יום שבת, 28 במרץ 2015

מראה עיניים



הערב נזכרתי בסיפור על רבן גמליאל שהיו לו על הכותל צורות לבנות של מופעי הירח, וכשבאו אנשים לספר לו על מופעי הירח, שעל פיהם יוכל לקבוע את מועד ראש החודש וראש-השנה, כי עדיין לא היו לוחות שנה קבועים, והיו צריכים לקבוע על פי מופע הירח, ורבן גמליאל הצביע על הצורות וביקש שהאנשים יראו לו איזו צורה ראו אתמול בערב, והוא האמין להם, אבל היו רבנים אחרים שחשבו שהאנשים שיקרו, כי התיאור שתיארו האנשים נשמע להם לא הגיוני, ופרשנים שונים ניסו לתרץ את העובדה שרבן גמליאל האמין לאנשים בנימוקים שונים ומשונים, אבל אף אחד מהם לא טען, להפתעתי, שרבן גמליאל האמין לאנשים, מפני שהוא עצמו ראה את אותו הדבר שהם תיארו במו עיניו. הרי את הירח בשמים כולם רואים, ועל אחת כמה וכמה שהוא, שבסמכותו היה לקבוע מתי ראש חודש, הקפיד בוודאי להתבונן במופע הירח מדי ערב. השאלה למי להאמין היא תמיד שאלה קשה, וכולנו נוטים להסתמך על מראה עינינו שלנו, כי לדידו של כל אדם, מה שהוא רואה במו עיניו, זו האמת.
אבל, האם כאשר האנשים מביטים בירח, כולם רואים את אותו הדבר? או אולי כל אחד רואה משהו אחר? מה אדם רואה זו באמת שאלה קשה, שחשבתי עליה היום כשצפיתי בתכניתה של רינה מצליח בערוץ 2, והקשבתי לעורך-הדין של משפחת נתניהו יוסי כהן, שהוא כדברי המנחה "עורך-דין וחבר", והוא ניסה לקעקע את דבריו של מני נפתלי בעדותו השבוע בבית המשפט, שהגברת שרה נתניהו שותה כמויות אלכוהול מטורפות, למשל שלושה בקבוקי שמפניה ביום. עורך-הדין יוסי כהן טען שאפילו שלושה בקבוקי מים ביום אי אפשר לשתות. אני דוקא יכולה לשתות די הרבה מים ביום, וכמה אלכוהול בן-אדם יכול לשתות, זה עניין של הרגל. מי ששותה הרבה מתרגל, וזה כבר לא נראה לו הרבה.
כמובן עורך-דין יכול לטעון שזה לא הגיוני שמישהו ישתה שלושה בקבוקי שמפניה ביום. זו טענה לגמרי סבירה בנסיבות העניין. כמו שעורך-דין, או עיתונאי, יכולים לטעון ששרה נתניהו היא אשה מקסימה והם לגמרי צודקים מבחינתם. בהחלט ייתכן ששרה נתניהו היא אשה מקסימה כשהיא מדברת עם עורך-דין או עיתונאי, והיא הרבה פחות מקסימה כשהיא מדברת עם עובדי קבלן שצריכים לספק לה שירותים. שרה נתניהו איננה האדם היחיד שמתנהג יפה לאנשים שהוא תופס כחזקים, ומאד לא יפה לאנשים שהוא תופס כנחותים. התנהגות מפוצלת כזאת, שמזכירה מאד התנהגות של כלבים, ולכן מתוארת כהתנהגות של לכשכש בזנב כלפי מעלה ולנבוח – או לנשוך – כלפי מטה, היא מאד נפוצה, וכפי שמעידה הגירסה הכלבית שלה, יש לה כנראה מקור ביולוגי אבולוציוני שלעתים הוא בלתי נשלט. כל אחד מאיתנו מכיר אנשים כאלה, שכמידת החנופה וההתרפסות שלהם בפני מי שהם חושבים לרמי המעלה, כך מידת רודנותם והתעמרותם במי שהם תופסים כנחותים.
כמובן זכותו של עורך-הדין יוסי כהן לחשוב שהגברת נתניהו היא תמיד אשה נחמדה ולעולם איננה מתעמרת באנשים, וכאמור לעיל ייתכן בהחלט שמבחינתו הוא אומר את האמת הגמורה כפי שהיא ידועה לו, וכמובן זכותו של עורך-הדין יוסי כהן לחשוב ששרה נתניהו איננה שותה שלושה בקבוקי שמפניה ביום, כי לדעתו איש איננו יכול לשתות כמות כזאת של שמפניה, ולכן הטענה לדעתו לא הגיונית ולא אמינה.
