על קבר אחי

היום כ"ה בתמוז, התאריך העברי למות אחי, חשבתי תחילה שנעלה לקבר היום, אבל היה כך וכך ועלינו לפני שבוע, סמוך לתאריך הלועזי, וחשבתי כמה יפה המקום הזה, בעין כרמל, שאחי בעצמו בחר להיקבר בו, כשאמרו לו שימיו ספורים, עם מטעי הבננות והשדות שמשתרעים עד האופק, וצר לי רק שזה כל כך רחוק מירושלים ואני לא יכולה לבוא לעתים קרובות. אני חושבת הרבה על משמעות הקבר, ועל המשמעות שאנחנו מייחסים לגוף אחרי המות, ולמקום שבו הגוף נמצא, שגם אחרי המות הגוף והמקום שבו הוא נמצא הם כל כך משמעותיים בשבילנו, למרות שהמת נמצא בעיקר אצלנו בזיכרון, ובזיכרון שלנו הוא תמיד יישאר חי כל עוד אנחנו נחיה, והזיכרון שלנו הוא בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ובכל זאת אנחנו מרגישים אחרת ליד הקבר, כאילו שכשאנחנו נמצאים במקום שבו נקבר גופו של המת, המת קרוב אלינו יותר, כי אנחנו תמיד מודדים קירבה במדדים של מרחק, וכאילו הקבר והמצבה הם מעין תחליף בשבילנו לגופו של המת, אפשר לחבק את המצבה ולנשק אותה, למרות שהיא קרה, כאילו היא היתה שמיכה שבתוכה עטוף גופו של המת, היא מאפשרת לנו לגעת במשהו שמדמה את גופו של המת, ואפילו אנשים שמבקשים לשרוף את הגופה שלהם מבקשים לפזר את האפר במקומות שהם אהבו ושהיו יקרים להם. בזמן האחרון חשבתי הרבה על שריפת גופות שאולי זה פיתרון עדיף, למרות שזה מנוגד לחוקי היהדות, שמאד מקפידים שמעפר באת ואל עפר תשוב, שיש בזה גם משהו יפה שאומר שגם במותנו אנחנו חלק ממעגל החיים. הייתי רוצה להיקבר במקום יפה, למרות שזה לא צריך להיות אכפת לי אחרי המות, תמיד מאד הערצתי את דיוגנס שכשנטה למות שאלו אותו תלמידיו אם לשלוח את גופתו לקבורה בעיר מולדתו והוא רק החוה תנועת ביטול בידו ואמר שלא יטרחו, כי מכל מקום יורדים שאולה, ואולי הוא רצה לומר בכך שרק הנפש חשובה ולא הגוף, אבל הנפש היא משהו שאנחנו מרגישים בקיומו אבל לא יכולים למקם אותו במרחב או לאחוז בו, והגוף הוא מה שממשי בשבילנו, ואנחנו כן מוטרדים ממה שיקרה איתו אחרי שנמות, וחשוב לנו שאהובינו יבואו לקבר שלנו ויכסו אותו בפרחים, כי פרחים הם משהו חי ויפה שמסמל את יופיים של החיים וגם את קוצר ימינו, כי הם עתידים במהרה לנבול, למרות שרובינו מתקיימים עלי אדמות זמן משמעותי וזוכים לעשות הרבה דברים. כשאני באה לקבר של אחי אני משתדלת להתלבש יפה וגם היום לבשתי את החולצה בצבע תכלת, שזו החולצה הבהירה האחרונה שנשארה לי, כי אחי לא אהב שלבשתי כמעט תמיד שחורים, הוא רצה שאתלבש בבגדים צבעוניים, במיוחד הוא אהב את החולצה עם הדפסי המומינים, ואמר לי שתמיד אלבש אותה כשאבוא אליו, ובאמת לבשתי אותה כשנסעתי אליו עד שנהיה בה חור, ואז עשיתי לי חולצה חדשה עם הדפס של עוגיפלצת שמאד קיויתי להצחיק בו את אחי, אבל הוא כבר לא היה מסוגל לצחוק, והוא כל כך אהב לצחוק, ואהב בדיחות וקומיקס וסרטי אנימציה, והוא תיכנן לכתוב על שימוש בהומור להתמודדות עם זכר השואה אבל כבר לא הספיק. המון דברים שהוא רצה לעשות הוא לא הספיק, אבל בכל זאת הוא היה בן-אדם שהספיק לעשות המון דברים ולהשאיר המון דברים אחריו והמון זיכרונות, רק שכשאני חושבת עליו אני רוב הזמן רואה אותו לנגד עיני חולה מאד בכורסת חוליו ואחר כך שכוב במיטה ועיניו עצומות ואני מנסה לדבר אליו אבל כבר לא יודעת אם הוא באמת שומע אותי, פעם כשדיברתי אליו התגלגלה לו מהעין דמעה גדולה ונזלה על הלחי, ואני הייתי רוצה שכמו באגדות הדמעה הזאת תהפוך ליהלום גדול, אבל היא היתה רק דמעה אנושית ונזלה על הלחי והתייבשה, הזיכרונות שלי מאחי הם ברובם עצובים, ואם אני מנסה להיזכר בדברים שמחים אני צריכה בעיקר להרחיק לילדות, כשהוא היה ילד קטן ושובב מאד ותמיד קרו לנו דברים כאלה, כמו כששיחקנו במגרש הריק ליד הבית בבור של סיד שמצאנו שם והתכסינו סיד, ואמא שלנו נבהלה והפשיטה אותנו ורחצה אותנו שלא יהיו לנו כוויות מהסיד, אני חושבת שלא קרה לנו משהו רע מהסיד, וגם לא מהחול שאחי אכל פעם כשסידרתי ארוחת ערב בחצר של חבר והנחתי לפני כולם צלחות מלאות חול והיינו אמורים לאכול בכאילו אבל אחי שהיה קטן מאיתנו בשלוש שנים אכל את החול באמת, והאמא של החבר יצאה לחצר ונבהלה ולקחה את אחי על הידיים ושטפה לו את הפה בהמון מים וכעסה עלינו, ויותר לא עשינו ארוחות של חול. כל מיני זיכרונות טפשיים יש לי מהתקופה שהיינו ילדים קטנים וגרנו בחדרה שעוד היתה מלאה חולות, וזה היה נורא מזמן כשעוד לא יכולנו אפילו לדמיין מה שיקרה לנו בחיים ואיזה מין אנשים מבוגרים נהיה, עוד רציתי להיות רקדנית בחצאית תחרה ורודה ונעלי אצבע מוזהבות, עכשיו זה נשמע כל כך מצחיק, ובכל זאת הזיכרונות הרחוקים מהילדות גורמים לי עכשיו יותר עצב מצחוק, לפחות אם הייתי בטוחה שהיו לאחי חיים טובים, אבל עם המחלה שלו התמוטטו לי כל הוודאויות, נשארה רק האהבה שלו לחיים, הרצון שלו לחיות שלא היה די בו כדי שיוכל להמשיך לחיות.

