מדוע מצעד הגאוה בירושלים חשוב כל כך? בגלל ההרחקה.
להרחקה יש הרבה צורות. הצורה הראשונה היא ההרחקה בַּפֶּה:
אצלנו אין דבר כזה הומוסקסואלים. הומוסקסואלים נולדים רק לאנשים שמצביעים למר"ץ וגרים בצפון תל-אביב.
לא, הומוסקסואלים נולדים בכל חברה ובכל מקום, לכל סוגי ההורים. לחלקם יש הורים חילוניים ולחלקם יש הורים שומרי מצוות, ולחלקם יש הורים אדוקים מאד ומקפידים בקלה כבחמורה.
כמו כל האנשים זקוקים גם ההומוסקסואלים למשפחה שלהם ולקהילה שלהם. אבל בעקבות ההרחקה בפה קורית גם ההרחקה הממשית, הגיאוגרפית:
למה שלא תלך לתל-אביב?
ולמה כן? הרי גדלת בירושלים, שם משפחתך וחבריך.
ולפעמים תל-אביב איננה רחוקה די הצורך. לפעמים נשלח ההומוסקסואל אל מעבר לאוקינוס, לניו-יורק.
פעם קראתי בגיליון הבריאות של "הארץ" מאמר של רופא שאיבחן בחור חרדי כחולה איידס.
הוא היה הומוסקסואל בקהילה החרדית בירושלים, אז שלחו אותו לניו-יורק, שיהיה רחוק מהעין ורחוק מהלב, שיוכלו יותר בקלות להעמיד פנים שאצלנו אין.
ושם בניו-יורק, ללא קרוב ומודע, הוא נדבק באיידס, ואז מצא את עצמו חולה ועזוב מכל, ורק דבר אחד ביקש מהרופאים: שלא יודיעו למשפחתו.
משפחתו? איזו מין משפחה זו? ששלחה אותו לחלות בנכר ולמות בנכר, בלא קרוב ומודע?
בכל עיר זרה שבה חניתי בחיי פגשתי הומוסקסואלים יהודים בגלות.
אחד מהם, שחי רחוק מאד מישראל, עם בן זוג רופא, לא יהודי, סיפר לי על שיחות הנפש שאביו חולה הלב מנהל עם בן-זוגו ואמר:
אף פעם אבא שלי לא קיבל אותי. עכשיו הוא סופסוף מקבל אותי בגלל שיש לי בן-זוג רופא, שהוא יכול לספר לו על מחלות הלב שלו.
כשהוא סיפר לי את זה הוא צחק וגם בכה.
שניהם ברחו כל חייהם ממשפחותיהם, ההומוסקסואל היהודי ואהובו הרופא הלא-יהודי, לשניהם קריירות מצליחות, ושניהם מרגישים מנודים ודחויים.
כי מי שהוריו דחו אותו, לעולם לעולם לא ירגיש שייך.
הרופא סיפר לנו על הוריו שבילדותו לקחו אותו ואת אחותו ליער הסמוך ועזבו אותם שם לנפשם כדי שיחזרו לבדם הביתה. לפעמים כבר החשיך והם תעו ביער לבדם, ילד וילדה קטנים, עד שהצליחו למצוא את דרכם אל בית הוריהם בכפר.
ואני חשבתי שהנזל וגרטל זה סיפור נורא של מוח מעוות, ופתאם הסיפור המטורף היה סיפור החיים של מישהו שישב מולי והיכרתי היטב.
וחשבתי לעצמי שמעבר לכל זו האכזריות. כמו שנאלצתי לחשוב על כך בכל הדעות הקדומות האחרות: מעל לכל זו ההתאכזרות לילדים, שהופכת להתאכזרות להומוסקסואלים, לנשים, ליהודים. כי מה שנותן לדעה הקדומה את כוח ההרס שלה זו האכזריות.
דוקא הרופא הלא יהודי היה מוכן לבוא לישראל, אבל בן זוגו היהודי מפחד לשוב לכאן. מפחד להיות שקוף ומנודה. שם בגולה לאיש לא אכפת ממנו. לא לטוב ולא לרע. כך הוא מרגיש חופשי.
בכל עיר זרה שחניתי בה פגשתי קהילה קטנה של הומוסקסואלים יהודים בגלות.