ועכשיו אנחנו מגיעים למראה הירח, או במקרה שלנו הגברת נתניהו, שעורך-הדין יוסי כהן קיבל זמן ארוך בתכניתה של רינה מצליח להגן עליה, ודיבר בגנותו של התובע מני נפתלי, וגם טען שהעובד עמנואל סלע, שהעיד לטובת מני נפתלי על ההתעמרויות שהוא עצמו ספג מהגברת נתניהו, שלטענתו גרמו לו להתקף-לב שבעקבותיו עזב את עבודתו, הגיש תביעה לביטוח לאומי שיכירו בו כנפגע עבודה, וביטוח לאומי דחה את טענתו, ומכאן לדברי עורך-הדין יוסי כהן, שטענתו של עמנואל סלע שלקה בהתקף לב בגלל התעמרותה של הגברת נתניהו, טענת שוא היא. בערוץ עשר המקביל הראו שעתיים אחר כך כיצד ביטוח לאומי מתעמר בחולה סרטן קשיש שביקש להכיר בעישון הפסיבי שספג כסיבה לסרטן הריאות שלקה בו. לא שנזקקנו לסיפור הזה דוקא כדי לדעת שדחיית תביעתו של אדם מצד הביטוח הלאומי איננה מעידה על דבר, לבד מכך שהביטוח הלאומי ניסה לחסוך למדינה את התשלום המגיע לעמנואל סלע, וגם שאנשי ביטוח לאומי, שאינם שיות תמימות וטהורות, אלא אנשים שמשרתים את האינטרסים של המדינה לחסוך בתשלום פיצויים ככל האפשר, העדיפו לדחות תביעה שקבלתה היתה מטילה צל על התנהגותה של אשת ראש הממשלה, כפי שהפרקליטות מנסה להכפיש את מני נפתלי כדי לחסוך למדינה את תשלום הפיצויים שהוא תובע, ואיננה יודעת גבול במאמציה להכפיש אותו, שעל כך העירה גם השופטת.     
עדיין יכול עורך-הדין יוסי כהן לחשוב שכל עובדי מעון ראש הממשלה התובעים פיצויים ומעידים על התעמרות של הגברת נתניהו בהם, הינם רודפי פירסום מוסתים בידי עיתונאים וכיו"ב, ואין מלה אחת של אמת בדבריהם, וכמובן הוא יכול לחשוב שאי אפשר לשום אדם לשתות שלושה בקבוקי שמפניה ביום ולכן גם הגברת נתניהו איננה יכולה לשתות שלושה בקבוקי שמפניה ביום, כפי שהעיד מני נפתלי. אבל עורך-הדין יוסי כהן לא הסתפק בכך והתפייט: "שלושה בקבוקי שמפניה, כאשר אני חושב על הגברת נתניהו ששוקלת אולי חמישים קילו, הרי היא קטנת-גיזרה."
איזה חנפן, אמרה בתי שצפתה יחד עמי בתכנית, ואני התקשיתי לעצור את צחוקי. את הירח, וגם את הגברת נתניהו, כולנו רואים במו עינינו, גם אלה שאינם שכנים של ראש הממשלה רואים אותה באינטרנט – עם המעצב החביב עליה – וכמובן בטלויזיה. לא רק עורך-הדין יוסי כהן רואה אותה, למרות שבניגוד לרובנו הוא זוכה לראותה פנים אל פנים. ועורך-הדין יוסי כהן, שמכיר את הגברת נתניהו לדבריו חמש-עשרה שנה ופוגש אותה לעתים קרובות, סבור שהיא קטנת-גיזרה, ושוקלת אולי חמישים קילו.
מעניין מה רבן גמליאל ורבי יהושע היו אומרים על זה.

יום חמישי, 26 במרץ 2015

מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף



מריון היינץ היא פרופסורית לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת זיגן (נורד-ריין-וסטפליה) שעוסקת בפילוסופיה תחת המשטר הנאצי. באפריל יתקיים באוניברסיטת זיגן כנס שידון בתורתו של מרטין היידגר, לאור פירסום "המחברות השחורות" שלו לפני שנה. פרופ' היינץ עיינה לאחרונה במכתבים של מרטין היידגר לאחיו פריץ, שרכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך מיורשיו של פריץ היידגר בנובמבר האחרון, והיא מספרת על השקפותיו של מרטין היידגר, כפי שהן מצטיירות בעיניה לאחר קריאת המקורות שנחשפו בשנה האחרונה, בשיחה עם עורך המדור הספרותי ב"די צייט" תומס אסהוייר. להלן תרגום הראיון:

די צייט, 12 במרץ 2015, גיליון 11

"הוא ראה בעצמו מהפכן"

די צייט: גב' היינץ, בנובמבר של השנה שעברה רכש ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך את מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. היתה לך הזדמנות לקרוא אותם. בראייה מחמירה, אסור היה לנו בכלל לדבר על כך, או?