שנתים למות אחי

אֶמְצַע הַקַּיִץ

אָחִי מֵת כְּבָר שְׁנָתַיִם

כָּבוּ הַנֵּרוֹת.

תַּחַת שְׁמֵי קַיִץ

מִקְשַׁת מֶלוֹנִים יְבֵשָׁה

מוּל קֶבֶר אָחִי.

בְּאֶמְצַע תַּמּוּז

עָנָף בּוּגֶנְוִילֵיאָה

עַל קֶבֶר אָחִי.

לוֹהֵט הַקַיִץ

מִתְרוֹצֵץ לוֹ הַכֶּלֶב

סְבִיב קֶבֶר אָחִי.

בְּאֶמְצַע תַּמּוּז

הִכּוּ תֻּפֵּי מִלְחָמָה

נָדַם לֵב אָחִי.

בְּאֶמְצַע תַּמּוּז

חָוְרָה תְּכֵלֶת עֵינֵיךָ

נָח בֵּית הֶחָזֶה.

זִכָּרוֹן קַיִץ:

אָח וַאָחוֹת רוֹחֲצִים

בְּמֵי מַמְטֵרָה.

תַּחַת שְׁמֵי קַיִץ

עַל שִׂיחַ בְּגָדִים מִתְיַבְּשִׁים

מִמֵּי מַמְטֵרָה.

בְּחֹרֶב קַיִץ

אַשְׁקֶה אוֹתְךָ, אָח חוֹלֶה

קַנְקַן שֶׁל מַיִם.

בְּחֹרֶב קַיִץ

בְּצִנּוֹר מַיִם זַכִּים

אַשְׁקֶה אֶת אָחִי.

בְּאֶמְצַע תַּמּוּז

פִּרְחֵי אֵזוֹבְיוֹן סְגֻלִּים

עַל קֶבֶר אָחִי.

בְּחֹרֶב קַיִץ

פִּרְחֵי אֵזוֹבְיוֹן פּוֹרְחִים

עַל קֶבֶר אָחִי.

בְּאֶמְצַע תַּמּוּז

קוֹל דְּמֵי אָחִי צוֹעֲקִים

מִן הָאֲדָמָה.

