה העוברת מיד ליד. ומה באשר לבנה יצחק? אולי היה בכלל בנו של פרעה ולא בנו של אברהם?
גם בסיפור המוכר יותר של יציאת מצריים עולות שאלות דומות באשר לזהותו החמקמקה של משה רבנו, שלא רק ששמו משה – מוסיס בצורתו המצרית, הוא שם נסיכים מצריים ולא שם עברי, אלא אף גודל בידי בת פרעה! כמובן גם יוסף עלה לגדולה בבית פרעה ונשא לאשה את אסנת בת פוטיפרע כהן און, והיא ילדה לו את בניו מנשה ואפריים. כלומר העברים נתערבבו במצרים, ואף במצרים רמי מעלה, ואפשר שהסיפורים החמקמקים ואף המביכים המופיעים בתנ"ך בעניין זה – לכאן שייך אף סיפור אשת פוטיפר, שם דומה באופן מפתיע, שלא לומר זהה, לשם אבי רעייתו של יוסף, ובו מופיע יוסף כדמות חסודה להפליא, צדקנית משהו - משקפים אי נוחות מסוימת בקרב חוגים מאוחרים יותר בעם ישראל מן המורשת הגנטית המצרית הזאת, שהכל כנראה היו מודעים לה.
לא באה הגירסה השנייה אלא לתקן ולשפץ את תדמיתו של אברהם, שנפגעה כל כך מסיפור התכחשותו לרעייתו והתעשרותו ממסירתה לבית פרעה, ומאמץ התיקון הזה ניכר בכמה מישורים:
ראשית – הרחקת עדות בעניין המלך המעורב. את פרעה מחליף בסיפור "גוי צדיק", אבימלך מלך גרר, שנבחר ככל הנראה להחליף את פרעה בסיפור עקב הסיפור על בריתו עם אברהם שמופיע בפרק הבא. מסירת האשה למי שעתיד להיות בן ברית של אברהם איננה כה גרועה כמו מסירתה לפרעה.
שנית: דבריו של אברהם לשרה מדוע הוא מבקש להציגה כאחותו, שמהווים חלק גדול מן הסיפור הראשון, נמחקים כמעט לגמרי בסיפור השני. בעוד שבסיפור הראשון נאמר לנו:
"ויאמר [אברם] אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", בסיפור השני נותרו רק המלים:
"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא"
המשפט שנוצר איננו מובן כלל לקורא לולא הכיר את הסיפור הראשון, ממש כאילו לקח מישהו מספריים וגזר מתוך הטקסט את דבריו של אברהם, שמציגים אותו כמי שמפקיר את אשתו למען ייטב לו. גם המשך הסיפור, שמתאר את התפעלות המצרים מיופיה של שרה, שגרם ללקיחתה אל בית פרעה, ומדגיש את האופי הנכלולי של מזימת אברהם, קוצץ מן הטקסט השני.
וכעת השינוי השלישי שסוטה לגמרי מן הסיפור הראשון, וחושף את מטרתו העיקרית של השיפוץ בטקסט:
"ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה." ועוד בהמשך: "ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה:"
ובכן מאזינים יקרים, הסירו חשש מלבכם. שרה אמנו, לגירסה זו, כלל לא טומאה בידי מלך זר. אבימלך לא קרב אליה, והיא שבה לידי בעלה זכה וטהורה, כדי ללדת בראשית הפרק הבא את בנו יצחק. רק בסופו של הסיפור אנו שומעים שאברהם התפלל למען אבימלך שהאל ירפאנו, ורק אז מתברר לנו שהאל עצר את רחם נשות אבימלך מללדת, בגלל שלקח אליו את שרה, והרי כאן אישוש נוסף לכך שאבימלך איננו אביו של יצחק, אלא אבינו אברהם. כדי להשיג מטרה זו, מתרחב מאד תפקידו של האל בסיפור השני: בעוד שבסיפור הראשון הוא מופיע רק בעקיפין, בנוגעו את פרעה וביתו בנגעים גדולים, כינוי שמתייחס בתנ"ך למחלות עור קשות, ועל פי חלק מהמפרשים למחלות מין כעגבת שעניינן לכאן ברור (יש המפרשים את מחלת הצרעת המקראית כעגבת ולא כמחלת הלֶפּרָה שאנו מכנים כיום צרעת), הרי בסיפור השני האל מניע את הסיפור כולו בהיגלותו לאבימלך בחלומו.