אני הזדקנתי, ובכל פעם פגשתי אותם צעירים יותר. לא תמיד אפשר היה להבין אם נמלטו או הוגלו, ובעצם מה זה משנה? בבית הוריהם ובביתם הלאומי לא נמצא להם מקום, כדי שאפשר יהיה לומר, שאצלנו אין דבר כזה. כדי להרחיק את הבושה.
זה מתחיל בהרחקה שבפה וזה נגמר בהרחקה כפשוטה. וההרחקה הזו היא הרחקה לגלות, והגלות מרה כמות. ולפעמים הגלות היא מות.
יותר קל לומר: הילדים שלי נשואים. אבל לפעמים כששואלים אותך אתה צריך לומר:
הבן שלי חי עם בן-זוגו.
או: הבת שלי חיה עם בת-זוגה.
ויש כל מיני תגובות. פעם חברה אחת חילונית מאד, נאורה מאד בעיני עצמה, גיחכה ואמרה:
אף פעם לא שמעתי דבר כזה.
ואני שתקתי, כי ידעתי שכשהיא תחשוב על זה אחר כך, היא קצת תתבייש.
וגם קיויתי, שכשמישהו אחר יאמר לה בעתיד, היא לא תגיד יותר:
אף פעם לא שמעתי דבר כזה.
זאת ההרחקה: לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי, אין. אולי רק במקום רחוק מן הלב ורחוק מן העין, לא פה ולא עכשיו.
אבל זה כן פה ועכשיו. ויש בני אדם, שצריכים את המשפחה שלהם, ואת הקהילה שלהם, וצריכים להרגיש שמקבלים אותם.
דיברתי עם אמהות של הומוסקסואלים והן אמרו שהן מתנגדות למצעד הגאוה, אבל לילדים זה חשוב.
לילדים שלנו זה חשוב, כי זה החיבוק שהם מבקשים מאיתנו, וזאת בחינת הבגרות שלנו כהורים.
כי הרבה יותר קל להיות כמו כולם. או כמו שחושבים שזה כמו כולם. כי כשמפסיקים להתבייש ומדברים, רואים שאולי אתה מיעוט, אבל אתה לא לבד. יש עוד הרבה הורים כמוך. והם לא רוצים לשלוח את הילדים שלהם לעזאזל. הם רוצים אותם פה קרוב, על ידם, בבית, ושגם ירגישו בבית, כמו שכל האנשים צריכים להרגיש בעיר שלהם, בארץ שלהם, במשפחה שלהם.
אז שלא יגידו לנו להסתיר ולשמור בסוד. כי הסוד הזה הוא סוד ממאיר. הוא מוליד את הבושה, והבושה מולידה את ההרחקה, וההרחקה בפה מולידה את ההרחקה לניכר, וההרחקה לניכר היא גלות ולפעמים מות.
והקבלה מחייבת את הפומביות, את ההצהרה הנראית לעין. כי ההסתרה היא תחילתה של ההרחקה, היא מאפשרת את ההרחקה, זו שבפה וזו בפועל.
ולכן נלחמים כל כך נגד הפומביות, כי הפומביות מחייבת את ההכרה ואת ההודאה, וההכרה וההודאה מחייבות את הקבלה.
ולכן נצעד בירושלים. אנחנו נהיה שם, בשביל לומר שאנחנו משפחה, ואנחנו שם אחד בשביל השני.
ואני מזמינה אתכם שתבואו גם אתם, מי שלא תהיו, בשביל להיראות ובשביל לתמוך, ובשביל להגיד שזה המקום של כולם, שכל הבנים הם בנינו וכל הילדים הם ילדינו, זה ביתם וזה מקומם, פה ולא מעבר לים.
ועיר הקודש היא העיר שלא ימשול בה הרֶשַע, ולא יישפך בה דם אדם.
מצעד הגאוה בירושלים יתקיים ב-28 ביולי. מתכנסים בגן העצמאות בארבע וחצי אחר הצהריים. בשש תתחיל הצעידה לכנסת.
לפני שנתיים פרץ רוצח למועדון בר-נוער בתל-אביב לנוער הומוסקסואלי ורצח שניים מבאי המועדון. הרוצח מעולם לא נתפס.
