יום שבת, 29 באוקטובר 2016

איך ארי שביט פגע בי מבלי לגעת בי



הרשימה הזו, בשונה מכתבתה של דניאל ברין, איננה על תקיפה מינית, אלא על פגיעה מסוג אחר, שלכאורה איננה קשורה לסיפורה של דניאל ברין, אבל להרגשתי האישית קשורה מאד, ואני אסביר בהמשך מדוע. בכל מקרה כתבתה הנ"ל הסעירה אותי מאד ופתחה בי הרבה פצעים.
לפני כחמש-עשרה שנה, אינני זוכרת בדיוק מתי, טילפן אליי ארי שביט וביקש לראיין אותי לצורך הכנת כתבה על מפלגת החירות האוסטרית, מפלגת ימין קיצוני שהתאפיינה באהדה לנאצים ובביטויים של הכחשת השואה. עקבתי במשך שנים אחרי המפלגה הזו, שבשנת 1999 הצליחה מאד בבחירות והצטרפה לקואליציה האוסטרית, צעד שגרר סנקציות כלפי אוסטריה מצד האיחוד האירופי וחרם מצד ישראל. בשנת 2000 הרציתי על מפלגה זו באוניברסיטת תל-אביב ואחר כך במכון וידאל ששון לחקר האנטישמיות באוניברסיטה העברית, הרצאה שאחר כך הרחבתי לחיבור שיצא במסגרת פרסומי המכון.
ארי שביט לא התעניין במיוחד במפלגת החירות או בפוליטיקה האוסטרית, אבל הוא נשלח אלי על ידי מרצה באוניברסיטה העברית שהכיר אותי מתקופת לימודינו והכיר את עבודתי, וביקש באמצעות המאמר שיכתוב שביט לסגור חשבון עם פוליטיקאי ישראלי שהיו לו קשרים עם מפלגה מפוקפקת זו. המרצה דיבר איתי על כך קודם לכן ולא ששתי לשתף עמו פעולה, אבל מכיוון שארי שביט טילפן אלי בעצמו וביקש להיפגש, הזמנתי אותו בכל זאת לביתי.
מיד כשנכנס לביתי ועוד בטרם התיישב, הכריז ארי שביט: באמת שאלתי, מי זאת הענת פרי הזאת? היה ברור מן האמירה ומן הטון שבו נאמרה שעלי לדעת שהוא איש מפורסם וחשוב מאד, ואני עפר לרגליו. במשך השנים ריאיינו אותי כמה וכמה עיתונאים על עיסוקי באנטישמיות. איש מהם לא דיבר אלי בהתנשאות ובגסות-רוח כזאת.
העדפתי לא לענות על השאלה הרטורית שלו ולהתמקד בנושא שלשמו בא. סיפרתי לו על מפלגת החירות ומסרתי לו בין השאר רשימות שלי על המפלגה שטרם פורסמו. לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה לכתוב, וחשבתי שבעצם מדובר בשיחת רקע להכרת הנושא, ושהוא ייעזר בחומרים שלי כחומר רקע. אבל כשהכתבה התפרסמה בעיתון נדהמתי לראות שכמעט כל הכתבה נערכה מלה במלה מתוך הרשימות שלי, אבל שמי כלל לא הוזכר בה, כאילו היה מדובר במחקר של ארי שביט או בידע אישי שלו.   
התקשרתי לארי שביט ושאלתי אותו איך הוא כותב כתבה שכולה ציטוטים ממחקרי מבלי לציין שמדובר במחקר שלי. הוא ענה שכך אמר לו לעשות המרצה ששלח אותו אלי, וסיים מיד את השיחה בטענה שהוא עסוק ומבלי להתנצל. למותר לציין שלאותו מרצה לא היתה שום סמכות או זכות לוותר על זכויות היוצרים שלי במחקר שעסקתי בו שנים רבות, ומכל מקום זו אחריותם של העיתונאי והמו"ל, שלא לפגוע בזכויות היוצרים של אנשים שמוסרים להם חומרים ומידע.
היום אולי הייתי מגיבה אחרת, אבל אז לא ידעתי מה לעשות והרמתי ידיים. הרגשתי שארי שביט פשוט דרך עלי והמשיך ללכת הלאה מבלי לתת לרגע את דעתו על כך ומבלי לשלם שום מחיר. את כתבותיו לא הייתי מסוגלת לקרוא יותר, כי תמיד חשבתי שאולי הועתקו מעבודתה של אשה אחרת או אדם אחר מבלי שהדבר יצוין.
בהתנצלות שלו לפני דניאל ברין טען ארי שביט שלא פירש נכון את פגישתו איתה, ושהוא מכבד כל אשה וכל אדם. אמירתו זו, שהוא מכבד כל אשה וכל אדם. קוממה אותי יותר מכל, מפני שכל התנהגותו של ארי שביט, כפי שחוויתי אותה אני וכפי שחוותה אותה דניאל ברין, היא התנהגות של חוסר כבוד מינימלי לנשים, ולבני אדם בכלל. כמו דונלד טראמפ חושב גם ארי שביט שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו: הוא חשב שהוא יכול לפרסם את מחקרי מבלי לציין שמדובר במחקר שלי, דבר שבעיני הוא פשוט גניבה של עבודתי, כי הוא מספיק מפורסם וחזק כדי לצפצף על זכויותי, כפי שדאג להבהיר לי מיד בכניסתו לדירתי "מי זאת לעזאזל הענת פרי הזאת", והוא חשב שהוא יכול להתנפל על דניאל ברין, עיתונאית צעירה שהוא מבוגר דיו להיות אביה, שבאה אליו לרגל עבודתה לראיין אותו על ספרו, לנסות לנשק אותה בכוח ולהציע לה לשמש כפילגשו, ולנצל את אי הנעימות שלה כעיתונאית צעירה למול עיתונאי בכיר ומפורסם כדי לכפות עליה חיבוק. הבעיה עם אנשים כמו דונלד טראמפ וכמו ארי שביט איננה שהם אינם מפרשים נכון את הסיטואציה, אלא שהם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם הכל מבלי להיענש על פגיעותיהם באחרים, ובהרבה מקרים הם אכן צודקים: בעולם שבו אנחנו חיים, גברים בעלי מעמד, מוצדק או בלתי מוצדק, יכולים לפגוע בנשים רבות פגיעות רבות ושונות מבלי להיענש על כך.
ובכל זאת, פה ושם מישהי מוצאת בלבה את האומץ, או הזעם, כדי לספר את סיפורה, ופה ושם הם בכל זאת נענשים.