היינץ: מותר לנו לדבר על כך, אבל אסור לצטט מהם: לפני כל פירסום של קטעים או אפילו פראפראזות חייבים לקבל היתר מהיורשים.
די צייט: אבל המכתבים ניקנו בכספי משלם המסים?
היינץ: כן. המכתבים גופם הם כעת רכוש ארכיון הספרות במרבאך וחייבים להנגיש אותם לציבור. אבל זכויות היוצרים אינן לפי הבעלות, כך שליורשיו של מרטין היידגר יש, כעת כמו קודם לכן, זכות להתיר או לאסור למי מותר לצטט מהם ולמי לא. זכויות היוצרים בתוקף שבעים שנה אחרי מות המחבר, כלומר לגבי כתבי היידגר עד 2046.
די צייט: אבל גם לחופש המחקר יש תוקף.
היינץ: חופש המחקר מוגבל במקרה זה לעיון. פירסום תוצאות המחקר, לעומת זאת, במידה שיש בו אסמכתאות מתוך המכתבים, מסור להסכמת המשפחה.
די צייט: אבל הפירסום הוא חלק מהותי מהמחקר.
היינץ: זה נכון. זה מאד מצער שלעתים קרובות החלטות המשפחה אינן נקבעות מתוך זווית הראייה הזו. גם אני נדרשתי לאחרונה להגיש את מאמרי המתוכנן על המכתבים בפרייבורג.
די צייט: האם היידגר הוא רק מקרה קיצוני? האם התערבויות כאלה שכיחות?
היינץ: זכויות יוצרים תקפות בכל מקום. אנחנו מכירים הגבלות גם מצד יורשים אחרים. במקרה של היידגר יש פרובוקציה מיוחדת: המחקר מתאמץ מזה עשורים לחשוף את האמת על ההתגייסות שלו לנאציונלסוציאליזם ועל ידי כך לחשוף את הטעיית הציבור על ידי היידגר עצמו. קשה לסבול שהמשפחה יכולה למנוע ואף מונעת פירסום של תוצאות כאלה.
די צייט: המשפחה חוסמת רק חיבורים מסוימים?
היינץ: מרטין היידגר ויורשיו היתנו את מסירת הכתבים לארכיון הספרות הגרמנית בכך שאפשר יהיה לעיין רק ביצירות שכבר פורסמו. אבל הסכם זה איננו תקף לגבי יצירות של היידגר שמקורותיהם אינם כלולים בעיזבון, כמו למשל המכתבים לפריץ היידגר, שנמסרו על ידי משפחתו של פריץ – בהם אפשר לעיין.
די צייט: אבל ההיסטוריון הרמן היידגר (בנו המאומץ של היידגר ומנהל עזבונו) תרם בעצמו לכך ש"המחברות השחורות" פורסמו קודם לכן.
היינץ: אכן. לכן יהא זה עקבי, כמעט ארבעים שנה לאחר מותו של היידגר, להתיר סופסוף לפתוח גם את חלקי העיזבון האחרים ולהבטיח פירסום בלתי מוגבל . זה יהיה מופת ציבורי חשוב בשנת הזיכרון השבעים לשיחרור אושוויץ.
די צייט: מה עדיין סגור לציבור?
היינץ: למיטב ידיעתי, יש קודם כל רשימות רבות, שלא נכללו ביצירות שפורסמו, כתבי יד בודדים, כמו גם הרצאות, פרוטוקולים של סמינרים, מכתבים וספריית העיון שלו.
די צייט: מה תבטיחי לעצמך בכך? הרי רעיונות היסוד של היידגר מוכרים.     
היינץ: החשוב ביותר יהיה להניח בסיס מוצק למחקר. מהדורת כל כתבי היידגר איננה תואמת את העקרונות של מהדורות ביקורתיות: אנו החוקרים מגששים באפילה. איש איננו יודע היכן נחתכו קטעים, היכן נוסף דבר מה מכתבים מקבילים או מאוחרים יותר. אין לנו בסיס אמין לחקור ולשפוט את הפילוסופיה של היידגר על פי אמות המידה המקובלות.
