מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.

 

 

 

 

אינני מאמינה להם

 

הבעיה היא שאינני מאמינה להם. לאף מלה שלהם. אינני מאמינה לאף מלה של נתניהו, לאף מלה של ישראל כ"ץ, לאף מלה של שר כלשהו בממשלת הטבח. גם אינני מאמינה לרמטכ"ל, שמצא לנכון לומר שהתקיפה באיראן היא לצורך בטחוני, משפט שהושמט מהציטוטים המודפסים של דבריו, מפני שהדגיש דוקא את ההיפך – שהסיבות לתקיפה באיראן הן בראש וראשונה פוליטיות, ומטרתה לחזק את התמיכה בנתניהו לקראת הבחירות הצפויות, כי למרות שנראה כאילו נתניהו לגמרי שולט במצב ומסובב את החרדים ואת כל מתנגדיו על האצבע. ברור שדוקא נתניהו עצמו מרגיש עד כמה מעורער שלטונו, שבעיני למעלה ממחצית אזרחי ישראל איבד את הלגיטימיות שלו לאחר שהמיט על ישראל את אסון שמחת-תורה, והוא מנסה להחזיר לעצמו את התמיכה שאיבד על ידי תקיפת איראן, ודוקא הניסיון הזה לזכות בתמיכה על ידי יציאה למלחמה נגד איראן, מוכיח עד כמה איננו ראוי להחזיק בשלטון, שבמהלכו המיט עלינו אסון אחר אסון, מרצח רבין ואילך.

אני חרדה היום לחטופים שעדיין בעזה – מה יהיה עליהם? מדוע הכשיל נתניהו את שלב ב' בעסקת וויטקוף, שבו היו אמורים לשוב לישראל כל החטופים החיים? אם תיכנן לתקוף באיראן, מדוע לא סיים את המלחמה בעזה ולא השיב לפחות את החטופים החיים? רק כדי לרצות את סמוטריץ' ובן-גביר הנאלחים, החולמים עדיין לגרש את תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות? הם ותומכיהם אדישים לחיי יהודים כשם שהם אדישים לחיי ערבים. ואכן הדם נשפך בכל מקום, גם בעזה, גם ביהודה ושומרון, גם בערי ישראל, דם ערבי ודם יהודי נשפכים, והמלים פלילי או לאומני הן רק הגדרות יבשות. הדם נשפך כי לממשלת הדמים לא אכפת מהדם השפוך, לא של גברים, לא של נשים, לא של ילדים ותינוקות, לא של יהודים, לא של ערבים, לא בגבולות ישראל ולא מעבר לגבולותיה.

הד"ר רונן ברגמן הסביר שאיראן חצתה קווים אדומים כבר מזמן, אבל ישראל לא תקפה אותה כי חששה מתגובת חיזבאללה, כאשר הארגון היה עדיין במלוא כוחו. אבל גם את ההתקפה על חיזבאללה עיכב נתניהו במשך כמעט שנה, בטענה שאי אפשר להילחם בשתי חזיתות, למרות שבפועל נלחמה ישראל בכמה חזיתות, ועדיין הניחה לחיזבאללה להרוס את ישובי הצפון ולגרום להם נזק שיידרשו שנים רבות לתקן. לדעתי צדק יואב גלנט בדרישתו לתקוף את חיזבאללה כבר בתחילת המלחמה בעזה, תקיפה שלא קרתה כי נתניהו החליט כבר בשביעי באוקטובר 2023 שמלחמה מתמשכת תהיה אסטרטגיית ההישרדות שלו, ולכן איחר מאד לתקוף את רפיח מצד אחד, ואת לבנון מצד שני. גם אם היו סיבות ביטחוניות לתקיפות כאלה, העיתוי תמיד נבחר מטעמים פוליטיים. כעת, כשגרירת הרגליים בעזה תוך הפקרת החטופים כבר לא הספיקה כדי להדק את החרדים לממשלת נתניהו, והוא חש שהלבנים בחומת מבצרו מתחילות ליפול, ולפחות האדמו"רים החסידיים לוחצים בעניין חוק ההשתמטות שהבטיח לחרדים, כמובן אחרי שיממש את ההפיכה המשטרית במטרה ליירט את משפטו ולהסיר כל איום להמשך שלטונו, החליט נתניהו על תקיפה באיראן, כאמצעי אולטימטיבי למנוע את התפרקות ממשלתו לפחות בכמה חודשים. כאשר הדבר משרת אותו פוליטית, אין לו מניעה לצאת למלחמה בכמה חזיתות, גם בעזה וגם באיראן, תוך סיכון חיי החטופים והחיילים גם יחד.

האם איראן באמת היתה תוקפת את ישראל בנשק גרעיני, או האם היתה אפשרות לעצור את איראן בעזרת ההסכם שחתם עליו אובמה ושטראמפ ביטל? או אולי היה אפשר למנוע מאיראן נשק גרעיני בדרכים דיפלומטיות אחרות? ואם היה צורך בתקיפת איראן, האם היה צריך לחולל תקיפה כזו כבר מזמן? את התשובה לשאלות המציקות האלה כבר לא נוכל לדעת. אני כאמור, אינני מאמינה לנתניהו, ומבחינתי עיתוי התקיפה ואולי גם עצם התקיפה נועדו לספק לו שקט פוליטי עד סוף מושב הכנסת ובמשך הפגרה וגם כשהכנסת תחזור לפעול. נכון שלא האמנתי ולא הייתי מאמינה לו גם קודם שהמניעים שלו ביטחוניים טהורים. אבל סופית איבדתי את האמון כשהעירו את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר, לא חלילה כדי להתריע מהתקפת טילים או כטב"מים על ישראל, אלא כדי להודיע לנו שישראל תקפה באיראן. מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר בלי שום סיבה, רק כדי להגיד לנו שישראל תקפה באיראן, בתירוץ המגוחך שאולי תהיה בתגובה התקפת טילים על ישראל שבאמת מחייבת לשלוח את כל המדינה למרחבים מוגנים, מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר כדי שכולם ידעו שנתניהו הנחה לתקוף באיראן, שלא יצפה שמישהו יאמין שהמניעים שלו טהורים, וכשהוא מכריז שהמלחמה היא קיומית, שלא יתפלא אם לפחות חלק נכבד מהאזרחים יחשוב שכוונתו היא שזו מלחמה על קיומו בשלטון, ולא על קיומה של מדינת ישראל, שייטב לה מאד בלעדיו.

 

ישראל כץ, אנא הקרן את סרט זוועות החמאס לממשלה

 

שלום לך השר ישראל כץ. הלילה השתלטה שייטת 13, יחידת קומנדו מיומנת, על ספינה קטנה עם 12 פעילי מחאה נגד המלחמה בעזה. אין טעם לשאול למה נשלחה שייטת 13 לעצור את הספינה ולהובילה לנמל אשדוד. מה כבר היה קורה לו הניחה ישראל לספינה הקטנה עם הפעילים הבלתי חמושים לרדת בחוף עזה ולחלק ממתקים לילדי עזה. האם התמונות האלה היו גורמות לישראל יותר נזק תדמיתי מההפצצות הבלתי נגמרות שהורגות נשים וילדים בעזה בכל יום ויום? אינני חושבת. אולי היה עדיף להניח לספינה הזו להגיע ליעדה. אבל ממשלות נתניהו תמיד בחרו בכוח, אם בגלל מחסור כרוני במוח, ואם מסיבות אחרות. אמנם אמר הנביא לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אבל רוח איננה הצד החזק של ממשלות נתניהו. ובכן השתלטו בכוח, וכפי ששמענו בתקשורת, ממשלת נתניהו מאד מרוצה מעצמה ומפיצה תמונות של חיילים מחלקים לפעילי המחאה כריכים. אם קיווה מישהו בממשלה שזה מה שישכיח מהעולם את תמונות הילדים ההרוגים בעזה, חוששני שתקוות שוא תקוותם.

אבל בעצם לא בכך רציתי לעסוק, אלא בהצעתך הגאונית להקרין לפעילי המחאה שנתפסו את סרט הזוועות שמתעד את טבח תושבי העוטף בידי מחבלי חמאס, לדבריך כדי שהפעילים שאותם כינית אנטישמים, ואולי הם אכן אנטישמים ושונא ישראל, יש רבים כאלה בעולם, יראו באיזה מין ארגון הם תומכים, כי לדעתך יש זהות בין התנגדות להמשך המלחמה בעזה לבין תמיכה בחמאס, שגם על כך אפשר להתווכח, אך לא זה העניין. העניין הוא, שמאחר שלצערי עסקתי באנטישמיות קצת יותר ממך, חוששני שהקרנת הסרט בכפייה לא תשנה הרבה. אני מניחה שהם יטענו שהסרט הוא זיוף שהתקינה ממשלת ישראל כדי להצדיק את רצח העם שהיא מחוללת בעזה. משהו מעין זה. לו היה קל כל כך להפוך את שונאי ישראל לאוהביה, היו לנו הרבה פחות בעיות. אני כמובן מציעה משהו אחר, שאותו אני מציעה כבר יותר משנה: לסיים את הלחימה בעזה, להפסיק להפציץ את בתי עזה ותושביה, ולהגיע להסדר, עדיף עם הרשות הפלשתינית שעל פי הסכמי אוסלו עזה שייכת אליה, ובתמיכת מדינות ערב המתונות, בראש וראשונה שכנותינו מצריים וירדן, להפסקת אש קבועה, וכמובן להשיב את כל החטופים, בראש וראשונה את החטופים החיים שסובלים יסורי גיהנום, וכאן בדיוק הגעתי לנקודה שרציתי להעלות. יפה שהגית את הרעיון הגאוני לכפות על פעילי המשט שנתפסו לצפות בסרט הזוועות של חמאס, אבל מה בדבר שרי הממשלה? למיטב ידיעתי סירב שר האוצר ושר הביטחון לענייני התנחלויות בצלאל סמוטריץ' לצפות בסרט הזוועות של חמאס, מאחר שחשש שהצפייה תפריע את שנתו השלווה בלילות, בעודו מתנגד בתוקף לעסקה לסיום המלחמה ושחרור החטופים ודן את החטופים להמשך יסוריהם ואפילו למוות, ואת משפחותיהם לסיוט בלתי נגמר. האם לא כדאי שלפני שאתה מושיב את  פעילי המשט למען עזה לצפות בסרט הזוועות, שתושיב לצפות בסרט את השר סמוטריץ', והשרה אורית סטרוק, והשר הנכבד לבטחון לאומי איתמר בן-גביר, שמוכר לירושלמית זקנה כמוני יותר כבריון ופורע חוק, ומוכר לכל עם ישראל כמי שהתנגד אפילו לשחרורם משבי החמאס של ילדים רכים ואמותיהם, ואת כל שרי וח"כי מפלגתו ההולכים אחריו, שאולי גם הם יצפו בסרט הזוועות ויראו בידי מי הם מפקירים את האזרחים והחיילים שאת בטחונם כבר הפקירו בשביעי באוקטובר הנורא, כשדאגו הרבה פחות להציל אותם מידי המחבלים הרוצחים מכפי שדאגו כעת לתפוס את פעילי המחאה הבלתי חמושים שרצו להצטלם מחלקים ממתקים לילדי עזה, ולא יזיק גם אם שאר שרי הממשלה וראשה, המפקירים את חטופינו ושבויינו לזוועות החמאס כבר למעלה מעשרים חודש, שבו הם מעונים עד מוות בכל יום ויום, אולי תקרין לכולם את סרט הזוועות של החמאס שיראו ואולי אפילו יבינו בידי מי הם מפקירים את אזרחינו ושבויינו. לא שיש לי ציפיות גדולות שישנו את עמדתם, שהרי לו היה אכפת להם כהוא זה מסבלו של הזולת, ולו גם בן-עמם, לא היינו נמצאים במקום שאנו נמצאים בו להוותנו. אבל בכל זאת אינני יכולה להימנע מלהציע לאדוני השר מעומק לבי: אנא הקרן את סרט הזוועות לממשלה. ואם אפשר הקרן אותו לממשלה שוב ושוב, מסביב לשעון.

Dean winns over Cackletta the witch

 

Princess Peach came to visit Jerusalem. She stayed at the Leonardo Plaza Hotel, on the highest floor, because there she could see from the windows the old city of Jerusalem. Princess Peach loved to go up and down on the elevator. She had good time, drank orange juice and ate big watermelon that the waiters carried up to her suite.

Also Dean came to visit his grandmother in Jerusalem, and since it was very hot on Jerusalem, Dean decided to go to the swimming pool of Leonardo Plaza Hotel. He enjoyed swimming in the swimming pool, under the blue sky and the hot sun in Jerusalem.

Suddenly fell on the pool monstrous green shadow. Dean looked up and was horrified: there flew Cackletta the witch. She cried: where is Princess Peach? She must be on the upper floor, and with her terrible long nails she poked on the windows of the upper floor of the hotel.

Dean thought: I must call Mario and Luigi. They must come to rescue Peach.

Dean connected Mario through his computer, and Mario said: we're coming, but we are far away. Meanwhile try to do something. So Dean ran to the elevator and went up to the upper floor of the hotel. He did not know where is the suite where Princess Peach stayed, so he shouted: Princess Peach, the witch Cackletta is after you, you must close the windows and hide.

Then Dean had another Idea: he ran to the hotel kitchen and asked the cook to give him a big bucket of chocolate ice cream. Then he ran to  the roof of the hotel. He looked down to Cackletta. She was still poking on the windows with her nails. Dean spilled on her head and wings the chocolate ice cream, which in the hot sun of Jerusalem melted immediately and made Cackletta very sticky. She stuck to the window and shouted: "I cannot catch Peach, I am very angry."

Then Mario and Luigi arrived and they loughed a lot to see Cackletta stuck to the window and kicking in the air with her legs. "Bravo!" they said to Dean. "You are a hero!"

They found Princess Peach quite safe in her suite, and they all went down to the hotel eating room and ate ice cream and watermelon, and Dean told them that it was his birthday, and today he is eight years old. So everybody sang: happy birthday to Dean.

אביב והפרח הרוקד

 

 

מכל הצעצועים אביב הכי אוהב את הפרח הרוקד. הפרח הרוקד לא רק רוקד. הוא גם שר ומנגן ובייחוד הוא מדבר.

סבתא שואלת את אביב: אתה רוצה תפוח?

"אתה רוצה תפוח? שואל הפרח הרוקד בקולו הצרחני.

"אני רוצה תפוח". אומר אביב. "אני רוצה תפוח" אומר הפרח הרוקד.

סבתא חותכת את התפוח לארבעה חלקים ואביב מציע חלק אחד לפרח. הוא אוהב להאכיל את הפרח.

"תאכל תפוח", אומר אביב לפרח. "תאכל תפוח" עונה הפרח לאביב.

"הוא אוכל" אומר אביב לסבתא. "הוא אוכל" צורח הפרח. "באמת תאכל את התפוח, אביב" אומרת סבתא לאביב. "באמת תאכל את התפוח, אביב", צורח הפרח, וסבתא כועסת: "תשתוק, פרח טיפש. דיברתי לאביב, לא אליך".

"תשתוק, פרח טיפש" צורח הפרח הרוקד.

הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר אביב לאמא.

"הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר הפרח.

"לא לוקחים את הפרח לגינה," אומרת אמא. "פרח לא צריך להתגלש במגלשה וליפול. זה מקלקל אותו."

"אבל אני אשמור עליו", אומר אביב. "אני אשמור עליו" צורח הפרח.

"אתה תמיד מבטיח," אומרת אמא, אבל אתה לא שומר עליו, וכבר נשבר לו חלק."

אביב לא רוצה להיפרד מהפרח והוא נשאר בבית. אבל אוי, הפרח נפל על הרצפה ונשברה חתיכה מהעציץ שלו.

"אמא, תדביקי את זה". אומר אביב.

"אני לא יכולה להדביק את זה," אומרת אמא. "אמרתי לך לא לזרוק את הפרח לרצפה אבל לא שמעת בקולי."

"אבל אני רוצה שתתקני את זה," אומר אביב לאמא.

"אני לא יכולה לתקן את זה." אומרת אמא. "אמרתי לך לשמור על הפרח ולא לזרוק אותו ואתה לא שמעת בקולי, ועכשיו אין מה לעשות."

אמא לקחה את הפרח ושמה אותו על מדף גבוה. אביב היה עצוב ובכה מאד.

"אני רוצה את הפרח הרוקד", בכה אביב. וסבתא אמרה: עכשיו הפרח צריך לנוח, כי הוא נפל ונפצע, ואתה צריך לשחק במשהו אחר. אביב בכה עוד קצת, ואחר כך שיחק במשהו אחר. ואחר כך ביקש שוב את הפרח, ואמא נתנה לו את הפרח.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר אביב.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר הפרח.

אביב חיבק את הפרח הרוקד מאד חזק, וגם כשהוא ישב לאכול ארוחת ערב הוא העמיד את הפרח הרוקד לידו, והציע לו לאכול חתיכת שניצל וגם חתיכת תפוח. זה מה שאביב אוהב לאכול, שניצל ותפוח, וגם הפרח הרוקד אוהב לאכול בדיוק אותו הדבר: שניצל ותפוח.

פתאם אמרו בחדשות שעוד מעט תהיה אזעקה, כי ירו מתימן טיל על ישראל.

"הלואי שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה אמא.

"רק שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה סבתא, ומיד נשמעה אזעקה.

אמא לקחה מהר את התיק והטלפון וסבתא לקחה מהר את אושר הכלב ואביב לקח את הפרח הרוקד וחיבק אותו חזק, והם ירדו לחדר המדרגות, ושם כבר היו השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה וגם השכן מהקומה למטה שיש לו חתול, אבל הוא השאיר את החתול בתוך הבית. סבתא מיהרה קצת יותר מדי ומשכה במדרגות את הכלב אושר, ואושר שהוא כבר כלב זקן נפל במדרגות והיה לו קשה לקום. לכן כולם עמדו צפופים בין המדרגות לקומה למעלה לבין המדרגות לקומה למטה: השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה, ואביב עם הפרח הרוקד, ואמא עם התיק והטלפון, וסבתא והשכן מהקומה למטה שהשאיר בבית את החתול, ובין כולם שכב אושר הכלב שלא הצליח לקום, כי הוא קיבל מכה ברגל והרגל מאד כאבה לו.

