אלזה לסקר שילר / שיר אהבה אחד

 

                                             לניצן וגיא ליום הנישואים

 

אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר  / שִׁיר אַהֲבָה אֶחָד

 

מִנִּשְׁמַַַת זָהָב

בְּרָאוּנוּ הַשָּׁמַיִם.

הוֹ, כַּמָּה אָנוּ מְאֹהָבִים...

 

צִפֳּרִים נִהְיוֹֹת נִצָּנִים עַל הָעֲנָפִים,

וְשׁוֹשַׁנִּים מְעוֹפְפוֹת.

 

תָּמִיד אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת שְׂפָתֶיךָ

מֵאֲחוֹרֵי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת.

 

לַיְלָה מִזָּהָב,

כּוֹכָבִים מִלַּיְלָה...

אִיש לֹא יִרְאֵנוּ.

 

הָאוֹר בָּא עִם הַיָּרוֹק.

אָנוּ נָמִים:

רַק כְּתֵפֵינוּ עוֹד מְשַׂחֲקוֹת כְּפַרְפָּר.

 

Ein Liebeslied

 

Aus goldenem Odem

Erschufen uns Himmel.

O, wie wir uns lieben.

 

Voegel werden knospen an den Aesten,

Und Rosen flattern auf.

 

Immer suche ich nach deinen Lippen

Hinter tausend Kuessen.

 

Eine Nacht aus Gold,

Sterne aus Nacht…

Niemand sieht uns.

 

Kommt das Licht mit dem Gruen,

Schlummern wir;

Nur unsere Schultern spielen noch wie Falter.

  

 

טובה ינסן / ילד הקיץ

 

"ילד הקיץ" הוא סיפור שהתחבב עלי במיוחד מתוך קובץ סיפוריה של טובה ינסן "לנסוע עם מטען קל" (הוצאת ליברוס וקרן, 2021, תרגמה משוודית דנה כספי). אליס בן האחת-עשרה מגיע להתארח בקיץ בביתם הכפרי של אקסל והאנה ושלושת ילדיהם ומוציא אותם מדעתם. אליס הוא גרסה מוקדמת של גרטה תורנברג, והוא איננו חדל להתלונן על גורלו של כדור הארץ שצפוי לאבדון, על זיהום הים, על הנזק שגורמים בני האדם לטבע, על דגי הסלמון שמתמעטים בגלל הדיג – מארחיו דגים דגי סלמון בשפע ונהנים לאכול אותם טריים – ועל אימת המלחמה הגרעינית שתהרוס בקרוב את כדור הארץ – נדמה שזו התמה היחידה שהפופולריות שלה דעכה בעשורים האחרונים – בשנות השמונים כשהסיפור נכתב ציפה עדיין העולם למלחמה גרעינית בין ארצות הברית וברית המועצות שהתפרקה מאז, או אולי בין ארצות הברית וסין שכעת דומני מתרכזים יותר באיומים הכלכליים שלה, וקשה שלא לקרוא את הסיפור מבלי לחשוב על האימה האנושית מקץ הימים שחוזרת ולובשת ופושטת צורה בלי קשר למציאות של משבר האקלים או לזיהום שהם ככל הנראה אמיתיים למדי, ועדיין יש להם עוצמה מיוחדת בסקנדינביה הלותרנית ובעוד ארצות לותרניות, שתופסות מראש את האדם כיצור רע ומפריע לטבע ולמהלכו השליו והרגוע כביכול של העולם. אליס אוסף וקובר בעלי חיים שמתו בבית קברות קטן שהוא מקים, אוסף חפצים ישנים שנזרקו ומבקש מבנם הבכור של אקסל והאנה, בן גילו תום, לתקן אותם, אוכל מזון מעופש כדי שלא ייזרק ומדכדך ומשגע את כל בני הבית עם תחזיות האימים שלו וסיפוריו על אנשים שמתים ברעב שממררים למשפחה הצנועה את ארוחותיה הטריות מכל טוב הטבע שמהן היה אמור להנות כילד עירוני שהגיע לכפר מוקף יערות לחוף ים.

טובה ינסן מספרת לנו על אליס מעט – והרבה. כבר בתחילת הסיפור אנו לומדים דרך אגב שהוריו גרושים, שאמו נישאה מחדש ושאביו הביא אותו לנקודת מפגש עם אקסל והאנה, אבל מיד עזב לוועידה חשובה, וגם שהוא בן עשירים ואובססיבי למחירם של דברים, שבניגוד למארחיו הוא רגיל לקנות, בעוד שהם משיגים הכל מן הטבע – לא רק דגים דגי סלמון, אלא מגלפים להם חפצים מעצי היער. טובה ינסן איננה מוסיפה עוד דבר על הרקע ממנו הגיע אליס, אך הקורא יודע כבר די הצורך כדי להבין שמדובר בילד זנוח, שהוריו בעלי אמצעים אך עסוקים בענייניהם ואינם מקדישים לבנם זמן או תשומת לב יתרה. ברור שאליס היה אמור לבלות את הקיץ עם אביו, אך זה העדיף להפקיד אותו בידי המשפחה הכפרית, כביכול לטובתו של אליס, ובעצם כדי להיות פנוי לענייניו. מעבר לכך איננו יודעים: האם אליס חי עם אמו הנשואה מחדש או עם אביו? מי בכלל מטפל בו, או שהוא מטפל בעצמו? נראה שאיננו רגיל כלל לחברת אנשים, כל שכן לחיי משפחה. איש איננו מחבב את אליס, דיבוריו ומעשיו עולים לכולם על העצבים, במיוחד לבנם הבכור של אקסל והאנה תום, שהוטל עליו לדאוג לאליס – ולא קשה להבחין בכך שגם תום, כמו אליס, נאלץ למלא מטלות רבות שאינן לגילו כדי לסייע להוריו שטרודים בדאגות הפרנסה, לכן גם קיבלו את אליס לביתם לימי הקיץ, כדי להוסיף מעט להכנסת המשפחה, אם כי הדבר מתואר כמעשה של חסד עם הילד העירוני הרזה והכחוש שלא היה לו מגע עם הטבע. אבל אליס איננו מתפעל מן הדגים והירקות הטריים המוצעים לו בשפע. הוא רוצה מאד שיחבבו אותו, אבל דיבוריו ומעשיו מעוררים אך ורק עוינות. השינוי קורה באופן בלתי צפוי לאחר שאליס החולם על איים קטנים שהוא מכיר רק מן הספרות מסבך את עצמו ואת תום בצרה מיותרת לגמרי, שתגרום לו וליחסים ביניהם להשתנות.