די צייט: מלת המפתח היא מחקר. אוניברסיטת פרייבורג רוצה להחליף את הקתדרה של היידגר בפרופסורה לפילוסופיה אנליטית של השפה. מה דעתך על כך?
היינץ: אני חושבת שצריך להיות מקום בגרמניה שבו יש מחקר ממוסד של היידגר, שיהיה ענייני, וזה אומר גם ביקורתי. לטובת פרייבורג מדברת המסורת, שאפשר לראות בה גם עול. בכל מקרה צריך להגיע למחקר ענייני, ששמירת אמות המידה הפילולוגיות הנהוגות מובנת עבורו מאליה: וזה תלוי עדיין למרבה הצער בעיקר בהסכמת המשפחה.  
די צייט: נדבר בבקשה על מכתבי מרטין היידגר לאחיו פריץ. אסור לך לצטט מהם, אבל מותר לך לומר במה הם עוסקים.
היינץ: כמובן התכתבות בין אחים היא תמיד גם התכתבות בעניינים פרטיים, ברכות ואיחולים מבית לבית וכיו"ב. אך לא זה המעניין. המכתבים שעיינתי בהם מתחילים בשלהי 1931, כלומר פחות משנה וחצי לפני עליית הנאצים. הם עדויות מאלפות לויכוחים העכשווים על מעורבות היידגר בנאציונלסוציאליזם ועל היחס בין הפילוסופיה והפוליטיקה. הם מלמדים אותנו על תקופה, שעד כה שרויה במידה רבה באפילה. עד כה פורסם רק מכתב חשוב אחד של היידגר לאחיו פריץ ממאי 1933 בכרך ה-16 של כל כתביו: במכתב הזה יעץ מרטין היידגר לאחיו, להתכונן נפשית לכניסה למפלגה, כלומר למפלגה הנאצית.
די צייט: לכאורה היה היידגר לגמרי רחוק מפוליטיקה.
היינץ: המכתבים שוב מראים, שהמיתוס של ההוגה הלא-פוליטי ורחוק מענייני העולם הזה חסר תוקף. הדמות של פילוסוף שאיננו מתעניין בפוליטיקה שעמיתיו דחפו אותו לרקטורט, וחברי מפלגה אחרים הניעו אותו להיכנס למפלגה הנאצית לטובת אוניברסיטת פרייבורג, כל זה הוא תוצאה של האופן שבו היידגר תיאר את עצמו אחרי המלחמה. הוא רצה לטהר את שמו בזמן הדה-נאציפיקציה.
די צייט: האם הוא התבטא בפני אחיו על תקופתו כרקטור?
היינץ: ההתבטאויות על כך מעטות מדי למרבה הצער. יש קטע קטן על האוניברסיטה שבו הוא מתלונן עד כמה איננה מסוגלת להתחדש. הדבר תואם את העובדה שהיידגר כרקטור הפעיל במודעות מלאה את ה-GLEICHSCHALTUNG (התאמת המוסדות לדרישות המשטר הנאצי). זה כלל איננו כפי שטען בהליכי הדה-נאציפיקציה, שרצה לשמור על הרוח הישנה של האוניברסיטה, נגד הפוליטיזציה של המחשבה והמדע שכפתה המפלגה הנאצית.
די צייט: הוא התעניין בפוליטיקה בת הזמן?
היינץ: כן, בהחלט. המכתבים הם תעודות חשובות, כי הם מראים, איזה צופה מפוכח ודק אבחנה של הפוליטיקה בת הזמן היה היידגר. הוא בבירור עקב אחרי נאומים ברדיו, גם של ברונינג (קנצלר גרמניה ממרץ 1930 עד מאי 1932), הזכיר נאומים של היטלר. היידגר תמיד היה מעודכן לגמרי. הוא קורא עיתון, הוא מאזין לרדיו, ועוקב בעניין רב אחרי ההתרחשויות בשלהי רפובליקת ויימאר.
די צייט: לכאורה הוא ישב באותם ימים בצריף שלו ביער השחור ועסק בפילוסופיה.
היינץ: אלה המיתוסים, שכעת חייבים לתקן אותם.  
די צייט: איך מתבטא היידגר לגבי היטלר?
היינץ: כבר במכתב לחג המולד 1931 הוא המליץ לאחיו להתעמת עם "מיין קאמפף" של היטלר.
די צייט: באופן ביקורתי?