האזעקה כבר השתתקה ואביב הושיט לשכנה בכסא גלגלים את הפרח הרוקד, שיודע לרקוד ולשיר ולנגן בסקסופון שלו, אבל הפרח הרוקד לא דיבר ולא שר ולא ניגן. כולם שתקו וחיכו לחזור הביתה.

המטפלת של האשה בכסא-הגלגלים היתה הראשונה שנכנסה חזרה הביתה והכניסה הביתה את השכנה בכסא הגלגלים.

ואז השכן מהקומה למטה פתח את הדלת בזהירות ונכנס הביתה לראות מה שלום החתול שלו, ורק אמא וסבתא ואביב והפרח הרוקד נשארו במדרגות עם אושר הכלב ששכב בלי לזוז.

"אושר תקום", אמר אביב. לאט לאט אושר קם וסבתא לקחה אותו לטייל, ואמא ואביב הלכו עם הפרח הרוקד הביתה.

"אתה יודע איזה יופ מחר?" שאלה אמא את אביב, וגם הפרח הרוקד שאל את אביב "אתה יודע איזה יום מחר?"

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר אביב.

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר הפרח המדבר.

"לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר", אמר אביב, והפרח הרוקד אמר: "לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר."

"לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב. "לא בל"ג בעומר".

"לי יש יום הולדת מחר", אמר הפרח הרוקד. "לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב, "לא לך". אבל הפרח הרוקד שוב אמר: "לי יש יום הולדת מחר". אף אחד לא רצה להתווכח יותר עם הפרח הרוקד. אביב סידר במיטה שלו את כל הבובות וגם את הפרח הרוקד וכולם הלכו לישון.

בבוקר אמא אמרה לאביב "בוקר טוב, היום אתה בן שש".

"היום יש לי יום הולדת" אמר אביב. וכולם נסעו עם אביב לגן: אמא וסבתא והפרח הרוקד. אביב רצה שגם אושר הכלב יבוא, אבל סבתא אמרה שאושר צריך לנוח כי כואבת לו הרגל, כי הוא נפל במדרגות כשהיתה אזעקה.

בגן חיכתה לאביב הגננת נעמה ושרה לו "היום יום הולדת". אביב הניח את הפרח הרוקד על הספסל בגן והפרח ישב בשקט ולא הפריע, כי הוא מאד אוהב ימי הולדת, והכי הוא אוהב את יום ההולדת של החבר הכי טוב שלו אביב.   

 

 

 

יום התחביב שלהם

 

עוד טרם התפוגג הבל פיהם של תוקפי יאיר גולן, וגם אלה שלא תקפו, אבל צקצקו שהמלה הזאת, המלה הזאת לא היתה במקומה, וכבר זכינו לחזות במצעד השנאה והגזענות בירושלים, בנערים הקוראים במלוא פיהם "מוות לערבים", מזמרים בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר", וגם את הלהיט החדש "אין בעזה לימודים, לא נשארו שם ילדים". אי אפשר היה להחמיץ את השמחה המתפרצת, את ההתענגות על מותם של ילדים עזתים בהמוניהם, שלוותה בהכאת ערבים, בעיטות בנשים מוסלמיות, ריסוס גז פלפל בעיני תושבים ערבים שאתרע מזלם להימצא בנתיב הפורעים, והכל בהנאה עצומה, וכן, מי שמכיר את ההתענגות הנאצית על הכאת יהודים והריגתם, לא יכול להימלט מהאסוציאציות המרות. בין מבקרי גולן היו גם אלה שהיקשו מדוע אינו מבחין בין הממשלה לבין צה"ל, אבל מה לעשות שצועדי מצעדי הגזענות בכל יום ירושלים, גם הם מתגייסים לצבא, והם מתנהגים כפי שחונכו ומתגאים ברשתות החברתיות בשריפת בתים בעזה על דעת עצמם, כפי שהם שורפים בתים בפוגרומים שהם עורכים ביהודה ושומרון, לא פעם בשיתוף פעולה, או סתם אדישות ואוזלת יד, מצד חיילי צה"ל. כמה אפשר להתחסד ולהיתמם? הרי ההתנגדות הנחרצת לסיום המלחמה ולהשבת החטופים איננה נובעת מציפיה להכנעת חמאס או מאמונה שבטחון מישראל מחייב את המשך המלחמה, אלא מהשאיפה להרוג ולגרש ערבים, גם מיהודה ושומרון וגם מעזה, כדי להרוס את ישוביהם ולהקים במקומם התנחלויות, ואי אפשר לטעות בכוונותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם, כפי שאמר צבי סוכות, שאפשר להרוג בכל יום מאה עזתים ולאיש לא אכפת מכך, וזו לא היתה אמירה תיאורטית אלא תכנית פעולה. דבריו כמובן לא זכו אפילו לחלקיק מהגינויים שהופנו ליאיר גולן, היחיד שאומר את האמת על הגזענות הרצחנית שעם הקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', הפכה למדיניות הרשמית של הממשלה. למטרה זו בלבד חפצו בן-גביר לכהן כשר לבטחון פנים וסמוטריץ' כשר בטחון לעניין ההתנחלויות: כדי למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית, ובכך להכשיר ולעודד אותה, כפי שכיוון סמוטריץ' בקריאתו לשרוף את חווארה. עבורם ועבור אנשיהם כל אלימות כלפי ערבים היא אלימות רצויה ומקור לעונג. כן, סוג של תחביב. וכשצעיריהם מתגייסים לצה"ל, צבא שמאד מתקשה להטיל על חייליו משמעת, כפי שראינו היטב ברצח שלושת החטופים, למרות הוראת המפקד לחדול מירי, כי מי שהתרגל לצלוף בערבים בלי הבחנה הורג בקלות גם יהודים, וכבר העיד החייל אביעד פריג'ה שירה למוות ביובל קסטלמן, לאחר שהאחרון שם נפשו בכפו ומיהר לעצור מחבל: כל אחד רוצה איקס על הרובה. כבר לא חשוב להציל יהודים, כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר ומאז ואילך. חשוב רק להרוג ערבים, ואם הורגים גם יהודים תוך כדי, כמו בירי הטנק בבארי, זה רק נזק אגבי. כשחיי ערבים הם זולים ומבוזים כל כך, זולים ומבוזים הם גם חייהם של יהודים, וקל מאד זה שש מאות ימים להפקיר את חיי החטופים.

אינני מכירה אפילו אדם הגון אחד שמשתתף במצעד הדגלים בעיר העתיקה. ואינני מכירה ירושלמים שחשים ביום הזה שמחה, ובפרט בימים האלה. רק אימה וחרדה, צער ומיאוס עד כדי בחילה מהאירוע. למעט הפגנת כוח של הימין הלאומני, אין ביום הזה דבר. כמובן לא רק את ההרג בילדי עזה הם חוגגים ביום הזה, אלא גם את אחיזתם בשלטון וכוחם לרמוס את מתנגדיהם ולאיים עליהם: אתם לא תעזו לגנות את הגזענות, את הרצחנות, את הלאומנות הגסה, את אובדן האנושיות, את רמיסת הכבוד לאדם שנברא בצלם אלהים, את הרוע שהולך ואופף את הכל, כמים לים מכסים. אנחנו בשלטון, ולא נחדל מלחגוג את ימי הזוהר של הגזענים והרוצחים.   

 

אני מצביעה ליאיר גולן

 

