יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

ישראל אלירז מביט באגסים



פתאם כתבו הרבה על מהי שירה וציטטו ציטוטים הרבה להדגים, והדגימו כך ואחרת, ופסקו כך ופסקו אחרת, וחשבתי כמה חמקמקה השירה, אם הייתי בכלל מסוגלת להסביר מהי שירה, וכל הזמן היו בי השורות של ישראל אלירז: "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", על כריכת הספר, שקניתי אותו בשבוע הספר האחרון, רק חודשים ספורים אחרי שהלך לעולמו, ורציתי לכתוב עליו אז ולא הסתייע, ויכולתי לקנות שם עוד מספריו או לבחור באחרים, אבל הספר הזה עם כותרתו "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה" נכנס לתוך ידי, ובכל פעם שעיני נופלות על כריכתו וקוראות "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה" אני נרעדת כולי ואינני יודעת מדוע. בשיר הפותח "איש יושב ומביט בקערת האגסים הבוערים באמצע הלילה", וכבר האגסים תחומים בקערה, ובלא הקערה אינם תחומים ואינם מונחים, מרחפים באוויר, זוהרים באוויר, בוערים. המלה היא בוערים. היא שמבעירה את לבי. האגסים הבוערים הם שירה, אבל אינני בטוחה בכך ש"איש יושב ומביט בקערת האגסים באמצע הלילה" איננה שירה, אולי גם זו שירה. האם האגסים שבוערים עושים את האגסים שירה, או שגם האגסים בעלמא, אגסים מונחים בקערה, הם שירה? "איש יושב ומביט בקערת האגסים הבוערים באמצע הלילה. אל מה יבוא בטענות אם לא אל אי-הסדר הנורא של חייו ואל שיטת הבנת האמת שנתבלבלה לו בעולם." אל מי אבוא בטענות אם לא אל אי-הסדר הנורא של חיי? הבית הוא ראי הנפש. אי-הסדר הנורא של חיי. ובכן, מתבוננת סביבי, ואין כמעט דבר שנועד ליופי, כמעט הכל מה שחשבתי שנחוץ, ובוודאי הגזמתי במחשבה שמה שחשבתי לנחוץ אכן נחוץ, בוודאי לא כל מה שחשבתי לנחוץ אכן נחוץ, כנראה רוב מה שחשבתי לנחוץ כלל איננו נחוץ, והכל מוטל באי-הסדר הנורא של חיי, ועלה בדעתי מפעם לפעם שקערת פירות באמצע השולחן תוסיף את היופי שחסר, יכול אדם לשבת ולהתבונן בקערה של פירות ולהתענג על יופיו של הטבע, למשל אשכול של בננות צהובות, תפוחי זהב כתומים, תפוחים ירוקים, ענבים סגולים בשרניים של סתיו, אם חדלתי לעטר את השולחן בפרחים, משום אי-הסדר הנורא של חיי שכבר אין לאגרטל של פרחים נאים מקום יאה בו, בין העיתונים המוטלים שיש להרחיק מן המים – המים המלטפים מים שאי-הסדר ירא אותם יותר מכל, את המים, אבל קערה של פירות באמצע השולחן, ואפילו בין העיתונים הנערמים, כולה יופי, וגם לכך לא הגעתי, רק העיתונים נערמו, כיסו את המפה הלבנה, עקפו בדוחק את כוסות הזכוכית היפות, כמה יפה ייראה בהן היין הורוד שהובא ממרחקים, מפה לבנה, יין ורוד בכוסות זכוכית גבוהות, גרגרי רימון בקערת כסף, קערית של דבש זהוב, ענבים סגולים בשרניים של סתיו, וכבר יופי, אבל גם היופי הזה קצר מועד עד מאד, מועד לטבוע בתהום השולחן: "אני יושב ליד תהום השולחן, מביט באגסים הבוערים באמצע הלילה". כעת האיש שגם קודם היה אני, אבל נקרא איש, כעת האיש שהוא אני מודה שהוא אני. אני יושב ליד תהום השולחן, והרי זו סכין החוצה את הלב, תהום השולחן, סכין החוצה את הלב מפילה את האני לתהום באין יד אוהבת להיאחז בה, שהרי השיר איננו על טבע, איננו על יופי, השיר הוא על בדידות, על געגועים, על מות האהובה, על מות האהבה, על סנדלים שנשארו לפני הדלת וכבר לא תדרוכנה בהם רגליים. היש יתמות כיתמות סנדלים ריקים לפני דלת נעולה? והכעס שעולה, הכעס. השיר הוא סמרטוט של כעס. את המשפט הזה לא אהבתי וכעת הוא חוזר ועולה בי. האם חייבים שיהיה בשיר גם משפט שאיננו יפה? והמשפט הזה יחזור כמו פצע שחוזר ונפתח, מציג לראוה את הבשר שנקרע? וגם הגן שלפני החלון הסגור למחצה ופתוח לרביע איננו גן יפה. הוא גן עומד בשלכת. אני רואה את העצים עומדים בשלכת והאדמה מכוסה כולה בעלי שלכת יבשים, כשהסנדלים דורכים בהם נשמע קול מפץ העלים, קול מפץ עלים יבשים של שלכת, ועל העץ עוללות אגסים ירוקים, ורק בקערה שבתהום השולחן האגסים הבשלים בוערים באש, האגסים שבקערה כבר מזמן הבשילו, וכעת הם בוערים באש, אולי משום שפני האשה בוערים בהם, אולי מפני שהאגסים הם לבבות בוערים, בוודאי הלב הוא אגס, ובחדריו  יושב האיש הרואה באגס הבוער חדר, ושם אשתו יושבת, שם אשתו נושקת לפיו. יושב איש ליד תהום השולחן באי-הסדר הנורא של חייו ומביט בקערת האגסים הבוערים באמצע הלילה, ובאגס הוא רואה חדר מואר ובחדר המואר אשתו נושקת לפיו, והוא חושב: "אם לאלהים יד, היד מונחת ברוך".

ישראל אלירז, איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016