היינץ: לא. ההמלצה הזאת, לייתר דיוק ה"ייחול" הזה, היה מלווה בהערכה מאד חיובית של היטלר. היידגר מעריך את היטלר כאדם שיש לו האינסטינקט הפוליטי הטוב ביותר, ושבו לבדו יש לבטוח, שיציל את המערב. היטלר היה לדידו היחיד, ששלט ברמת ההבנה וההחלטה הדרושות. המעניין בדבר הוא, שהוא כורך את המלצתו על "מיין קאמפף" בשיפוט שלילי של החלק הראשון, האוטוביוגרפי, של הספר. מכאן אפשר להסיק, שהיידגר קרא וייחס חשיבות לחלק השני, שהוא בעצם הבסיס להשקפת העולם הפוליטית של הנאציונל-סוציאליזם, ונותן מידע על הגזענות, האנטישמיות והאנטי-קומוניזם של המדינה העממית המתוכננת. אחרת לא היתה להמלצה על "מיין קאמפף" משמעות. מאוחר יותר טען היידגר, שעקב התנגדותו לתוכן של "מיין קאמפף", הוא לא קרא אותו עד הסוף. יש להטיל ספק באמיתות הטענה הזו.
די צייט: יש מלבד זאת עוד המלצות קריאה?
היינץ: כן. הוא ממליץ לאחיו על ספרים שמקורם בספקטרום הימני של המחשבה האנטי-דמוקרטית. למשל ספרו של ורנר בוימלבורג "גרמניה בשלשלאות", חיבור משנת 1931, שרוצה לשחרר את העם הגרמני המדוכא מחרפת ורסאי, שאלה ה"שלשלאות", וקורא לעם הגרמני לקחת את גורלו בידיו. פירוש הדבר שגרמניה צריכה לאמץ מדיניות רוויזיוניסטית, ולהתנער מהחובות המוטלות עליה על פי הסכם ורסאי. על הספר הזה ממליץ היידגר כחיבור מפתח, שיגלה לאחיו תובנה עמוקה על רפובליקת ויימאר ומצבה התשוש.
די צייט: האם היידגר מתבטא בחיוב על הנאציונלסוציאליזם?
היינץ: אפשר להסיק מחליפת המכתבים, שהיידגר בהחלט לקח לתשומת לבו את ההערכות השליליות של סביבתו. התבטאויות כמו: הנאצים הם מחוללי מהומות לא מחונכים וכיו"ב. הערכות שליליות כאלה מופיעות, אבל היידגר מיד מרכך אותן: היידגר חושב שצריך להשלים עם גסות-הרוח [של הנאצים], כי להיטלר אין אלטרנטיבה והוא הכרח של הרגע ההיסטורי. טענות נגד היטלר והנאצים הוא מבטל כחששות של אזרחים מפוחדים. כאשר בשנת 1932 עמד הינדנבורג שנית לבחירה, והיתה חזית רחבה של כוחות שמרניים, שלמרות חששות גדולים היו מוכנים לבחור שוב בהינדנבורג, תחת הסיסמה "הינדנבורג או היטלר", היידגר תמך בבחירת היטלר ומתח ביקורת על מאמציו של ברונינג לפעול לבחירת הינדנבורג.     
די צייט: האם היתה זו בגידתה של הפילוסופיה האזרחית?
היינץ: היידגר עצמו ראה את עצמו כמהפכן בפילוסופיה. הוא ראה את עצמו במובן מסוים כזיווגו הפילוסופי של המהפכן של תנועת העם היטלר.
די צייט: מה היתה מטרת אותה מהפכה?
היינץ: לכך יש רק רמזים מעטים במכתבים, אבל בכל זאת ברור: בהתגייסות של היידגר לנאציונלסוציאליזם מדובר מלכתחילה בפרספקטיבה היסטורית תקופתית. נפתחת מערכה של הכל או לא-כלום: שקיעה בביצת הרפובליקה הויימארית או הצלת המערב ותרבותו. לפני הכל לתת שוב תוקף למהות הגרמנית. זה הדגם הנוקשה של השיח האנטי-דמוקרטי, הלאומני, של הימין הקיצוני ברפובליקת ויימאר.
די צייט: הצלת המערב באמצעות גדודי ביריונים פשיסטים?
