ט"ו באב של שנאה

כל הזמן התפללתי שבקיץ הזה לא תהיה מלחמה, שיהיה חם וקשה ואפילו בלתי נסבל, אבל שלא תהיה מלחמה, ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב, היממה האחרונה היתה כל כך קשה ואני כבר לא יודעת אם באמת אין מלחמה, אולי זו מלחמה שלא הרגשנו שכבר התחילה, ואני מרגישה הרבה מאד פחד ממה שיהיה, וגם דיכאון ובילבול, כי קשה לעכל את הכל. אתמול לא הייתי במצעד הגאווה, בשנתיים האחרונות לא הלכתי מהרבה סיבות שלא חשובות עכשיו, ורק כשראיתי את החדשות בשמונה בערב הבנתי מה קרה והיה לי מאד קשה לקלוט את זה, איך אפשר שאותו בן אדם שוב דקר אנשים ועוד הרבה יותר גרוע מהפעם שעברה, כאילו בעשר השנים שהוא ישב בכלא הוא רק תיכנן איך הוא יעשה את זה שוב יותר גרוע, ורק נהיה יותר מטורף ופנאטי, ואיך לא מנעו ממנו לקפוץ מעל גדר האבטחה ואיך אף אחד לא זיהה אותו ולא עצר אותו קודם, ולמה בכלל המשטרה לא עצרה אותו לפני המצעד, ולמה בכלל שיחררו אותו לפני המצעד ולא החזיקו אותו עוד חודש בכלא, כמה בקלות יכלו למנוע את האסון הזה, כי הפושע מועד וידוע לכל ולא אדם שלא מכירים, זה בלתי נתפס שהוא הצליח לעשות את זה פעם שנייה ועוד יותר גרוע מקודם, וכל הדיבורים נשמעים טפשיים, אפילו הדיבורים על הסתה שהיתה להם הרבה משמעות לפני עשר שנים אבל היום כשהאיש עם הסכין פשוט הסתובב חופשי ברחובות וארב לטרפו כמו חיית טרף, בלי שאיש יעצור אותו, זה פשוט בלתי נתפס. ואני מתפללת שהנערה הצעירה תצא מכלל סכנה ותחלים, איך הוא דקר הכי קשה דוקא נערה צעירה, לא גבר חזק שיכול לעמוד מולו, כי הפושעים הכי פנאטים שכביכול פועלים מתוך טירוף יש בהם תמיד גם משהו נאלח וערמומי, הם תמיד בוחרים את הקורבנות הכי קלים, הכי חלשים, זה מין טירוף שהוא מאד מחושב ויש לו מישנה סדורה של רוע שנפרט לפרטים קטנים של תיכנון מדוקדק וניצול הזדמנויות, בדיוק כמו פושעים שהמטרות שלהם אינן אידיאולוגיות. מעבר לכל ההבחנות רוצחים הם רוצחים, לא מספיקה השקפת עולם מרושעת, שיש למרבה הצער להרבה אנשים, צריך גם אישיות של רוצח, ומי שיש לו אישיות של רוצח ממשיך לרצוח, וזה מפחיד, שפושעים לא מסוגלים להשתנות, הם לא עוברים תיקון, הם נשארים רוצחים והרצחנות שלהם רק מתגברת, זה הופך את החברה שרוצה להיות סלחנית ולהעניש במידה לחסרת אונים מול הרוע, שלא ניתן לשינוי. אני לא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות הקשות האלה, עוד לא הצלחתי לעכל את הדקירות במצעד הגאוה שהן בעצם ניסיון רצח, ובלילה היה רצח ממש של תינוק וכמעט רציחות נוספות של כל משפחתו שביתה בכפר דומא הוצת, ועוד לא יודעים מי עשה את זה, הפושעים עוד חופשיים ופושעים דומים להם במקרים דומים לא נתפסו, והיום ט"ו באב שאמור להיות יום האהבה והוא יום השנאה הגדולה של יהודים ששונאים, ולרוב אלה אותם יהודים, אותו איתמר בן-גביר שתמיד איים על ההומוסקסואלים והתנכל לערבים הוא עכשיו עורך-דין שמגן על פושעים לאומנים ומציתים ושואל למה מטפלים בהם כמו ברוצחים, והתשובה היא מפני שהם רוצחים. מי שמצית בתים וכנסיות הוא רוצח בנשמתו, בין אם הוא גורם לרצח ובין אם למרבה המזל הרצח נמנע, מי שמצית הוא רוצח, ובכל השנים שהלכתי למצעד הגאוה ראיתי את איתמר בן גביר וברוך מרזל צועקים מעבר לגדר, תמיד אלה אותם האנשים שמתאנים לערבים ומתאנים להומוסקסואלים, ומגינים על רוצחי ערבים ועל רוצחי הומוסקסואלים, וזה לא מקרה, כי מי שבונה את עולמו על שנאה ואלימות שונא את כל מי ששונה והשנאה והרדיפה מניעות את כל עולמו, והן הופכות מטרה לעצמה, ועדיין צריך אדם שתהיה לו אישיות של רוצח כדי לרצוח, ורוב האנשים הם לא רוצחים, אבל אלה שהם רוצחים הם מתבצרים ברצחנותם ומבצרים אותה, ולא משאירים שום מקום לאנושיות ולרחמים לחדור אליהם, כאילו הדם השפוך מחיה את נפשם, כאילו חיו על הדם, ואולי באמת הם חיים על הדם. ואוזלת היד איננה נתפסת, כי עדיין האנשים הטובים הם הרבים והרוצחים הם המעטים, ואיך איננו יכולים להם, איך הם יכולים לנו, ואיך אפשר שידינו הן על התחתונה במאבקנו איתם. אי אפשר להשלים עם כך, מוכרחים לעשות משהו שעדיין אינני יודעת מהו, איך אפשר לגייס את האנשים הטובים להתגונן מפני הרצחנות ומפני השנאה, איך אפשר לעצור ולהחניק את הרוע הזה שמתפשט בארץ כמו אש בוערה ושורף אנשים חיים ושורף את כולנו. כמה יאוש אני חשה שאין לו גבול, ואני יודעת שמסוכן ואסור להתייאש, אבל קשה לי מאד שלא להרגיש יאוש גדול ונורא. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בלילה ליד בית הנשיא היה תלוי באמצע השמיים ירח גדול ועגול של ט"ו באב, ושני אנשים עברו במדרכה ממול בהליכה שפופה משהו, אבל אחד מהן הרים בכל כוחו, גבוה ככל שיכול היה, את דגל צבעי הקשת של מצעד הגאוה.   