 

יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

ישראל אלירז מביט באגסים



פתאם כתבו הרבה על מהי שירה וציטטו ציטוטים הרבה להדגים, והדגימו כך ואחרת, ופסקו כך ופסקו אחרת, וחשבתי כמה חמקמקה השירה, אם הייתי בכלל מסוגלת להסביר מהי שירה, וכל הזמן היו בי השורות של ישראל אלירז: "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", על כריכת הספר, שקניתי אותו בשבוע הספר האחרון, רק חודשים ספורים אחרי שהלך לעולמו, ורציתי לכתוב עליו אז ולא הסתייע, ויכולתי לקנות שם עוד מספריו או לבחור באחרים, אבל הספר הזה עם כותרתו "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה" נכנס לתוך ידי, ובכל פעם שעיני נופלות על כריכתו וקוראות "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה" אני נרעדת כולי ואינני יודעת מדוע. בשיר הפותח "איש יושב ומביט בקערת האגסים הבוערים באמצע הלילה", וכבר האגסים תחומים בקערה, ובלא הקערה אינם תחומים ואינם מונחים, מרחפים באוויר, זוהרים באוויר, בוערים. המלה היא בוערים. היא שמבעירה את לבי. האגסים הבוערים הם שירה, אבל אינני בטוחה בכך ש"איש יושב ומביט בקערת האגסים באמצע הלילה" איננה שירה, אולי גם זו שירה. האם האגסים שבוערים עושים את האגסים שירה, או שגם האגסים בעלמא, אגסים מונחים בקערה, הם שירה? "איש יושב ומביט בקערת האגסים הבוערים באמצע הלילה. אל מה יבוא בטענות אם לא אל אי-הסדר הנורא של חייו ואל שיטת הבנת האמת שנתבלבלה לו בעולם." אל מי אבוא בטענות אם לא אל אי-הסדר הנורא של חיי? הבית הוא ראי הנפש. אי-הסדר הנורא של חיי. ובכן, מתבוננת סביבי, ואין כמעט דבר שנועד ליופי, כמעט הכל מה שחשבתי שנחוץ, ובוודאי הגזמתי במחשבה שמה שחשבתי לנחוץ אכן נחוץ, בוודאי לא כל מה שחשבתי לנחוץ אכן נחוץ, כנראה רוב מה שחשבתי לנחוץ כלל איננו נחוץ, והכל מוטל באי-הסדר הנורא של חיי, ועלה בדעתי מפעם לפעם שקערת פירות באמצע השולחן תוסיף את היופי שחסר, יכול אדם לשבת ולהתבונן בקערה של פירות ולהתענג על יופיו של הטבע, למשל אשכול של בננות צהובות, תפוחי זהב כתומים, תפוחים ירוקים, ענבים סגולים בשרניים של סתיו, אם חדלתי לעטר את השולחן בפרחים, משום אי-הסדר הנורא של חיי שכבר אין לאגרטל של פרחים נאים מקום יאה בו, בין העיתונים המוטלים שיש להרחיק מן המים – המים המלטפים מים שאי-הסדר ירא אותם יותר מכל, את המים, אבל קערה של פירות באמצע השולחן, ואפילו בין העיתונים הנערמים, כולה יופי, וגם לכך לא הגעתי, רק העיתונים נערמו, כיסו את המפה הלבנה, עקפו בדוחק את כוסות הזכוכית היפות, כמה יפה ייראה בהן היין הורוד שהובא ממרחקים, מפה לבנה, יין ורוד בכוסות זכוכית גבוהות, גרגרי רימון בקערת כסף, קערית של דבש זהוב, ענבים סגולים בשרניים של סתיו, וכבר יופי, אבל גם היופי הזה קצר מועד עד מאד, מועד לטבוע בתהום השולחן: "אני יושב ליד תהום השולחן, מביט באגסים הבוערים באמצע הלילה". כעת האיש שגם קודם היה אני, אבל נקרא איש, כעת האיש שהוא אני מודה שהוא אני. אני יושב ליד תהום השולחן, והרי זו סכין החוצה את הלב, תהום השולחן, סכין החוצה את הלב מפילה את האני לתהום באין יד אוהבת להיאחז בה, שהרי השיר איננו על טבע, איננו על יופי, השיר הוא על בדידות, על געגועים, על מות האהובה, על מות האהבה, על סנדלים שנשארו לפני הדלת וכבר לא תדרוכנה בהם רגליים. היש יתמות כיתמות סנדלים ריקים לפני דלת נעולה? והכעס שעולה, הכעס. השיר הוא סמרטוט של כעס. את המשפט הזה לא אהבתי וכעת הוא חוזר ועולה בי. האם חייבים שיהיה בשיר גם משפט שאיננו יפה? והמשפט הזה יחזור כמו פצע שחוזר ונפתח, מציג לראוה את הבשר שנקרע? וגם הגן שלפני החלון הסגור למחצה ופתוח לרביע איננו גן יפה. הוא גן עומד בשלכת. אני רואה את העצים עומדים בשלכת והאדמה מכוסה כולה בעלי שלכת יבשים, כשהסנדלים דורכים בהם נשמע קול מפץ העלים, קול מפץ עלים יבשים של שלכת, ועל העץ עוללות אגסים ירוקים, ורק בקערה שבתהום השולחן האגסים הבשלים בוערים באש, האגסים שבקערה כבר מזמן הבשילו, וכעת הם בוערים באש, אולי משום שפני האשה בוערים בהם, אולי מפני שהאגסים הם לבבות בוערים, בוודאי הלב הוא אגס, ובחדריו  יושב האיש הרואה באגס הבוער חדר, ושם אשתו יושבת, שם אשתו נושקת לפיו. יושב איש ליד תהום השולחן באי-הסדר הנורא של חייו ומביט בקערת האגסים הבוערים באמצע הלילה, ובאגס הוא רואה חדר מואר ובחדר המואר אשתו נושקת לפיו, והוא חושב: "אם לאלהים יד, היד מונחת ברוך".

