יום חמישי, 28 במאי 2015

ישנה מפני חדשה תוציאו



בשבוע שעבר קראתי במוסף השבוע של "הארץ" בעיקר את הראיון של דליה קרפל עם עוזי אורנן לרגל הוצאת אוטוביוגרפיה שלו, והוא דיבר נגד הדת היהודית, ושוב ושוב חזר על כך שהיהדות גזענית ומפלה נשים. ואני שוב חשבתי על התיאוריה והחיים, כי שוב דליה קרפל כתבה על כך שהתאהב בסטודנטית שהיתה צעירה ממנו בשלושים שנה והתגרש מאשתו ונשא לאשה את תלמידתו הצעירה, שמאז הפכה לחוקרת בזכות עצמה, מה שידעתי כבר מכתבה קודמת, כשהוציא ספר אחר – הוא עשה ספרים הרבה. הוא סיפר שעבר דברים קשים בנישואיו הראשונים, ונולד לו בן מפגר, שנמצא במוסד, והוא מבקר אותו לעתים רחוקות. ואני חשבתי כל הזמן על אשתו הזקנה, אשת נעוריו, שעזב למען תלמידתו הצעירה, ואם עודנה בחיים הרי היא הולכת תדיר לבקר את בנה המפגר – לאמהות הילדים קרובים יותר, כך זה אצל החיות, ומדוע יהיה הדבר שונה אצל האנשים – האם אנחנו איננו חיות? והרי רק העופות נאמנים לבני זוגם הראשונים. הזכרים היונקים אינם נאמנים, לא לנקבות ולא לצאצאים, אפילו בינקותם אינם דואגים להם, אלא האם לבדה. והלא האנשים הם יונקים ככל היונקים. ואיזה מעמד יכול להיות לנשים אם הגברים עוזבים אותן ולוקחים להם נשים צעירות, כאילו החליפו חפץ ישן בחדש ממנו. והרי אין מחליפים חבר ישן בחבר חדש ממנו, רק אשה מחליפים בצעירה ממנה, כי האשה כמוה כחפץ, החדשה טובה מן הישנה, והאם יכולות הנשים שמחליפים אותן בצעירות מהן לחוש כבני אדם? האם אינן נידונות לחוש ככלי אין-חפץ-בו, עבר זמנן בטל קורבנן, פשוטו כמשמעו – שוב אין הבעל זוכר דבר מכל שעשו למענו במיטב שנות חייהן, מה סבלו ומה הקריבו למענו. ומה ערך לדבריו של אדם על מעמדן של נשים, אם הוא מחליף את אשתו הזקנה בתלמידתו הצעירה? ומה ערך לתלמידתו הצעירה? האם יקדם מרצה תלמידה שאיננה נושאת חן בעיניו, שאיננה מושכת? האם יש לנשים בכלל סיכוי להיקלט ולהתקדם באקדמיה בזכות עצמן? בזכות כישרונן?
אפילו לא ידעתי אם ברצוני לכתוב על כך, ואז התפרסם ב"הארץ" מאמרו של הפרופ' גבי הרמן, שקרא שלא לאסור על יחסי מין בין מרצים לתלמידותיהם ולא להגביל את האהבה – לא למדתי אצלו אבל אני מכירה אותו היכרות קלושה מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית שלמדתי בו הרבה שנים לפני שהתרחקתי ממנו הרחק ככל האפשר, והיה זה מורה אחר שאמר לי שיש לי ילדות לטפל בהן ומה כבר אעשה, ואכן היו לי שתי בנות שברוב ימי ילדותן ונעוריהן גידלתי אותן לבדי, ובכל זאת רציתי מאד ללמוד והתאמצתי מאד ללמוד, וגם הצלחתי ללמוד לא מעט, אחד הדברים