ג'מייקה קינקייד / לוסי

הספרים של ג'מייקה קינקייד שכבו אצלי די הרבה זמן ונדמה לי שאפילו הצצתי בעמודים הראשונים, אבל רק בתשעה באב האחרון התחלתי לקרוא את "לוסי", שזה ספר על עצמה, היא נתנה לגיבורה לוסי את יום ההולדת שלה ואת אי מולדתה אנטיגואה, שנדמה לי שאיננו נזכר בספר בשמו, רק היא אומרת שהוא מוקף ים חם ויפה ויש בו פרחים גדולים ושהיא הכי אהבה לאכול תאנים ירוקות מבושלות בחלב קוקוס עם דגי מולית ורודים שזה המאכל שסבתא שלה בישלה לה, הסבתא שהיתה הבן אדם שהיא הכי אהבה בעולם, ולמרות שהספר שלה בכלל לא מתרחש באי, כלומר יש בו הרבה סיפורי זיכרונות מהאי, טובים ורעים, דוקא בעיקר זיכרונות רעים ובכלל לא נוסטלגים, אבל הסיפור עצמו מתרחש בניו יורק, שלשם היא נסעה לעבוד כמטפלת של ארבע ילדות קטנות של עורך-דין עשיר ואשתו, והיא נסעה שלא על מנת לחזור ובאמת לא חזרה לאנטיגואה, אלא בנתה לה חיים בניו יורק, והספר מספר איך היא התחילה לבנות לה חיים משלה בניו יורק, והחליטה שהיא לא רוצה להיות אחות אלא סופרת. מאז שהיא היתה ילדה קטנה באי היא רצתה להיות סופרת, ורצתה להחליף את השם שלה, שבספר זה לוסי, ואמא שלה אומרת לה פעם שזה קיצור מלוציפר שזה שם של השטן כי היא תמיד עינתה אותה, ובחיים האמיתיים שמה איליין, שם שאני מאד אוהבת, וחשבתי לתומי איך אנשים שמכירים אותה בחיים האמיתיים קוראים לה – איליין או ג'מייקה? מצחיק לקרוא למישהו ג'מייקה, למרות שיש בעולם שמות מוזרים עוד יותר. בכל אופן היא רצתה מאז ילדותה להחליף את שמה לאמילי או שרלוט או ג'יין, כי היא רצתה להיות סופרת כמו אמילי או שרלוט ברונטה או כמו ג'יין אוסטן, ובסוף החליטה על אניד בלייטון, הסופרת של השביעיה הסודית, אבל התברר שאניד זה שם של אשה שהיתה מאוהבת באביה ורצתה להרוג אותה ואת אמה באמצעות כישוף. הייתי רוצה לדעת איזה כישוף, אבל לצערי היא לא מספרת איזה.