ישראל אלירז, איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

הירוקים / סיפור



יעלי היתה בת 14 כשסבא מת. היא לא היתה בבית כשזה קרה. זה היה חג סוכות והיא יצאה לטיול בגליל עם הצופים. כשהתקרבו לאכסניה הם מצאו שיח צבר עמוס פירות, וקטפו אותם בעזרת מקל. המדריך הציע לגלגל אותם בדפי עיתון שהתעופפו בשדה, כדי להוציא את הקוצים. הקוצים אכן נלכדו בעיתון, המדריך קילף את הסברס בעזרת אולר והגיש להם אותם בזה אחר זה, והם היו מתוקים ומעוררי תיאבון, ואז הם קטפו עוד סברס וגילגלו גם אותם באותם דפי עיתון – לא היו להם אחרים, והקוצים נשארו אחוזים בפירות ונתקעו בלשונם ובפיהם. ובכל זאת, למרות שעוד כמה ימים חשה בקוצים הדוקרים בשפתיה ובלשונה, היתה יעלי מאושרת, מפני שאהבה לטייל, אהבה את הגליל, ואהבה במיוחד להיות רחוקה מן הבית. כששבה הביתה עייפה ומלוכלכת, אמרה לה אמא שסבא  נפטר, ויעלי היתה בהלם. למה לא הודעתם לי, שאלה יעלי. זה היה די מעליב ומקומם, שלא קראו לה לשוב הביתה ללוויה של סבא. אמא ענתה שלא רצו לקלקל לה את הטיול, אבל יעלי ידעה שאמא משקרת, כמו תמיד, היא לא רצתה אותה בסביבה ולא רצתה שהקרובים יראו את יעלי בלוויה וינהגו בה בחיבה. רק כשהבית התרוקן והיא נשארה לבדה עם העיתון שבו התנוססה מודעת האבל על מות סבא, היא פרצה בבכי. כשאמא חזרה וצעקה עליה היא אמרה לה שתניח לה, וחשבה לעצמה איך תחזיק מעמד בחיים בבית בלי סבא, שתמיד הגן עליה מזעמם של ההורים. אבל היא לא היתה צריכה לדאוג. עוד לפני שהסתיימה השבעה הודיעו לה ההורים שהיא תעבור כעת לגור עם סבתא.
יעלי אהבה להיות אצל סבתא, למרות שכעת העציב אותה מראה הכורסה בפינת הסלון שסבא נהג לשבת עליה, ובקטנותה היה מרכיב אותה על ברכיו, מכה קלות על ברכיה ומזמר לה:
קויף קויף המ'לה
מאך מיר אוף הקמ'לה
חיל דיר אפעס וייזן
שיסעלאך מיט אייזן.  

(פטישון הך הך
מערה לי פתח
ואראה לך אוצרות
ברזל בקערות).