מבלי לומר על כך מלה מפורשת מעלה הסיפור את השאלה שבוודאי רלוונטית עוד יותר בימינו: מהי הקרבה האמיתית לטבע? האם העירוני שדואג לעתיד כדור הארץ וחושש מזיהום הים הוא איש הטבע, או אלה שחיים בטבע, אינם משתמשים בכלי פלסטיק אלא מגלפים להם כלים מעץ, דגים ומגדלים את מזונם, ומטבע הדברים הם גם מנצלים את הטבע לצרכיהם, אבל אולי הניצול הזה נסלח כאשר הוא נובע מן החיים עצמם, חיים בטבע ללא אידיאולוגיה מיוחדת אלא כאורח חיים מעשי, שנזקו לטבע קטן בהרבה מזה שגורמות הערים הגדולות? המשפחה הכפרית איננה רואה בחייה הטבעיים מטרה לעצמה – אב המשפחה מספק דלק למגדלורים, והם שטים בסירת מנוע, ובכל זאת הטבע הוא חלק בלתי נפרד מחייהם, והם רגילים לייצר ולהשיג דברים שלא באמצעות כסף.

הסיפור מהנה כל כך מפני שיחסו לבני האדם מאד אירוני, וגם מלא חמלה, ומאפשר לנו להזדהות גם עם אליס וגם עם תום, שהם בסך הכל שני ילדים שמתמודדים עם המציאות שכפו עליהם הוריהם, מתוך אנוכיות או עקב מצוקות החיים, וגם לחשוב על הדברים הגדולים, כשהם מתורגמים לחוויות היומיום של האנשים הקטנים.  

 

הגזענות לא השתנתה

 

יש אנשים שמאושרים מזה שנתניהו כבר לא ראש הממשלה והכל נראה להם נפלא, אבל אני לצערי לא מרגישה כך. אני מרגישה שעדיין נתניהו תלוי מעל ראשינו כמו חרב מתהפכת, זועם ומאיים, ואי אפשר לצפות בתכנית אקטואליה בלי לראות את שופרו הנאמן ד"ר שלמה קרעי, שלכן אני צופה פחות ופחות. דוקא העובדה שיש אנשים שממש שמחים היא בעצמה הוכחה עצובה לכמה עגום מצבנו, שהציפיות שלנו כל כך קטנות, כל כך נמוכות, שהדעות המזעזעות ביותר הפכו לנורמה, ונחשבות לקונסנזוס. אתמול שמעתי את קרין אלהרר נוזפת בחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית, שאינם רוצים להצביע בעד החוק הגזעני והטרנספריסטי שאוסר על איחוד משפחות בין בני זוג ישראלים ופלשתינים, שאותי זה מאד משמח ואני מקוה שיתמידו בהתנגדותם לחוק ושהוא יתבטל סופסוף אחרי שבמשך שמונה-עשרה שנה סיפק הצדקה להתעלל באנשים חפים מפשע. קרין אלהרר אמרה שכשהיתה באופוזיציה דאגה תמיד לבטחון המדינה. אבל החוק הזה, בעצם הוראת שעה שמתחדשת מדי שנה מפני שאיננה ראויה להיות חוק קבוע, איננו דואג לבטחון המדינה. הוא רק משתמש בבטחון המדינה כתירוץ לטרנספר של ערבים שנישאו לבני זוג פלשתינים. זה חוק מזעזע שמונע מאזרחים ישראלים לחיות בישראל עם בני זוג פלשתינים ומפריד אמהות מילדיהן באכזריות שאין דוגמתה. מדינה שיש לה חוק כזה בספר החוקים צריכה להתבייש. אבל בישראל מתייחסים לחוק הטרנספר הגזעני הזה כאילו מדובר בחוק סביר לגמרי ולגיטימי לגמרי, שכל חבר כנסת צריך לתמוך בו, וזה אומר רק דבר אחד: שכנסת ישראל שרצתה להיות אור לגויים היא בושה וחרפה, ומפלגות שמתיימרות להיות ליברליות ואפילו שמאלניות הן בעצם לאומניות וגזעניות בצורה בלתי נסבלת, ובראש וראשונה יש עתיד, שהיא המפלגה  הגדולה ביותר אחרי הליכוד. אלה דעות שהן לא רק ימניות, הן לאומניות וגזעניות, כי שום יהודי לא היה מסכים שיגרשו אותו מארץ כלשהי בגלל שהוא התחתן עם בת המקום. כולם מצפים להיפך, שיתנו להם מיד אזרחות של המדינה שנישאו לאחד מבניה או בנותיה. בישראל לעומת זאת אם אלמן עם שמונה ילדים מתחתן עם אשה מהגדה או מעזה, מדינת ישראל עלולה לגרש את אשתו או את כל המשפחה, מבלי להתחשב בכך שמקור פרנסתם בישראל ושהילדים נולדו וגדלו בישראל. חוץ מלסלק פלשתינים מהמדינה אין לחוק הזה שום מטרה אמיתית, רק תירוצים. יש עתיד תומכת בשוויון להומוסקסואלים אבל לא לערבים. הסיבה היא שהרבה הומוסקסואלים מצביעים ליש עתיד אבל אין הרבה ערבים שמצביעים לה, ומפלגת יש עתיד היא לא מפלגה אידיאולוגית, אלא ארגון לקידום בורגנים שבעים או עשירים ממש שמחזיקים בדעות הלאומניות והחשוכות ביותר אבל משוכנעים שאנשים ליברלים ומתקדמים כמותם עוד לא נולדו. עצם העובדה שהמפלגה הזאת היא עמוד התווך של קואליציית השינוי לכאורה מדכאת עד היסוד. שלא לדבר על מה שקרוי השמאל. רק עיסאווי פרייג' הערבי מתנגד לחוק המזעזע הזה? למה מר"ץ איננה דורשת כאיש אחד את ביטולו המוחלט של חוק הגזענות הזה? למה משאירים את עיסאווי פרייג' לבדו? איזו בושה זו למפלגה שמתיימרת להיות התגלמות השמאל וערך השוויון. ומפלגת העבודה בכלל שותקת, המפלגה שכל מיני עיתונאים כתבו שעכשיו אין שום הבדל בינה לבין מר"ץ, אבל נדמה שהדנ"א שלה לא השתנה מימי הממשל הצבאי הזכור לשמצה, זה שהאירוע המכונן שלו הוא טבח כפר קאסם, במקרה או שלא במקרה הכפר של עיסאווי פרייג'. רק לערבים יש בעיה עם חוק גזעני שלא רק מפלה אלא יורד לחייהם של ערבים ופוגע בזכויות האדם הכי בסיסיות שלהם? ליהודים אין בעיה עם גירוש של אם לשמונה ילדים לעזה כשבעלה הישראלי צריך לבחור בין לעזוב את עבודתו בישראל ולהצטרף אליה לעזה או להיפרד ממנה? מה היו כל חברי הכנסת האלה שנואמים לנו על בטחון המדינה אומרים לו נהגו כך בהם ובחבריהם?  