והשינוי הרביעי: רק לאחר שאבימלך משיב לאברהם את אשתו, הוא מיטיב עמו ונותן לו רכוש גדול, ואף מזמין אותו לשבת עמו, מה שמהוה הקדמה נאה לסיפור הברית הנכרתת ביניהם בפרק הבא. אברהם נקי איפוא מחטא הסחר באשתו, שעליו גינוהו חכמים. אברהם אפילו איננו שקרן כפי שאפשר היה לחשוד: שרה, לדברי הסיפור, היא אמנם אשתו, אבל היא גם אחותו מצד אביו, ולפיכך דבריו שאחותו היא אמת היו, ולדברי אבימלך גם שרה מצדה אישרה את אמיתותם.
כמובן צריך להעיר על כך שבסיפור הראשון אנו שומעים על אברם ושרי, והאל מיוצג בשמו המפורש, בעוד שבסיפור השני אנו שומעים על אברהם ושרה והאל מיוצג בשמו אלהים, כאשר פעם אחת מופיע הפועל המתייחס אליו ברבים, כאילו אכן מדובר באלים רבים, ואולי כך היה הדבר במקורו של הסיפור, שהוא אולי אכדי, כמו סיפור הבריאה שבפתח ספר בראשית. מבחינת הפרשנים המסורתיים, שאף מתייחסים לעתים לעניין זה כסיבה העיקרית להבדלים בין הסיפורים, שהאחד ממוקם לפני הברית בין הבתרים והאחר לאחריה, אברם הופך לאברהם בעקבות הברית בין הבתרים, כנאמר שם בפרק י"ז, פסוק ה': "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ההנחה המקובלת במחקר לעומת זאת היא שהשימוש בשם המפורש מייצג מקור אחר מזה שמייצג המקור המשתמש בשם "אלהים", כאשר המלה "אלהים" מייצגת כנראה תוספת ה', המסמל את האל האחד, למלה "אלים", כפי שהאות ה' נוספת לשמו של אברם, ואחרי תיאור הברית גם לשמה של שרה. בתיאור הברית בין הבתרים קל להבחין בשני המקורות הנבדלים, שכן המקור האחד מובא בפרק ט"ו כדבר ה' לאברם, ללא כל איזכור לשינוי השם לאברהם, שמופיע רק במקור השני, בתיאור הנוסף של הברית בפרק י"ז, הפעם כדבר אלהים, ושם מוזכרת רק חובת המילה, ללא סיפור הקרבת החיות והבתרים וללא התרדמה הנופלת על אברהם, אלהים פשוט מדבר אליו.
בסיפור הברית כמו בסיפור על מסירת שרה מודעים עורכי התנ"ך למקורות השונים, והם בוחרים להביא את כולם, אבל לא ברצף, אלא תוך הפרדה ביניהם באמצעות הכנסת סיפור אחר בין שני המקורות הנבדלים המובאים כלשונם על הסתירות שביניהם. מלאכת העריכה הזו שמפרידה באמצעות סיפור נוסף יוצרת תחושה של מרחק כרונולוגי בין הסיפורים השונים, שכביכול מתרץ את ההבדלים בגירסאות, שיכלו להיראות תמוהות לו הובאו ברצף. מצד שני הבאת המקורות הנבדלים כלשונם תוך הפרדתם זה מזה חוסכת מן העורכים את הצורך ליישב את הסתירות ביניהם, אם כי לעתים אין להם מנוס מהערה כלשהי שתשלב בין הגירסאות. כך בראשית הסיפור השלישי, שמחליף את גיבורי הסיפור, אברהם ושרה, בדור הבא, יצחק ורבקה, חש העורך צורך להעיר, לאחר שפתח "ויהי רעב בארץ", כי זהו רעב אחר "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם", כדי שנבין שאין הכוונה לאותו אירוע עצמו. בסיפור זה בכלל לא אירע דבר. זהו סיפור של כמעט תאונה, "כמעט שכב אחד העם את אשתך", והאופן שבו מגלה אבימלך כי רבקה היא אשתו של יצחק ולא אחותו מעלה גיחוך. האמנם התגנב המלך והציץ בחלונם של בני הזוג כאחד הפוחזים? יותר משהסיפור השלישי מספר דבר מה, הוא חושף, באורח קומי כמעט, את האימה שעורר בדורות מאוחרים יותר הסיפור הראשון על שרה אמנו בבית פרעה ומה שאולי אירע אותה שם, ועל אברהם אבינו המתעשר ממסירת אשתו לבית פרעה.
עוד עניין שראוי להעיר עליו הוא זהותו של אבימלך, שבסיפור השני הוא מלך גרר, עיר שאיננה נמנית במקרא על ערי הפלישתים, וממוקמת על פי הפרק "בין קדש לבין שור", ככל הנראה בין קדש ברנע לבין מדבר שור שאליו יצאו בני ישראל מים סוף, כנראה בצפון חצי האי סיני, על הדרך מצריימה. אם ישב אברהם בסמוך לגרר, ירידתו מצריימה בעת רעב הופכת הגיונית אפילו יותר. מלבד בפרקים הנ"ל בספר בראשית נזכרת העיר גרר רק בדברי הימים ב', פרק י"ד, במלחמתו של מלך יהודה אסא בזרח הכושי שעלה עליהם "בחַיִל אלף אלפים ומִרכבות שלוש מאות ויבוא עד מָרֵשָׁה". (מרשה נזכרת ברשימת ערי יהודה ביהושע ט"ו, וכך גם קדש). על פי דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים י"א-י"ד: "ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים: וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאד: ויכו את כל הערים סביבות גרר, כי היה פחד ה' עליהם ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישובו ירושלים." אסא מכה את כל הערים סביבות גרר, אך כנראה לא את גרר עצמה, שאולי היתה בת בריתו, ואולי סיפור הברית בין אברהם למלך גרר משקף בעצם ברית מאוחרת בין ממלכת יהודה לבין גרר, שהיתה כנראה עיר כנענית ולא פלישתית. בפרקים כ' וכ"א בראשית מכונה אבימלך "מלך גרר", ולא מלך פלישתים, ונכון שמסופר בפרק כ"א שלאחר בריתם עם אברהם שבו אבימלך ושר צבאו פיכֹּל לארץ פלישתים (פסוק ל"ב), אבל זאת רק משום שהדרך מיהודה לגרר עברה דרך ארץ פלישתים. תיאורו של אבימלך בסיפור השלישי כמלך פלישתים היא כנראה טעות שמושפעת מקרבתה של ארץ פלישתים לעיר גרר. ההתיחסות המוטעית כנראה לאבימלך מלך גרר כאילו היה מלך פלישתים, עם שאיננו כלל שמי ושמותיו אינם שמיים, הביא כנראה לטעות בתהלים פרק ל"ד פסוק א', שם מיוחס המזמור: "לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", בעוד שבספר שמואל א' פרק כ"א מסופר לנו שדוד ברח אל אכיש מלך גת, ושם "שינה את טעמו" ונהג כמטורף כדי להינצל ממות, דוד ברח משאול אל אכיש הפלישתי מלך גת, ולא אל אבימלך הכנעני מלך גרר. אבל כך דרכם של סיפורים, שהם שואבים זה מזה ומתבלבלים זה בזה, ומצחקים זה עם זה, כצחק יצחק עם רבקה.