ובערבים ישבו סבא עם תלמודו, וסבתא עם התפירה שלה ויעלי עם שיעורי הבית מסביב למנורת השולחן. את הנברשת הגדולה ורבת הנורות שבתקרה הדליקו רק בהזדמנויות מיוחדות, בערבי שבתות וחגים, בליל הסדר. בערבים של ימות החול הודלקה רק מנורת השולחן, שעמדה על כן גבוה, עגול וכחול, והם הסתפקו בה. כעת ישבו רק יעלי וסבתא ליד המנורה, יעלי עם שיעורי הבית, וסבתא כשאצבעון הכסף שומר על אצבעה, תפרה ותפרה.
בלילות ישנו יעלי וסבתא במיטה הכפולה של סבא וסבתא בחדר השינה, סבתא ישנה בצד של סבתא ויעלי ישנה בצד של סבא. לפעמים סבתא התעוררה באמצע הלילה והסתובבה בבית. היא התגעגעה לסבא והיה לה קשה לישון. יום אחד כשחזרה יעלי מבית הספר ראתה שסבתא שינתה את מראה חדר השינה, הפרידה את שתי המיטות והזיזה כל אחת מהן לצד אחר של החדר, וגם כיסתה כל אחת בכיסוי נפרד. אמצע החדר היה כעת ריק והחדר נראה גדול בהרבה משהיה. יעלי הבינה שעכשיו סבתא מתחילה חיים חדשים, חיים בלי סבא, וזה לא היה קל אחרי ארבעים וארבע שנים, שבהן, כפי שחזרה ואמרה סבתא, מעולם לא שמעה מפיו מלה רעה.
בבוקר, סיפרה סבתא, השכים סבא קום ואמר לסבתא שתמשיך בינתיים לישון. הוא הניח תפילין והתפלל, ואחר כך ירד להביא את העיתון מתיבת הדואר וישב לקרוא אותו בכורסה. כשסבתא קמה כבר היה סבא לבוש ומגולח למשעי ושערו סרוק מעל מצחו. היה לו שיער סמיך, דומה לשערה של אמא. גם לסבתא היה שיער אפור וארוך שהיא כרכה סביב ראשה בעזרת מסרקות קטנים בצבע חום-אדמדם וסיכות כסופות, ורק בלילה לפני השינה התירה אותו, והוא עטף אותה כמו שמלה. נדמה היה ליעלי שסבתא לא הסתפרה מעולם. יעלי אהבה מאד לראות את סבתא מתירה את שערה הארוך וסורקת אותו לפני השינה.
אני הייתי יפה, אמרה סבתא פעם לגדי, אחיה של יעלי, שחיטט כדרכו בתמונות הישנות. מה אתה חושב, שסבא שלך היה טיפש?
כשיעלי שבה מבית הספר, התבשלו על הכיריים שני סירים: באחד, הגדול יותר, התבשלה כוסמת. בסיר הקטן שליד התבשלו שאריות עוף ובקר עם הרבה שום ובצל, וניחוחן מילא את המטבח וגלש במורד המדרגות. סבתא גדשה בצלחות כוסמת ועליהן הניחה מעט מתבשיל הבשר והעוף. יעלי אכלה לאט לאט. סבתא התפלאה שיעלי אוהבת לאכול הכל בלי לחם, אפילו חביתה העדיפה יעלי לאכול עם גבינה לבנה ולא עם לחם. איך אפשר בלי לחם, תהתה סבתא. בבוקר וגם בערב מרחה לעצמה סבתא פרוסת לחם שחור בגבינה לבנה, ועליה פיזרה בנדיבות סוכר. זה האוכל הכי טעים בעולם, אמרה סבתא בעונג, כשנגסה בפרוסת הגבינה המסוכרת, זה יותר טוב מבשר.
סבא לעומתה העדיף למרוח את לחמו בחמאה, ואז היה חותך את פרוסת הלחם העבה המרוחה בחמאה לקוביות ומשקע אותן בכוס הקפה בחלב שלו, כדי שיתרככו ויוכל לאכול אותן ללא השיניים התותבות שלו, שהעדיף להניח בכוס רוב הזמן. כשהכניס אותן לפה הן הכאיבו לו, והוא העדיף להימנע מכך ככל האפשר. הילדים אהבו לראות את פיו חסר השיניים של סבא, והוא היה פוער אותו בשמחה כדי להצחיק אותם. גדי היה צוחק בלי סוף.
אבל עכשיו שסבא מת היו אלה רק סבתא ויעלי בבית, סבתא תופרת, לפעמים ביד ולפעמים במכונת התפירה של זינגר שעומדת בחדר השינה ליד החלון, ויעלי עוזרת לסבתא להשחיל בה חוט, כי עיניה של סבתא כבר אינן חדות דיין להשחיל את החוט במכונה או במחט. כשסבתא תופרת, יעלי כותבת וקוראת. סבתא לימדה גם את יעלי לתפור כפתורים, אבל יעלי מתעקשת לתפור ללא אצבעון, למרות שסבתא קנתה לה אצבעון קטן אדום במיוחד בשבילה. סבתא תמיד פוחדת שיעלי תידקר מהמחט ותיפצע, אבל יעלי איננה פוחדת במיוחד להידקר, וקל לה יותר לתפור ללא האצבעון. לרוב יעלי קוראת והיא איננה אוהבת להפסיק לקרוא, כשסבתא קוראת לה לארוחת הערב. עוד לא עברו שש שעות מהצהרים, אומרת יעלי לסבתא, אבל סבתא עונה בנחת, אז עברו חמש וחצי שעות. היא רוצה שיעלי תבוא מהר לאכול, שהחביתה לא תתקרר.
יותר מהכל אוהבת יעלי לאכול את השטרודל שסבתא אופה וחותכת לפרוסות שמהן בולטים לצדדים התפוחים, כי ציפוי הבצק של השטרודל דקיק מאד, כמעט שקוף. יעלי איננה מרבה לאכול, כולם מודאגים מאד מרזונה, אבל את פרוסות השטרודל שמונחות במקרר על צלחת לבנה היא מוכנה לאכול תמיד. במדף שמעל לשטרודל יש עוד צלחת לבנה אבל עמוקה והיא מלאה בשומן אווזים. סבתא וגם אמא אוהבות מאד למרוח ממנו על הלחם ולאכול בתאווה, גריוועלאך הן קוראות לזה, אבל יעלי איננה נוגעת בזה לעולם.   
בסופי שבוע יעלי עוזרת לסבתא לקרוץ עוגיות מהבצק שסבתא מרדדת על השולחן במטבח, עוגיות בצורת עיגולים, כוכבים ואליפסות, שמפזרים עליהן סוכר ואחרי האפייה מכניסים לקופסת פח צבעונית, או סהרונים שמגלגלים מבצק שחותכים למשולשים, ולפני שמגלגלים מפזרים עליהם סוכר וקינמון. את העוגיות אוכלים עם תה שממתיקים בקוביית סוכר. יעלי כבר גדולה ואיננה מסלקת מקופסת הסוכר קוביות כדי למצוץ אותן כמו סוכריה, כמו שהיא וגדי היו עושים כשהיו קטנים.
לפעמים סבתא תופרת ליעלי שמלות או מתאימה לה שמלות ישנות. סבתא צריכה לגזור הרבה כדי שיתאים ליעלי, כי יעלי כל כך רזה. בכיתה הילדים מושיבים אותה על החלון ואומרים נראה אם האור עובר. בשמלת התכלת של בית הספר יעלי נראית כאילו אין לה כלל נפח, כאילו שמלת התכלת שלה ריקה.
לפעמים אמא באה לבקר ואז היא אומרת ליעלי לנקות וצועקת על יעלי שהיא לא מנקה בסדר. סבתא לא אוהבת שאמא צועקת על יעלי. סבתא אומרת למה את צועקת, ואמא עונה לה שיעלי לא מנקה כמו שצריך, וסבתא אומרת לאמא אז צריך ללמוד אותה. היא מתכוונת ללמד אותה, אבל היא אומרת צריך ללמוד אותה. יעלי אוהבת שסבתא אומרת ככה. יעלי חושבת שסבתא לומדת אותה, ואמא לא תצליח ללמוד אותה לעולם.
יעלי דוקא אוהבת לנקות אצל סבתא, למרות שהכל אצל סבתא ישן וכבד, התריסים הם תריסי ברזל כבדים שבקושי עולים ויורדים, וגם הדלי לשטיפת הרצפה עשוי ברזל, וכבד מאד להרים אותו אפילו כשהוא ריק. כשהוא מלא במים יעלי צריכה מאד להתאמץ להרים את הדלי בלי לשפוך. אבל כשיעלי לבד עם סבתא לא אכפת לה לנקות כל היום, כי גם אם יעלי לא מנקה טוב, סבתא אף פעם לא כועסת, וכשהשמש שוקעת היא אומרת ליעלי עכשיו ניקית מספיק, והן הולכות למטבח ושותות תה עם עוגיות. יעלי אוהבת לאכול דוקא את עוגיות הכוכבים. היא איננה יודעת למה, כי הן עשויות מאותו בצק כמו העוגיות האחרות, אבל תמיד נדמה ליעלי שעוגיות הכוכבים הן הרבה יותר טעימות.
בערב שבת סבתא מברכת על מנורת הפמוטים שעשויה מכסף טהור, ויש לה המון קנים לפמוטים, שסבתא מדליקה רק חלק מהם כדי לברך על הנרות. יעלי מברכת יחד עם סבתא, וסבתא אומרת שהיא רוצה להוריש ליעלי את מנורת הפמוטים.
סבתא גם אמרה לאמא שהיא רוצה להוריש ליעלי את הירוקים. הירוקים הם כלי החרסינה של פסח, שמצוירים עליהם עופות ודגים ופרחים בהרבה צבעים, אבל הצבע הירוק הוא השולט. במערכת הכלים הירוקים יש המון כלים, צלחות לדגים ולעופות ולמרק ולעוגות, ספלים לקפה ותה, וגם קערות גדולות להגיש בהן מרק או תבשילים, קערה לקציץ בשר ממולא ביצים שלמות וקערה לדגים. יעלי הכי אוהבת את הקערה שבה מניחה סבתא את הכופתאות של פסח, שהיא מכינה מקמח מצה עם הרבה מאד ביצים, ארבע ביצים לכוס קמח מצה, ואת הביצים היא מפרידה לחלבונים וחלמונים ומקציפה את החלבונים היטב לפני שהיא בוחשת הכל יחד עם הקמח, כדי שהכופתאות תהיינה גדולות מאד ואווריריות , והיא מגישה אותן לשולחן בכלי המיוחד עם המכסה, ורק אחרי שהיא מוזגת מרק חם לכל הצלחות, היא מניחה לכל אחד בצלחת שתי כופתאות לבנבנות שנראות כמו עננים שנחתו במרק.