אני מניחה שג'מייקה קינקייד היתה שונאת את הצורה שבה קראתי את ספרה כי כל הזמן נמשכתי לתיאורים שלה על מה שקרה באי, והיא בוודאי היתה רואה בזה בצדק משיכה של אשה לבנה לאקזוטיקה של אנשי האיים הקריביים ולדברים בעולם שלהם ששונים מהעולם שלנו, דברים שמעולם לא ראיתי במו עיני ורק קראתי עליהם בספרים, למרות שאי אפשר לקרוא את ג'מייקה קינקייד בלי לחשוב על זה שהדומה בין אנשים שבאים מחברות שונות גדול הרבה יותר מהשונה. בדרך כלל אנשים אומרים עליה שהיא סופרת זועמת, דבר שאומרים הרבה על אנשים שחורים, שהם זועמים, אבל אני דוקא חשבתי איך היא קוראת לאמא שלה האהבה הגדולה בחייה, שהפכה גם לאכזבה הגדולה בחייה, כשנולדו לה אחים קטנים והיא גילתה שאמא שלה מצפה מהבנים להיות רופאים וממנה להיות מטפלת או לכל היותר אחות, למרות שלא היה ספק לאיש בכישרונותיה ובחכמתה. והיא כעסה מאד על אמא שלה, הרגישה נבגדת, ולא הפסיקה להתאבל על האכזבה הזאת. אני גדלתי בידיעה שאמא שלי שונאת אותי, ושלשנאה הזאת אין בכלל גבולות, אז לא היה לי ממה להתאכזב ועל מה להתאבל, מה שכמובן לא מונע את הכאב. בחיים אי אפשר להימנע מהכאב, אפילו אם הדבר שכואב לך הוא משהו שאתה רגיל אליו כל החיים, כי לכל אחד מאיתנו יש בלב חלום איך דברים צריכים להיות, אפילו אם אף פעם בחייו הוא לא חוה את הדברים שהוא חולם עליהם במציאות.

