יונה אלון / כך להישאר לעולם

יונה אלון כותב את הדרמה של היומיום, וקשה לכתוב את הדרמה של היומיום בארץ רדופת מלחמות, כי לפעמים מרוב המלחמות כבר לא מבחינים בדרמה של היומיום, גם כשהיא ממלאת את החיים. ויונה אלון מבחין בכל פרט ופרט, אצלו יש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, והוא איננו מחמיץ את הפרחים שפורחים ואת העלים שנושרים, את הרוח שנושבת ואת השמש שמחממת, את נעלי הבית החמות שינעימו לו את החורף ואת תיק הספרים שלו הנקרע מחמת העומס. הסוד של יונה אלון הוא למצוא את האושר בדברים הפשוטים, ובדברים הפשוטים הכי קשה להבחין, כי לרוב האנשים הדברים הפשוטים מובנים מאליהם, או אינם ראויים להתייחסות, ולכן הם מחמיצים את האושר שגורם כריך חביתה עם מלפפון חמוץ שנאכל על הדשא בגבעת רם, על שולחן שצבעו כצבע הדשא, אבל יונה אלון רואה שהשולחן ירוק כפי שהדשא ירוק, וגם הצבע הירוק של השולחן שצבעו כצבע הדשא גורם לו אושר, כי כך יכול השולחן להתמזג בסביבתו ולא להפריע אותה, כפי שהיושב אליו וסועד עליו נטמע בסביבתו כאילו היה נטוע בתוכה ומצמיח בה שורשים, ויונה אלון מוצא את האושר במה שמסביבו, במקום המוכר, שאפשר להגיע אליו ברגל. הוא אוהב לשבת במרומי הגלריה של הספריה הלאומית, זו שתמיד שנאתי לעלות אליה, בגלל המדרגות הלולייניות שפחדתי ליפול בהן, והמעקה הפרוץ שפחדתי ליפול ממנו, ופחד הגבהים שגרמה לי הגלריה הזו שנאלצתי לטפס אליה כדי למצוא את כתביהם של אבות הכנסיה שמוקמו תחת האות C, אבל לא בגלל כריסטוס אלא לגמרי במקרה, לאותיות לא היתה שום משמעות, ואני אף פעם לא זכרתי לרשום את המספר הסידורי וגם לא את פרטי המהדורות ושמות המהדירים, ידעתי רק למצוא על פי המקום בארונות ומראה הכריכות את אוגוסטינוס או את ברנאר מקלירוו, שהגעתי לשם רק בגללם, ובעצם השתדלתי לעלות אל הגלריה במדרגות שבקצה האולם, כדי לחסוך את העלייה במדרגות הלולייניות שבקדמתו, ותמיד הלכתי שם בצעדים קטנים וזהירים וכל הזמן פחדתי ליפול, ויונה אלון הגיע לשם דוקא בגלל המקום, הרבה מהספרים שקרא הביא עמו בתיקו, כדי לשבת ולקרוא אותם במרומי הגלריה הזו, ועכשיו אני מדמיינת את יונה אלון הגבוה, הרזה, הכפוף, עם התיק המתפקע מספרים, שרצועת המתכת שלו נקרעה והוא נקשר בידית הבד, מטפס במדרגות הלולייניות, שאונסות את הגבוהים להתכופף, בנעליו הגבוהות, הכבדות, ונדמה לי שאני אכן רואה אותו לנגד עיני, אבל אינני יודעת אם פגשתי אותו בספריה בימים אחרים, כשעוד הרביתי ללכת לשם, כשעוד לא חלמנו על האפשרות לקרוא את אבות הכנסיה במחשב הביתי בחדר השינה, ויונה אלון נשאר בימים האחרים האלה, וכתב בכתב יד במחברות עבות, על שולחן הספריה, גם בימים שאנשים כבר הגיעו לספריה עם המחשבים הניידים והקלידו את רשימותיהם במחשבים, הוא בא עם המחברות