אבל כשסבתא אמרה לאמא שהיא רוצה שיעלי תקבל את הירוקים, אמא כעסה ואמרה אבל צעירים כבר לא משתמשים בכלים כאלה. יעלי לא אמרה מלה, למרות שמאד מאד רצתה לקבל את הירוקים עם ציורי הפרחים והדגים והעופות, ואת הסכו"ם של פסח העשוי כסף טהור שיש בו גם סכיני דגים מיוחדים לחתוך דגים ממולאים, ואת מנורת הפמוטים הגדולה שצריך בשבילה שולחן מיוחד. אבל ממילא יעלי עוד לומדת בתיכון ועוד אין לה בית משלה, וסבתא עוד בריאה ועושה בעצמה הכל, ויעלי לא רוצה לחשוב שסבתא תמות יום אחד, כמו שסבא מת פתאם, למרות שגדי אמר שסבא ירק דם שלושה ימים ולא רצה ללכת לבית החולים, ואם היה הולך לבית החולים אולי היו מצילים אותו, אבל יעלי חשבה שסבא ידע כנראה שהוא עומד למות והשלים עם זה, כי סבא קרא תמיד ספרי פילוסופיה וחשב הרבה על המות, גם בגלל שהנאצים רצחו את כל משפחתו, את הוריו והאחיות שלו, חוץ מאחיו יצחק שנהרג עוד במלחמת העולם הראשונה והאחות אלנה שמתה עוד לפני המלחמה ועל שמה קראו לאחות הקטנה של אמא, והבן של האחות בתיה שברח מאחת עשרה אקציות והגיע בסוף לרוסיה, וככה הוא ניצל ועלה לארץ אחרי המלחמה וסבא אימץ אותו כמו בן, וגם את יהושע וחנה, הילדים של אחות סבתא שהיא ובעלה מתו ממחלה סבא וסבתא אימצו, וסבא חשב הרבה על המות אבל רק לעצמו, אף פעם הוא לא דיבר על המות, והוא חשב שהוא בר-מזל שהוא עלה לארץ ישראל וככה הוא לבדו ניצל מכל המשפחה, ובגיל שמונים הוא כבר נראה לעצמו זקן מספיק בשביל למות ולא לנסות להינצל מן המות, הוא רק רצה למות בשקט, והוא מת בשקט, למרות שיעלי חשבה שאולי היו לו כאבים בחזה, אבל סבא היה איש שקט ואת הכאבים שלו הוא סבל בשקט ובכלל הוא אהב לחיות בשקט וככה הוא גם מת.
מאד הציק ליעלי שלא הספיקה להיפרד מסבא, שהיה האיש שהיא הכי אהבה בעולם, והוא נתן לה את שמה והכי אהב אותה בעולם, ותמיד ניחם אותה כשאמא ואבא כעסו עליה, והם תמיד כעסו עליה. אבא אמר שהם מגדלים אותה ושזה לא תענוג גדול, ויעלי חשבה לעצמה שגם לגדול אצלם זה לא תענוג גדול והלואי שאלהים יעניש אותם, למרות שאבא אף פעם לא האמין באלהים וכשהיתה בת שש אמר ליעלי שאין אלהים, ויעלי אמרה לחבר שישב איתה באותו הספסל בכיתה שאבא שלה אמר שאין אלהים, והחבר התחיל לצעוק ערביה, ערביה, היא לא מאמינה באלהים. יעלי רק שתקה והצטערה שדיברה, אבל עברו הרבה שנים עד שלמדה לא לחזור על דברי אביה באוזני אחרים, ואז כבר לא היתה בטוחה שאין אלהים ובכל אופן קיותה שהוא יעניש את הוריה, למרות שלא היה ברור לה איזה מין עונש היא רוצה בשבילם.
בקיץ שבין כיתה י"א לכיתה י"ב יעלי נסעה לדודה בתל-אביב וחזרה משם חולה מאד, ואז היא חזרה לבית הוריה. אבא נבהל מאד והיה יושב ליד מיטתה כל הלילה. אמא הפסיקה לצעוק עליה וניסתה להאכיל אותה בכף, כי יעלי התקשתה להרים את הראש והתקשתה מאד לאכול. הרופא לא ידע מה יש לה אבל האחות בקופת-חולים אמרה לאמא שזה טיפוס, והם התקשו להבין איך יעלי חלתה בטיפוס, שזאת מחלה שחשבו שכבר עברה מן העולם. הרבה שבועות שכבה יעלי במיטה והתקשתה להרים את הראש והתקשתה לאכול ובכלל התפוצץ לה הראש והיא קילפה את נייר הזפת שאבא הדביק על החלונות נגד הרוח החודרת, ואז הדביקה אותו בחזרה. לא היה ליעלי כוח ולא היה אכפת לה במיוחד למות, אבל בכל זאת היא הבריאה, למרות שעדיין התקשתה ללכת, וחיכתה שכל הילדים ילכו כבר הביתה, כדי לרדת במדרגות לאט לאט ולשוב לביתה.
פעם סבתא באה להיות איתם. אמא בישלה וסבתא נכנסה למטבח לדבר איתה וראתה על השולחן את נקניק החזיר שאמא הביאה ושכחה להחביא. סבתא שאלה איזה נקניק זה ואמא התביישה להגיד לה שהוא של חזיר ואמרה לה שזה נקניק מבשר עגל. סבתא שאלה אם היא יכולה לטעום ואמא לא ידעה מה לעשות אז היא אמרה לה אם את רוצה תטעמי. סבתא טעמה ואמרה שכזה נקניק טעים היא לא אכלה בחיים. אחרי שסבתא חזרה הביתה אמא סיפרה לאבא והתפוצצה מצחוק כשהיא חזרה ואמרה לו: כזה טעים היא לא אכלה בחיים.
יעלי לא נגעה בנקניק של חזיר כי פעם טעמה ממנו והקיאה את נשמתה. בכלל יעלי אכלה מעט מאד, למרות שאבא קנה לה שוקולדים משובחים כדי שתעלה מעט במשקל. היא אכלה בעיקר כרובית מבושלת וגזר מרוסק, ואבא צחק וקרא לה שפן.
למרות שהיתה עדיין רזה וחלשה גייסו את יעלי לצבא והיא שירתה רחוק וכמעט לא שבה הביתה, קצת בגלל שהיה צריך וקצת בכוונה. לסבתא היתה עכשיו אשה שבאה לישון איתה במקום יעלי, וגם עזרה לה בעבודות הבית, כי סבתא כבר לא היתה חזקה כמו קודם, השיער שלה כבר היה יותר לבן מאפור והיא מיעטה לצאת מהבית. פעם היא נפלה ושברה את הרגל, ואבא ואמא לקחו אותה אליהם הביתה לכמה שבועות, עד שהיא החלימה. ואז הם התחילו לחשוב שסבתא כבר מבוגרת מדי לגור לבדה, וצריך להעביר אותה לבית אבות, ובאמת העבירו את סבתא לבית אבות קרוב לבית של אבא ואמא, בית אבות קטן שהיו בו רק שתי קומות ומעט דירות, וסבתא היתה יחסית מרוצה, למרות שכבר לא הרגישה טוב. היא אמרה ליעלי שהזיקנה איננה אושר גדול, אבל זאת הדרך היחידה להאריך ימים. יעלי לא ידעה אם היא רוצה להאריך ימים ולהיות זקנה. היה לה קשה להאמין שתחיה חיים ארוכים כמו סבתא.
בכל זאת בחתונה של יעלי סבתא עמדה תחת החופה והיתה מאושרת מאד. היא לבשה שמלה כהה וכובע שחור שמתחתיו עוד אספה את שערה שכבר היה לבן כשלג בסיכות ומסרקים כמו שתמיד עשתה. כמה יעלי אהבה לראות את סבתא אוספת את שערה בסיכות ובמסרקות קטנים, ופורמת אותו לחופשי לפני השינה.
יעלי כבר גרה בעיר אחרת ולא הרבתה לבוא לבקר בעיר הולדתה. סבתא כבר לא יכלה לנסוע לבקר אותה, ויעלי באה רק לעתים רחוקות להראות לסבתא את בנותיה הרכות. בכל פעם סבתא הביטה בהן ואמרה שכעת הן יפות כפליים מכפי שהיו בפעם שעברה. היא התכוונה לטובה, אבל יעלי קצת נעלבה, כאילו לא היו יפהפיות גם קודם לכן.
בארון של אמא במסדרון ראתה יעלי את הכלים הירוקים של סבתא מסודרים יפה ומבהיקים בניקיונם. מנורת הפמוטים עמדה כעת בסלון של אמא, וליעלי נתנה אמא את הפמוטים שלה, שהיו עשויים כסף, או כך לפחות יעלי חשבה. היא די התרגשה לקבל את הפמוטים.
יום אחד סבתא איבדה את הכרתה והרופאים אמרו לאמא שסבתא בסכנת חיים ואמא התרגזה, כי סבתא היתה כבר זקנה מאד, ואמא חשבה שצריכים לתת לסבתא למות. סבתא נאנחה חודש על משכבה בבית-החולים ואז מתה.
יעלי באה להלויה עם בעלה ושתי הבנות. אחרי הלוויה אמא הזמינה את כל הקרובים לאכול. היא הגישה להם בכלים הירוקים נתחים שמנים של חזיר, וגם אטריות בכוסמת. הבעל של יעלי הסתכל בכוסמת ואמר הו, עכשיו אנחנו מקבלים גם את מה שהחזיר אוכל. יעלי ובעלה לא נגעו באוכל, ויעלי גם לא הרגישה בכלל רעבה, אבל כל הקרובים ליקקו את נתחי החזיר השמנים, והדוד אלי, שימות אחר כך מסרטן, התמוגג וביקש עוד, ואמא הגישה לו כבד של חזיר שכיסתה בפרוסות של גבינה צהובה והכניסה את כבד החזיר עם פרוסות הגבינה לתנור, והגישה לדוד אלי את כבד החזיר המכוסה גבינה צהובה נמסה ומבעבעת, והדוד אלי התמוגג ואמר שהוא אוכל כבד מאד כבד וכולו זרח מאושר וגם אמא והדודה זרחו מאושר לאכול חזיר עם גבינה בכלים הירוקים של סבתא.
ולמרות שיעלי לא טעמה כל היום דבר, בכל זאת היא הקיאה את נשמתה.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