נתניהו הלך אבל לא נעלם מהשטח, ומה שהרבה יותר גרוע, הרוח הרעה של הלאומנות והגזענות לא נעלמה. היא מפעמת בממשלת השינוי כפי שפיעמה בממשלה שהתפזרה.

החוק שחייב להתבטל

 

אני מתפללת שהחוק המרושע שאוסר על ישראלים שמתחתנים עם פלשתינים לחיות יחד בישראל יתבטל, ולא אכפת לי אם זה יערער את הממשלה החדשה. למען האמת זה לא באמת יערער את הממשלה החדשה, רק יזכיר לאנשי הימין בממשלה הזאת, שדרשו לעצמם מעמד ומשרות מעל ומעבר לאנשי השמאל שהם באותו גודל אם לא יותר, שזאת איננה ממשלת ימין, ושהם לא יכולים להקים ממשלת ימין על הגב של השמאל ולהמשיך לחוקק חוקים גזעניים שפוגעים פגיעה אנושה בזכויות אדם. להפריד זוגות נשואים בגלל שאחד מבני הזוג פלשתיני, או לא יהודי מארץ אחרת, שגם לזוגות כאלה ממררים במשרד הפנים את החיים ושולחים אותם להתגורר ברשות הפלשתינית או בחו"ל, זה מעשה כל כך נורא וקיצוני, שנימוקי הביטחון לכאורה לא יכולים להצדיק אותו בשום אופן. בעצם זה אפילו לא חוק אלא הוראת שעה שכל הזמן מאריכים, שזה דבר לא ראוי בפני עצמו שהוראת שעה נמשכת שמונה עשרה שנים, אבל פחות מעניין העניין הפורמלי ויותר העניין המהותי, שמי שמתחתן עם פלשתינים מגורש מישראל לרשות הפלשתינית ולא יכול לחיות עם בן או בת זוגו בישראל. זה דבר מזעזע ומזעזע שכל כך הרבה חברי כנסת תומכים בחוק הנורא הזה וחושבים שמותר למדינה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה, ושמדברים על החוק הזה כאילו הוא הנורמה והקונסנזוס ולא חריג קיצוני שמתאים למדינות לא דמוקרטיות ולא למדינה שיש לה יומרות להיחשב למדינה דמוקרטית ולכבד זכויות אדם בסיסיות. האינתיפאדה השנייה שבמהלכה נחקקה הוראת השעה הזאת היתה אכן נוראה והטילה על אזרחי ישראל אימת מות מהפיגועים הנוראים בבתי קפה ובאוטובוסים, וגם הדמוקרטיה הישראלית והשמירה על זכויות אדם הלכה והתערערה, ומה שברור מאליו בכל מדינה דמוקרטית, שאי אפשר ואסור להפריד בין בני משפחה, הדבר שהוא הכי הגיוני ומובן מאליו, מוצג בישראל כמו סכנה קיומית, כדי להצדיק חוק שמהותו היא גזענות לשמה, וכבר אפילו לא מתביישים לומר בפה מלא שהמטרה היא למנוע מערבים להתיישב בישראל על ידי נישואין, כאילו עצם הרצון של פלשתינים להתחתן עם בני זוג ישראלים ולהתגורר איתם בישראל הוא פשע בפני עצמו. ברור שיותר נעים לחיות בישראל מאשר ברשות הפלשתינית, וזאת לא סיבה לאסור על פלשתינים שנשואים לישראלים לחיות בישראל. הרי לא מעט ישראלים נסעו לארצות הברית והתחתנו שם עם בני זוג אמריקאים וקיבלו באופן כזה אזרחות אמריקאית. מה הייתם חושבים לו אסרה ארצות הברית על ישראלים שנישאים לאמריקאים להתגורר בארצות הברית, אילו הכריחה ממשלת ארצות הברית כל זוג של אמריקאי וישראלית או ישראלי ואמריקאית לעזוב את ארצות הברית ולהתגורר בישראל? איך אפשר לעשות לאנשים דבר כזה ולהרגיש שזה בסדר ושמדינה יכולה להתנהג כך ועדיין לחשוב את עצמה למדינה דמוקרטית? גם תומכי החוק מרגישים שהוא חוק פסול, ומנסים לתרץ אותו בטענות שמדובר בנישואים פיקטיביים – נדב העצני אמר זאת וזו כמובן איננה אמת. יש זוגות שכבר יש להם כמה ילדים והם עדיין מופרדים זה מזה או חיים יחד ברשות הפלשתינית או בחו"ל. השבוע קראתי בגלריה על שרי בשי שנשואה לפלשתיני