אני כותבת מתוך כעס ובחילה. כבר את הפוסט הקודם על פרשת הפרס ליצחק
לאור כתבתי כמעט נגד רצוני, אבל לפעמים אני מבינה בעל כורחי שמה שנראה לי לעתים על
פניו כויכוח שאינני רוצה להשתתף בו, הוא הרבה יותר מהותי לחיי מכפי שחשבתי, ומאמרו
של יובל אלבשן הבוקר ב"הארץ" (הלינצ'רנט כמופת, 30/12/2014) איננו מאמר
שאני רוצה לעבור עליו בשתיקה. קשה לתאר את הגועל שחשתי למקרא ההתחסדות הדוחה
ולהטוטי המלים של אלבשן, שנועדו, כמה לא מפתיע, להלל את הכותב ולהכפיש את המחאה נגד
הענקת הפרס ללאור, פרס שכפי שכתבתי בפוסט הקודם נועד מלכתחילה, בכוונת מכוון, לירוק
בפרצופן של המתלוננות. אלבשן מחמיא לעצמו על כך שגם את ההתקפה באינטרנט נגד אורנה בנאי
ונגד מרצה מבר-אילן, שהותקפו על התבטאויות שנחשבו לשמאלניות, הוא דחה, ובכך הוא כורך בזדון את המחאה נגד מתן הפרס ללאור עם הפוגעים בחופש הביטוי, וגם פוסל מראש את כל מי שמוצא הבדל תהומי בין ההתקפה על שני האחרונים לבין המחאה נגד לאור,
וכך הוא כותב: "מיד תגיע אקרובטיקה מילולית שתסביר את ההבדל בין מעשים לבין
הצהרות". אבל האקרובטיקה המילולית היא של יובל אלבשן, ואני, שאינני עורכת דין
וגם לא משפטנית, לא מרצה באקדמיה וגם מאמרים ב"הארץ" אינני יכולה לפרסם,
כי שגרירות גרמניה אסרה על עיתון "הארץ" לפרסם את מאמרי (כבר בשנת 2002,
ואינני מצפה שיובל אלבשן ייצא להגנת חופש הביטוי שלי, כי בעיתון "הארץ"
חופש הביטוי שמור לאנטישמים ושונאי נשים), בכל זאת אטול לעצמי, בזכות האינטרנט
שאלבשן וחבריו טרם הצליחו למנוע ממני להתבטא בו – ולא שלא היו כאלה שניסו – את הזכות
להסביר למשפטן המהולל ועורך-הדין המעוטר יובל אלבשן מה ההבדל המהותי בין אורנה בנאי
והמרצה מבר-אילן לבין יצחק לאור: התבטאויות שמאלניות אינן עבירה על החוק, וגם לא
על המוסר. התבטאויות שמאלניות יכולות אולי מאד להרגיז אנשים מסוימים, אבל אלה
התבטאויות לגיטימיות לגמרי, שהפועלים נגדן מנסים להטיל אימה על אנשים שלא עשו כל
רע לא מבחינה חוקית, לא מבחינה מוסרית, ולא משום בחינה אפשרית. והמחאה נגד יצחק לאור, בניגוד לרושם הכוזב שמנסה יובל אלבשן ליצור בזדוניות במאמרו, לא היתה עקב התבטאויות שמאלניות, אלא עקב התבטאויות שיש בהן ביזוי קשה של נשים על רקע מיניותן, ביזוי שהוא גם עבירה פלילית אבל בראש וראשונה הלבנת פניהן ברבים שעליה אמרו חז"ל שכמוה כשפיכות דמים, ומעשים אלה נעשו ברשות הרבים ורבים היו עדים להם, להבדיל מאשמת האונס שלא היו לה עדים ועדיין זכותה של הנאנסת להשמיע את זעקתה גם אם לא התלוננה במשטרה, כי כדברי כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, ועדות היא עדות גם אם הושמעה בציבור ולא בבית המשפט. מחאה נגד אדם שלא
עשה כל רע שונה באופן מהותי ממחאה נגד אדם שפגע באנשים בצורה קשה, ואין צורך בהכרח בניהול הליך בבית משפט, מפני שהפגיעות והעלבונות שהטיח לאור באנשים נעשו לרוב ברשות הרבים, חלקם