שהצלחתי ללמוד הוא שהאקדמיה מקדשת את הכסף והכוח הרבה יותר מאשר את הרוח או אפילו את המוח, שבכך איננה שונה משאר החברה, והיא עוד מימסד גברי שמרני כמו רוב המימסדים בחברה, שנלחם בכל מחיר לשמר את אופיו הגברי השמרני, ולעולם לא אוכל להשתייך אליו ובוודאי שלעולם לא אוכל להרגיש בו שייכת, כי ביסודי אני אמא ובכל מהותי אני אמא, והאקדמיה איננה מקום שמוקיר את האמהות, ומי שאיננו מוקיר את האמהות איננו מוקיר נשים, גם אם הוא מדבר גבוהה גבוהה נגד אפלייתן, ומי שעוזב את אשתו הזקנה למען תלמידתו הצעירה איננו מוקיר נשים, לא את האמהות ולא את המלומדות, שאת נשיותן הצעירה הוא רואה בהן ולא את תלמודן, ומי שמייפה את תאוותם של המורים הזקנים לתלמידותיהם הצעירות איננו מוקיר את הנשים – תמיד אלה כמובן המורים הגברים שממילא הם הרוב המכריע, שמהללים את הייצר שמעוררות בהם נשים צעירות - הרי איש איננו מתכוון שמרצות מבוגרות, במידה שבכלל יש כאלו, יחזרו אחר תלמידיהן הצעירים מהן בעשרות שנים, כי תמיד מקפידים הקושרים כתרים לחירות האהבה, לקדש את הסדר החברתי הישן ביותר. ואני כשכיסיתי את גופי היטב בשמלות ואת שערי במטפחות כבר לא ראו אותי בכלל ולא הייתי קיימת בכלל, וכבר לא ראו בי דבר, ואמרתי שלחקור אני חייבת ולכתוב אני חייבת, אבל אכתוב למי שיש להם עיניים לקרוא ולמי שיש להם אוזניים לשמוע, ואלה שעיוורים לראותני וחרשים לשומעני מוטב שארחק מהם ככל שאפשר. עכשיו כה רבים מהם כבר אינם בין החיים, וזה איננו מקרב, רק מרחיק אותי עוד יותר. יש מי שאומרים שכעת הזמנים טובים יותר, ואני מקוה שנכון הדבר, אבל בשבילי זה כבר הרבה יותר מדי מאוחר.
גם מאמרו של גבי הרמן, כמו מאמר מזמן אחר, קשה להאמין שעכשיו נכתב, ואין נחמה בכך שגם הוא כבר אדם זקן וחינוכו בזמנים אחרים. בחוג להיסטוריה בירושלים היתה פרופסורית אחת בימי לימודי הרחוקים וגם כיום פרופסורית אחת, אולי בדוחק שתיים, אם כוללים בחוג להיסטוריה גם את החוג ללימודים קלסיים שבו מלמד גבי הרמן. והנשים שנאלצות כמוני לשאת איתן את תינוקותיהן לאוניברסיטה, האם גם היום אומרים להן המרצים שיש להן ילדים לטפל בהן, וחידושים אקדמיים לא מהן יבואו, וכך בשם החידוש והחירות מקדשים את הישן והמגביל? ומה ערך לציונים שנותנים מרצים לתלמידותיהם, אם מתוך תאוותם, או מתוך נקמתם, או מתוך שאט-נפשם הם נותנים אותם? האם קיבלתי אי פעם את הציון, או היחס, או השכר הראוי לעבודתי? איזו שאלה רטורית. האם באמת דברים משתנים? האם יזכו בנותי לחיות בעולם שונה מזה שחוויתי כל חיי? מאד מאד הייתי רוצה להאמין.
   