שנתים למות אחי ההיסטוריון פרופ' גלעד מרגלית ז"ל

4 בינואר 1959 – 23 ביולי 2014

כ"ד טבת תשי"ט - כ"ה תמוז תשע"ד

בריכות השחייה של ירושלים

בארצות אחרות קוראים להן מזרקות, או תעלות מים, או בריכות גן, ולרוב אמורים לראותן בלבד – המים שלהן מלאים כימיקלים, או סתם מלוכלכים, אבל בעיר העוני ירושלים, שכבר אין בה בריכות שחייה ציבוריות, וגם אילו היו, זה לא היה משנה דבר, הן משוש נפשם של הילדים. בזו שבכיכר צרפת רק הכלב שלי טובל, והאנשים מצלמים אותו כאילו היה מיצַג. אבל באלו שבגן העצמאות משתעשעים ילדים והשמחה רבה. יש ילדים ערבים ויש ילדים חרדים, כולם עדיין קטנים וההורים מניחים להם עדיין להינות, לרוץ בתחתוניהם ולטבול ולהתיז על עצמם ועל סביבתם. פעם הייתי אומרת להורים שהמים מטופלים ואסורים לשחייה, אבל במהרה הבנתי שיש שמחות שאסור לקלקל, ובפרט שמחת עניים. ישנם הספונטנים, אלה שבאים ונכנסים למים פשוט כך, רק חולצים את נעליהם ואולי מסירים גם את גרביהם, המהדרים מקפלים כמה קיפולים במכנסיים כדי שלא יירטבו, אבל במהרה הם מקפצים במים רטובים כליל, המכנסיים רטובים והחולצה רטובה ורטובות ארבע הכנפות שמשתלשלות מתחתיה, הציציות נמשכות מטה ממשקל המים, ורטובות השמלות והחצאיות והשיער נדבק לקרקפת, ומרגע לרגע הם נועזים יותר, ומתרוצצים, משפריצים מים זה על זה מבקבוק שהתרוקן, והקטנטנים רצים ברגליהם הגולמניות, נדחפים בין אחיהם הגדולים ומאושרים עד אין קץ. וישנם המאורגנים, כמו האמא שבאה עם להקת בנות בשמלות משובצות, שמתחתיהן ניגלו בגדי ים עטורי כוכבים, והן התפשטו ומרחו על עצמן קרם שיזוף, ורק האחות הגדולה נותרה לבושה ליד אמה והביטה בעצב מה באחיותיה הקטנות מקפצות במים, ומעט מתחתיהן ביים צלם חתונות כלה צעירה, כרע לרגליה ברך וצילם אותה קדה בהדרת כבוד, ידה האחת מרימה את כנף שמלתה והאחרת אוחזת בזר שושנים קטן, ושתי שושבינות מהודרות מאחוריה וגם אמה מתבוננת בנחת. לא רחוק היום שתשוב לכאן עם חבורת ילדים מקפצים, וכי לאן ילכו? לים של ירושלים? ואתמול טיילנו אל מזרקת האריות בגן בלומפילד, וגם בה רחצו ילדים רבים, ורצו מתחת לזרמי המים, היו שם משפחות חרדיות ומשפחות ערביות, אלה בכובעיהן על ראשן ואלה עטורות חיג'אב, שערת אשה לא נראתה, אבל הבנות הצעירות קפצו בחצאיותיהן ובכובעיהן למים, מותר לי לרוץ במים, קראה אחת מהן שבמהרה נרטבה כליל והתיישבה במים, והיו שם נערים שנהגו כמי שרגילים לבוא לשם, היו להם מין רובי מים שבהם הם התיזו מים על אחיהם וחבריהם, והם שיתפו גם את הילדות במשחקם, וכולם היו מרוצים ושמחים ואפילו לא צרחו בגלל הכלב הגדול שבא גם הוא להשתכשך מעט במים והסתפק בטבילה קצרה. אמרתי לאורחת שלי מניו יורק שירושלים נהיית יותר ויותר עצובה, שבגן הפעמון שפעם היה מלא משפחות יהודיות וערביות וילדיהן משתעשעים ביחד במתקני השעשועים, יש עכשיו רק משפחות ערביות והיהודים מדירים את רגליהם משם, ובגן השושנים שפעם שיחקו בו בצוותא יהודים וערבים, ובלילות הקיץ היו באים נערים ערביים לישון שם בשקי שינה ולעשן נרגילות, משחקים כעת רק יהודים, ובכלל חדלנו ללכת לשם בלילות כבר מזמן, מפחד קולות הנפץ העזים של הזיקוקים מהעיר העתיקה, וגם במזרקת האריות זמן רב ראיתי רק משפחות ערביות והיהודים שהירבו לבוא בשבתות ובערבי הקיץ נעלמו משם, והנה אתמול שוב ראיתי חרדים וערבים וילדיהם משתעשעים יחדיו, וביום חמישי נאספו ממול בגן הפעמון אלפים רבים במצעד הגאוה, טורים ארוכים ארוכים ובלתי נגמרים של בני אדם, והלב התרחב, ובינתיים הקיץ בעיצומו ואין מלחמה, כל כך פחדתי שתהיה מלחמה, אבל בינתיים רק השמש לוהטת ושלוה ירדה עלינו ועל העיר, ולעת עתה, לפחות לעת עתה, מותר להקשיב בנחת לצהלת ילדים מקפצים בחינם במזרקות ירושלים, ולשמוח בזול בשמחת עניים, שאין כשמחתה.