היינץ: כדי להבין את אהדתו של היידגר להיטלר, צריך לזכור את עיסוקו בניטשה, שהתחזק בשנים 1929-1930. באמצעות ניטשה הוא ראה את ההווה שלו לא רק במשמעות הפסימיזם התרבותי של רפובליקת ויימאר כבנאלי, רקוב, בורגני וכן הלאה. אלה היו רק הסימפטומים של ניוון עמוק יותר של האפלטוניות שהפכה לניהיליזם של המטפיסיקה המערבית. לכן היידגר מכיר במחוה כה רדיקלית. הוא מאמין שאפשר לעקור את התרבות שעיצב הדקדנס של תקופת ויימאר ושחייבים לבצע מהפכה גמורה בפילוסופיה.
די צייט: ולכן הוא רואה את הביקורת על הוולגריות של הנאצים כשטחית?
היינץ: הביקורת היא מבחינתו רגש זעיר-בורגני, שאיננו עושה צדק עם גדולתה של תכנית הנגד הרדיקלית שהיידגר עצמו מבקש. תכנית נגד זו אומרת: מי שרוצה לגבור על הדקדנס, צריך לטפל בשורשיו. הוא צריך לסלק את ההשקפה האפלטונית של האידיאלי והרציונלי המונחת בבסיסו.
די צייט: ומחשבה זו קושרת בין המכתבים לאח פריץ לבין "המחברות השחורות"?
הינץ: כל דפוס המחשבה הימני איננו רק התבטאויות של האזרח היידגר, איננו מבטא רק דיעות פרטיות על אירועי הזמן: לא, דפוסי מחשבה אלה שבים, משתנים ומקבלים תוספת ערך ב"מחברות השחורות". דרך זו של ביקורת התרבות משמשת הוכחה לתזה של כל ההיסטוריה האירופית המובילה לניהיליזם. דרושה תפנית רדיקלית, ולכן אנו חייבים - כפי שהיידגר אומר באחת מהרצאותיו על ניטשה – לסטות כביכול מן ההיסטוריה האירופית. אנו חייבים לנצח את הניגוד של האפלטוניות או האידיאליזם והניהיליזם. אנו חייבים לחזור לראשית המחשבה המערבית, חזרה לפילוסופים שלפני סוקרטס, בטרם נוסדה האפלטוניות של האידיאלי והרציונלי. זו הדרך לעתיד.
די צייט: כיצד הגיע הרדיקליות הזאת? ב"הוויה וזמן" (Sein und Zeit, ספרו הנחשב ביותר של היידגר) היידגר עוד מתייחס לפרטים.  פתאם הוא עוסק במכלול.
היינץ: אולי עלינו לקרוא שוב את "הוויה וזמן" מחדש. כי הפרשנויות שהיידגר עצמו נותן לכך במחברות השחורות, מאירות את עבודתו העיקרית באור חדש. היידגר טוען, ש"הוויה וזמן" מכיל עדיין שאריות של אפלטוניות במובן שהוא אונטולוגיה, כלומר מדע. ולדעתו משמעות הדבר שב"הוויה וזמן"המהפכני בשאלת ההוויה והגדרת הקיום (Bestimmung der Dasein) טרם נפרשו באופן עקבי. מהערכות כאלה מקבלים את הרושם, שהיידגר עצמו איננו רואה שבר בין "הוויה וזמן" לבין מחשבותיו בשנת 1933, אלא מותח ביקורת על מה שמכונה עבודתו העיקרית בגלל העדר החלטיות.
די צייט: "הוויה וזמן" איננו מהפכני דיו?
היינץ: הוא פוטר את "הוויה וזמן" מן הכוונה לספק צורה של תיאוריה. היידגר רוצה מאוחר יותר להחליף את ההיסטוריוּת של הקיום בהיסטוריה של ההוויה שקובעת את גורל העמים. הכוונה היא להביא את העם הגרמני להוויית עצמו, והוויה עצמית זו של הגרמנים צריכה להיות מוגדרת על פי יחסם המצטיין להוויה, לכן יש צורך לא רק בפיהרר, אלא גם בפילוסוף.