אבא מת ואמא לא קיימת



מכיוון שצריך תמיד לחפש את הטוב בכל דבר, צריך לציין שכנראה לפחות לאשה צעירה אחת, שאהובה נהרג בדמי ימיו, רווח מאד לשֵמַע פסק-הדין של השופטת יוכבד גרינוולד-רנד, (תמ"ש 16699-06-13 שחר ואח' נגד פרקליטות מחוז תל-אביב אזרחי ואח') שהתירה לאירית ואשר שחר, הוריו של עמרי שחר שנהרג בתאונת-דרכים, להביא לעולם ילד מזרעו בעזרת אם פונדקאית, ובכך פטרה את חברתו של עמרי בשלוש השנים לפני שנהרג, שאינני רוצה להזכיר כאן את שמה, למרות שהוא מופיע בפסק-הדין, מלחצי הוריו להביא ילד לעולם מזרעו, ובכך לקשור את עצמה לנצח לאהובה המת ולמשפחתו. אשה צעירה מאד, שהיתה חברה, לא רעיה, חברה של הצעיר שנהרג בתאונת-דרכים. אולי רצו להינשא, אבל לא זכו לכך. אולי היו מביאים ילדים לעולם יחדיו, אבל לא זכו לכך. וכעת היא אומרת בבית-המשפט:

"מאז שהיכרתיו הוא רצה והיה מלא תקוה להיות אב, אני בטוחה שאם הכל היה מסתדר הייתי כיום אשתו והיה לנו ילד. עמרי רצה להיות אבא. כרגע, במצבי הנוכחי, אני לא רוצה לקחת חלק בתהליך, במצבי כרגע."