יום שני, 25 במאי 2015

התאבדות אינה מוצדקת ואינה מצדיקה



אתמול דיברו בתקשורת על שני מקרים של התאבדות, אחד של זוג קשישים שקודם הרגו את בנם שעל פי הדיווח היה חולה במחלה סופנית, ואחד, שזכה לתשומת לב מיוחדת, של איש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, אריאל רוניס, לאחר שפוסט בפייסבוק של אשה שטענה שיחסו אליה היה גזעני עקב היותה שחורת-עור, זכה לאלפי קוראים ולתגובות קשות כלפיו ואף הגיע לתקשורת. מגמת הדיווח היתה לצייר את תלונתה של האשה וגם אותה כמי שגרמה לרוניס עוול נורא, ואפילו כמי שגרמה למותו. האשה עצמה התנצלה והביעה את צערה על כך שבכלל פירסמה את דבריה. לרוניס, שעבד בעבר בשב"כ, יש גם חברים רמי דרג, ביניהם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שאמר בין השאר: "אין תואר היכול לפגוע באדם כמוהו יותר מאשר גזען".
אין לי חשבון בפייסבוק וכל מה שאני יודעת על הפרשה הוא משידורי החדשות בטלויזיה ומן העיתונות, אני מאמינה לדיווחים שההתקפות על גרוניס בפייסבוק היו מאד קשות, ואולי בלתי מוצדקות, אולי אפילו תלונתה של האשה היתה בלתי מוצדקת, יכול להיות שרק היה נדמה לה שלא נהגו בה בצדק ושהיפלו אותה בגלל צבע עורה, ועדיין אני חושבת שזכותה המלאה היתה להרגיש כפי שהרגישה וגם לכתוב על כך בפייסבוק ולבקש שיתופים, ואני גם חושבת שלרוניס לא היתה שום זכות להתאבד ולהאשים אותה במותו. אנשים מתייחסים למי שמתאבד כאילו הוא מסכן וזקוק לרחמים, ולפעמים זה נכון, אבל לא במקרה הזה. התאבדות היא רצח של עצמך שלא פעם מתלוה לרצח או מחליפה רצח של אדם אחר, ובמקרה זה אני מאמינה שרוניס ביקש במעשהו לרצוח את המתלוננת על ידי רצח עצמו, וגם לרצוח את זכותם של אנשים להתלונן על היחס שאזרחים מקבלים במשרדי הממשלה, שלא פעם הוא בלתי ראוי ופוגעני. בפוסט שרוניס כתב על "אותה אישה" לפני התאבדותו, כפי שקראתיו בעיתון "ישראל היום", הוא לא הכחיש את העובדה שסירב להיענות לתחנוניה של האישה, שבאה למשרד הפנים עם שלושה ילדים קטנים מאד, אחת מהם תינוקת, ושדיבר אליה בגסות ונזף בה בסגנון שאופייני לפקידים ישראלים כשהם מדברים לנזקקים לשירותיהם, כאילו היא זו שצריכה להתנהג יפה כדי לזכות לשירות שהיא זקוקה לו, ולא כמי שאמור לתת שירות לציבור וחייב לתת לציבור דין וחשבון על טיב השירות שהוא נותן. לא פעם ישבתי שעות במשרד הפנים – אמנם בסניפו הירושלמי ולא התל-אביבי - כשסביבי אמהות עם ילדים רכים ותינוקות בוכים שחיכו במשך שעות לשירות. אני יכולה להעיד על עצמי שגם כאשה מבוגרת שיושבת מן הצד, חשתי לא פעם שאני כמעט יוצאת מדעתי, וכל זה עבור שירות פשוט  אך הכרחי של החלפת תעודת זהות וכיו"ב, שבשבילו נדרשתי להמתין למעלה משלוש שעות באולם שהצטופפו בו מאות אנשים ללא מקומות ישיבה לכולם, וכפי שחשתי אני לפחות, ללא די חמצן לכולם לנשום. שירות ציבורי איננו מעשה חסד שהמדינה עושה עם אזרחיה ותושביה, אלא חובה של המדינה ופקידיה לאזרחים, ולאנשים יש זכות להתלונן אם השירות לדעתם איננו מתחשב ומפלה. האשה בוודאי היתה מרגישה אחרת לגמרי אילו דיבר אליה רוניס בכבוד וניסה להבין את מצוקתה, במקום לנזוף בה כאילו היתה ילדה שהוא אחראי על חינוכה. גם אם מבקש שירות צועק ומתלונן שלא בצדק, הפקיד הוא זה שצריך להתנהג לפנים משורת הדין ולנסות לפתור את הבעיה מתוך כבוד למבקש השירות, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בפקיד בכיר, ובוודאי כשעומדת מולו אם עם שלושה ילדים רכים.