ומתגוררת איתו ברמאללה, והיא כתבה ספר שנקרא "מקלובה – אהבה הפוכה" וסיפרה על הקשיים שלה ובעצם של בעלה שלא יכול לנסוע מהרשות הפלשתינית לישראל כפי שהיא יכולה. גם יהודים כמובן נפגעים מהחוק הזה ומחוקים ונהלים גזעניים אחרים של משרד הפנים. כולם מדברים על זה שאי אפשר שכל אחד בקואליציה יעשה מה שהוא רוצה, אבל האם אפשר ששרת הפנים איילת שקד, שהיתה תמיד סמן של גזענות בוטה, זלזול בזכויות אדם, וסתם רשעות וחוסר אנושיות לשמן, תתנהג כאילו היא בממשלה עם נתניהו והחרדים, ותזלזל בשותפים השמאלנים והערבים בממשלה, שצריכים לעמוד בכל הכוח על העיקרון של שמירה על זכויות אדם בסיסיות. אי אפשר שבגלל רצון להצניע את הפערים לא יסכמו על מדיניות ממשלתית כוללת בנושאי הגירה, ושאיילת שקד, רק מפני שהיא שרת הפנים, תנהל מדיניות הגירה ימנית שרומסת זכויות אדם. השמאל נמצא בקואליציה והוא צריך להציב קווים אדומים למדיניות הימין שאיננה יכולה להיות המדיניות של ממשלה שכוללת גם את השמאל והערבים, ושיש לה וחייבים להיות לה קווים אדומים משלה.

צפונבונים

 

כשבאתי לירושלים הבנתי שאשכנזיה זאת קללה. כשגדלתי בחיפה לא חשבתי על עצמי כעל אשכנזיה. ידעתי שאנחנו פולנים גליצאים. זה לא נחשב מחמיא במיוחד, כי גליציה היתה חבל עני מאד בחלקה של פולין שנשלט בידי אוסטרו-הונגריה, והפולנים מערים פולניות ממש, כמו ורשה, התנשאו על הגליצאים. רוב האוכלוסיה בגליציה היתה אוקראינית. היום רוב שטחה שייך לאוקראינה, ולחיות בפולין הפולנית נחשב יותר מאשר לחיות באוקראינה ובמיוחד בגליציה הענייה, שהמזונות העיקריים בה היו תפוחי אדמה, סלק, גזר וכרוב, שאנשים יכלו לגדל בגינת ביתם. בירושלים לא אמרו לי פולניה אלא אשכנזיה, והיה ברור שזאת קללה, כמו ששמאלנית נהיה גם סוג של קללה.האנשים שקראו לי אשכנזיה בתור קללה היו הרבה פעמים אנשים שלא ממש הכרתי, שרק ראו אותי מטיילת עם אושר וצעקו לי דברים כמו אשכנזיה קמצנית לא נותנת לכלב אוכל, או להיפך, כאלה שכעסו שהכלב שלי אוכל יותר מדי, כמו שמישהו צעק לי הכלב שלך אוכל את האוכל של הילדים שלי. הוא היה איש גדול ושמן והחולצה המכופתרת שלו כמעט התפקעה על כרסו. האנשים שקראו לי אשכנזיה היו מאד תוקפניים כלפי למרות שלא עשיתי להם שום רע, רק עברתי לידם עם הכלב.

אפשר להתייחס בסלחנות לאנשים שאומרים לאשה אשכנזיה או אשכנזיה קמצנית שזה הולך ביחד, אבל אני הרגשתי מאוימת. באיזשהו מקום הם קראו לי אשכנזיה כמין קללה לא רק בגלל שאני בהירה, אלא בגלל שאני אשה וגם נמוכת קומה, אז נראיתי להם מטרה קלה, מישהי שלא יכולה להחזיר. אז התחלתי לחשוב שהמזרחיים בירושלים מתנהגים באלימות ונטפלים לנשים אשכנזיות לא בגלל שהם חלשים אלא בגלל שהם חזקים והנשים האלה נראות להם מטרה קלה. בתור ילדה גדלתי בסביבה מאד גזענית כלפי עדות המזרח והייתי מאד מודעת לזה שהגזענות מטופשת ומכוערת. אני לא יודעת למה הייתי מודעת לזה כי זאת היתה הסביבה שגדלתי בה ולא הכרתי משהו אחר, ובכל זאת הגזענות כלפי עדות המזרח הפריעה לי מאד. אחר כך כשבאתי לירושלים, מצאתי את עצמי מותקפת בתור אשכנזיה ובתור אשה והפסקתי לרחם על מזרחיים שקיללו אותי, כי הבנתי שהם קוראים לי אשכנזיה כדי להפגין כוח כלפי דוקא מפני שאין לי הרבה כוח, וזה דבר בזוי.

