יש מי שחשים אי נוחות למקרא שני הפסוקים מיחזקאל ט"ז המצוטטים
בהגדה בהיפוך סדר: פסוק ז' תחילה, ופסוק ו' אחריו:
(יחזקאל ט"ז, ז): "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ,
וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ
צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. (יחזקאל ט"ז ו): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ
מִתְבּוֹֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִך
חֲיִי."
פרק ט"ז ביחזקאל הוא פרק בוטה מאד, שבו מתוארת ירושלים, כלומר
העם היהודי, כתינוקת נטושה שהאל אוסף ומגדל, מלביש ומטפח, ובא עמה בברית (פסוק ח),
כלומר נושא אותה לאשה, ומעתיר עליה מכל טוב "וַתִיפִי בִִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי
לִמְלוּכָה" (פסוק י"ג), אך היא יוצאת לזנות, כלומר עובדת אלהים זרים,
והאל מביא עליה עונש נורא. התיאור של ירושלים המייצגת את עם ישראל כאשת ה' מופיע
גם אצל ירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתִָיךְ,
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" - גם אצל ירמיהו התיאור הזה מקדים את הנבואה על
ירושלים שעזבה את האל וזנתה עם אלהים אחרים, ואצל שניהם מופיעה ירושלים בדמות עם
ישראל כאשה בוגדת בבעלה, הוא ה', ויוצאת לזנות.
ברוח הפרק פירשו חז"ל את האמירה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי"
כתיאור שמרמז לשני טכסי דמים: האחד ברית המילה, והשני זבח הפסח ומריחת דם השה על
המשקוף כדי שלא תבוא על בני ישראל מכת בכורות שהכתה את מצרים: וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת,
וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה,
וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה;
וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם
לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי
עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."
שני האירועים מסמלים את הברית בין העם לאלהיו, שהנביא ממשיל לברית
נישואים. חז"ל דנו יותר בנמשל מאשר במשל, ואני מניחה לנמשל ופונה אל המשל.
הייחוד בתיאור ירושלים אצל יחזקאל איננו רק בתיאור הבוטה של חטאי
ירושלים, אלא בתיאור יחסי אלהים ועם ישראל מראשית ימיו של עם ישראל כיחסי אב מאמץ-בעל
עם תינוקת נטושה, שגדלה להיות נערה נטושה. בכך הוא מדגיש באופן מיוחד את פגיעותו
של עם ישראל, תיאור מכמיר לב שמספר לנו גם על גורלן של בנות תינוקות שניטשו, דווקא
בנות, שמאחר שנולדו בנות, לא היו רצויות להוריהן, ובכך הוא מספר מבלי דעת הרבה על
גורלן של נשים בימי המקרא ולא רק בימי המקרא.
" וְאָמַרְתָּ
כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ
הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת
שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ,
וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ.
לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ
אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה,
בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ."
זהו תיאור חי ונורא של תינוקת נטושה שלאחר לידתה, מן הסתם בסתר, הושלכה
בשדה: לא כרת שרך – חבל הטבור נותר מחובר אליה, לא רחצוה ולא פיזרו עליה מלח כפי
שנהגו בתינוקות לצורך חיטוי ולא חיתלוה בחיתולים, כלומר היא לא נעטפה בבד למען
ייחם לה, אלא הושלכה בשדה למות, עודנה מגואלת בדם הלידה, ודומה כי מראה כגון זה לא
היה מהנדירים, אלא שהנביא כבר ראה כמותו, ואולי יותר מפעם אחת.
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת
בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."
הדם כאן הוא דם הלידה, דם האם שהתינוקת הנטושה לא נוקתה ממנו. התיאור כאן איננו
תיאור של אימוץ התינוקת: היא נותרת בשדה, אבל איננה גוועת אלא נותרת בחיים וגדלה ללא
אב ואם, "כצמח השדה": "רְבָבָה כְֹּצֶמַּח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי
וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ
וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." התינוקת העזובה נותרה בחיים וגדלה לנערה, אבל
נותרה עזובה ועירומה. ורק כעת מאמץ אותה האל לחיקו:
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ
עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע
לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ
בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ
רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ,
עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ,
וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ)
וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי
בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה."
התינוקת הנטושה איננה מרוחמת ונאספת אלא גדלה פרא עד ש"עתה עת
דודים", עד שדם הווסת מעיד על היותה נכונה למשכב דודים. כעת פורש האל את כנפו
עליה, מכסה אותה בכנף בגדו ומכסה את ערוותה המדממת, ובא איתה בברית, כלומר לוקח
אותה לאשה. כעת הוא רוחץ אותה במים ושוטף את דמיה מעליה וסך את בשרה בשמן, ומלביש
אותה בגדי פאר ומעטר אותה בתכשיטים, בנזם באפה וברביד על גרונה, שמקשטים את האשה וגם
כובלים אותה לבעלה, שכן אלה תכשיטים שמסמלים את היות האשה שייכת לבעלה ואסורה
לאחרים, במקרה זה משל לאלהים אחרים. הנערה העזובה היא כעת רכושו של בעליה, הוא
המלביש והקושט אותה, ובכך הוא מסמן את שייכותה אליו.
היפוך סדר הפסוקים בהגדה של פסח יוצר תחושה שהגואל ראה את הנערה
בבגרותה, בשלה לנישואין במושגי הזמן, ואז אמר לה "בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כאילו
האמירה והברית נכרכו זו בזו, אבל התיאור אצל יחזקאל אכזרי בהרבה: התינוקת הנטושה גדלה
נטושה ועירומה, אין לה כסות ואין לה דואג, ורק לאחר שניכרו בה סימני ההתבגרות: שדיה
הפכו לשדי אשה, ערוותה התכסתה שיער ודם הווסת ניגר ממנה, בלשונו של יחזקאל
"עתה עת דודים" גאל אותה ה' ובא איתה בברית, ונתן בה את סימני בעלותו:
נזם באפה ורביד על גרונה. אך היא בגדה בברית ויצאה לזנות ועל כך תענש עונש נורא:
ירגמוה באבן, יבתקוה בחרבות, ישרפו את בתיה באש ויעשו בה שפטים "לְעֵינֵי נָשִׁים
רַבּוֹת" – יבזוה בין הנשים, מאחר שזנתה תחת בעלה.
חז"ל פירשו "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" כדם הברית ודם זבח
הפסח הנמרח על המשקוף כדי לגונן על בתי העברים ממכת בכורות, שני טכסי דמים המסמלים
את בריתו של עם ישראל עם אלהיו, אבל הדמים שמתאר יחזקאל הם דם הלידה ודם הווסת,
ו"בְּדָמַיִךְ חֲיִי" הוא תיאור של חיי האשה הנולדת וגדלה כדי ללדת, באה
לחיים בדמים ובאה לעִתָּה בדמים ויוצרת חיים בדמים וכך היא חיה בדמיה, וזהו כוחם
של חיי האשה וגם פגיעותם הרבה. בשנה הזו שנעשו בנו שפטים וביתקונו בחרבות ושרפו את
בתינו באש ועודנו מתבוססים בדמנו, אולי יותר מן ההגדה כולה נכונה לנו האמירה
"בְּדָמַיִךְ חֲיִי".