ההתנפלות על יאיר גולן כל כך שקופה וכל כך מהונדסת בסגנון הביביסטי-פשיסטי שלמדנו להכיר בימים שלפני רצח רבין, כשבנימין נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, צעד ליד ארון מתים שעליו נכתב "רבין לקבר" ועמוד תלייה עם חבל משתלשל ממנו – וכדרכו התנער מאחריות כשרבין נרצח והוא עלה לשלטון על גופתו, ומאז הורס ומחריב את מדינת ישראל, את הדמוקרטיה וכל מוסד וערך ציוני. כעת תפס יאיר גולן את מקומו של רבין, כמנהיג היחיד שנתניהו איננו יכול לנגב איתו את הרצפה, כפי שהוא עושה עם גנץ, איזנקוט ולפיד, ולכן מוקד למופע הביביסטי החוזר ונשנה של התנערות מאחריות לפשעי הממשלה ומחדליה האינסופיים והטלתם על יריביה הפוליטיים, כפי שהממשלה ממשיכה להתנער מאחריותה לטבח – הטבח המחריד שיאיר גולן האמיץ כאדם פרטי סיכן את חייו והצליח להציל במהלכו כמה נפשות ממוות בטוח, שזה יותר ממה שעשתה כל ממשלת נתניהו, שהפקירה את עוטף עזה, טיפחה וחיזקה את החמאס, הצהירה עליו כ"נכס" למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית ונמנעה מלפגוע במנהיגיו, ומאז הטבח כופה עלינו מלחמה בלתי נגמרת, שבה נהרגו כבר למעלה מחמישים אלף פלשתינים, מתוכם כחמישה-עשר עד שמונה-עשר אלף ילדים ועוד חפים מפשע רבים, למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו, והותירו מאות אלמנות ויתומים, ולמעלה מארבעים חטופים שנשבו בחיים מתו או נרצחו בשבי, או נהרגו מהפצצות צה"ל, כמו יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, או נרצחו עקב התקרבות צה"ל, כמו ששת החטופים במנהרה, או נרצחו בידי חיילי צה"ל תוך הפרה מפורשת של פקודת חדל אש, כמו אלון שמריז, יותם חיים וסמאר טלאלקה. על דבר מכל אלה לא קיבלה עליה ממשלת האסון של נתניהו אחריות, והיא מסרבת לאפשר חקירה של הטבח, ולא בכדי. גם עיתוי המתקפה על יאיר גולן קשור יותר להידרדרות הקשה במעמדה המדיני של ישראל, שהידיד טראמפ לא טרח לבקר בה במסעו במזרח התיכון וחתם על כמה וכמה הסכמים, עם החות'ים, עם הסעודים והאמירויות, וכנראה בקרוב גם עם איראן המתגרענת, תוך התעלמות מישראל, והמעצמות בריטניה, צרפת וקנדה הטילו עליה סנקציות ומאיימות לבטל הסכמי סחר איתה אם לא תפסיק את המלחמה, ומן הסתם קשורה המתקפה על גולן גם לפסק הדין של בג"ץ שקבע את המובן מאליו וגלוי לעין – שפיטוריו של רונן בר מראשות השב"כ נעשו שלא כדין ובניגוד עניינים ברור, עקב חקירת ההדלפה ל"בילד" והמעורבות הקטארית בלשכת ראש הממשלה, שנתניהו טוען שלא ידע עליה דבר, אבל מתנהג כמי שעל ראשו בוער הכובע. את כל פשעיה ומחדליה האלה במשך שנה ושמונה חודשים מנסה הממשלה להטיל על יאיר גולן, כולל העלייה באנטישמיות והרצח בוושינגטון, כאילו הרוצח פעל בעקבות דבריו של יאיר גולן ולא כפי שברור לכל – בעקבות שנה ושמונה חודשים שבהם הרגה ישראל למעלה מחמישים אלף עזתים, ובתוכם מספר עצום של חפים מפשע, מה שלא רק שלא הביא אפילו לדיון אחד בממשלה – או לחילופין בתקשורת – האם לא הגזמנו, האם טבח החמאס המחריד באכזריותו מצדיק את כל מעשינו, או אולי הידרדרנו לאכזריות ורצחנות בדומה לאויבינו, וקטילת חייהם הפכה כאין וכאפס בעינינו? אולי גם אנו איבדנו את האנושיות והפכנו למכונת הרג מיומנת בדומה לאויבינו? והרי כולנו ראינו סרטונים של חיילים שמבצעים פשעי מלחמה בעודם צוחקים ומשתעשעים, וכולנו שמענו סיפורי רהב והתפארות על שריפת בתי פלשתינים בעזה לשם נקמה בלבד, וכמו במקרה של שלושת החטופים שנרצחו בעודם נושאים דגל לבן, כולנו יודעים שחיילי צה"ל יורים והורגים לא רק כשיש סיבה מוצדקת לכך, ולא רק במי שמאיים עליהם, ואפילו כשניתנת להם הפקודה לחדול מאש. וזה אפילו לא מיוחד למלחמה האחרונה. ידיד שפגשתי אתמול בבוקר אמר לי: "נלחמתי בשש מלחמות וראיתי הרבה דברים, ואני יכול לאשר כל מלה שאמר יאיר גולן. יש לנו חיילים שהורגים תינוקות כתחביב". אולי במקום להתבצר בהתקרבנות והתמסכנות, אולי הגיע הזמן שנערוך חשבון נפש אמיתי על מעשינו, ונפסיק להתחבא מאחורי קלישאות שקריות כמו אלה שהשמיע אתמול מתן כהנא, שאנחנו הורגים תינוקות רק מפני שלוחמי החמאס משתמשים בהם כמגן אנושי, במקום לשאול את עצמנו, אם אכן הימצאות של אנשי חמאס בקרב אזרחים מצדיקה כל הרג של אזרחים, והאם אפשר להמשיך להעלות טענה כזו אחרי שנה ושמונה חודשים שבהם מפציצה ישראל את עזה והורסת בשיטתיות בתי מגורים, בתי חולים ובתי-ספר, בטענה שמסתתרים בהם אנשי חמאס? רק לאחרונה נהרגה בהפצצה ישראלית, יחד עם כל משפחתה, הצלמת העזתית פאטמה חסונה, בדיוק לפני שבפסטיבל קאן הוצג סרטה של הבמאית האירנית הגולה ספידה פארסי, שתיעדה את חייה ועבודתה של חסונה במהלך המלחמה, והסרט, שהפך בן-לילה לסרט הנצחה של חסונה, ולסמל של האכזריות הישראלית כלפי אזרחים עזתים, הוקרן בפסטיבל קאן לפני אולמות מפוצצים, כפי שדיווחה נירית אנדרמן ב"הארץ", כשהיא מציינת שאין סיכוי שהסרט יוקרן בישראל. אבל אולי דווקא הישראלים כדאי שייצפו בו, כדי שיבינו את הזעם כלפיהם גם במדינות ידידותיות לישראל? וכן, פאטמה חסונה תמכה בטבח החמאס והתגאתה בו. האם זה מצדיק את הריגתה והריגת משפחתה בבית מגוריהם? האם מישהו בישראל חושב שמותר להרוג את צבי סוכות שהצהיר שלאף אחד לא אכפת שייהרגו כל יום בעזה מאה עזתים? או את עמיחי אליהו, האיש שאמר שהשלכת פצצת אטום על עזה היא אפשרות, ודבריו היו בין הנימוקים להאשמת ישראל בהאג ברצח עם, לצד דבריו של נסים ואטורי. שניהם מנסים כעת לייחס את רצח הזוג בוושינגטון לדברי יאיר גולן. לולא היה זה כה עצוב ושפל זה היה מצחיק. מפלגת הציונות הדתית, שחבריה ישבו ודנו ברצינות כמה עזתים יגרשו מעזה בכל יום, ואפילו בשבת – מן הסתם תוך הסתמכות על התובנה הנ"ל של צבי סוכות – העלו בראשי רק אסוציאציה אחת – את אייכמן והיידריך וחבריהם, דנים על אגם ואנזה בהשמדת יהודי אירופה. כן, תמיד הזהרתי מהשוואות בין ישראל לנאצים, אבל היה זה מעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא שהצהיר שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים אשכנזים, וביניהם כמובן רבים מבני משפחתי. האם אני צריכה להגן מהשוואות על מי שבעצמו מצהיר שהוא גאה בהיטלר? והאם עמיחי שיקלי ששוחד להפיל את ממשלת בנט תמורת משרת שר, שעיקר פועלו כשר הוא לתמוך בפשיסטים ומכחישי שואה אירופים, ולנסות לסייע להם להגיע לשלטון, האם צריך להתעלם מהחברה שבה בחר להסתופף, ממארין לה-פן בצרפת ועד ג'ורג'סקו ברומניה? והאם קריאתו של סמוטריץ' לשרוף את חווארה ופרעות המתנחלים בתושבי יהודה ושומרון, האם כל זה טוב יותר מפרעות ליל הבדולח, האם רוצחי הפלשתינים ושורפי בתיהם טובים מן הנאצים הגרמנים שששו לרצוח ולבזוז את שכניהם היהודים ושכחו להיות בני אדם? האם דברי האמת הנכוחים של יאיר גולן הם הבעיה, או ממשלת נתניהו שמתירה את דמם של הפלשתינים, כפי שהיא, במפגן פשיסטי של בוז לחיי אדם, מתירה את דמם של החטופים שהיא מפקירה ליסורים ולמוות, ומסיתה את האספסוף הביביסטי נגד משפחותיהם האומללות? האם המראה שמציגים דברי גולן אשמה, או מה שמשתקף בה, פרצופם המכוער להחריד של ממשלת נתניהו ותומכיה, שמוות של חמישים אלף עזתים שלפחות מחציתם חפים מפשע איננו גורם להם אפילו לרגע של רתיעה והיסוס, אלא מתיז מפיהם מיד קלישאות של צדקנות צבועה ודוחה והצהרות על המשך המלחמה עד אין קץ, תוך התעלמות גמורה מסבלם של העזתים ושל הישראלים גם יחד. הרי במסיבת העיתונאים שלו אתמול הציב נתניהו את גירוש תושבי עזה, מה שממשלת הטבח מכנה "תכנית טראמפ", כתנאי לסיום המלחמה. והרי אין לטראמפ שום תכנית לגירוש תושבי עזה, הוא רק קשקש כדרכו קשקושים חסרי אחריות וכיסוי, לחדוות לבה של ממשלת נתניהו, שרבים מחבריה מוכנים להקריב לא רק את העזתים, אלא גם את חיילי צה"ל ואת החטופים, כדי לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, וכמובן כדי לשרוד בשלטון, למרות שרוב העם מייחל להסתלקותם מחיינו. עד מתי אפשר להתבצר בקלישאה המאוסה וחסרת השחר שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? צבא יכול להיחשב למוסרי אך ורק כאשר הוא נלחם להגנה עצמית ולהסרת איומים קיומיים. צבא שנלחם כדי לגרום לגירוש המוני של תושבי עזה, שלבו גס בהרג של למעלה מחמישים אלף איש שמרביתם אזרחים ובכלל זה ילדים ותינוקות, נשים וקשישים, כדי לתפוס את ארצם ולהקים בה התנחלויות, צבא כזה איננו צבא מוסרי, שלא לדבר על צבא שנלחם כדי לשמר בשלטון ממשלה של פושעים ועבריינים, שהיא אסון לעמה כשם שהיא אסון לשכניו. כן, אני אצביע ליאיר גולן, שלא מנסה להתנחמד ולהתחנחן, שאומר דברי תוכחה קשים ונכוחים לממשלה שירדה מהפסים לחלוטין, ואני מקווה מאד ששב"כ יגן עליו כראוי מפני ממשלת נתניהו, תומכיה ומוסתיה, שלא די להם באסונות שהביאו על עמנו וארצנו, שהמוסר מעולם לא עניין אותם, ולתאוות ההרג שלהם אין גבול.       

מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.

נשים נגררות

 

אתמול כשחזרתי הביתה ראיתי שלוש נשים יושבות על המדרכה ושרות. הן באו מההפגנה של הנשים בלבן שישבו על הכביש בצומת עזה-בנימין מטודלה. היו עוד שתי נשים ליד הכניסה לבית 44 ברחוב עזה שליד הבית שלי. לא מזמן כתבתי איך עיכבו שם לחקירה את רופא השיניים שלנו וידידו כי הם עמדו ושוחחו בפתח המרפאה, ובגלל שנתניהו גר מהצד השני של הרחוב, כל מי שעומד קרוב לבית של נתניהו חשוד. את אחת הנשים שעמדו בכניסה לבית מספר 44, אשה קטנה עם משקפיים וזנב-סוס, תפס בידיים שוטר ומשך אותה לעבר הצומת, ששם חסמו את הרחוב. היא היתה מאד מבוהלת ואמרה לא עשיתי כלום. אשה אחרת צילמה בטלפון הנייד איך השוטר גורר את האשה עם המשקפיים. רציתי מאד להגיד לשוטר שלא יגרור אותה בכוח, שאני אשכנע אותה בטוב ללכת משם, אבל לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי. אחר כך באו עוד שוטרים ומשכו עוד נשים שהיו שם, גם את אלה שישבו על המדרכה ושרו. אשה אחת נשכבה על המדרכה וכמה שוטרים הרימו אותה ולקחו אותה. אולי הם התכוונו לעצור את הנשים האלה, כי הן חצו את המחסומים ונכנסו לשבת מול הבית של נתניהו, ובשביל הזוג נתניהו הפגנה זה כמו ניסיון רצח, אולי מפני שכשבנימין נתניהו הפגין נגד רבין, נשאו בהפגנה ארון מתים שכתוב עליו "רבין לקבר" ולידו חבל תלייה, ואז רצחו את רבין, ובגלל שבנימין נתניהו הוא האיש שהכי הסית נגד רבין, הוא תמיד מפחד שרוצים לרצוח אותו כמו שהוא עודד את הרצח של רבין, למרות שלא רוצים לרצוח אותו, רק רוצים שהוא יתפטר כבר ויפסיק לענות אותנו במלחמה בלתי נגמרת שהורגת חיילים וחטופים. קניתי משהו בחנות ופניתי לחזור הביתה, וראיתי את השוטרים סוחבים עוד נשים. היו שם כמה אנשים שאני מכירה ממאהל החטופים, וביקשתי מהם שלא יתנגדו. הם רק הסתכלו בי בשתיקה ופחדתי מאד שהשוטרים יגררו גם אותם. היו שם גם בני זוג שהאשה בכתה והבעל אמר: השוטר דחף את אשתי רק בגלל שהיא הלכה הביתה, ואז הוא הרים את הראש לשמיים וצעק בכל הכוח: "בני זונות". זאת היתה הצעקה היחידה. כל האנשים האחרים שתקו, גם השוטרים לא אמרו לו כלום. עליתי הביתה ולא ראיתי מה קרה אחר כך, וגם לא רציתי לראות מה עוד קרה. אני לא מאשימה את השוטרים שהם גררו את הנשים, למרות שהנשים האלה לא עשו שום דבר מסוכן וגם לא הפריעו לאף אחד, אבל אני יודעת שיש הוראה חמורה לשוטרים לא לאפשר לשום מפגין להתקרב לבית של נתניהו, ולהתייחס לכל אחד שמתקרב כאילו הוא זומם לרצוח את נתניהו. אולי זה העונש של נתניהו על ההסתה שלו שעודדה את רצח רבין, שהוא כל החיים מפחד שירצחו אותו ודואג שהמשטרה לא תיתן לשום מפגין לעמוד מול הבית שלו, למרות שהבית שלו מבוצר בסורגים ותריסי ברזל ענקיים ובטונדות, ואולי רק טנקים יכולים לפרוץ לשם, ואולי גם טנקים לא יכולים. הסתכלתי בחדשות בטלויזיה בכמה ערוצים, ובשום ערוץ לא ראיתי שדיברו על ההפגנה ועל הנשים שנגררו ואולי גם נעצרו. אולי זה בגלל שהיו אתמול המון חדשות על טראמפ בסעודיה ועל הניסיון להרוג את מוחמד סינוואר ועל הטילים שהחות'ים ירו. הפגנת הנשים בלבן היא הפגנה של הורי חטופים, בעיקר אמהות של חטופים ונשים אחרות. הן רק יושבות על הכביש ושותקות או שרות שירים שקטים כמו "בואי אמא", והן נהיות יותר ויותר נואשות עם הזמן, כי הילדים שלהם מעונים וצועקים אליהן בסרטונים המזעזעים שהחמאס מצלם, והשחרור של עידן אלכסנדר ייאש אותן עוד יותר, כי לילדים שלהן אין אזרחות זרה, רק אזרחות ישראלית, וממשלת ישראל לא רוצה לשחרר אותם, רק להילחם ולהילחם בלי סוף, כאילו למלחמה אין שום מחיר, למרות שהמלחמה היא מאד מאד יקרה, היא יקרה בדם והיא יקרה בדמים, והיא יקרה בסבל והיא יקרה בייאוש ובאובדן אמון מוחלט. היו צריכים להיות ברחובות מיליוני אנשים נגד המלחמה, אבל אין מיליוני אנשים ברחוב, ואפילו אני שהולכת להפגנות לא מסוגלת לשבת בצומת עזה-בנימין מטודלה על הכביש על יד הבית שלי, ורק מסתכלת. לפעמים גם ממני השוטרים מבקשים תעודת זהות אבל לרוב לא מבקשים, כי אני זקנה ובקושי הולכת וגם הכלב שלי זקן ובקושי הולך, ויש שוטרים ומאבטחים שכבר מכירים אותי ויודעים שאני והכלב גרים ממול לנתניהו, ושכמה פעמים נפלתי על המחסומים, שזה מאד מכאיב ליפול על המחסומים, אז השוטרים מפחדים שאני שוב אפול ואולי יאשימו אותם בזה. לפעמים אני חולמת שיבוא קוסם ויעלים את נתניהו ובמקום הבית עם הסורגים והבטונדות יהיה שם בית של אנשים רגילים עם חלונות פתוחים, שלפעמים יסתכל מהם מישהו החוצה, אולי סבתא ונכד שיפריח מהחלון בועות סבון שיזהרו בשמש, ויתעופפו אל השמיים, עד שיתפוגגו באוויר.

טראמפ מעניש את נתניהו בצדק

 

 

כזה הוא טראמפ, חוזרים ואומרים הכתבים והפרשנים, כאשר אינם יכולים להדחיק עוד את העובדה שהנשיא המועדף על מרבית אזרחי ישראל, זה שייחלו לשובו לשלטון, מתעלם מישראל, בעודו מנהל משא ומתן עם איראן על פרויקט גרעין אזרחי, ועל העשרת אורניום בסעודיה – ללא נורמליזציה עם ישראל, ועל הפסקת ההפצצות האמריקניות על החות'ים – בדיוק כשמטוסינו שבים מהפצצה בתגובה לטיל שנורה לנתב"ג. והרי זה אותו טראמפ שבניגוד לביידן מעולם לא החרים את נתניהו, והזמין אותו לבית הלבן, ושלח לישראל חימושים שביידן עצר, פצצות במשקל טונה, אז מה קרה לו פתאום.

קודם כל, טראמפ הפגין לא מעט עוינות כלפי נתניהו לפני שנבחר בשנית, ולא רק בגלל שנתניהו בירך בזמנו – באיחור - את ביידן על בחירתו לנשיא. טראמפ ציין בזמנו שנתניהו נסוג מהתחייבות לשתף פעולה עם ארצות הברית במבצע חיסולו של סולימני, שתוכנן כמבצע משותף אמריקני-ישראלי, וזאת רק יומיים לפני המבצע. העובדה שמעריצי טראמפ בישראל העדיפו להתעלם מכך ולשגות באשליות על תמיכה בלתי מסוייגת של טראמפ בישראל או על אהדה שלא קיימת מצדו כלפי נתניהו, היתה על אחריותם בלבד.