לכן גם לא התרגשתי מדוד אמסלם שקורא לשרי הממשלה החדשה צפונבונים, וכל השיח על המזרחיות כביכול של הליכוד שמאד נפוץ אצל כתבי עיתון "הארץ" נראה לי כמו עוד תוקפנות של אדם בעמדת כוח ולא כמו מחאה. תוקפנות מצד אדם שהיה בעמדת כוח מהחזקות במדינה ורוצה גם להיחשב למסכן שירחמו עליו. שרים בממשלה אינם זקוקים לרחמים, גם אם הם ממוצא מרוקאי. ויתרה מכך: המרוקאים כבר מזמן אינם מסכנים. הם מנפנפים בנתונים על נחיתות המזרחיים, ומתעלמים מכך שבציבור המזרחי כוללים עולים מאתיופיה, שמצבם גרוע בהרבה ממצב העדה המרוקאית, והם גם סובלים מגזענות קשה ובכלל זה הגזענות המרוקאית מהסוג הביריוני שנתניהו טיפח ככלי לאיום על מתנגדיו. לא במקרה מי שמנפנף בטענת הגזענות כלפי מרוקאים אלה לא התושבים המרוקאים בגבול הצפון או בעוטף עזה אלא שרים בממשלה שהם תל-אביבים מבוססים היטב שרוצים גם להתנכל למתנגדיהם בצורה הכוחנית והמאיימת ביותר וגם להיחשב לקורבן.

נכלולית במיוחד היתה טענתה של רוית הכט ב"הארץ" ביום ו' האחרון שהליכוד קידם לעמדות הנהגה אנשים שקודם היו טובים רק כמצביעים. היא מנסה ליצור את הרושם שמפלגת העבודה לא קידמה לעמדות הנהגה מזרחיים, דבר שהוא שקר. דוקא במפלגת העבודה היו תמיד מזרחיים בעמדות הנהגה בכירות – ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזנינו, משה שחל, פרופ' שמעון שטרית שניסה לאחרונה להתמודד למשרת נשיא המדינה, פרופ' שלמה בן-עמי, עמיר פרץ ואיתן כבל הם רשימה  לא ממצה. תמיד היו במפלגת העבודה גם מופעים גסים של גזענות שבצדק זוכרים לה לרעה, אבל לומר שמזרחיים היו מודרים זה שקר. וכאן בא הניסוח הנכלולי של רוית הכט: החידוש של נתניהו לא היה מינוי מזרחיים, אלא מינוים של אנשים גסי רוח וצעקנים שסגולתם העיקרית היא חנופה חסרת מעצורים למגלומן נתניהו, שנפרד משלטונו הממושך מדי במפגן מגלומניה מבחיל וירה סביבו רעל ושנאה כפי שעשה כל ימיו בשלטון. אלה אכן אנשים שלא יכלו להגיע לעמדות הנהגה בזכות כשרון, ידע, חכמה, למדנות ואישיות מרשימה כמו האישים המזרחיים שהזכרתי לעיל שהביאו כבוד לעצמם ולמפלגתם. נתניהו מינה לתפקידי הנהגה מלחכי פנכה שהתרפסו בפניו ואילו כלפי זולתם נהגו בביריונות וגסות רוח אינסופית. אם מפלגת עבודה בחרה לעמדות הנהגה אנשים מצוינים במעלות, נתניהו בחר לעמדות הנהגה ביריונים חנפנים שביריונותם אמנותם וחנפנותם אמנותם.

וטועה רון חכלילי שכתב שהפער העדתי הוא הפער החמור ביותר במדינה. גם זה שקר. הפער החמור והמדמם ביותר הוא הפער והשסע בין יהודים לערבים, והדבר האמיתי של קואליציית נתניהו, כפי שמזכירות לנו שוב ושוב האמירות הגזעניות המצמררות של חבריה כלפי מנסור עבאס – הדבק האמיתי של קואליציית נתניהו ושל מצביעיה היא שנאתם לערבים הרוויה גזענות ורוע, שממנה נגזרת גם שנאתם לשמאלנים. מסיבה זו חשוב כל כך למלחכי הפנכה של נתניהו לתקוף אשכנזים כגזענים, כדי למסך ולטשטש את גזענותם שלהם. בכך כמובן אין הבדל בין סמוטריץ' האשכנזי לבן-גביר המזרחי ובין שניהם לחרדי האשכנזי גפני. כולם דבקים בגזענותם החשוכה כלפי הערבים.

ובעיקר מסיבה זו היתה קואליציית נתניהו כל כך מסוכנת ומזיקה.