המושג המרכזי שמריון היינץ השתמשה בו הוא מהפכנות. המושג שעלה בדעתי היה משיחיות. מעניין עד כמה מילאה הקתוליות של מרטין היידגר תפקיד בהתמסרותו לנאציזם. אולי צריך לחזור לקרל לויט, לחיבורו על Heilgeschichte, ההיסטוריה של הגאולה, אולי צריך לומר, היסטוריה של אחרית הימים. השאלה האחרונה ששאל המראיין את פרופ' היינץ, שלא תירגמתי אותה כאן, היא מה אפשר להציל מהיידגר, אולי את ביקורתו על המיסחור. מריון היינץ סירבה לבודד חלק מתורתו של היידגר, שכביכול איננו נגוע בנאציזם. הרי ביקורתו של היידגר על המיסחור, כמו כל התפיסה הרומנטית הגרמנית המסתייגת מהמודרניות, שמופיעה כבר בשלהי המאה השמונה-עשרה, וממלאת תפקיד מרכזי ביצירתו של גיתה, היא תפיסה דתית ביסודה, וגם תפיסה מאד אנטישמית, שמציגה את היהודי כסוכן המודרנה, כהיפוכו התלוש של האיכר הגרמני השורשי. כיצד אפשר להפריד את הפילוסופיה משורשיה במחשבה הדתית, מהרקע בשתוכו היא צומחת. וכיצד אפשר היה להיתמם כל כך לגבי מעורבותו הפוליטית של היידגר במשטר הנאצים כל כך הרבה שנים, היתממות שעודנה שרירה וקיימת. כיצד שבעים שנה אחרי נפילת הרייך השלישי, עדיין רווחת כל כך בגרמניה התנגדות אידיאולוגית למודרנה, שהזינה גם את הצלחת הירוקים, מבלי להתייחס להקשרים הרומנטיים והנאצים של הערצת הטבע והעדפתו על פני האדם. אלו רק כמה מהמחשבות הרבות שעולות למקרא הדברים.
והמשך יבוא, מן הסתם.
    

יום ראשון, 22 במרץ 2015

בגלל עיתון



היום עלה בדעתי, שנתניהו הודיע הפעם מראש שבשום אופן הוא לא יקים ממשלת אחדות, לא בגלל שהוא ניצח בבחירות ויכול להקים ממשלה עם סיעות הימין האחרות והחרדים, אלא בגלל שזה מה ששלדון אדלסון דרש ממנו, לסלק מהממשלה את כל מי שהצביע בעד האיסור על חלוקת עיתונים בחינם. הרי זו היתה כנראה הסיבה שנתניהו פיטר את לפיד ולבני מהממשלה ופיזר את הכנסת והלך לבחירות, בשביל להציל את עיתון "ישראל היום" ואת האינטרסים של שלדון אדלסון, וכשהחוק המכונה "חוק ישראל היום" עבר בכנסת, נדמה לי רק בקריאה טרומית, ראיתי את נתניהו כועס כמו שלא ראיתי אותו בחיים כועס, ממש כולו האדים מכעס, ואז הוא פיטר את לפיד ולבני, ואף אחד לא הבין על מה ולמה הוא מפרק את הממשלה והולך לבחירות, אבל רבים שיערו ואף אני ביניהם, שכדי להציל את "ישראל היום", שמשרת לא רק את האינטרסים של נתניהו, אלא גם את האינטרסים של שלדון אדלסון, שהוא אויבו המושבע של ברק אובמה ונלחם באובמה בחירוף-נפש, ולמרות שלכאורה אף אחד לא יודע את זה בוודאות, כולם מבינים ששלדון אדלסון היה מעורב בהזמנה של נתניהו לקונגרס, ושברק אובמה שונא את נתניהו לא רק בגלל מה שנתניהו עושה בישראל, אלא בגלל שנתניהו הוא בן חסותו הנאמן של שלדון אדלסון, שהוא יריבו הגדול והנחוש ביותר של אובמה.
מצד שני, נוני מוזס תמך בהרצוג ולבני ולא הירשה לעיתונאים שלו לכתוב נגדם כי הם הבטיחו לו שהם יעבירו חוק נגד חלוקת "ישראל היום" בחינם, כדי לעזור לנוני מוזס, ש"ישראל היום" פגע בתפוצה של עיתונו "ידיעות אחרונות", וגם קיצץ את כנפיו מבחינות מסוימות, כי הוא כבר לא מונופול רב-עוצמה כפי שהוא היה. בתמורה לעזרה של לפיד והרצוג ולבני נגד "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ניסה לעזור למתנגדים לביבי בבחירות, ואפילו אחרי שנתניהו ניצח ניצחון די גדול, ב"ידיעות אחרונות" כתבו בכותרת "הישג להרצוג, ניצחון לנתניהו", שאותי זה הצחיק. עכשיו אני חושבת שאולי גם זה שלפיד הודיע שנתניהו לא יהיה יותר ראש ממשלה קשור גם לדברים שלפיד והרצוג ולבני סיכמו עם נוני מוזס לפני הבחירות.