באוניברסיטה ובמערכת "הארץ" וחלקם גם הופיעו מעל דפי "הארץ"
במוסף שמתיימר להיקרא "תרבות וספרות", ולא פעם שיפשפתי את עיני בתדהמה
כיצד העורכים מאפשרים ללאור לכתוב גסויות ועלבונות בלשון שוק כנגד אנשים שאינם
נושאים חן בעיניו, וגם אינם דורשים ממנו למחוק או מוחקים בעצמם את הביטויים הבלתי
ראויים לדפוס. בכלל התנהגות בלתי ראויה ברשות הרבים והלבנת פנים של הזולת ברבים,
בין אם עברה את רף ההרשעה הפלילית ובין אם לאו, ראויה בהחלט לסנקציה של שלילת פרס שמלכתחילה
לא היה צריך להינתן לאדם כזה, ומי שנתן לו פרס בכוונת מכוון לזלזל בנפגעות וגם
בנפגעים הרבים, צריך היה להביא בחשבון גם תגובת נגד, שהאינטרנט אכן מאפשר לאנשים שאינם
נהנים מהפריוילגיות התקשורתיות שיובל אלבשן ועמינדב דיקמן, וכמובן גם חברם הטוב
יצחק לאור נהנים מהן, וזה בעצם המסר הסמוי במאמרו של אלבשן: כיצד נשים שבניגוד
לאיש חשוב כמותו לא זכו לקבל טור ב"הארץ" וגישה חופשית לכלי התקשורת
האלקטרונית, ולאקדמיה ובעצם לכל מרכז כוח בישראל, נשים שאנשים כמוהו וכמו הפרופסור
דיקמן והמשורר החשוב יצחק לאור דורכים עליהן בדרכם כמו על שיירת נמלים כנועות, כיצד
נשים כאלה הצליחו, באמצעות האינטרנט, לא רק להביע את מחאתן אלא גם להצליח בה,
ולמנוע מחבורת אנשים שמוברגים יפה יפה במרכזי הכוח לרמוס אותן ולהשתיק את קולן,
להוקיר את מבזיהן ולבזות את מוקיריהן. רק עכשיו כשקראתי את מאמרו המביש, המיתמם,
הזדוני, המתחכם, המבזה כל הבחנה בין טוב לרע, והמתנשא בלי גבול, הבנתי באמת כמה
חשובה היתה המחאה הזו, ועד כמה תומכיו של לאור, בתירוצים שונים ומשונים ובנימוקים
שמעוותים כל צדק והיגיון, מאיימים גם עלי, ועל כך אני מרימה את הקול.
יום שלישי, 30 בדצמבר 2014
יום שבת, 27 בדצמבר 2014
פרס לו פרס
לא באמת רציתי לכתוב על הפרשה של יצחק לאור והפרס שמפעל הפיס העניק לו
ואחר כך ביטל והרצון שלו לתבוע אותם, אבל אני כן מוצאת את עצמי קוראת את מה שנכתב
על הפרשה הזאת, ואני כן חושבת עליה כל הזמן, וכשאני מנסה לכתוב על דברים אחרים היא
עולה ומשתלטת על המחשבות שלי. לא רציתי לכתוב גם בגלל שכבר לפני הרבה שנים, בלי
לדעת שום דבר על כל הדברים שהתפרסמו מאוחר יותר – גם את תחקיר המקור לא ראיתי, שמעתי
על הכל רק מאד בדיעבד – כבר לפני הרבה שנים חשבתי שהכתיבה של לאור, במדור תרבות
וספרות של עיתון הארץ, היא גסות-רוח והשתלחות לשמה באנשים שהם משוררים או סופרים
או חוקרי ספרות, וכמה מאלה שהשתלח בהם במיוחד מוכרים לי אישית כאנשים טובי לב
ועדינים שלא פגעו בזבוב, וכאב לי מאד לקרוא את ההתנפלות שלו עליהם בלי שום בסיס
והצדקה, כי גם אם לא אוהבים ספר שירים, לא מוצדק להשתלח במשורר בצורה גסה כזאת,
והאחריות היא כמובן לא רק של לאור עצמו אלא של עורכיו ומפרסמיו. לכן גם מעולם לא
קראתי את כתב-העת "מטעם" שערך, למרות שאמרו לי שיש שם תכנים מעניינים.