מאד לא נעים שמגנים אותך ברשת ובתקשורת, אבל כמי שזכתה לכינויים "נאצית", "חולת-נפש", "פרנואידית", ועוד ועוד, כולם בשל ביקורת שמתחתי בעל-פה ובתקשורת וברשת על האנטישמיות הרווחת בגרמניה, אני מרשה לעצמי לטעון שגינויים ברשת ובתקשורת אינם בשום אופן סיבה להתאבד ולהאשים בהתאבדות את המגנים. תגובתו של רוניס מלכתחילה כלפי המתלוננת, כפי שהעיד בפוסט שלו, היתה ש"איננו מוכן" לשמוע ממנה האשמות בגזענות. מה פירוש "איננו מוכן?" האם לא היתה לה זכות לחוש שמפלים אותה בשל צבע עורה וגם להתלונן על כך? ונניח שטעתה וחשבה שנהגו בה בגזענות שלא בצדק, האם לא היתה זו חובתו של רוניס להסביר לה שאין רצון להפלות אותה, ואולי בכל זאת לקבל אותה מיד – סופסוף מדובר באשה עם שלושה ילדים רכים, אחת מהן תינוקת, סיבה טובה מאד לבקש לוותר לה על התורים הבלתי נסבלים במשרד הפנים, האם כל כך בלתי סביר היה מצדה לחשוב, שלו היתה לבנת עור, וישראלית מלידה, היו נוהגים בה טוב יותר? האם העובדה שרוניס התאבד מחייבת אותנו לקבל את עמדתו ולחשוב בהכרח שצדק? אינני חושבת כך.
אכן אין מקובל לגנות את המתים, אבל במקרה זה, שאדם מתאבד ומאשים אחר במותו, אני מעדיפה להגן על האשה האלמונית שחשה שיחסו כלפיה היה פוגעני ומפלה. מה גם שלרוניס יש חברים רבי עוצמה, כמו ראש השב"כ לשעבר, שמגינים עליו, ומעידים עליו, ששירת עשרים שנה בשב"כ, שהיה "אוהב אדם". אני לצערי אינני מאמינה ש"אוהב אדם" מסוגל לשרת בשב"כ אפילו שנה, כל שכן עשרים שנה, ובוודאי שאינני מאמינה שאוהבי אדם יכולים להגיע לתפקידים בכירים בשב"כ,  גם אם יש במאי קולנוע שמספקים להם, כולל מי מביניהם שהורה לרצוח מחבלים שבויים, במה בינלאומית לטהר וליפות את עצמם. השב"כ איננו אירגון שערכיו ומעשיו מבטאים אהבת אדם והתנגדות לגזענות. ייתכן שהשב"כ הוא אירגון הכרחי ושאנשים כמוני שנוסעים באוטובוסים וקונים בשוק חייבים את חייהם גם לפעילותם הלא-מוסרית של אנשי השב"כ, אבל להתחסד ולתאר איש שב"כ כמי שלא יעלה על הדעת לחשוד בו בגזענות, יכול היה להיות מגוחך לולא היה זה כל כך עצוב.
התאבדות היא רצח, גם אם הרצח הוא של עצמך, בוודאי אם הרצח הוא של בנך הסובל ממחלה, גם אם הוא עתיד ממילא למות. אינני מוכנה להתייחס בסלחנות לאנשים חופשיים שמתאבדים מרצונם, בוודאי לא לאלה שהורגים קודם לכן אחרים. העובדה שחולה הוא סופני ושקשה לצפות ביסוריו איננה מעניקה לאיש זכות להרוג אותו. זה איננו רצח מתוך רחמים אלא מתוך תוקפנות. מעשה של רצח, וגם מעשה של התאבדות, הם מעשים של תוקפנות, הם אינם נעשים מתוך רצון להרעיף חסד, אלא מתוך רצון לפגוע, לנקום, או לפחות לחסוך סבל מעצמך. רבים מאיתנו יעמדו במהלך חייהם חודשים ושנים ליד מיטתם של חולים אנושים. מותר לנו רק לאחוז בידם, ללטף ולנחם אותם. אסור לנו לרצוח אותם ולתרץ זאת ברחמים.
רצח הוא רצח הוא רצח, וגם התאבדות היא רצח. אנשים נוטים לרחם על מתאבדים כי הם כבר מתים, אבל גם אם לכל אדם יש זכות לרחמים, אי אפשר להצדיק את כל מעשיהם של המתאבדים רק משום שהתאבדו, ואי אפשר לתת הנחות למי שרוצחים את עצמם, בוודאי לא למי שרוצחים גם אחרים.