אם כל מה שאני חושבת נכון, ותודו שיש הרבה ראיות נסיבתיות לכך שזה נכון, זה אומר שהלכנו לבחירות לא בגלל המצב הביטחוני, ולא בגלל המצב הכלכלי, ולא בגלל אינטרסים של אזרחי ותושבי מדינת ישראל, אלא בגלל המלחמה בין נוני מוזס לשלדון אדלסון, שלעת עתה הסתיימה בנוק-אאוט של שלדון אדלסון לנוני מוזס, שגם ברק אובמה נפגע ממנו, אבל זה עוד לא הסוף, כי ברק אובמה עדיין בזירה והוא ידאג להחטיף לנתניהו כמה אגרופים בתקוה שגם שלדון אדלסון ייפגע מהם, בעוד אדלסון חוגג את ניצחונו של נתניהו, ואובמה מלקק את הפצעים שלו ושל הרצוג ולבני. אולי בכלל גם החיבור בין הרצוג ולבני היה בכלל רעיון של נוני מוזס, כדי שהם יגיעו לשלטון ויעזרו ל"ידיעות אחרונות" להילחם ב"ישראל היום". אבל עכשיו שנתניהו ניצח הוא מזמין לישראל את בן החסות השני של שלדון אדלסון, יו"ר בית-הנבחרים ג'ון ביינור הרפובליקני, שהזמין את נתניהו לקונגרס, ונתניהו לא יזמין את הדמוקרטים שהחרימו אותו, כי הוא רוצה להראות לאובמה שהוא לא שם עליו כי שלדון אדלסון כבר סידר לו תמיכה מהרפובליקנים, ואזרחי ישראל סידרו לו עוד כהונה בבחירות. ואובמה רוצה לתמוך בהכרה באו"ם במדינה פלשתינית, כדי להראות לנתניהו שיש דברים ששלדון אדלסון לא יכול לסדר לו, או אולי כן. אנחנו עוד צריכים לחכות ולראות. אדלסון, שהוא איל הימורים, מהמר על נתניהו. קודם הוא הימר על מיט רומני לנשיאות ארצות-הברית והפסיד, ולפני זה הוא הימר על מועמד רפובליקני אחר וגם הפסיד, ואז הוא הימר על נתניהו וניצח. אובמה הימר על הרצוג ולבני והפסיד ועכשיו הוא מאד מעוצבן, אז אולי הוא יכיר במדינה פלשתינית כדי להתנקם בנתניהו ובייחוד כדי להתנקם בשלדון אדלסון.
אולי המחשבות שלי לא נכונות, אבל אולי הן כן נכונות, וזה מעלה את השאלה מה המקום שלנו, של אזרחי ישראל, למי בכלל אכפת מאיתנו. הלכנו לבחירות שלא רצינו ולא היינו צריכים בגלל עיתון, ומערכת הבחירות התפתלה לכל מיני כיוונים לא צפויים בגלל עיתון, ורבנו עם נשיא ארצות-הברית בגלל עיתון, ותקום לנו ממשלה בשביל עיתון – וגם לו קמה לנו ממשלה אחרת זה היה בגלל עיתון - ואולי אפילו תקום מדינה פלשתינית בגלל עיתון. אולי לא, מי יודע. אני דוקא בעד מדינה פלשתינית, אבל חשבתי שזה צריך לקרות בשביל שיהיו חיים טובים יותר ליהודים שרוצים מדינה יהודית קטנה אבל טובה ודמוקרטית, וגם יהיו חיים יותר טובים לפלשתינים שיוכלו לחיות במדינה עצמאית, ויהיו פחות מלחמות ופחות מות ואסון ויהיה יותר טוב לכולם, והצטערתי שנתניהו נבחר כי הוא לא ידבר עם הפלשתינים וימשיך לדכא אותם ולהילחם בהם שזה עצוב מאד בשבילי. ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב כשנדמה לי שהכל קורה בגלל עיתון של איל הימורים ששונא את נשיא ארצות-הברית ומהמר על החיים שלנו ועל נתניהו שגם הוא מהמר על החיים שלנו וגם היריבים שלו דואגים לעצמם ומהמרים על החיים שלנו, ומה אנחנו? אנחנו שמקווים ודואגים ובוכים ולפעמים גם מתים, אנחנו רק ניצבים בהצגה של כמה אנשים חזקים ועשירים שקשורים זה לזה או נאבקים זה בזה ומשסים גם אותנו זה בזה למטרתם, אנחנו רק קלפי הימורים במשחק שלהם, והם מערבבים אותנו ומחלקים אותנו ומסדרים אותנו על לוח המשחק וחובטים בנו אלה באלה, אבל לאף לא אחד, לאף לא אחד מהם אכפת מאיתנו, ולו במעט.