לאורך כל הספר ג'מייקה קינקייד מיטלטלת בין הגעגועים הביתה שהיא נלחמת בהם בכל הכוח, לבין הרצון שלה לבנות לעצמה חיים בארצות-הברית, או לייתר דיוק בין האהבה לאמה לבין השנאה אליה. אולי בחיים האמיתיים לא היתה לה ברירה, כי אמא שלה שלחה אותה לארצות-הברית לעבוד כמטפלת בילדים בשביל שתשלח כסף הביתה, והיא רק חשבה איך לנקום בה ולהישאר בארצות-הברית לתמיד, אולי הכעס שלה בספר הוא הכעס על החיים האמיתיים שהיו לה ועל זה שהוציאו אותה מבית הספר כדי שתטפל באחיה הקטנים ואחר כך שלחו אותה לארצות-הברית בגיל שבע-עשרה, והיא עבדה בעצם שלוש שנים כמטפלת בילדים עד שהחלה לבנות לעצמה חיים אחרים. בספר היא בת תשע-עשרה והספר מתרחש לאורך שנת חיים אחת מחודש ינואר עד חודש ינואר הבא, וזה חשוב, כי רק כשהיא מגיעה לארצות-הברית היא חווה בפעם הראשונה בחיים שלה חורף ושלג וקור. באנטיגואה ששם היא גדלה אין עונות – כל השנה חם ויורד גשם חם, ובכל זאת היא בוחרת לחיות בניו-יורק, שהיא עיר צפונית וקרה, ולא לחזור לעולם לאנטיגואה. וכשהיא עוזבת את עבודתה כמטפלת ושוכרת לה דירה משלה היא תולה בה וילונות עם פרחים גדולים מאד, כמו שיש באנטיגואה, למרות שלכאורה היא לא רוצה יותר שום קשר עם אנטיגואה, ולמרות שהיא יודעת שבניו-יורק פרחים גדולים שכאלה עלולים להיחשב לטעם רע. היא גם בוחרת לה חברה אירית כזאת שמעשנת ולא רוצה לשמוע לא על ספרים ולא על מוזיאונים, חברה מהסוג שבארצות-הברית קוראים לו "זבל לבן", והיא חיה עם גברים שאפילו החברה שלה לא רוצה לשמוע עליהם. היא רוצה לחיות אחרת מכפי שחינכו אותה, כי באנטיגואה, שבילדותה עוד היתה קולוניה בריטית, הכריחו אותה לשיר בריטניה שלטי בגלים וגם להיות ילדה טובה וצנועה בנוסח הויקטוריאני, והיא חשה שהחינוך הקולוניאלי הזה, שלא השתנה במשך כל השנים שבהן שלטה בריטניה באיי הודו המערבית, משפיל אותה, והיא כועסת על אמה שדבקה בחינוך הזה, אבל ארצות-הברית לימדה אותה שיש אפשרויות אחרות, שהעבדות, זו הרשמית וגם זו הלא רשמית, זו שבה השחורים משרתים את הלבנים והלבנים מצפים לכך ששחורים ישרתו אותם, איננה מציאות שחייבים לקבל, שאפשר גם לחתור למשהו אחר, וכדי להגיע לכך היא חייבת להשתחרר מעברה באנטיגואה, כי העבר הזה היה ספוג בהוויית העבדות, וזו היתה העבדות של הילידים לבריטים והעבדות של הנשים לגברים. אבל המודעות למציאות הקשה של החיים באנטיגואה, שאליה איננה רוצה לחזור בשום אופן, איננה הופכת את ארצות-הברית למחוז-חפץ. דוקא היחסים הקשים בין אדונים ועבדים ונשים וגברים באנטיגואה שהיא כה מודעת להם, גורמים לה להתבונן במציאות שנגלית לעיניה בארצות-הברית בסכין מנתחים, לא להחמיץ שום עוולה חברתית ואנושית, רק משום שבארצות-הברית היא עטופה בצביעות המתחזה לנימוס.

הסיפור על הוילונות עם הפרחים הגדולים הוא היחיד שאהבתי בפרק האחרון של הספר שחשבתי שבסך הכל הוא מיותר, כי חשבתי שעדיף היה לספר להסתיים בסופו של הפרק הקודם, שבו היא מספרת על מה שחוותה כבגידתה של אמה, ועל כך שאמן של הילדות שבהן טיפלה, שבמובן מסוים אימצה אותה לבת, והיתה לה תחליף אם, וכפי שחשבה אם טובה יותר מאמה, לא הבינה אותה: לא הבינה שלא רק העובדה שאמה לא איוותה לה עתיד כפי שאיוותה לאחֶיה, אלא התנפצות אהבתה לאמה היא הדבר שעליו לא חדלה להתאבל. במשך כל השנה שבה מתמודדת לוסי עם ארצה החדשה ומציאות חייה החדשה, היא איננה חדלה לנהל דיאלוג כאוב עם אמה, שמשביתה את שמחת החוויות החדשות באזהרות מאסונות נוראים שעלולים ליפול עליה, מה שמעלה את השאלה, מדוע בכלל שלחה אותה לבדה לארץ רחוקה וזרה? אם כה דאגה לה, מדוע נפרדה ממנה בהיותה כה צעירה? ומה חשבה לעצמה, שתהיה כלואה בבית מעסיקיה מבלי לחוות דבר מן המקום החדש, מן הארץ החדשה? לוסי איננה מסוגלת להתמודד עם הדיאלוג הזה. היא מפסיקה לפתוח את מכתביה של אמה, וכמובן מפסיקה לענות עליהם, עד שאמה שולחת אליה שליחה שתמסור לה את דבריה בעצמה. המיפגש הזה עם הדמות מן הבית שהותירה מאחוריה נועד לחדש את הקשר שנקטע, אבל מעיק על לוסי מועקה כה כבדה, שהיא חשה צורך לקרוע סופית את כל החוטים הקושרים אותה לעברה. כשקראתי את התיאורים שלה איך היא נמנעת מלפתוח את מכתבי אמה מאד היה לי קשה לקרוא את הדברים, ומאד רציתי שהיא תפתח כבר את המכתבים ותקרא אותם ותענה עליהם, בכל זאת גם אני אמא, וכשקראתי את הספר חשבתי לפעמים כמו בת ולפעמים כמו אמא, וחשבתי, אולי בגלל מה שאני מרגישה בחיים האמיתיים שלי, שיש הרבה כעס, ברור שיש הרבה כעס, אבל יותר מהכעס גדול הכאב, והכאב אין לו מרפא.

Jamaica Kincaid, Lucy, Farrar, Straus, Giroux, New york

הסיפור התפרסם גם בעברית בספריה החדשה בתרגומו של משה רון.

  

  

משפחות במקום אחות

נעמה כרמי כותבת על הסבל הרב והפגיעה הקשה בפרטיות, שנגרמת לחולים המאושפזים בבתי החולים, עקב כך שקרובי משפחה של מאושפזים אחרים מורשים להישאר ליד מיטת החולה שעות רבות, ללא התחשבות בחולים האחרים בחדר, שמנוחתם ופרטיותם מופקרות. זו בעיה קשה, אבל היא מסתירה בעיה חמורה עוד יותר. מה שמוצג כ"סובלנות" כלפי נוכחות קרובי-משפחה, הוא לעתים קרובות אילוץ שנגזר על בני-משפחתם של חולים, עקב היעדר אחיות מוסמכות ואחיות מעשיות במחלקות, שבהיעדרן הופכים בני משפחתו של החולה למטפלים העיקריים בו, כאשר צוות בית החולים דורש מהם נוכחות, מטיל עליהם תפקידים, נותן להם הוראות, ואף מרשה לעצמו לנזוף בהם, כאילו היו עובדי בית החולים לכל דבר ועניין. הדבר כמובן חמור במיוחד כשמדובר בילדים, קשישים וחולים קשים במיוחד שנזקקים לעזרה בפעולות בסיסיות, שבתי החולים פשוט מתנערים מהצורך להעניק להם טיפול ראוי, מספקים טיפול מינימלי שאין בו שום התחשבות בצרכים המיוחדים של החולה, ומשאירים את עיקר הטיפול וההשגחה הנדרשים לבני המשפחה.

לפני שנים אושפזה בתי הצעירה שהיתה אז ילדה, עקב מה שהתגלה כדלקת תוספתן קשה. היתה זו רופאת הילדים הנפלאה שלנו, ד"ר עליזה קוקס, שמאז הלכה לעולמה, שהפנתה אותנו בדחיפות לבית החולים, מה שלא חסך מאיתנו המתנה ארוכה במיון למרות מצבה הקשה של בתי. בצהרים הוחלט לאשפז אותה, הרופאים עדיין נחלקו ביניהם האם אכן מדובר בדלקת תוספתן או בדלקת פחות מסוכנת. השארתי את בתי בבית החולים ולקחתי מונית הביתה, כדי להביא לנו ציוד לשהייה של מספר ימים בבית החולים. בעודי אורזת קיבלתי טלפון זועם מהאחות מדוע הלכתי הביתה. הסברתי לה שמיד אשוב, וכך עשיתי, והיא חזרה ואמרה שאסור לי ללכת כי אולי יצטרכו אותי. למחרת בבוקר נותחה בתי וכפי שקורה למרבה המזל לא פעם אצל ילדים, היא החלימה במהירות רבה ותוך מספר ימים החלה להתרוצץ בשמחה במחלקה. אני שמחתי פחות לבלות לילה אחר לילה על מזרון דק ומזוהם שבית החולים העמיד לרשותי, כאשר כמצוות האחות אינני מעזה לצאת מבית החולים אלא למכולת הקרובה, כדי להביא לבתי שחזרה במזל טוב לאכול, מאכלים שתסכים להכניס לפיה, מה שלא קרה עם המזון שהוגש לה בבית החולים. באותם ימים נאלצה בתי הבכורה, שגם היא היתה עדיין ילדה, לנדוד בין שכנים וחברים. איש בבית החולים לא התעניין בכך שאני מגדלת לבדי את בנותי ומשפחתי מאד רחוקה מעיר מגורי. אפילו פעם אחת לא הוצעו לי סיוע או עזרה. בסוף השבוע התרוקן החדר ולאחר תחנונים רבים הורשיתי לישון לילה אחד על מיטת בית חולים ריקה במקום על המיזרון הדק על הרצפה.