יום רביעי, 20 במאי 2015

אלזה לסקר-שילר / גשם מאי



גֶּשֶׁם מַאי

אֶת נַפְשֵׁךָ הַחַמָּה
סְבִיב לִבִּי הַבָּלֶה כָּרַכְתָּ
וְאֶת כָּל אֲפֵלַת צְלִילָיו
כְּרַעַם רָחוֹק הִבְרַחְתָּ.

אַךְ לֹא יוּכַל עוֹד לִצְהֹל
עִם פִּצְעוֹ הַפָּתוּחַ.
וּנְטוּל מִשְׁאָלוֹת בִּזְּרוֹעֲךָ
פִּי עַל פִּיךָ יָנוּחַ.

וָאֶשְׁמַע קוֹל בִּכְיֵךָ חֶרֶשׁ,
עֵת הַלַּיְלָה בְּקֹשִׁי נָע –
כְּאִלּוּ נִתַּךְ גֶּשֶׁם מַאי
עַל חֲלוֹם שֶׁל זִקְנָה.



יַלְדִּי

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה יַלְדִּי מִתְיַפֵּחַ
נֵעוֹר מֵחֲלוֹם וְהוּא כֹּה קוֹדֵחַ
כְּמוֹ נְעוּרַי הַכְּמֵהִים.

אֶת פְּרִיחַת מַאי שֶׁלִּי, לוֹ הָיִיתִי שְׂמֵחָה לָתֵת
לוּ רַק נִתַּר לִבִּי הַשָּׁבוּר, הָרוֹעֵד.

הַמָּוֶת מִתְגַּנֵּב בְּפַרְוַת צָבוֹעַ   
עַל פַּס שָׁמַיִם בִּיְּרֵחַ-נְגֹהָה.

אַךְ הָאָרֶץ בִּפְרִיחָה תַּמָּה שָׁרָה אָבִיב
בִּשְּׁאוֹן הָעוֹלָם שֶׁמִּסָּבִיב.

וְרוּחַ מַאי בְּנִיחוֹחַ מָתוֹק לְהַפְלִיא,
נוֹשְׁקָה כְּמַלְאָךְ אֱלֹהִים לְיַלְדִּי.



אָז

...אָז בָּא הַלַּיְלָה עִם חֲלוֹמְךָ
כְּשֶׁכּוֹכָבִים בּוֹעֲרִים דָּמְמוּ.
וְהַיּוֹם חָלַף עַל פָּנַי מְחַיֵּךְ
וְשׁוֹשַׁנֵי הַבַּר בְּקֹשִּׁי נָשְׁמוּ.

כָּעֵת אֶרְאֵנִי בְּאוֹר חֲלוֹם מַאי
בְּאוֹר אַהֲבָתְךָ כַּחֲזוֹנָה
הָיִיתִי רוֹצָה עַל פִּיךָ לִבְעֹר
עֵת חֲלוֹם שֶׁל אֶלֶף שָׁנָה.