לא רציתי קשר עם שום דבר שיצחק לאור קשור בו, ואפילו לכתוב נגדו לא רציתי, ובאמת
גם את הרשימה הזו אני כותבת לא בגלל לאור, אלא בגלל האדם שהחליט להעניק לו את
הפרס, שזה פרופסור עמינדב דיקמן. חברי הועדה האחרים יותר נגררו אחריו ואחת מהן
התחרטה אחר כך והתפטרה. הדמות הדומיננטית בועדה, ומי שעומד בתוקף מאחורי החלטתו
להעניק ללאור את הפרס, הוא עמינדב דיקמן, שהוא פרופסור לספרות ומתרגם מחונן לעברית
ופעם גם כתב ביקורות במוסף "הארץ ספרים" שמאד אהבתי לקרוא, עד שפעם אחת הוא
כתב בצורה מאד משתלחת על ספר של המתרגמת המנוחה רינה ליטוין, ומאד כאב לי לקרוא את
הביקורת המשתלחת הזאת, כי רינה ליטוין היתה אשה עדינה וטובה שתירגמה מאד יפה הרבה
ספרים ואפילו אם היא כתבה ספר לא כל כך טוב זו לא סיבה לכתוב עליה ביקורת מעליבה.
אפשר לכתוב ביקורת בנימוס, גם אם היא שלילית. ואם ממש לא אוהבים את הספר עדיף פשוט
לא לכתוב. כל מבקר מקבל הרבה ספרים לביקורת והוא יכול לבחור על מה לכתוב וממה
להתעלם. לפעמים יש חשיבות ציבורית לכתוב ביקורת קשה על ספר, אם יש בו למשל הסתה או
אנטישמיות או גזענות או שקרים בוטים, אבל אם מישהו כתב ספר לא כל כך טוב על אהבות
ספרותיות שלו, זה ממש לא מצדיק להטיח בו עלבונות. ואז עברה לי בראש המחשבה שעמינדב
דיקמן נהיה קצת כמו יצחק לאור, מישהו שרוצה להכאיב לאנשים, וגם מרגיש שהוא יכול
לדרוך על אנשים בלי לשלם על זה שום מחיר.
ובאמת גם עכשיו אנשים מדברים על לאור ועל דירקטוריון מפעל הפיס, אבל
לא כל כך מדברים על עמינדב דיקמן, שהוא זה שהחליט להעניק ללאור את הפרס הזה, שהוא
פרס חריג בגודלו יחסית לרוב הפרסים הספרותיים שברובם יש יותר כבוד מכסף. זה פרס
ממש גדול של מאה אלף שקל, שבשביל משוררים זה המון כסף. ועמינדב דיקמן הוא אדם שמעורה
היטב בזירה הספרותית והתקשורתית ואין שום סיכוי שהוא לא ידע על הפרשיות שקשורות
בשמו של לאור, ואין שום סיכוי שהוא מכיר את יצחק לאור רק מהשירים שלו, שגם אני
אוהבת אותם, ופעם הייתי קונה את ספרי השירה שלו, לפני שהרגשתי שאני לא רוצה יותר
שום קשר אליו, למרות שהשירים שלו מאד יפים. אני לא מאמינה בהפרדה בין היוצר ליצירה
שלו, ואם אני חושבת שאדם מסוים הוא יוצר מוכשר אבל בן-אדם נורא, אני מעדיפה לוותר
על היצירה שלו, כי אני לא מסוגלת לקרוא שיר בלי לחשוב על המשורר, כי לקרוא מה
שבן-אדם כותב זה כמו לדבר איתו, כמו להקשיב לו, ויש אנשים שאני פשוט לא רוצה להקשיב
להם. בכל אופן עמינדב דיקמן, שהוא אדם מעורב ומקושר בחוגי הספרות ובחוגי עיתון
הארץ, ללא ספק ידע היטב כיצד לאור פגע בנשים, ובכל זאת הוא החליט להעניק לו את
הפרס, לכאורה רק על איכות השירה שלו, אבל אין כזה דבר שמעניקים לבן-אדם פרס רק על
איכות היצירה שלו. פרס הוא לא ציון שצריך לשקף בדיוק את איכות היצירה ולא שום דבר
אחר. פרס הוא ציון לשבח שמבטא הערכה כוללת לאדם ולפעילותו. למשל כשמעניקים לשחקנים
ובמאים אוסקר, מבטאים בזה הערכה לא רק לעבודת המשחק או הבימוי, אלא גם לחשיבות של
התפקיד או הסרט. לא יתנו אוסקר לשחקן ששיחק מצוין בסרט גרוע וחסר חשיבות, למרות
ששחקן טוב יכול להצטיין גם בסרט גרוע. תמיד הפרס לשחקן או לבמאי משקף גם את הערכת
האקדמיה לאיכות וחשיבות הסרט ולמסר האנושי והמוסרי שלו, או למסר הפוליטי שלו, שזה
עלול גם לשקף אינטרס פוליטי שהוא לאו דוקא טהור, אבל בכל מקרה השיקול חורג מהערכה
לאיכות המשחק או הבימוי, והדבר נכון תמיד לגבי פרסים. כאשר ועדת פרס נובל לספרות
העניקה פרסים לאלכסנדר סולז'ניצין או לאורחן פאמוק, היה בכך גם מסר פוליטי רלוונטי
מבחינת ועדת הפרס בנסיבות הזמן, ולא רק הערכה של איכות ספרותית. זה דבר שגם עמינדב
דיקמן מבין אותו, ולכן ההחלטה שלו להעניק את הפרס ליצחק לאור איננה ואיננה יכולה
להיות החלטה תמימה, זהו בהכרח ביטוי של תמיכה בלאור וביטוי של הערכה כוללת ללאור, הרבה
מעבר להערכת שירתו, וזו אמירה מתריסה ואפילו פוגענית כלפי הנשים שהתלוננו נגדו,
שעמינדב דיקמן רואה בהן את עפר הארץ לפני המשורר הגדול לאור. זהו בהכרח פרס לא רק
לשירתו של לאור אלא גם לאישיות שלו, ובהחלט יש בהחלטה הזאת התייצבות מאחורי לאור
גם בהקשר של הביקורת הציבורית על התנהגותו ומעשיו. לכן התגובות של הנשים כלפי
ההחלטה הזו על הענקת הפרס אינן תגובות לא ראויות ולא רלוונטיות וכל הדברים הנוראים
שעמיתיו של לאור בהארץ טוענים לגביהן, אלא הן תגובות לגמרי לעניין, הן אינן התרסה
כנגד החלטה מקצועית טהורה, כפי שמנסים לטעון, אלא התרסה כנגד פרס שמצדו נועד מראש
לבטל את התלונות על התנהגותו של לאור ולהמעיט בערכן, ולכן היא התרסה לגמרי צודקת,
כנגד ניסיונו הבלתי ראוי של הפרופסור עמינדב דיקמן לרומם את יצחק לאור כאילו לא
נפל כל פגם בהתנהגותו, ולהוסיף עלבון צורב על עלבונן של הנשים שבהן פגע ועלב.
יום שלישי, 23 בדצמבר 2014
ניחום אבלים
ניחום אבלים א'
אני מצטערת על אחיך. קראתי עליו בעיתון.
סליחה שאנחנו ככה עומדות ברחוב.
(תמיד אנחנו עומדות ברחוב, מאז שיצאה לגימלאות).
הוא היה צעיר. גם מיכאל היה צעיר (לעומתה).
אבל מיכאל היה כבר בן שבעים ואחת.
מה אחי לא היה נותן כדי לחיות
עוד שש-עשרה שנים תמימות.
ניחום אבלים ב'
כן, עכשיו הכלב יותר רגוע. עכשיו אני איתו כל הזמן.
קודם הייתי נוסעת לאחי. הכלב היה נשאר כל היום לבדו.
אחי היה חולה מאד. ביולי הוא מת.
אני מאד מצטערת לשמוע, באמת.
עכשיו אני כבר לא נוסעת לשום מקום.
הכלב אוהב שאני נמצאת איתו בבית.
הוא יותר רגוע. אני כבר לא נוסעת.
כבר אין לי למי לנסוע.
אני מאד מצטערת לשמוע.
הזמן היה ארוך
בשער הגיא העמוס הזמן היה ארוך עד אין קץ.
מבעד לחלון ראיתי את גשר הרכבת שיושלם רק אחרי שאחי ימות.
הכלב חיכה לי בבית. אולי בכה. אולי רק שכב עצוב.
לא אכל. לא שתה.
כשהגעתי סופסוף הוא נהם ארוכות כאומר: ראי,
כבר החשיך ועדיין לא באת.
כל כך ארוכה היתה הדרך הביתה.
הכבשים, הפָּרוֹת, שבבוקר ראיתי רועות בגבעות הירוקות
כבר חזרו אל הדיר, אל הרפת.
אני לביתי עוד לא שבתי.
כמה התארך לי הזמן בדרכי חזרה לירושלים.
רק זמנו של אחי התקצר והלך.
כשקרבה השעה ארבע
כשקרבה השעה ארבע
הסתכלתי בשעון.
אחי אחז בידי.
אני צריכה לנסוע, אמרתי.
אני צריכה לנסוע,
אבל אבוא שוב בשבוע הבא.
הוא הביט בי בשתיקה
העיניים שלו היו עדיין מאד כחולות.
נישקתי אותו בלחי ובמצח.
הוא החזיק בידי חזק,
ביד שעוד יכול היה לאחוז בה חזק.
השנייה כבר היתה רפויה, אצבעות פתוחות
כך אמרו חז"ל שאדם עוזב את העולם.
אור
תכופות אני מתעוררת ברגע בו הלילה הופך ליום.
לרגע אפקח את עֵינַי בחושך
והנה אור
ויהי אור.
תכופות אני תמהה כמה חיוור החושך
וכמה גדול האור.
יום ראשון, 21 בדצמבר 2014
תקומה נשארת בבית היהודי
כבר כמה ימים אני מחכה בדריכות ומתפללת שמפלגת תקומה תישאר בבית
היהודי. לכאורה זה איננו מענייני, תקומה, כמו כל הבית היהודי, נמצאת בקצה השני של
המפה הפוליטית מזה שאני תומכת בו, וגם באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לחבריה, אבל
בכל זאת הפחידה אותי המחשבה שמפלגה דתית לאומית, שנשים הן חברות מכובדות בה, תחבור
למפלגתו של ישי שנשמעת לרבנים חרדים שאוסרים על מתן ייצוג לנשים, איסור שכפי שכבר כתבתי כאן, מנוגד לחוקי היסוד של מדינת ישראל. למרבה הצער מוסדות המדינה אינם כופים על המפלגות החרדיות
לכבד את חוקי היסוד של מדינת ישראל, שמבטיחים לנשים שיוויון והיו צריכים לשלוח
לכלא רבנים שמאיימים על נשים שדורשות שיוויון, באיומים כגון שלא לקבל את ילדיהן
למוסדות לימוד חרדיים, איום שנשמע בימים אלה מפי רבנים, ומכיוון שרק לאחרונה נאלצה
משפחה לעזוב את ביתה בזיכרון יעקב, כי החרדים שמתגוררים כיום במושבת החלוצים הזו
מנעו מילדיה ללמוד בבית הספר החרדי, ודרשו ממנה לעזוב את המושבה, אי אפשר לזלזל
בחומרת האיומים האלה. במדינה מתוקנת אמורה המדינה להגן על אזרחים משרירות לבם של
גורמים אלימים הפועלים בניגוד לחוק, אבל אצלנו צריכים את החרדים לקואליציה, ואיש