על שנאת נשים וצביעות

כשראיתי את תמונת העירום של איילת שקד התחלתי לבכות. לפני זה ראיתי את תמונת נעלי העקב של תרזה מיי וניקולה סטרג'ון, ראשות הממשלה של בריטניה וסקוטלנד, והרבה לפני זה שמעתי, ועדיין אני שומעת, את הדיבורים של דונלד טראמפ, וחשבתי שאני, בניגוד לבוחריו השחורים של אובמה, שהאמינו באמת שבחירתו תשנה בשבילם משהו, ועכשיו אינם יכולים עוד לשאת את אכזבתם ועלבונם, אני אינני נזקקת עוד לזמן נוסף כדי להבין שבחירתן של נשים בודדות למישרות רמות, ואפילו פתיחת יותר ויותר מישרות רמות בפני נשים, לא תשנה דבר בשביל רוב הנשים, שחייהן מורכבים מניצול, זילזול, ביזוי והשפלה. אפילו דניאל בן-סימון, שמספר בראיון מזעזע שמתפרסם במוסף "הארץ" הבוקר על היחס הגזעני המחריד שחוה מצד אנשי "הארץ", כשהוא רוצה ללעוג למסקנות של וועדת ביטון, הוא חוזר ושואל מי שמע על המשוררת פריחה בן-יוסף. כשרוצים להלעיג על משהו, כדאי תמיד לבחור באשה.

אפילו ממשלת גרמניה שרודפת אותי מזה עשרים וחמש שנה בגלל טענתי שהאנטישמיות והנאציזם מעולם לא נעלמו מגרמניה, ומהווים יסוד מהותי ומרכזי בשיח הציבורי הגרמני ובפעולות הממשלה הגרמנית, החל מהתמיכה בפירוק יוגוסלביה ועד איסור ברית-המילה שהוחלף בפיקוח ממשלתי גרמני על המוהלים היהודים "כדי שלא יתעללו בילדים", אפילו דוברי הממשלה הזאת התמקדו תמיד בשלוש טענות ביחס אלי: אחת, שאני לוקה בנפשי – שהרי נשים כידוע נוטות למחלות-נפש, שנייה, שאסור לתת לי במה כי אין לי הידע והכישורים לעסוק בתחומי מומחיותי (אשה היא לכל היותר "ילדה חכמה", לעולם לא מומחית בתחומה), ובעיקר העלו את השאלה: מי היא בכלל ומי בכלל מכיר אותה, כאילו זה רלוונטי למשהו, מלבד העובדה שכך נוהגים לדבר על נשים שאין רוצים ביקרן. גם רדיפה על רקע פוליטי מובהק מקבלת אופי סקסיסטי כשמדובר באשה.