לשחרר את בלפור וסמולנסקין

 

בית ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין ברחביה כבר לא יהיה מה שהיה פעם, משכן צנוע ליד הקונסרבטוריון למוסיקה, בית שתושבי השכונה עוברים לידו בשגרת יומם ללא קושי וללא פחד. כבר שנים שהגישה אליו חסומה בפני התושבים בגדרות ובמסכי ענק. לאט לאט השתלטה משפחת נתניהו על הרחובות הסמוכים והפכה אותם למבצר שכיעורו החיצוני משקף את הרִשעות והטרור שהשליטה בתוך הבית ומחוצה לו. גם המאבטחים, החיילים והשוטרים הלכו והתרבו, וההתנכלויות לתושבי השכונה הלכו והתעצמו, והגיעו לשיאן למול המפגינים נגד נתניהו, שלא במקרה הכריזו מצור על בלפור. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שהטיל כך את חתיתו על שכניו האומללים, כראוי למי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית השברירית תמיד לרפובליקת בננות. בלפור היה לסמלו של שלטון מנוכר ומושחת שהתיר את דמם של מתנגדיו בהסתה שרצחנותה המוכחת רק הגבירה את הדחף להתמיד בה. השנאה והרעל שזרמו מן הבית הזה הציפו את המדינה.

לא במקרה נרתע נפתלי בנט מלעבור לבית הזה, וזה לגמרי לזכותו. לא רק משום שביתו הפרטי נאה ומרווח ומתאים למשפחתו, אלא מפני שכבר אין להפריד בין בית אגיון לדייריו בתריסר השנים האחרונות. הסיאוב, השחיתות, הרודנות, המגלומניה, ההתעמרות וההסתה, כל אלה דבקו בכותלי הבית הזה ללא הפרד. לא את ראשות הממשלה הוא מסמל כעת, אלא את משפחת נתניהו, את הרודנות, הנהנתנות, הניצול, את רמיסת האדם העובד, את כל מה שראוי לדמוקרטיה חפצת חיים להרחיק ולהקיא.

גם מבלי להתפעל מן הממשלה החדשה גרמו לי הימים הנוראים האחרונים להבין שאי אפשר עוד לשאת את שלטונו של נתניהו, את הטירוף, הטרור, ההסתה. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל. ממשלות נפלו והתחלפו. מעולם לא פעל ראש ממשלה בבריונות כזו כנגד הפועלים להחליפו. מעולם לא טען ראש ממשלה קודם לכן שעצם הרצון להחליפו איננו דמוקרטי. וכי מהי הדמוקרטיה אם לא היכולת להחליף את השלטון?

השבת הדמוקרטיה זקוקה לסמל חדש, לבית אחר.

או אולי רק להשיב את מה שהיה קודם לכן. בית צנוע, גדר שנוספה, ביתן אבטחה שנוסף, וזהו. אין שום צורך לסגור שני רחובות, לחסום אותם לתנועת האזרחים. אין צורך באוהלי ענק, במסכי ענק, בסורגים וגדרות. את כל אלה יש לפרק ולהרחיק ולפתוח מחדש את רחובות בלפור וסמולנסקין היפים למעבר אזרחים ללא מחסומים. מאחר שהבית כבר לא יאוכלס בקביעות, גם ביריוני הליכוד יעדיפו לשאת את איומיהם וקללותיהם למקומות אחרים. בלפור וסמולנסקין יחזרו להיות רחובות שקטים ויפים בדרך לתיאטרון או לגן הפעמון, רחובות שאפשר לטייל בהם עם כלבים או תינוקות בעגלה, ולהרגיש שאנחנו חיים במדינה חופשית.

ואז נדע באמת ששלטון האימים של נתניהו הסתיים.  

עזה 34 ירושלים

 

  

קודם ראיתי שסגרו את המכולת הקטנה שקראנו לה "הפרחיות", כי פעם היה שם שלט "פרחיות אורז". בהתחלה חשבתי שזה מוצר חדש, משהו דומה לפרח, ורק כששרון פרצה בצחוק מתגלגל למראה השלט הבנתי שהכוונה לפריכיות. זו היתה מכולת קטנה מאד, כמעט קיוסק. יוסי פתח אותה אחרי שהמכולת שעבד בה ממול נמסרה לזכיין אחר, שדווקא לא שרד, ואז הוא עבר לצדו השני של הרחוב ופתח את המכולת המאד קומפקטית הזו, ששרדה בעיקר בזכות תחנת האוטובוס הסמוכה, שנוסעיה קנו בה שתייה וגלידה בקיץ וגם מטענים לטלפונים ניידים, או חלב, אם נתקעו באישון לילה בלי חלב, כי חוץ משבתות וחגים היא היתה תמיד פתוחה, גם בלילות, והצליחה לשרוד למרות שחנות הפילבוקס שהחלה את דרכה באותו בניין ועברה בכל פעם לחלל גדול יותר עד שהתמקמה בעזה 40, משכה אליה את רוב הקונים. קצת הצטערתי שסגרו את הפרחיות, כי מדי פעם קניתי שם משהו, כמו חבילת קמח חמש דקות לפני שבת. אחר כך ראיתי שסגרו גם את ספרים ברחביה. הביאו לחנות המון קרטונים לארוז את הספרים, ואז ראיתי שסימנו במספרים כחולים את הלבנים במרפסות בקומה השנייה והשלישית, ואז הקיפו הל בגדרות פח ופעם כשפתחו את הגדר כדי להכניס לשם רכב כבד ראיתי שהבניין נהרס עד היסוד, ועל גדר הפח היתה תמונה של הבניין החדש שייבנה שם, בניין מודרני כזה, אפילו די נאה, אבל הוא כבר לא יזכיר את הבניינים הישנים של רחביה.