איננו מתרגש מכך שהם רומסים ברגל גסה את עקרונות השיוויון וזכויות אזרח נוספות
שמובטחות בחוק. כאשר מדברים בישראל על שמאל, חושבים רק על נסיגה משטחי יהודה
ושומרון. זה בהחלט עניין מרכזי בחיינו, אבל המושג שמאל איננו כולל רק תמיכה בהקמת מדינה
פלשתינית. השקפת עולם שמאלית מחייבת שיוויון, וזה כולל את זכויות הנשים, והכוונה
היא קודם כל לזכוּת לא רק לבחור אלא גם להיבחר, להיבחר למוסדות המדינה הרשמיים ולא
לאיזו "עזרת נשים" שמכהנות בה רק מעט נשים בזכות עצמן ומרביתן בזכות
בעליהן, כי שיוויון פירושו גם שאשה נמדדת בזכות כישוריה שלה ולא בזכות מעמדו של
בעלה. שמאל פירושו להתנגד לייצוג שמותנה בייחוס, מתוקף לידה או נישואין, ולתמוך בייצוג
שמבוסס על סגולות אישיות והישגים אישיים, וזה נוגע כמובן לגברים ונשים כאחת. כל מפלגה
שאוסרת על נשים להתמודד על ייצוג פוגעת לא רק בנשים שמצביעות עבורה, אלא בכל הנשים
בישראל, כי האיסור על ייצוג נשים משפיע גם על שיקולי הרכבת קואליציה ועל מועמדותן
של נשים לתפקידים בכירים. עצם העובדה שאיסור על ייצוג נשים נחשב כלגיטימי, גם אם
במפלגות חרדיות בלבד, והמדינה איננה פועלת נגדו, פותח פתח לשלילת ייצוג לנשים
במפלגות נוספות, והדיון במעבר מפלגת תקומה מהבית היהודי למפלגתו החדשה של אלי ישי,
מבלי שהאיסור על ייצוג נשים ברשימה הוריד מיד את הדיון מהפרק, ייצג בדיוק את הסכנה
הזאת. כמובן יהיו מי שיאמרו שאין זה משנה, כי אורי אריאל רק השתמש באיום הפילוג
ככלי למשא ומתן ומלכתחילה לא התכוון לעזוב את הבית היהודי, אבל אינני חושבת שהדבר
משנה. העובדה שאורי אריאל ניהל בכלל משא ומתן על איחוד עם מפלגה שאוסרת על ייצוג
נשים ולא חשש מנזק אלקטורלי, היא עובדה מדאיגה בפני עצמה, שמצביעה על תופעות בולטות
של התחרדות במגזר הדתי לאומי, ובפרט במה שנוגע למעמד הנשים: הפיכתם של בתי ספר מעורבים של
בנים ובנות לבתי ספר נפרדים לבנים או לבנות בלבד, וניסיונות להשפיע על אופיו של
צה"ל וליצור הפרדה בשירות בין גברים לנשים, ולא כדי להגן על הנשים אלא כדי
לדכא אותן, שכן הרבנים הדתיים הלאומיים, הפועלים להרחיק חיילות מפעילויות משותפות
עם חיילים, אינם מתנגדים ולא התנגדו גם בעבר שנשים תשמשנה כפקידות מועדות לניצול,
אבל מפריע להם מאד שנשים משמשות בתפקידים המעניקים להם סמכות, לא רק תפקידי פיקוד
אלא גם תפקידי הדרכה. הצביעות והנצלנות מאפיינות את היחס כלפי נשים בחברה הדתית
(כמו בחברה בכללה): אותם רבנים שאוסרים עליהן להיבחר למפלגות חרדיות, מעודדים אותן
לפרנס את בעליהן כדי שיוכלו ללמוד תורה ולחמוק משירות צבאי, למרות שדין תורה הוא
שהבעל חייב במזונותיה של אשתו ולא להיפך. אבל את דין תורה מכופפים כשזה נוח. אני
מאמינה שאילו נאבקה מדינת ישראל ביתר נחישות באפליית נשים, היו החרדים מוצאים דרך
לאפסן את דיעותיהם הקדומות ולשלב במפלגותיהם נשים חרדיות מלומדות ורבות-מעש, שיש
כאלה לא מעט, לתפארת מדינת ישראל.