וכן, טראמפ דיבר על טרנספר של תושבי עזה, ומיד קפצו הסמוטריצ'ים בהתלהבות, כאילו ניתן לבצע טרנספר כזה, שהוא כמובן פשע מלחמה, והאפשרות להוצאתו לפועל היא הזיה גמורה. גם ישראל כ"ץ הודיעה על הקמת גוף לביצוע הטרנספר, וכמובן נתניהו דיבר על כך כתכנית ליום שאחרי לרצועת עזה, כשטראמפ כבר שכח שהוציא את דברי ההבל הללו מפיו, כל שכן שאין לו שום כוונה לפעול למימושם.

משום מה איש מהכתבים והפרשנים לא הזכיר את התכנית היותר מעשית של טראמפ לסיום המלחמה בעזה. אותו מתווה שגיבשו יועצי ביידן וכפו על ישראל בעזרתו של טראמפ מיד עם השבעתו: מתווה שלושת השלבים לסיום המלחמה בעזה, שרק השלב הראשון שלו, שבו הוחזרו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, יצא לפועל, וגם הוא לא יצא לפועל במלואו, כי נתניהו מעולם לא ניהל משא ומתן על ביצוע השלב השני והשלישי, אלא הפר את ההסכם וחזר ללחימה.

משום מה שכחו בישראל שהסכם שלושת השלבים הזה, שבמסגרתו היתה ישראל אמורה לסיים את המלחמה בעזה ולסגת מהרצועה, תמורת השבת כל החטופים, ההסכם הזה נעשה בערבות אמריקנית, ובמעורבות אישית של טראמפ עוד בטרם השבעתו לנשיא. סיום המלחמה בעזה היה מאד חשוב לטראמפ, ומבחינתו ההסכם התלת-שלבי היה אמור לסיים את הלחימה הישראלית בכל החזיתות, להשיב את החטופים ולהביא לרגיעה באיזור, אבל נתניהו, שמזלזל בכל מי שאיננו הוא עצמו, חשב שאם יפסיק את המלחמה בלבנון, טראמפ יסתפק בכך. לטראמפ יש חתן לבנוני, שאביו בעל מהלכים בקהילה האמריקנית-לבנונית, והביא לטראמפ מצביעים רבים. לכן מיהר נתניהו לסיים את המלחמה בלבנון, אבל סירב להפסיק את המלחמה בעזה ולסגת ממנה, כפי שהתחייב בהסכם, בהנחה שטראמפ יבלע את הפגיעה בכבודו – שהרי ההסכם שנתניהו הפר נעשה בערבות אמריקנית – וימשיך לנהוג בישראל כבידידה קרובה.

ובכן, טראמפ איננו בולע עלבונות. אמנם הוא איננו מחרים את נתניהו ואיננו עוצר משלוח חימושים לישראל. את הדברים האלה ביידן עשה, ולטראמפ חשוב לעשות את ההיפך מביידן. טראמפ גם מקפיד להגיד שישראל מדינה ריבונית ורשאית לעשות כרצונה. הוא למד מניסיונו המר של ביידן, שנתניהו ממנף כל עימות עם נשיא ארצות-הברית לחיזוק מעמדו בקרב חסידיו השוטים, שמתלהבים, כמו נתניהו עצמו, מתעוזתו להתעמת עם הממשל האמריקני. הוא איננו מתעמת עם נתניהו. הוא פשוט איננו סופר אותו.

הוא הרי הציע לנתניהו מתווה כולל לסיום הלחימה בדמות הסכם שלושת השלבים. כאשר ישראל קיימה את הפסקת האש, גם החות'ים קיימו אותה. לו קיימה ישראל את הסכם שלושת השלבים, היתה בעיית הירי החות'י נפתרת מעצמה. מבחינתו של טראמפ, אם ישראל הפרה את ההסכם ואת הפסקת האש – שהרי היא מדינה ריבונית, תתכבד ישראל הריבונית ותתמודד לבדה עם הירי החות'י. טראמפ צריך לדאוג לחופש השיט, ואם החות'ים מפסיקים לפגוע בספינות, הוא מרוצה. אם לישראל יש בעיה עם החות'ים, שתואיל להפסיק את המלחמה בעזה, ואם לא, שתישא בתוצאות.

ואם בגלל ההתעקשות הישראלית להמשיך במלחמה בעזה, רעיון הנורמליזציה ביחסי סעודיה-ישראל הוא בלתי אפשרי, טראמפ יעשה עסקים עם סעודיה ללא נורמליזציה בין סעודיה לישראל. נתניהו ידע היטב שתנאי הכרחי לנורמליזציה עם סעודיה היא הפסקת המלחמה בעזה, שבה היה גם טראמפ מעוניין. אבל אם נתניהו מתעקש כל כך להילחם בעזה, טראמפ לא ימנע בעדו. הוא רק יימנע מלבקר בישראל וייסע ישר לסעודיה, כדי לחתום על הסכם כלכלי נדיב וחשוב לשתי המדינות. ישראל יכולה להמשיך להילחם – הוא צייד אותה בכל הדרוש. אם נתניהו יחליט להפסיק את המלחמה, טראמפ ישמח לשלב את ישראל בעסקיו המזרח-תיכוניים. אם נתניהו מסרב לעצור את הלחימה שמוציאה את מדינות ערב מדעתן, ומרגיזה מאד את טראמפ – ישראל היא מדינה ריבונית, שתאכל את הדייסה שבישלה. כמובן שאנו, אזרחי ישראל, הם אלה שסובלים ומפסידים את יתרונות השלום, כשם שאנחנו סובלים ממלחמה בלתי נגמרת, ממוות מיותר של חיילים ומהפקרת החטופים. טראמפ מעניש גם אותנו יחד עם נתניהו, אבל מי שהעלה לשלטון בפעם הששית את נתניהו, לא יכול להתלונן.

הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.  

די למלחמת השקר

 

ביום הזיכרון הנורא הזה, כשטרם יבש דמם של נופלינו האחרונים, והדאגה לשלום החיילים והחטופים קורעת את לִבֵּנוּּ, עלינו לזעוק בכל כוחנו זעקה גדולה ומרה: הפסיקו את המלחמה! די להרוג את חיילינו וחטופינו, די גם להרוג באויבינו, כי כבר מלאה הסאה. לא את מיטוט החמאס מבקשת ממשלת הדמים, שכן לו רצתה במיטוט החמאס היתה מתנהלת באופן לגמרי אחר. כבר בשלהי שנת 2023 הציע ממשל ביידן לנתניהו להכניס חלף חמאס לעזה את הרשות הפלשתינית, בגיבוי כוחות ממדינות ערב המתונות, אבל נתניהו דחה זאת על הסף, ומיד החל להסית נגד הרשות הפלשתינית, כאילו אין הבדל בינה לבין החמאס. מדיניות נתניהו לא השתנתה בעקבות הטבח שהביא עלינו, בטפחו ובחזקו את החמאס בטענה המטורפת שכך ימנע הקמת מדינה פלשתינית: עדיין הוא מניח לחמאס להחליש את הרשות הפלשתינית, ועדיין הוא מניח לחמאס להרוג בנו, כי בראש מעייניו שימור ממשלת הדמים שלו, שפניה לכיבוש רצועת עזה והקמת התנחלויות בשטחה, וזאת במחיר מותם של מאות חיילים ועשרות חטופים, שחייהם כקליפת השום בעיניו. למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו במערכה, למעלה מתשע מאות אזרחים, ועוד צועד לו מצעד המוות ואוכל בנו בכל פה, ורון דרמר, השר להפקרת החטופים, הכריז כי המלחמה תימשך עוד שנה – אמירה שתואמת את דברי נתניהו כבר לפני כשנה שהמלחמה תימשך שנתיים, לא משום שיש צורך צבאי בכך, אלא כי מלחמה בלתי נגמרת היא תכניתו של נתניהו להמשך שלטונו. בימי מלחמה קל יותר לדכא מחאות והתנגדות, קל יותר לפגוע בזכויות דמוקרטיות של האזרחים ולהגביל אותן, קל יותר לכפות שלטון בלתי רצוי בכוח הזרוע, וקל יותר לסחוט מהשופטים דחיות והקלות במשפטו, שנתניהו מנסה למרוח ככל האפשר, כדי להרחיק את החקירה הנגדית שממנה הוא חושש, לאחר שבמשך חודשים הפכו הוא ועורך-דינו את משפטו לקרקס, עם בקשות אינסופיות לביטול ודחיית דיונים, ושעות של נאומי סרק שלא לעניין שנועדו להתיש את השופטים. לא מן הנמנע, שגם השאיפה להרחיב ולהעצים את הלחימה כעת, איננה מנותקת מהתקרבותה של החקירה הנגדית, שנתניהו ניסה להרחיק ולמנוע ככל יכולתו, מבלי לבחול בשום תעלול. אבל כעת היא ממשמשת ובאה,  והפארסה שהציגו לפנינו נתניהו ועמית חדד במשך חודשים, תפנה בהכרח את מקומה להליכים קשוחים יותר, ולא תינתן עוד לנתניהו האפשרות הנוחה כל כך לשאת נאומי התפארות ולחמוק משאלות בלתי נוחות. אלו שתי מטרותיה האמיתיות של ממשלת הדמים: שימור השלטון ושיבוש עשיית הדין, בכל מחיר של דם ודמים, ובינתיים היא משיגה את שתי המטרות.

רק מחאה ציבורית גדולה ועצומה, רק יציאה לרחובות בזעקה גדולה, יכולה לעצור את ממשלת הדמים מלהמשיך בהקזת דמנו. רק הפסקת המלחמה והשבת כל החטופים, תאפשר לעמנו הפצוע להתחיל תהליך של ריפוי. כל עוד שאחינו מתענים במנהרות חמאס, ואחרים מקיזים את דמם למען המשך שלטונה של ממשלת הדמים, לא נוכל לנוח, ולא נוכל להירפא. כל חייל נוסף שנפצע ונהרג מגדיל את פצענו הנורא, הופך אותו קשה יותר לריפוי, מעמיק את הכאב. אסור לנו לנוח לרגע. עלינו לצאת לרחובות ככל יכולתנו, לא לנוח ולא לשקוט עד שנצליח לפרוץ את חומת האדישות של ממשלת הדמים. ובעיקר אסור לנו להתייאש מהמאבק הארוך והמתסכל. אנו בוחרים בחיים ונלחמים למען החיים, ומהמטרה הקדושה הזו של קידוש החיים והמאבק להצלתם אנו שואבים את כוחנו.

השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

מפקירי חטופים בטקס יום השואה

 

אתמול דילגתי על נאומי הפוליטיקאים בטקס הדלקת המשואות ב"יד ושם" וצפיתי רק בניצולי השואה ובדבריהם, אבל בעודם מספרים על יסוריהם וסבלם בשואה ועל אובדן בני משפחתם שנרצחו, שוטטה המצלמה שוב ושוב אל פניו של בצלאל סמוטריץ', זה שלא כל כך חשוב לו להחזיר את החטופים, וכן חשוב לו להגיד את זה בבוטות למשפחותיהם האומללות ולסובב את הסכין בליבם, וכמובן הכי חשוב לו לכבוש את רצועת עזה ולהקים בה התנחלויות, שלא ברור מי בכלל ירצה לגור בהתנחלויות בעזה – כרגע יש למדינת ישראל בעיה קשה להשיב ליישובי עוטף עזה וגבול לבנון את האנשים שהתגוררו בהם לפני טבח ה-7 באוקטובר, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא ייסורי התופת שעוברים החטופים בעזה, שלא משוחררים לחופשי בגלל סמוטריץ' ובן-גביר ונתניהו, שמדי פעם המצלמה נחה גם על פניו - עוד לא ידעתי שהוא איחר מאד לטקס ולכן הכל התעכב, ואולי חבל שהוא בכלל בא לטקס הזה, שהיה עדיף שיתנהל בלעדיו ובלי השקרים וההסתה האינסופיים שלו, שכל נאום שלו מנוצל רק לכך. אחר כך שמעתי בחדשות הלילה שנתניהו גם אמר שנחזיר את החטופים, וזה היה בלתי נסבל לשמוע אותו אומר את זה, כשכולם יודעים שאין שום מניעה להפסיק מיד את המלחמה ולהשיב את כל החטופים, ושנתניהו עצמו חתם על עסקה בשלושה שלבים לסיום המלחמה, והפר אותה כדי להמשיך את המלחמה ולשמר את ממשלת הזוועות שלו. חשבתי רק כמה זה צבוע לשבת בטקס יום השואה ולהעמיד פנים שאכפת לך מסבל של אנשים, ובה בעת להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות רק למען אשליית מיטוט החמאס וסיפוח עזה של סמוטריץ' וחבריו, שמייצגים פחות משלושה אחוז מאזרחי ישראל אבל חורצים גורל אנשים לחיים ולמוות כאילו היו אלהים או לפחות ד"ר מנגלה שהצביע באצבעו ימינה ושמאלה וכך שלח אנשים למוות בעינויים  - או לעינויים שסופם לא ידוע. כל הזמן שואלים אם מותר להשוות לשואה כאילו צריך רשות בשביל זה. אם אנשים בבארי ובניר עוז הרגישו שהם בשואה כשהבעירו להם את הבית וחנקו אותם בעשן עם הוריהם וילדיהם ובני זוגם ואף אחד לא בא להציל אותם, עדיף שאף אחד לא יטיף להם מוסר אם הם מרגישים שהם עברו שואה, בייחוד לא אלה שהיו אמורים להגן עליהם ולהציל אותם והכזיבו, כדאי שישתקו ולא יטיפו מוסר, ושלא ידברו גבוהה גבוהה על לקחים מהשואה. הלקחים היחידים מהשואה הם שהיא יכלה לקרות, ומכיוון שכך היא עלולה גם לקרות שוב. ויש עוד לקח שיש לו משמעות מיוחדת עכשיו, לאחר שהקשבנו לחטופים ששבו, והוא שגם אנשים שעברו גהינום – אם בשואה ואם בטבח החמאס ובשבי, מצליחים לשמור על האנושיות שלהם ולחשוב על הזולת לפני שהם חושבים על עצמם, דבר שההנהגה המפלצתית שלנו לא מסוגלת, ורק מציפה אותנו באינספור שקרים, ים של שקרים, שהיא פועלת להשיב את החטופים בזמן שהיא פועלת רק להפקיר אותם. מה חושבים אנשים כמו סמוטריץ' ונתניהו כשהם מקשיבים לסיפורים של ניצולי השואה? איך אפשר בכלל להאמין להם שאכפת להם מניצולי השואה, כשכולנו רואים ושומעים שלא אכפת להם בכלל מהחטופים בעזה, שזה קורה עכשיו והם יכלו להפסיק את זה ולהציל את האנשים האלה, שלמעלה מארבעים מתוכם מתו בשבי בגלל טרפוד העסקאות בידי נתניהו וחברי ממשלתו, שבן-גביר אפילו התגאה בזה, כי פשיסטים חושבים שלהיות אכזרי ונעדר אנושיות ולהפקיר אנשים למוות זו מעלה שצריך להתגאות בה. לו רק עמד נתניהו במילתו וקיים כלשונו את ההסכם שחתם עליו והפסיק את המלחמה ונסוג מרצועת עזה, כל החטופים כבר יכלו להיות בבית, ומה זה עוזר שהוא אומר שהחמאס הם כמו הנאצים, אם הוא עצמו אפשר להם לקבל כסף ששימש אותם גם לטרור ולא הגן על תושבי העוטף מפניהם ועכשיו מפקיר לעינוייהם ורציחותיהם את החטופים. יותר טוב שכל הממשלה הארורה הזאת לא תבוא לטקסים של יום השואה ובייחוד יותר טוב שלא יגידו כלום, שרק ישתקו.

   

עצרו אותנו

 

"עצרו אותנו, אותי ואת הידיד שלי", אמר לי רופא השיניים שלנו, כשנפגשנו ביום חמישי האחרון בכניסה למרפאה שלו ברחוב עזה. הוא סיפר שנפגש עם ידידו בכניסה למרפאה והם עמדו ושוחחו, ועוד בצרפתית! "כנראה שאסור לדבר", הוא אמר, עדיין מזועזע מכך שהמאבטחים של נתניהו דרשו משני הידידים, שניהם בעשור השמיני לחייהם, להתלוות אליהם, למה שהמונח המשפטי המדויק יותר המגדיר אותו הוא כנראה "עיכוב לצורך תשאול". לא נאמר להם במה בדיוק הם נחשדו, אבל שיחה ידידותית בקרבת מבנה שמוגדר כ"מעון רשמי של ראש הממשלה", בין אם מדובר במעון ברחוב בלפור, ובין אם מדובר במעון הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שבראשית כהונתו האחרונה הוכרז כמעון רשמי נוסף, ומאז מוחזק, משופץ ומאובטח על חשבון האזרחים, היא סיבה לעיכוב ואפילו למעצר. אזרח שרוצה לעבור בשלום בקרבת המעונות הרשמיים, אמור לחלוף בחטף על פני הבית, לכל היותר לנפנף לשלום לידיד, אבל חס וחלילה שישתהה מעט לשיחת חולין. זו כבר סיבה לחשוד בן בכוונות זדוניות כלפי ראש הממשלה.

בימי ממשלת בנט-לפיד עצרו התורכים זוג תיירים ישראלים שצילמו את ביתו הפרטי של ארדואן ואף הקיפו את הבית בעיגול כששלחו את הצילום לאחרים. כמה סערה התקשורת הישראלית על המעצר הזה, "רק בגלל צילום הבית הפרטי של ארדואן". ובכן יקירי, גם במדינת ישראל, שאתם בטוחים, לא ברור על סמך מה, שהיא טובה יותר ודמוקרטית יותר מתורכיה, יכול אדם להיעצר על שיחה תמימה שמתרחשת בסמוך לבית פרטי של ראש הממשלה, שבהליך שבפני עצמו מסמל את הפיכת ישראל לדיקטטורה, הוכרז כמעון רשמי. כן כן, ישראל בשלטון נתניהו היא דיקטטורה. לא "בסכנה להפוך לדיקטטורה", לא "דיקטטורה מתהווה", אלא פשוט דיקטטורה. כל עובר אורח עלול להיות מעוכב עקב עמידה ברחוב בסמוך למעון ראש הממשלה, ואם חלילה אין לו תעודה מזהה או חלילה יתרגז על עיכובו, או על חיפוש שנערך עליו ללא צו וללא עילה, או שחלילה יאמר למאבטח או לשוטר משהו שיעורר את חמתם, הוא עלול אף להיאזק ולהיעצר, כפי שכבר חזיתי במו עיניי. אם אדם גר או עובד בסמוך לבתיו של נתניהו, כדאי שייזהר לנפשו: שלא יישא שלטים, במיוחד לא תמונות של חטופים, שגם לא ילבש חולצה עם תמונה של חטוף או כתובת של ארגון מחאה, ומיד לאחר ההפיכה המשטרית אפילו מעבר במתחם עם דגל ישראל נאסר. בדיקטטורה של נתניהו צריך להיזהר מכל רמז להתנגדות לשלטון, אם חפץ אדם לנוע בביטחון ברשות הרבים. בעצם, זו כבר איננה בדיוק רשות הרבים. כשבתי חנתה פעם, בהעדר מקום אחר, במקומות החנייה שהופקעו לטובת רכבי ראש הממשלה, היא קיבלה מיד טלפון "ממשרד רה"מ", שהיא "חנתה בחנייה פרטית", כלומר בסמטה הסמוכה לביתנו. כן, כמו במקרה של השוטר אזולאי, הסמטאות כולן שלו, ובניגוד לשוטר אזולאי לא באופן מטפורי, אלא בכוח הזרוע, תרתי משמע.

וזה לאחר שבתירוץ של "חדירת מפגינים לגינה בדרכים נסתרות" (הם צעדו במדרכה ונכנסו לגינה) הוצמדו למדרכות גדרות גבוהות, שאינן מאפשרות את חציית הרחוב מצד לצד, כדי למנוע את הסכנה הגדולה שמפגינים יתאספו בגינת המשחקים שממול לביתו הפרטי של נתניהו, ינופפו בדגלים ויקראו קריאות נוסח "אתה הראש אתה אשם", או גרוע מכך, ידרשו להשיב את החטופים "את כולם עכשיו", דבר שמהווה מן הסתם סכנה קיומית לשרידותה של ממשלת נתניהו, וכמנהג הדיקטטורות מתויג לפיכך כ"איום קיומי על ראש הממשלה".

איך זה לגור מול נתניהו? שואלים החברים. ובכן, זה כמו לגור מול דיקטטור. בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם שנראים המגורים מול ביתו של דיקטטור: אל תתעכבו, אל תדברו, אל תשאלו שאלות, אל תדרשו להשיב את החטופים ואל תשאו עליכם כל סימן שאתם מייחלים להשבתם, ושהמלחמה מבחינתכם איננה יתרון אלא קללה נוראה, הנושאת בכנפיה חורבן ומוות, מלחמת שרידותה של ממשלת נתניהו על חשבונכם, ותו לאו.

כאלה הם החיים בדיקטטורה, ואם עוד לא הכרתם בעובדה שזה מה שקורה פה, אתם מוזמנים לבקר ברחוב עזה.   

שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.

העם לא איתם

 

ברשימה הקודמת סיפרתי על האיש שעבר ליד מאהל החטופים כשעמדתי שם עם תמונה של חטוף וצעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". היום עמדתי שוב לפני הצהריים עם תמונה של אחד החטופים, ועברה אשה ואמרה: :איזה מין הפגנה יש לכם, אין פה אף אחד". אמרתי לה שטוב הלב שלה עולה על גדותיו ואז היא ירקה לעברי פעמיים. היא לא ירקה עלי, כי עמדו בינינו כסאות עם תמונות החטופים, רק לעברי, ואז אמרתי לה "תירקי, תירקי, מתאים לביביסטית מסריחה כמוך", והיא היתה קצת בהלם והלכה משם לאט לאט. המדיניות במאהל היא לא לענות לאנשים כאלה ולא להתווכח איתם, ולעמוד שם בפנים קפואות כמו משמר המלכה הבריטי שחייליו אינם מנידים עפעף גם כשמציקים להם, אבל אני לא ממשמר המלכה הבריטי ואני מקללת בחזרה את הביביסטים שבאים לקלל אותנו במאהל. מתנדב אחר שהיה שם אמר לי שהיא לא הבינה, חשבה שזאת הפגנה וזאת לא היתה הפגנה, רק הפעילות השגרתית של המאהל בבוקר שבת – ההפגנה היא בערב, ואז באים אלפי אנשים והביביסטים לא מראים את הפרצוף. ואני חשבתי שהיא הבינה מצוין, ובאה להעביר את המסר שלה שזהה למסר של האיש שהזכרתי קודם – העם לא אתכם, העם רוצה שהחטופים ימותו ולא ישתחררו בעסקה, כי זה מה שנתניה רוצה, ונתניהו ואספסופו הם "העם". האחרים הם סתם שמאלנים בוגדים. אני חושבת שצריך לקלל את הביביסטים בחזרה, כדי להראות להם שלא מפחדים מהם, וכדי שלא ילכו הביתה בתחושת כוח. כשמקללים אותם בחזרה הם תמיד קצת בהלם, כי בעולמם מי שתומך בהשבת החטופים הוא חנון אשכנזי שמפחד מהם. זה קצת דומה לסצינה האהובה עלי בסרט "העד", כשהריסון פורד, שמשחק שוטר מוסווה לאיש כת ההאמיש, במטרה להגן על ילד קטן מהכת שהיה עד לרצח, והוא נוסע עם בני הכת לעיר הקרובה לקנות מצרכים ורואה איך אנשים מתגרים בבני הכת שאסור להם להשיב באלימות, ואחד מהם תוקע גביע גלידה באפו של בן הכת שלא מגיב, ואז הריסון פורד יורד מהכרכרה של ההאמיש – הם נוסעים בכרכרה כי אסור להם גם להשתמש בטכנולוגיה מודרנית כמו מכוניות - ומכניס אגרוף ישר באפו של המתנכל לבני הכת, וכולם שם בהלם גמור, כי הם התרגלו שאפשר להתנכל לבני ההאמיש והם לא מגיבים. אני חושבת שלאלימות המילולית של הביביסטים כלפי משפחות החטופים ותומכיהן צריך להשיב באלימות מילולית, לא להכות אותם באגרופים אבל בהחלט להכות אותם במלים, ולדעתי זה גם ירתיע אותם מלעשות את זה שוב. לפעמים כשאנשים אומרים שלא ראוי לענות הם בעצם מתכוונים שהם חוששים להתעמת וזאת טעות, כי מי שחושש להתעמת מתנכלים לו יותר.

כמובן שכל זה מראה כמה נתניהו ותומכיו מוטרדים מהעובדה שרוב הציבור תומך בהפסקת המלחמה ובהחזרת החטופים, ובמיוחד בהצלת החטופים החיים שבסכנת מוות בשבי החמאס, וכמה הם מודעים לכך ש"העם", לא מה שהם מכנים "העם" אלא העם האמיתי, לגמרי לא איתם, וזה דבר שצריך לתת למשפחות החטופים ותומכיהן כוח ואומץ להתמודד עם הרשעות הביביסטית שמייחלת למות החטופים במחשבה שמות החטופים יפטור אותם מהצורך להפסיק את המלחמה ולהחזיר אותם, הביביסטים מן הסתם מוטרדים מאד גם מכך שרוב הציבור איננו מקבל את השקר שהחזרה ללחימה נועדה למוטט את החמאס ולהשיב את החטופים ולהביא "ניצחון מוחלט". הציבור מבין היטב שלא יהיה שום ניצחון מוחלט ושהחזרה ללחימה נועדה לרצות את מפלגות סמוטריץ' ובן-גביר ולא להשיג שום מטרה אחרת, בוודאי לא את מיטוט החמאס ולא את השבת החטופים, שהחזרה ללחימה מגבירה מאד את הסכנה לחייהם, שממילא, כל עוד הם בשבי, תלויים על בלימה.

אולי החטופים הנמקים בשבי אינם יודעים שהעם איתם, אבל אנחנו יודעים את זה, ולא שוכחים, וגם אם איננו מצליחים להשפיע על ממשלת הדמים, הידיעה של החטופים, ולו גם בעתיד, ולו בדיעבד, כשסופסוף יחזרו, שנלחמנו בשבילם ולא ויתרנו עליהם, היא סיבה מספיקה לגמרי לצאת ולהפגין, יותר ויותר אנשים בכל שבוע, ויהי רצון שהזעם הציבורי על הפקרת החטופים הבלתי נסבלת רק יתגבר ויתגבר, ולא יניח לנתניהו, עד שישיב את אחרון החטופים.