לפני הפרחיות וספרים ברחביה היתה שם המספרה של נינט. הרבה מאד שנים היתה שם המספרה של נינט, שכראוי לספרית היתה תמיד מטופחת בשיער צבוע לבלונד ואסוף לזנב סוס ארוך מאחור. הרבה שנים הסתפרנו אצל נינט או שותפתה זהבה, אני וגם הבנות. נינט אהבה לספר לי על השכנה שלי, שהיה לה נכד מפורסם, והיא היה לקוחה של נינט שנים רבות. השכנה כבר לא היתה בחיים. היא מתה בגיל מאה ושתיים בערך, והיא אף פעם לא צבעה את השיער לבלונד אלא רק לשחור סיני  שהבליט את הקמטים בפניה והיקנה לה מראה של מכשפה. כשניצן היתה קטנה היא אמרה לה פעם "את נורא יפה". היא התכוונה לכך שהיתה צבועה ומאופרת בכבדות, אבל ניקי ששמעה את ניצן כמעט נחנקה מצחוק. כשהנכד המפורסם היה קטן הסבתא היתה מביאה אותו לנינט והוא ישב על קרש והסתפר. נינט סיפרה לי הרבה פעמים איך השכנה נסעה פעם למלון לנופש עם בעלה ובלילה ההסקה בחדר המלון דלפה והרצפה התמלאה בשמן רותח, וכשהשכנה ירדה לשירותים רגליה ניכוו קשות והיא רותקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה ולצבוע לה שיער לשחור סיני ולהתקין לה תסרוקת. אבל היא היתה עורכת דין, אמרה נינט, והיא כבר תבעה אותם טוב. לא היה לה הרבה מזל בחיים, לשכנה הזאת. היא היתה ניצולת שואה ושכנה אחרת סיפרה שהרגו לה בן בשואה והיו כאלה שאמרו שהבן שיש לה מאומץ, אבל השכנה שסיפרה לי שהרגו לה ילד בשואה אמרה שזה בן אמיתי שלה. לא ידעתי מה נכון. בכל אופן אשתו של הבן היתה מפורסמת וגם בנו היה מפורסם וראו אותו בטלויזיה, מה שגרם לכל תושבי הרחוב לרחוש לו כבוד מלכים. נינט אהבה את השכנה הזאת כאילו היתה דודה שלה ותמיד סיפרה לי עליה בזמן שסיפרה אותי. היא לא לקחה ממני הרבה כסף כי הסתפרתי מאד פשוט, בלי צבע ובלי תסרוקות. אבל לפעמים קניתי ממנה גם שמפו מיוחד שייבאה מחו"ל. לפעמים היו במספרה עוד לקוחות ודיברו על פוליטיקה. למשל אמרו שלשמעון פרס היתה מאהבת. הכרתי את האשה שאמרו שהיתה מאהבת שלו. היה לה כלב עם חרדת נטישה ולכן למרות שהיתה צריכה להיעדר הרבה מהבית לרגל עבודתה מיהרה תמיד לשוב הביתה לכלב. לכן רחשתי לה אהדה ולא היה ממש אכפת לי אם היא היתה מאהבת של שמעון פרס או לא. לפעמים נכנס למספרה של נינט הקבצן ששנאתי, זה שהיה מתחנן לקבל נדבה ואז מבקש שיתנו לו עוד. עצבן אותי שאם נותנים לו כסף הוא מבקש עוד כסף ותמיד במין יבבה מתייפחת כזאת, והפסקתי לתת לו כסף, אבל נינט אמרה שאמא שלה אמרה לה תמיד לתת כל עוד היא יכולה לתת, ובגלל זה היא תמיד נתנה לקבצן המעצבן כסף, אפילו שהוא בא אליה כל יום. בסופו של דבר הוא נעלם מהשכונה כמו שכמעט כל דבר נעלם מהשכונה בבוא העת. גם המספרה של נינט נסגרה יום אחד והרבה זמן אחר כך יוסי שעברתי להסתפר אצלו סיפר לי שנינט עברה שבץ מוחי והיא לא יכולה לעבוד יותר. פתאם קלטתי שנינט היתה כבר מבוגרת למרות שנראתה צעירה בהרבה מגילה, ובין תספורת לתספורת היתה תמיד מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. הרבה פעמים אני חושבת עליה ועצוב לי שהיא כבר לא בשכונה, ושאין לי את מי לשאול מה שלומה.

את האנשים שגרו בשתי הקומות שמעל למספרה ולחנויות לא הכרתי אף פעם. נדמה לי שהדירות שם היו מושכרות וגרו שם סטודנטים שהתחלפו לעתים קרובות. לפעמים ראיתי אותם יושבים במרפסת דחוסים ושומעים מוסיקה רועשת. לפעמים אפילו ערכו שם מסיבה. אלה היו מרפסות מאד קטנות, מרפסות שהתאימו לדירות הישנות של רחביה שישבו בהן לשתות תה או קפה עם עוגה אחר הצהריים כשהאוויר מתחיל להתקרר ונעים לשבת בחוץ ולהסתכל על העוברים ושבים. אולי סימנו את המרפסות במספרים כדי לשלב אותן בבניין החדש, כאילו כדי לשמר משהו מהישן, למרות שהבניין החדש לפחות בתמונת דגם המחשב שלו על גדר הפח שמסביב לבניין ההרוס נראה מאד מודרני, ולא כל כך מתאים למרפסות האבן הישנות. לאט לאט הורסים את הבתים הישנים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות ובונים בניינים גבוהים עם חנייה, שתמיד חסרה בשכונה. אלה בתים יפים אבל בכל זאת חסרים את החן שהיה לבניינים הישנים שלפעמים נדמה שבסופו של דבר יישארו מהם רק זכרונות, כמו מדייריהם שהלכו לעולמם.

הנכדים שלי וכל השאר

 

אתמול בשעה הזו ישבתי בגינה עם הכלב - יצאנו רק לקראת חצות כי רציתי לדעת אם הרכיבו ממשלה – ונזכרתי שבדיוק לפני שנתיים בשעה הזאת נולד נכדי הקטן אביב, בשלישי ביוני. חשבתי שהוא יוולד בשני ביוני אבל הוא התקשה לצאת ושעת חצות עברה ואז המיילדת קראה לרופא שהוציא אותו בעזרת מלקחיים. הירשו לי לחבק אותו, ואז נסעתי לבית של שרון ביפו והוצאתי את אושר שחיכה לי המון שעות בשקט, כאילו הבין שלא סתם נעדרתי. שנאתי ללכת למחלקת היולדות כי הכניסה היתה נורא מסובכת ותמיד התבלבלתי ובכלל אני לא אוהבת את איכילוב, אבל הם טיפלו יפה באביב. אחר כך הבאנו אותו הביתה ואושר נורא התרגש ובכל פעם שאביב בכה הוא בכה איתו ביחד. היה מאד מוזר שאביב נולד בשלישי ביוני גם כי הוא נולד הרבה אחרי הזמן וגם כי ברביעי ביוני נולד שנתיים קודם נכדי הגדול דין שיהיה מחר, בעצם כבר היום, בן ארבע. נכון שתאריכים זה משהו לגמרי מקרי ובכל זאת זה מפתיע, ששני הנכדים שלי נולדו בהפרש של יום בתאריך. לולא היתה קורונה ולולא דין גדל באנגליה יכולנו לחגוג ביחד, ואולי בשנה הבאה זה יקרה.

מאז שנהייתי סבתא הכל נראה לי אחרת. העולם נראה לי מקום הרבה יותר טוב, ואם אני עצובה אני רואה את הנכדים בסקייפ ומיד עוברת לי העצבות. דברים אחרים לא משמחים אותי כמו הבנות והנכדים, ואנשים שמשווים הוצאה של ספר ללידת ילד מגוחכים בעיניי. שום דבר אינו דומה לילד קטן שמניח את ראשו על הכתף ומחבק, או צוחק בקול שמתחשק לצחוק איתו ביחד. ובגלל זה דברים אחרים שקורים הרבה פחות חשובים לי, ואני מתרגשת מהם הרבה פחות. אולי להיות סבתא זה סוג של הגשמה עצמית שהופך את החיים שלך לשווים, אפילו אם לא עשית שום דבר אחר. אני לא כל כך יכולה ליישב בין הרגשות שלי שילדים ונכדים זה הכי חשוב בעולם והסיבה העיקרית לחיות לבין הכעס שלי כשמתייחסים ברשעות לנשים שאין להן ילדים. אולי בעצם אין סתירה בין להוקיר את הילדים מעל הכל לבין לכבד אנשים שאין להם ילדים.

בכל זאת רציתי לדעת אם ירכיבו ממשלה למרות שכעסתי מאד שנתנו לבנט להיות ראש ממשלה וכעסתי מאד שמרחיקים את הערבים ומתנהגים אליהם בגזענות במקום ליצור שותפות, וההעדפה של מפלגות הימין והיחס המחפיר למפלגות השמאל בקואליציה הוא לגמרי בלתי נסבל לדעתי. למרות הדיבורים על אחדות ופיוס מתנהגים לשמאל שהוא חיוני לממשלת הקואליציה כאילו סער ובנט עושים טובה לשמאל שהוא עוזר להם לסלק את נתניהו כדי שיוכלו לחזור לליכוד ולהיות ראשי ממשלה ולנאץ את השמאל שעל הגב שלו הם עשו סיבוב. וכשאיילת שקד דרשה להחליף את מירב מיכאלי בוועדה למינוי שופטים כבר לא יכולתי יותר, והתפללתי שכל הממשלה המחורבנת הזאת תתפוצץ. ובכל זאת הייתי במתח לראות אם ירכיבו ממשלה ואפילו שמחתי קצת שהצליחו, למרות שאני לא אוהבת שום דבר בממשלה הזאת והיא לא נראית לי הרבה יותר טובה מהקודמת, ועדיין אני אשמח מאד להיפטר מנתניהו, רק שחשבתי שבמקומו אפשר היה ליצור משהו יפה יותר עם אנשים פחות דוחים. מרגיז אותי מאד היחס של הימין לרשימה המשותפת, שאולי אני אצביע לה בבחירות הבאות, כי מוצא חן בעיני שהם לא רוצים את בנט כראש ממשלה. גם אני לא רוצה, ואני ממש לא חושבת שזאת היתה האפשרות היחידה להרכיב ממשלה. ויחד עם זה אני כן רוצה שהממשלה הזאת תצליח ולא תתפרק ובייחוד שהיא תצליח להוציא את נתניהו מחיינו, למרות שהוא נדבק כמו סלוטייפ מאצבע לאצבע ולהיפטר ממנו לגמרי כמעט בלתי אפשרי. הנכד הגדול שלי דין חושב שבעזרת סלוטייפ אפשר לתקן הכל, ושכל דבר שבור אפשר להדביק בחזרה. אני כבר זקנה ואני יודעת שדברים שבורים קשה מאד להדביק בחזרה. בלתי אפשרי לתקן אמון שנשבר, חלום שמתרסק, תקוה שמתפוגגת. אבל ילדים זה שמחה וילדים זה תקוה וכשהם לצידנו אנחנו יודעים שיש לנו עתיד.