אין טעם בכלל להתחיל להסביר לגבר עד כמה הציור הנדון של איילת שקד מבזה נשים, ושהדבר הנכון לעשות היה לסלק אותו לגמרי מהתצוגה. וכן, צודק הטוקבקיסט שהציע לעמוס שוקן שתצויר תמונת עירום של רעייתו, אם הוא כל כך מוקיר את חופש האמנות. צודק גם הטוקבקיסט שכתב שלו היתה זו תמונה של חנין זועבי, ואני מוסיפה – גם לו היתה זו תמונה של זהבה גלאון, שלא לדבר על אנגלה מרקל, היה עיתון "הארץ" יוצא מכליו לגנות את הצגתה בפומבי, ובצדק. וצודקת לגמרי אורית קמיר שההתגייסות הלוהטת של "הארץ" למען חופש הדיבור בעניין תמונת העירום של שקד נובעת אך ורק מהרצון לבזות יריבה פוליטית, שהיא גם אשה. אכן נשים תמיד צוירו בעירום, אבל רק נשים נחותות מעמד, שחקניות ודוגמניות שנחשבו ועדיין נחשבות בחוגים רבים לסוג של זונות. נשים רמות מעלה, אצילות, נסיכות ומלכות, צוירו תמיד במיטב מחלצותיהן. אמנות איננה ביטוי קדוש, אלא אחד הביטויים האנושיים. אין לה זכות לבזות אנשים יותר משיש זכות כזאת למי שכותב מאמר בעיתון או מתראיין לכלי תקשורת כלשהו. כבוד האדם הוא ערך שגובר על ערך חופש הביטוי, ובפרט כשלציור בעירום אין שום מימד ביקורתי מלבד ביזויה של אשה כאשה וכמי שמכהנת מטעם מפלגה דתית באופיה. וכן- מותר לצייר וגם לצלם בעירום אשה שמסכימה לכך, וגם אז הפצת הציור או הצילום והצגתו לראווה בפני הציבור הרחב תלויה בהסכמתה של האשה. העובדה שהגוף העירום מדומיין איננה מעלה ואיננה מורידה, כל עוד הפנים הם פניה של אשה מוכרת ומזוהה. הרי גם צייר שמצייר מודל יכול לטעון שהציור איננו תיאור מדויק ושהוא רק קיבל מהמודל השראה, ועדיין אם המצויר ניתן לזיהוי כאדם ספציפי, הצגת ציורו או צילומו בעירום ללא הסכמתו מהווים פגיעה שאסורה בחוק וגוברת על חופש הביטוי.

יולי תמיר ואורית קמיר שפירסמו מאמרי תגובה ב"הארץ" – אני כאמור אינני רשאית לפרסם מאמרים בעיתון בהוראת שגרירות גרמניה, וזו כמובן לא צנזורה פוליטית, כי צנזורה פוליטית זה רק כשמונעים פירסום שמתאים לדיעות ולאינטרסים של עמוס שוקן ופטרוניו הגרמנים – הקפידו לציין שדיעותיהן רחוקות מאלה של איילת שקד. זו כמובן אמירה לא מדויקת, שנובעת מהתפיסה המוטעית המשותפת להן ולעיתון "הארץ", שלפיה הנושא היחיד שיש לו משמעות בדיון הציבורי הוא היחס הישראלי לפלשתינים. התפיסה הזו איננה מנותקת מיחסו של "הארץ" לנשים, וגדעון לוי אף נהג לטעון במפורש שהנשים וההומוסקסואלים צריכים לחכות עם המאבק על זכויותיהם עד שתיפתר הבעיה הפלשתינית שהיא לטענתו הבעיה החשובה ביותר ורק בה ראוי לעסוק. הוא החזיק בגישה זו עד ששנוא נפשו משה קצב נאשם באונס, מה שהפך את לוי בן-לילה לפמיניסט מושבע. ב"הארץ" הכל אישי והכל אינטרסנטי, אבל בכל מקרה אין לאיש זכות למנוע מזולתו להילחם למען זכויותיו. לנשים בישראל, שמעמדן האישי כפוף לחקיקה דתית ארכאית שעלולה לכפות עליהן עגינות, סירוב גט ואיסור נישואין, יש בעיות לא פחות קשות ודחופות מהבעיה הפלשתינית. אני אסירת תודה לאיילת שקד שנלחמת באומץ במאמציהם של גילה גמליאל ויואב קיש לבטל את חזקת הגיל הרך, מה שיביא אסון על האמהות הגרושות, שהן הקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה. אני מוקירה אותה מאד על כך שאמרה לגילה גמליאל, שלא התביישה לדבר על שיוויון כאשר היא נלחמת לבטל את הסעיף היחיד שמגן מעט על אמהות וילדים מדרקוניות חוקי הדת שהן כפופות להם, שאותם היא דוקא מבקשת להותיר על כנם, שיש עוד עניינים שצריך לטפל בהם, מלבד ביטול חזקת הגיל הרך, ואני מתפללת שהיא תצליח לעצור את הפגיעה הנוספת והקטלנית הזאת בנשים שכפי שקראתי בתקשורת מוּנעת מהתפקדות ארגוני גברים לליכוד. ואוי, איילת שקד גם העבירה חוק נגד העמותות המקבלות מימון זר. אלה שבאמצעותן מממנת למשל ממשלת גרמניה גופים שמונעים מאנשים שאינם חביבים על ממשלת גרמניה, למשל אני, למצוא אצלם תעסוקה או במה. באמת חוק נורא לאינטרסים של ממשלת גרמניה. אבל למה בדיוק הוא צריך להפריע לי?