כמה מצוקה נפשית נשמעת בדברים האלה: "במצבי הנוכחי, במצבי כרגע". מדוע היא צריכה להתנצל על כך שאיננה רוצה להביא ילד לעולם מזרעו של אהובה המת? האם אשה שאהובה נהרג איננה רשאית להמשיך הלאה בחייה? למצוא אהבה חדשה, להביא לעולם ילדים שאביהם חי ויכול לגדלם? הורים שכולים ראויים להתחשבות ולחמלה, אבל האם אין גבול למחיר שהזולת צריך לשלם על רצונו שלא לפגוע בהם? אהובתו של עמרי המת איננה רוצה לפגוע בהוריו השכולים, והיא באה להעיד לטובתם, שעמרי רצה ילדים, כי עמרי לא השאיר צוואה כתובה שמתירה שימוש בזרעו. הוא היה בחור צעיר שכל החיים לפניו, הרי לא יכול היה לדמיין שייהרג בתאונה. מי יכול לדמיין דבר כזה. הוריו של עמרי ביקשו לשאוב את זרעו אחרי מותו, אבל לא היו מוכנים ואינם מוכנים לתרום את הזרע לאשה שמבקשת תרומת זרע, אלא אם כן תהיה זו חברתו של בנם שאיננה מעוניינת בכך, או אם פונדקאית שרק תלד את הילד ותמסור אותו להם, כדי שיגדלוהו לבדם.
מה חשה האשה הצעירה הזו, כאשר שאלו אותה ההורים, וגם לו נניח ששאלו בעדינות ולא לחצו עליה, אם תרצה ללדת ילד לבנם המת. איזו מועקה נפשית לאשה הצעירה הזו, שאיננה רוצה לפגוע בהורים השכולים, שלכאורה רק רוצים להקים זרע לבנם המת, אבל לשם כך יכלו הרי לתרום את זרעו לאשה המעוניינת בתרומת זרע, ואז גם יכלו לסכם עם אותה אשה מה תהיינה זכויותיהם כסבא וסבתא. אבל לא די להם בכך. הם אינם רוצים רק להקים זרע לבנם, שכן אז היה הכל הרבה יותר פשוט. הם רוצים שליטה. הם מוכנים שבזרע תעשה שימוש רק חברתו – במקרה זה אין להסכמתם או אי הסכמתם כל משמעות, כי אשה זכאית לבקש להרות מזרעו של בן-זוגה המת, אם רצונה בכך, אבל עצם האמירה הזו, שהם מסכימים שרק היא תהרה מן הזרע של בנם, היא אמירה שמהווה לחץ נפשי אדיר ומאד לא הוגן על האשה הצעירה שמבקשת להמשיך הלאה בחייה, ואיננה צריכה להתנצל על כך, ואין למצבה הנפשי או האחר שום קשר לכך – היא איננה חייבת בשום צורה להרגיש חובה ללדת להורי בעלה נכד מזרע בעלה המת, ואין לאיש זכות לדרוש ממנה הסבר או התנצלות על כך.
ובכן, כעת פטר אותה בית המשפט מן הלחץ הזה של ההורים השכולים, וכעת הם יחפשו אם פונדקאית שתלד להם נכד שהם יגדלו אותו בעצמם. מדוע אם פונדקאית? מדוע לא יתרמו את הזרע לאשה המעוניינת בכך, שתגדל את נכדם כאם ביולוגית? בסעיף 176 לפסק-דינה כותבת השופטת:

"שבתה את לבי טענת התובעים שלפיה, כל אמא מיועדת אחרת שתגדל את הילד, תהיה אשה זרה לחלוטין, שלא הכירה את עמרי מעולם ולא נבחרה על ידו (וזאת להבדיל מ... בחירת לבו של עמרי)."

בטענה זו יש היגיון, אבל ההיגיון הזה צריך להוביל לויתור על השימוש בזרע, שעמרי כבר איננו נמצא כאן כדי להחליט מה לעשות בו. האם הוצאת האם הביולוגית מתמונת המשפחה, על ידי הגדרתה כפונדקאית, איננה סותרת את ההיגיון של לא להשתמש בזרע עם אשה זרה שבנם לא בחר בה ולא הכירה? האם שלילת זכויותיה של האם הביולוגית על ידי הגדרתה כתורמת ביצית או פונדקאית מאיינת אותה כאדם, וכמי שהעניקה לילד מחצית מן המטען הגנטי שלו? האם פונדקאית איננה "אשה זרה" מבחינתו של האב המת, רק משום שהוריו ירשו לעצמם להתעלם מקיומה? 
ונורא עוד יותר סעיף 177 לפסק-הדין, שבו אומרת השופטת:

"עוד מצאתי טעם בטענת התובעים שלפיה, לא מן הנמנע כי אמא מיועדת אחרת, תהיה בעלת מסוגלות הורית פחותה משלהם, לכל הפחות בנוגע לילד הספציפי הזה."

זוהי קביעה מדהימה שלילד שנולד לאב מת יש זיקה חזקה יותר להורי האב המת מאשר לאמו הביולוגית, שמחזקת מאד את הרושם שרצונם של התובעים להפוך את הילד לאנדרטה חיה לאביו המת, שכן אין שום נימוק אחר להניח הנחה מופרכת כזו, שעדיף לילד לגדול עם הוריו השכולים של אביו המת מאשר עם אמו הביולוגית.
בראיון טלויזיה אמרו ההורים את האמת: אם יתרמו את הזרע לאשה המעוניינת בכך, היא עלולה לעזוב את הארץ עם הילד, והם רוצים שנכדם יישאר לידם. במלים אחרות: הם רוצים שליטה על הנכד ועל חייו, שליטה שאין לשום סבא וסבתא כאשר הורי הילד בחיים. כל סבא וסבתא רוצים שילדיהם ונכדיהם יישארו לידם, בוודאי לעת זקנתם, אבל החיים המודרניים, החיים שכוללים טכנולוגיות פיריון חדשות ומבני משפחה חדשים שמוזכרים שוב ושוב בפסק-הדין, החיים האלה גם מרחיקים לא פעם בין הורים וילדיהם, סבים ונכדיהם. שום הורה איננו יכול למנוע מילדיו ומנכדיו לעזוב את הארץ ולחיות בארצות אחרות, לתקופה מוגבלת, או לתמיד. האם להורים שכולים יש זכות להכתיב לנכדם או לאמו את צורת חייהם ומקום חייהם? והאם רצונם שהנכד יימצא תמיד לידם, מה שסותר את טענתם החוזרת שאין בכוונתם להקים בנכדם אנדרטה חיה לבנם, האם הרצון הזה מצדיק שימוש ברחמה של אשה ענייה כפונדקאית נטולת זכויות אם? האם מדינת ישראל צריכה להסכים לכך שאשה תשמש כאינקובטור, כדי שההורים השכולים יוכלו לזכות בנכד שיהיה כולו שלהם, ויחיה תמיד לצדם, מבלי שיצטרכו לחלוק בו עם אמו? האם להורים שכולים שמשתמשים בזרעו של בנם המת כדי להוליד ממנו ילד מגיעות זכויות שסבים אחרים אינם רשאים כלל לדרוש לעצמם?
אשה איננה אינקובטור, והריון איננו תהליך טכני, אלא מסע גופני ונפשי שנמשך תשעה חודשים תמימים ושהשפעותיו על האשה ההרה עצומות ורבות משמעות. זה מובן וטבעי כאשר האשה היא אמו של הילד שהיא נושאת ברחמה, והיא הרה אותו כדי לגדלו. זה לגמרי לא טבעי כאשר רחמה נקנה בכסף. זהו ניצול מחפיר של גוף האשה, ומחפיר עוד יותר מפני שהפונדקאיות הן תמיד נשים חלשות יותר, כלכלית וחברתית. גם שימוש בפונדקאית על ידי אשה עקרה, שזו האפשרות היחידה מבחינתה להביא לעולם ילד, הוא בעייתי ונצלני, אבל במקרה זה, כאשר תכליתה של הפונדקאות היא ליצור עבור ההורים השכולים נכד שיהיה למעשה בנם, ויקנה להם זכויות של הורים, כאשר לצד העובדה הבעייתית דיה שאביו איננו בחיים, נשללות גם זכויותיה של אמו הביולוגית, ונשללת זכותו שלו להכיר את האשה שתעניק לו חצי ממאגר הגנים שלו, נחצים כל גבולות המוסר. זו הוכחה חיה לכך, שכאשר מתירים שימוש בגופה של האשה כאינקובטור, ההידרדרות בשמירת זכויותיהן של נשים ומניעת ניצולן לרעה היא בלתי נמנעת. בוודאי במדינה כישראל, שבה ממילא מעמדן של נשים נמוך ביותר, והשיוויון החוקי הוא רק סיסמה ריקה, שמחפה על חוקי אישות דתיים ששוללים מן האשה את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, והופכים אותה לשפחה של בעלה, שהיא משועבדת לו עד שיאות לשחרר אותה, או לשפחה של החברה כולה, כאשר היא משמשת כאינקובטור עבור מי שהממון והכוח מצויים בכיסם. ועל כל אלה מחפה השיח המתחסד בפסק-הדין על זכויות הסבים לנכדים ולטיפול בנכדים, כאילו האשה שאמורה לשמש כאינקובטור, כדי שההורים השכולים יקבלו כל מה שהם רוצים, ולא יתפשרו בשום דבר, כאילו האשה הזו איננה כלל אדם.      
מרוב מאמץ להצדיק את ההחלטה הבעייתית לאפשר להורים שכולים לנצל אם פונדקאית, כאשר ברור מאליו שאינם זקוקים רק לפונדקאית – בשונה מאמהות שיש להן ביציות אך אינן מסוגלות לשאת הריון, שהן אמהות ביולוגיות של הילד – אלא הם זקוקים לאם ביולוגית, וגם אם יפרידו בין השגת תרומת ביצית לשכירת פונדקאית, עדיין תהיה בתמונה אשה שהעניקה לילד את הביצית שלה, והיא לפיכך אמו הביולוגית, ובכל מקרה מדובר באם ביולוגית ואם פונדקאית – אשה אחת או שתיים – שהן אמהות בפוטנציה ומראש אי אפשר לדעת עליהן דבר, ובכל זאת אין השופטת נמנעת מקביעות בלתי אפשריות, כמו בסעיף 128 לפסק-הדין:

"לאחר ששבתי ועיינתי בכל חוות הדעת ובתסקיר שהוגשו לבית המשפט, ולאחר ששמעתי את כל העדויות, אני סבורה כי היתרונות שבגידול הילד העתיד להיוולד, בבית התובעים ולא בבית האם המיועדת, גוברים..."

כיצד יכול שופט בן-תמותה לחרוץ מסקנה כזאת, שעדיף לילד לגדול בבית ההורים השכולים מאשר בבית אמו הביולוגית, כשאין לו מושג מיהי האם הביולוגית הפוטנציאלית הזאת? זוהי הדגמה חדה וכואבת כיצד משתמש המשפט הישראלי במושג "טובת הילד" כדי לרמוס זכויות נשים, שעל כך כתבתי כבר ביתר הרחבה כאן, כאשר בסופו של דבר נרמסות גם זכויות הילדים לגדול כדרך הטבע אצל אביהם ואמם. תחושתי היא שמרוב מאמץ להצדיק את ההיענות לבקשת התובעים, לא נשקל כאן די הצורך התקדים המסוכן, שבו קובע בית המשפט מראש, שיהא עדיף לילד לגדול עם סבא וסבתא ללא אב ואם, מאשר עם אם ביולוגית.
ועוד מצטטת השופטת את דברי האב השכול:

"הילד שיוולד יקבל כל כך הרבה אהבה, שלא ירגיש בחיסרון לא של אבא ולא של אמא."

לצערי אני מכירה ילד שאבא אוהב דוקא יש לו, וגם סבתא ודודים אוהבים, אבל אמו, בת דודתי תמי, מתה מסרטן בהיותו בן שנה בלבד. הוא ילד אהוב ויקר מאד, אבל אמו מאד חסרה לו. מאז היותו ילד קטן ביטא את החיסרון הזה בהרבה אמירות שוברות לב. בחיים קורות הרבה טרגדיות, שכתוצאה מהן גדלים ילדים יתומים מאב או מאם, או אצל סביהם ללא הורים כלל, ואין ספק שהם אהובים ויקרים למשפחתם מאד, אבל בקביעה שמצב זה עדיף על מצב שבו יש לילד לפחות אם ביולוגית נוכחת, כאן הרחיק פסק-הדין לכת, ועקב הרחקת הלכת הזו, עקב מאמץ היתר שכל פסק-הדין שטוף בו, להוכיח כמה נפלא יהיה לילד שיוולד להוריו השכולים של עמרי מזרעו של עמרי המת, בעזרת תרומת ביצית ואם פונדקאית, הודרו כליל מן הדיון הנשים המעורבות ואיש לא ייצג כראוי את עניינן, כאילו הביצית הנדרשת איננה חלק מגופה של אשה אמיתית, וההריון איננו עתיד להתרחש בגופה של אשה אלא באינקובטור דימיוני. איש בדיון איננו מייצג את הנשים האלה, שהשימוש בגופן מופיע בפסק-הדין כאילו היה מובן מאליו ואפילו מומלץ. ובכן כעת זכאים גם סבא וסבתא פוטנציאלים, ולא רק הורים פוטנציאלים, לסחור בגופה של אשה לצורך יצירת נכד שיהיה שלהם בלבד, כאילו לא היתה אמו אלא כלי, חפץ, או ליתר דיוק כלי אין חפץ בו. לאחרונה התבשרנו שהכנסת עומדת להסדיר בחקיקה את נושא תרומות הזרע, לכשעצמו מעשה ראוי ונדרש ביותר, אבל האם תעגן החקיקה הזו גם בחוק את החפצת האשה כאינקובטור, ותמשיך בכך את הדה-הומניזציה של האשה בחוק הפונדקאות הנפשע, שמפקיר לניצול את החלשות בנשים, או אולי תזכורנה לפחות חברות הכנסת, שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, עדיין ההרה והיולדת היא אשה שנבראה בצלם אלהים, והיא היולדת בעצב בנים, ובדיוק משום כך מגיע לה להיות אם הבנים שמחה.