באותם ימים צפיתי במשפחות אחרות של חולים. למזלם היה מדובר במשפחות גדולות יותר, כך שבני המשפחה התחלפו בטיפול בילדים ובשהות עמהם, אבל עדיין היה נורא לראות משפחות של ילדים שהם חולים כרונים מרותקות לבית החולים, כאשר ההורים, שכבר הפכו מנוסים בכך, מעניקים לילדים בעלי מומים קשים טיפולים שצריכים להתבצע בעצם בידי אחיות. גם אני הכנתי את בתי לניתוח בעצמי, ורחצתי אותה היטב באמבטיה של בית החולים, שהזכירה יותר מקלחת באכסניית נוער ולא מקום שבו מכינים חולים לניתוח סטרילי. שמחתי להכין את בתי לניתוח בעצמי וזה בוודאי סייע לכך שהיא ירדה לניתוח בחיוך כשהאחיות צופות בה בפליאה, אבל שמחתי פחות שבעצם לא היה מישהו אחר לעשות זאת.

כשעמדה בתי להשתחרר מבית החולים פרצה מלחמת המיפרץ הראשונה, והכירורג הצעיר שאיבחן נכונה את מצבה וניתח אותה בהצלחה נקרא למילואים. עקב כך הוחלט להקדים את שיחרורה ביום, והאחות שאלה אותי איפה ההתחייבות של קופת החולים לתשלום החוב. אמרתי לה שאין לי עדיין התחייבות. היא צעקה עלי: לא הספיק לך שבוע להוציא התחייבות? הפעם פרצתי בבכי ואמרתי לה: לא שמת לב שאני כבר שבוע פה, אתם התחלפתם במשמרות אבל אני הייתי פה כל הזמן. היא הרגישה קצת לא נעים ואמרה שתשגיח על בתי ושאלך להוציא התחייבות. מיהרתי איפוא לקופת החולים וכששבתי בהקדם האפשרי לבית החולים מצאתי את בתי עולה ויורדת להנאתה במעליות. גם לו יצאה מבית החולים לא היה איש שם את לבו לכך. כשהשתחררנו ושבנו לביתנו, התפרצה אצלי דלקת סימפונות קשה, בוודאי תוצאה של המתח שהייתי נתונה בו, אבל גם של השהות בתנאים לא תנאים בבית החולים. כשהיינו בבית החולים חשבתי שאכתוב על כך לעיתון, אבל כשאני ובתי כבר היינו סופסוף בריאות, רציתי רק לשכוח מהכל והודיתי לאל הטוב שיצאנו בשלום. אחרי שבוע בבית החולים ידעתי עד כמה אנו בנות מזל שבדרך כלל אנחנו בריאות, ואיננו מבלות את ימינו בבית החולים כמו משפחות אחרות, שאינן יכולות להרשות לעצמן לעזוב את ילדן החולה או הנכה לבדו בבית החולים, כי איש מלבדם לא יטפל בו שם.

כן, ילד זקוק תמיד להוריו ובמיוחד כאשר הוא חולה ומאושפז בבית החולים, אבל בתי חולים צריכים להיות מאוישים בכוח אדם מספיק ולא להפוך את משפחות החולים לחלק מהצוות. משפחות החולים הן עזרה נוספת, שצריכה להיות מוגבלת בהיקף ובזמן, ולא תחליף לכוח אדם רפואי שחסר, כפי שקורה בבתי החולים כבר עשרות שנים, כך שמשפחות של חולים אינן יכולות בשום אופן לעבוד ולטפל כראוי בילדיהן האחרים. הן מרותקות לחולה בבית החולים. והדבר איננו שונה בהרבה עם חולים קשישים, נכים, מוכי שבץ ועוד ועוד.

במקום "סובלנות" לנוכחות קרובי משפחה במחלקה, צריכים בתי החולים והרופאים הבכירים בראש וראשונה להילחם על כוח אדם בכמות מספקת. המצב כיום הוא בלתי נסבל. לפני מספר חודשים ביקרתי חולה שבץ שהמתין שעות לטיפול שגרתי, כי במחלקה של עשרות מיטות של חולים סיעודיים נמצא רק אח אחד במשמרת, ויש להמתין לחילופי משמרות כדי להרימו מן המיטה. סבלו של חולה קשיש הנאנק שעות במיטתו איננו נשמע מרשים כמו האיום האיראני, ואיש איננו זועק בראש חוצות מה יקרה אם האחיות תברחנה מהארץ, מה שאכן קורה, כי עבודתן נעשית בתנאים בלתי נסבלים והשכר איננו מפצה. למערכת הבריאות אין אפילו חלקיק מכוחה של מערכת הביטחון, למרות שטיפול רפואי טוב חשוב לכל אדם לא פחות מביטחון, והוא חלק בלתי נפרד מתחושת הביטחון שלנו, בדיוק כמו ההגנה מטילים. ישראלים שנזקקים לטיפול רפואי במדינה אירופית עומדים נפעמים למול הצוותים הגדולים, כוחות העזר הרבים, הניקיון המבהיק, החביבות ומהירות הטיפול, ואפילו האוכל המצוין המוגש לחולים, שזה ממש לא העיקר אבל גם זה חלק מהטיפול הטוב. אנחנו נסתפק במספר גדול יותר של אחים ואחיות במחלקות הקשות והעמוסות של בתי החולים שלנו, ובכוח עזר טיפולי שיסייע בטיפול בחולים, במקום להפוך את קרובי משפחתם לכוח עזר כזה, שהופך מחלה של קרוב משפחה למצוקה כלל משפחתית. רופאים יקרים ובכירי מערכת הבריאות, במקום לסבול את נוכחותנו במחלקות, סַפְּקוּ לנו את כוח האדם הדרוש והמיומן בטיפול בחולים.

     

נאום מכס ברוד בפתיחת תערוכת קפקא בפראג 1964

בקיץ 1964 הוזמן מכס ברוד לפתיחת תערוכת פרנץ קפקא בפראג, אירוע שסימל מיפנה מסוים ביחס, הן לפרנץ קפקא שהוחרם בגוש הסובייטי, מאחר ש"המשפט" שלו נקרא כמשל על משפטי סטלין, והן למדינת ישראל. אולי גם היתה זו סנונית שהקדימה את האביב של פראג. מגמות אלו נבלמו כמובן לשנים רבות עם ניתוק היחסים בעקבות מלחמת ששת הימים והדיכוי האכזרי של האביב הצ'כוסלובקי בידי הסובייטים באוגוסט 1968, שחודשים ספורים אחריו, בדצמבר 1968, הלך מכס ברוד לעולמו, אולי לא בלי קשר בין שני האירועים. אנשי משרד החוץ ליוו את מכס ברוד בפראג וסייעו לו בביקורו, שבו תלו תקוות רבות לשיפור היחסים בין המדינות, ובתיק משרד החוץ העוסק בביקור ששמור בגנזך המדינה, נשמר בכתב ידו של ברוד גם נאומו בשפה הצ'כית בפתיחת תערוכת קפקא, וגם תרגום לגרמנית שהתקין בעצמו לנאום. אני מביאה כאן תרגום עברי לדבריו של ברוד שהתקנתי מתרגומו לגרמנית. גם אם תיאורו את קפקא נוטה להיות אידילי, מצאתי את זיכרונותיו ממקורות ההשראה היהודיים של קפקא מעניינים ומרגשים.

(נשאתי את הנאום ב-23 ביוני בשפה הצ'כית. היום, ה-6 ביולי, תירגמתי אותו לגרמנית.)

"הבשלה", כך נקראת סימפוניה נפלאה של ידידי הגדול יוזף סוּק, ולו נשאלתי, איזו כותרת הייתי רוצה לבחור לביוגרפיה של פרנץ קפקא, הייתי בוחר באותו שם: "הבשלה".

פרנץ קפקא נפטר בגיל צעיר ועבודת חייו לא נשלמה. הוא חי חיים שהיו מלאים בחיפוש מתמיד, חיים של כיסופים אינסופיים. מה היה הדבר, מה הוא בעצם חיפש? לפי דעתי הוא חיפש במשך כל חייו דבר אחד: את טוהר הנפש. את הטוהר המוחלט, הבלתי מותנה, הלא-אנוכי. טוהר, משמעותו: צדק, צדק חברתי כלפי הזולת, כלפי כל אדם. וצדק גם כלפי העולם המטפיזי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר איוב. כבן אמיתי של העיר פראג היה קפקא מושרש היטב באדמתה של פראג. נפש הפייטן שלו נשבתה בקסמם של פראג העתיקה ותושביה. כבן אמיתי של פראג היו לו שורשים בתרבות הצ'כית והגרמנית, ובאותה מידה היו לו שורשים בתרבות היהודית עתיקת היומין. הוא הפך מודע ליהדותו בגיל צעיר ועסק בהתרגשות רבה בידע העתיק של התורה היהודית. באתיקה של התורה היהודית, במסורת היהודית, הוא מצא את הדרך למה שחיפש. עוד היום אני נזכר בדיוק איך הוא קרא לפני – זה היה בערב בפינת כיכר העיר העתיקה וסמטת לנגה – מתוך אנתולוגיה של התלמוד [ספר האגדה?] את מלות רבנו מימי הרומאים שמעון בר-יוחאי. את המלים הבאות: "הואיל ואיתרחיש ניסא, איזיל אתקין מילתא [הואיל וקרה נס, אלך ואעשה דבר מה]." בדיוק הסינתזה הזאת היתה תמיד אופיינית לקפקא, הסינתזה בין ריאליזם לפלא, לפנטסיה, עם היצירתיות העשירה והמשחקית של רוחו, שעבדה ועבדה בלי הרף, עד שהמחלה הזדונית שבתה והרסה אותו. מקרה טרגי, ואם מותר לומר כך, אירוני. כי המחלה הזו ניתנת לריפוי כיום. לו החזיק פרנץ מעמד רק עוד כמה שנים, יכולנו לראותו עוד היום בינינו. ואיזו תופעה ידידותית יכול היה קפקא להיות לו חי בינינו, בשיא יכולתו, יכולותיו הכמעט על אנושיות, ידענותו ואהבתו הלוהטת!