אינני חולקת על כך שלפני החברה הישראלית עומדות בעיות רבות, בטחוניות
ומדיניות וחברתיות, אבל מעולם לא הסכמתי עם אלה שדרשו לדחות את הטיפול בכל הבעיות
עד להשגת הסכם שלום עם הפלשתינים והקמת מדינה פלשתינית. מדינה היא תמיד גוף מורכב עם
תחומי פעילות מרובים, ותמיד עליה לטפל בבעיות רבות במקביל, וזה איננו תירוץ לטאטא
דברים רבי חשיבות מתחת לשולחן. גם אינני חושבת שמצב הנשים בישראל הוא בעיה שולית.
לדעתי המאבק על מעמד האשה, דוקא בגלל התקדמות מסוימת של הנשים בדור האחרון, שמעוררת משנה התנגדות בחוגים שמרניים, הוא
מוקד מרכזי מאד של מאבק על אופיה של מדינת ישראל, ולא מקרי הוא שהמפלגות הסגורות
בפני נשים הן אלה שנוטות יותר למדיניות ימנית ואף גזענית. מי שרגיל לחברה שיש בה
מחיצות גבוהות, תרתי משמע, בין גברים ונשים, מתקשה הרבה יותר להפיל את המחיצות שבין
בני אדם שונים במוצאם ובדתם. גם אין זה מקרה, שמפלגות המתנגדות בתוקף לתת ייצוג
לנשים, הן מפלגות שאינן בוחרות את דרכן בדרכים דמוקרטיות של דיון פומבי והצבעה,
אלא מצייתות לרבנים, ומתגאות בציות הזה, שמחליף החלטה דמוקרטית. יש קשר הדוק בין אופיה
הדמוקרטי של החברה למעמד הנשים בתוכה ולהיפך. עצם הקדימות והדגש שמעניקות החברה
החרדית - ולמרבה הצער גם חלקים בחברה הדתית
לאומית - להתבדלות מנשים ולהרחקתן, מעידים עד כמה מהותי ייצוגן של הנשים לאופיה של
החברה בכללה. חברה שאין בה שיוויון לנשים מתקשה לקיים משטר דמוקרטי, ונוטה לפתח
משטרים סמכותניים, שמקור הסמכות בהם הוא יחיד או מיעוט ולא כלל האזרחים. חברות
כאלה נוטות לדחות הסכמה דמוקרטית ברוב דיעות ולהפעיל כפייה ואפילו טרור, כפי שאנו
רואים לא מעט בחברה החרדית שאין בה סוף לאיומים ואף לאלימות כלפי מי שאינם מצייתים
לסמכות, וכלפי כל מי שבחירותיו האישיות מערערות על הסדרים הכפויים.
הישארותה של תקומה בבית היהודי היא ניצחון קטן לייצוג נשים בכנסת
בחברה הדתית לאומית, או אולי מניעת תבוסה נוספת של הנשים בישראל במאבקן הקשה לשילוב
ולשיוויון בחברה הישראלית, ועל כך אני מברכת ושמחה. לא קלה הדרך, אך תקותנו עוד לא אבדה.