העבות שלו וכתב בכתב יד, דבר שכבר אינני יכולה לתאר לעצמי, והרי גם לפני המחשבים הדפסתי במכונת כתיבה, וחבל לי רק שבספר היפה הזה של יונה אלון אין צילום של עמודים בכתב ידו. חסרה לי ההתבוננות בכתב היד של יונה אלון עצמו, כי הכתב הוא ראי הנפש, ומי שקורא בספר הזה רוצה כל כך לפגוש את יונה אלון ולדבר איתו, אבל יונה אלון כבר איננו איתנו, כבר אי אפשר לדבר איתו, ואני מנסה מאד לדמיין את קולו מדבר או מקריא את מחברותיו, כמה הייתי רוצה לשבת ולקרוא בהן בכתב ידו, לדפדף בדפים, אני שסלדתי תמיד ממלאכת הכתיבה ביד ומודה בכל יום ויום למי שהמציאו את המקלדות ואת המחשבים, ופתחו לנו מרחב אחר, שבו המחברות אינן נגמרות, וקל כל כך לפתוח בו דפים חדשים, אבל הספר הזה מעורר בי תשוקה לכתב היד המקורי שהייתי רוצה לעלעל בו ללא עריכה, זו שבספר הקטן הזה היטיבה לערוך יחדיו ולהדביק זה לזה את כל הקטעים, עד שנדמה שנכתבו ברצף, למרות שכל אחד מהם משקף יום אחר של חיים, חיים של מי שבחר בַּחֵירוּת על פני הכסף, ולכן אנוס לעסוק הרבה מאד בכסף, בצורכי הקיום היומיומי המצומצם, במחשבה על כל דבר ודבר שרוכשים בכסף שמצוי בדוחק ועל כל פרוטה ופרוטה שמוציאים, כדי שיישאר זמן ויכולת לעסוק במה שהלב נמשך אליו, ולכן החיים מתחלקים בין המרכול לבין הספריה, כמייצגים מובהקים של החומר כנגד הרוח, וערכו של היום נמדד ביחס הזמן שבין השהות במרכול לשהות בספריה, כשכל הצלחה לחסוך פרוטה במרכול מתוגמלת בעוד רגע של שהות בין הספרים, ואי אפשר לברוח ממועקת המרכול הזו, שמאיימת תמיד על רגעי האושר בספריה, שכולה אושר וכל סביבתה אושר, מרגע הכניסה בשערי האוניברסיטה, וכל מעשה שמתקיים בסביבתה של הספריה הוא קיום של אושר, גם כריך החביתה שנאכל על הדשא בדרך אליה, ומי שאינם יודעים את הויתור על הכסף למען החירות לא יבינו לעולם את מאבקו של האיש הזה. שמעיד על עצמו שמעולם לא הסתכן בנסיעה למקומות מסוכנים, רק הלך מדי יום למרכול ולספריה, אבל מאז עזב את קיבוצו ובחר בחיי עיר סגפניים, בהיפוכה של התמונה הספרותית הקלישאית, שבה מייצג הכפר את הצניעות והחירות, ואילו העיר מייצגת את החומר והמותרות, הרי יונה אלון, שלא טיפס על צוקים ולא קפץ מהם, לא היסס לוותר על הקיום המובטח בקיבוץ כדי ללמוד, ועל העבודה הקבועה המספקת פרנסה בכבוד כדי להתפנות למה שאהבה נפשו, וחי על קצה הצוק החומרי, שבו מסתפקים במועט כדי להיות חופשיים, לפחות בחלקו הגדול של היום, לעיסוקים שהנפש מבקשת, לקרוא ולכתוב, לקרוא ולכתוב, לדבר עם עצמך ולדבר לאחרים, וכמו ששמחתי בספר הזה, שמחתי לקרוא שהוא ראשון לכתבים נוספים של יונה אלון שיפורסמו, ואני מצפה לקרוא מן המחברות האחרות שהותיר.

יונה אלון / כך להישאר לעולם

בעריכת אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות