כשנזכרו פתאם בחופש הדיבור

 

משום מה דווקא אתמול בערב החליט תאגיד השידור הציבורי לשדר את סרטה של נטע שושני "1948 – לזכור ולשכוח", שבמשך שנתיים עוכב שידורו בלחץ גורמי ימין. דווקא אתמול, כשבמקרה, התנהלה הפגנה גדולה בירושלים נגד כיבוש העיר עזה, שבה דיברו אמהות החטופים עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט וויקי כהן, ודרשו להפסיק את המלחמה ולהשיב את בניהן בעסקה. בירושלים רבים ממארגני ההפגנות הם אנשים דתיים שומרי שבת, ולכן ההפגנות במוצאי שבת מתחילות רק בתשע בערב ואפילו מאוחר יותר. אמנם קראתי שהורי החטופים דיברו גם במהלך הצעדה שהתקיימה מוקדם יותר, מגשר המיתרים למקום ההפגנה בכיכר צרפת, אבל נאומי שלוש האמהות בכיכר צרפת, שבה התכנסו אלפי אנשים בנוסף לצועדים, נשמעו קרוב יותר לשעה עשר, ואינני יודעת מה מהם שודר בערוצי החדשות בטלוויזיה. כששבתי הביתה מההפגנה היה כבר שידור סרטה של נטע שושני בעיצומו, ואילו בערוץ 12 שודרה תכנית "מאסטר שף", ובערוץ 13 "האח הגדול". בשום ערוץ לא שודרה ההפגנה במלואה, וגם לא סוקרה הפגנת ההמשך, שבה ירדו חלק מהמפגינים, במיוחד אנשי crimeminister, אל עבר ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה 35 שהוסב למעון רשמי, וזעקו "אתה הראש אתה אשם" וקראו להתפטרות נתניהו ולהשבת החטופים.

אני מאד בעד שידור סרטים היסטוריים על מלחמת השחרור וכל נושא היסטורי אחר, בוודאי כאלה שמתבססים על חומר ארכיוני ומנסים להציג תמונה אמיתית ככל האפשר. אבל השימוש הזה בהקרנת סרט, שלכאורה מדבר לקהל שמאלני, כי הוא מרבה לעסוק בתופעות של הרג חפים מפשע וביזה על ידי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים, ששנתיים עוכב שידורו והבמאית נרדפה בעילות שווא כאלה ואחרות, דווקא בערב שבו מתקיימת הפגנה כה סוערת, וכה בלתי נוחה לממשלה, שבה משמיעות אמהות החטופים אמירות כה קשות ומרות נגד ראש הממשלה שמתעתע בהן, שלא לומר מתעלל בהן, כבר כמעט שנתיים, וענת אנגרסט משמיעה את הקלטת שיחתה עם הקצין שמודיע לה כי בנה בסכנת חיים, כי ראש הממשלה החליט לסכן את חיי החטופים ואולי גם לגרום למותם כדי לשרת את ענייניו, שדווקא בערב כזה, כשהחדשות הן מה שמתרחש ברחוב עזה בירושלים, וכשהמטרה היא ניסיון נואש להציל את חיי החטופים מידי חמאס ומידי ממשלת הדמים שממיטה עלינו אסון אחר אסון, אני מרשה לעצמי להרים גבה, האם לא בחשה כאן יד זדונית בערב השידורים הזה, כדי למנוע מהקהל בבית, לצפות ולשמוע ולפחות ליטול חלק כצופה וכמאזין בהפגנה החשובה הזו, שראוי היה שכל הערוצים ישדרו את כולה, או לפחות יעקבו אחריה ויפרצו לשידור מדי פעם, ויביאו את דברי האמהות לאזרחי ישראל, לפחות לאלה שעדיין מעוניינים לדעת מה באמת קורה במדינה, ולא מסתפקים ביניקת רעל מעטיני ערוץ 14. כל זה הזכיר לי את ההדלפות לצהובון הנפוץ הגרמני "בילד צייטונג", כדי להסות את קולות המחאה על טרפוד העסקאות והכניסה לרפיח, שהובילה לרצח החטופים שלאחרונה צוינה שנה לאותו יום שחור שבו נודע דבר מותם, שעורר זעם כה רב.

מעט נחמה מצאתי דווקא בתכניתו של אברי גלעד שהפעם צוות לו ג'קי לוי, בעצמו קרוב משפחה של חטופים, אבל הקול המנחם היה זה של יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח ז"ל שנרצח בפיגוע בשנת 2018. היא אמרה שהיא מפחדת להביע את דעתה, אבל שהיא חושבת שעדיף להפסיק את המלחמה, כי להמשך המלחמה יהיה מחיר בחיי אדם. וגם אם בעוד חמש שנים נצטרך להילחם שוב בחמאס שישקם את עצמו, עדיין נרוויח מהפסקת המלחמה שתאפשר לנו להתאושש ולצבור כוחות חדשים. יעל שבח סיפרה שפחדה לפרסם את משאלתה הצנועה הזו לסיום המלחמה, ולא אמרה ממי היא מפחדת, אבל לא היה קשה לנחש מי מנסה לסתום באלימות מילולית, ולא רק מילולית, את פיהם של כל מי שכל משאלתם היא לשים קץ להרג ולהרס הבלתי נגמרים. אבל יש קולות שאי אפשר להשתיק בהטלת אימה וגם לא במניעת סיקור: קולה של יעל שבח נשמע, וגם קולן של אמהות החטופים לא יושתק, ולא יעזרו למשתיקים לא כוחם ולא אלימותם.   

   

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א