אכן דיברתי על אירוניה. אירוניה, הומור, פרדוקס, תכונות שמאפיינות את אמנותו, את האינדיווידואליות היחידה במינה שלו. אבל הוא גם היה איש שמח, אהב את החיים, את המבדח, את הקידמה, ולכן גם את בנייתה מחדש של המולדת העתיקה ישראל. הרשו לי בהזדמנות זו הערה קטנה: אני מאד שמח שיצירתו של קפקא זוכה כיום להערכה רבה ולהכרה בעיר מולדתו. אבל אינני שמח על כך שפרשנות מסוימת, לא רק כאן, אלא גם בארצות אחרות, למשל הפרשנות המגוחכת של הפרופסור האמריקני ויינברג [קורט ויינברג] רוצה להפוך את קפקא לדקאדנט, רומנטיקן מיואש שיחסו לעולם שלילי, כדוגמת אדגר אלן פו – הפרשנות הזו רואה בו חלשלוש שבורח מן החיים, מין רוח רפאים מרתקת. פרנץ, שיותר מעשרים שנה היה חברי הטוב ביותר, שכאשר היה בפראג נפגשתי איתו כמעט מדי יום, לעתים קרובות גם פעמיים ביום – פרנץ הזה היה מלא חיים, פעיל ביותר, אדם חיובי. הוא התעניין בכל, גם בספורט, בתיאטרון, בקולנוע, בחיות, בקרקס וכיו"ב. הוא אהב את פראג ואת חיי האמנות פה, וגם את חיי העם הפשוט. הוא עצמו היה על פי תחושתו אדם פשוט, למרות שהאינטלקט שלו פעל בדרכים המסובכות ביותר ולעתים קרובות גם בדרכים לבירינטיות, חידתיות. חברי הטוב והבלתי נשכח גיאורג מרדכי לנגר, מחבר הספר האלמותי "תשעה שערים", לימד אותו, (כמו גם אותי), את השפה העברית, את מנהגי עולם החסידות, ומן התורה הזו נובע יחס ישיר לאותו חיפוש נצחי של צדק שאנו מוצאים אצל קפקא, כמו גם אצל פרנטישק לנגר, אחיו של גיאורג, במחזהו "פריפריה". עולמו של קפקא רחב ידיים, ואנו עומדים רק בראשית הכרתו. הוא היה נביא. בנפשו הרגישה הוא חזה מראש את הטרור של חיות הטרף הנאציות. צל העתיד האומלל הזה, שהוא עצמו כבר לא חוה, שרוי במלאנכוליה של הרומנים שלו "המשפט" ו"הטירה". ועם זאת היתה לו אמונה בלתי מעורערת בשלום בין כל בני האדם ובקידמה של המין האנושי. אם מציירים את דיוקנו האציל, הוא היה אדם למופת, אחד מאותם גדולי רוח שלעתים רחוקות מופיעים בינינו ועם זאת, ובכך ארצה לסיים, הוא היה כה עני, כה עניו. בענוותו הוא ציטט לעתים קרובות אימרה של רבי טרפון מ"פרקי אבות": "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה". וכך היה – על כך אני יכול להישבע – כשהיה מדובר במשהו גדול וטוב, קפקא מעולם לא פטר את עצמו מן המלאכה – anima candida, נפש טהורה.