יום שני, 18 במאי 2015

אחי ובועז נוימן ז"ל



אילו אחי היה בחיים הוא היה כותב בוודאי על ההיסטוריון בועז נוימן שמת בשבת ממחלת הסרטן והוא רק בן 43. אחי, שהיה מבוגר מבועז בשתים-עשרה שנים, ליוה את הקריירה המקצועית שלו והעריך אותו מאד. אני יודעת עליו רק מעט, ואילו אחי היה עדיין בחיים לא הייתי כותבת עליו, כי כל כך הרבה אנשים הכירו את בועז ואת עבודתו טוב ממני. אני בכל זאת כותבת על בועז נוימן, כי הוא היה היחיד שהצליח לנחם את אחי אחרי הטיפולים הקשים מאד שאחי עבר ושלא הצליחו לעצור את התקדמות המחלה הקטלנית שהביאה למותו בחודש יולי האחרון. אני הייתי מנסה כל הזמן להצחיק את אחי בסיפורים מצחיקים, והייתי מצליחה להצחיק אותו לרגעים, אבל לנחם אותו על מחלתו הקשה ומותו הקרוב והחיים שכל כך השתוקק אליהם ונלקחו ממנו, לא עלה בידי. אבל בועז ביקר את אחי וסיפר לו על מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים, לראשונה כשהיה עדיין בחור צעיר מאד, ואחרי שנים בשנית, ולפני מספר שנים בשלישית, ובפעם השלישית הוא כבר ידע שהפעם כבר לא יוכל לגבור על המחלה שפעמיים הצליח להתגבר עליה, וכפי שסיפר לי אחי, בועז אמר לו שהוא לא לוקח את זה קשה, שהוא משלים עם המחלה והמות הקרוב, ושותפות הגורל הזאת, עם עמיתו ההיסטוריון, שעסק בנושאים קרובים לאלה שאחי עסק בהם, גרמניה במאה העשרים וגם הציונות, והתמודד עם מחלת הסרטן מגיל כה צעיר, התחושה הזו שחש אחי לאחר שיחתו עם בועז שיש לו אח לגורל, וגם האופן שבו התייחס בועז למחלתו ולמותו הצפוי, ניחמה והרגיעה את אחי יותר מכל שיחה אחרת. כתבתי את זה לבועז אחרי שאחי נפטר, ואינני יודעת מה חשב, כי הוא לא ענה לי, ואינני יודעת מה היה מצבו כשאחי נפטר. אבל חשתי כלפיו הכרת תודה עמוקה.
אינני יודעת אם בועז אמר לאחי את האמת, אם באמת השלים עם מותו הקרוב, או למד להדחיק את פחד המות, להתנהל בשלוה פילוסופית בעולם שאין בו אופק, ואין עתיד לתכנן. אני חושבת כל העת על האמירה שאמר בראיון על ספרו האחרון, שמאז חלה, והוא התכוון למחלתו השלישית, הסופנית, כבר כמעט איננו מסתכל בשעונים, גם לא בלוח השנה, איננו מתעניין בחלוף הזמן, כי חייו נעצרו. ואילו אחי כל הזמן התבונן בשעון. שעות ישב והתבונן בשעון, במיוחד כשמחלתו גברה והוא התקשה לדבר, והיה נדמה לי שהוא מסתכל בשעון החול האוזל של חייו, כאילו מונה כל דקה ודקה שהוא עדיין חי בה, אחי רצה מאד למצות את הזמן שעוד נותר לו, כל כך רצה שיינתן לו עוד זמן ולו מעט, אמר שאם יוכל לראות את נכדתו אפילו יום אחד נוסף, שוה לו לסבול הכל, ואני לפעמים חשבתי שאולי היה עדיף לו למות בלילה שבו נתגלתה מחלתו, למות מיד ולא לסבול יסורים עוד שנה וחצי, אבל הוא רצה לחיות, והוא רצה לחיות בכל מחיר, גם במחיר הסבל, ואף פעם לא אמר לי מלה של צער על כך שלא יכול היה לעבוד יותר, לא יכול היה לכתוב יותר, אפילו יכולת הדיבור נלקחה ממנו, בכל זאת רצה לחיות, לראות את ילדיו, את נכדתו הקטנה, ולהינות ממה שעוד אפשר. היה משהו מאד לא פילוסופי באופן שבו אחי התמודד עם המות, למרות ששנינו היינו קלסיקנים, והפילוסופים של יוון ורומא שאהבנו לא פחדו מן המות, אבל אנחנו פחדנו מן המות ולא רצינו למות. אחי מאד לא רצה למות. כל כך רצה לחיות, נאחז בחיים בכל כוחו, ובועז ניחם אותו לא מפני שאחי השלים עם המות, אלא מפני שהיה אח לצרה, ואפילו בצרה הגדולה ביותר קל יותר להרגיש שאינך לבד. ובועז גם במותו היה צעיר בשתים-עשרה שנים מאחי במותו, ושתים-עשרה שנים הן זמן כה רב, ולזמן יש משמעות גדולה כל כך, כל כך משנה כמה שנים זוכה אדם לחיות על פני האדמה, וגם האנשים שכמו בועז וכמו אחי עשו כה הרבה בזמן שניתן להם, כתבו ולימדו כה הרבה, אפילו העשייה שלהם שתיזכר איננה יכולה לנצח את כוחם של החיים לכשעצמם כשניתן להם הזמן לחיות, החיים לכשעצמם יש להם כוח וחשיבות לכשעצמם, גם כשאינם מלאים בעשייה, ואני שכבר אינני מפחדת מן המות כפי שפחדתי בעבר עדיין חיה, לפעמים מתבוננת בשעון ולפעמים מסיטה את מבטי ממנו. אני חיה ויודעת שאחי כבר מת, בכל רגע של חיי אני יודעת שאני חיה ואחי כבר מת, ועכשיו גם בועז מת, והוא היה מהאנשים שאחי חי בהם ועכשיו כבר איננו חי, ומשהו שנותר מאחי מת איתו גם. תמיד אמר אחי כמה שהזמן יקר ולפעמים רגזתי עליו, חשבתי שהתכוון שזמנו שלו יקר, ועכשיו אני חושבת שאכן זמנו היה יקר, כי ניתן לו פחות זמן מאשר לי, ואני עוד ממשיכה לחיות, ומעולם לא חשבתי שזמני יקר. אולי לאנשים כמוני שזמנם איננו יקר קל יותר לחיות. בכל יום כשאני מטיילת עם הכלב בחורשות ובגנים אני חושבת על הזמן ועל אחי ועל אחי ועל הזמן, אינני יודעת כמה שנים עוד אחיה ומה אעשה בזמן, ולפעמים אינני מצליחה לזכור מה עשיתי בזמן שעבר, ואני חושבת שאולי בכל זאת כל הזמנים הם יקרים כמו שהחיים הם יקרים, הזמן שבו אנחנו זוכים לראות את אור השמש, אני אסירת תודה עליו, על הזמן, ומלבד הזמן הזה שניתן לי אינני מבקשת דבר.