יום התחביב שלהם

 

עוד טרם התפוגג הבל פיהם של תוקפי יאיר גולן, וגם אלה שלא תקפו, אבל צקצקו שהמלה הזאת, המלה הזאת לא היתה במקומה, וכבר זכינו לחזות במצעד השנאה והגזענות בירושלים, בנערים הקוראים במלוא פיהם "מוות לערבים", מזמרים בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר", וגם את הלהיט החדש "אין בעזה לימודים, לא נשארו שם ילדים". אי אפשר היה להחמיץ את השמחה המתפרצת, את ההתענגות על מותם של ילדים עזתים בהמוניהם, שלוותה בהכאת ערבים, בעיטות בנשים מוסלמיות, ריסוס גז פלפל בעיני תושבים ערבים שאתרע מזלם להימצא בנתיב הפורעים, והכל בהנאה עצומה, וכן, מי שמכיר את ההתענגות הנאצית על הכאת יהודים והריגתם, לא יכול להימלט מהאסוציאציות המרות. בין מבקרי גולן היו גם אלה שהיקשו מדוע אינו מבחין בין הממשלה לבין צה"ל, אבל מה לעשות שצועדי מצעדי הגזענות בכל יום ירושלים, גם הם מתגייסים לצבא, והם מתנהגים כפי שחונכו ומתגאים ברשתות החברתיות בשריפת בתים בעזה על דעת עצמם, כפי שהם שורפים בתים בפוגרומים שהם עורכים ביהודה ושומרון, לא פעם בשיתוף פעולה, או סתם אדישות ואוזלת יד, מצד חיילי צה"ל. כמה אפשר להתחסד ולהיתמם? הרי ההתנגדות הנחרצת לסיום המלחמה ולהשבת החטופים איננה נובעת מציפיה להכנעת חמאס או מאמונה שבטחון מישראל מחייב את המשך המלחמה, אלא מהשאיפה להרוג ולגרש ערבים, גם מיהודה ושומרון וגם מעזה, כדי להרוס את ישוביהם ולהקים במקומם התנחלויות, ואי אפשר לטעות בכוונותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם, כפי שאמר צבי סוכות, שאפשר להרוג בכל יום מאה עזתים ולאיש לא אכפת מכך, וזו לא היתה אמירה תיאורטית אלא תכנית פעולה. דבריו כמובן לא זכו אפילו לחלקיק מהגינויים שהופנו ליאיר גולן, היחיד שאומר את האמת על הגזענות הרצחנית שעם הקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', הפכה למדיניות הרשמית של הממשלה. למטרה זו בלבד חפצו בן-גביר לכהן כשר לבטחון פנים וסמוטריץ' כשר בטחון לעניין ההתנחלויות: כדי למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית, ובכך להכשיר ולעודד אותה, כפי שכיוון סמוטריץ' בקריאתו לשרוף את חווארה. עבורם ועבור אנשיהם כל אלימות כלפי ערבים היא אלימות רצויה ומקור לעונג. כן, סוג של תחביב. וכשצעיריהם מתגייסים לצה"ל, צבא שמאד מתקשה להטיל על חייליו משמעת, כפי שראינו היטב ברצח שלושת החטופים, למרות הוראת המפקד לחדול מירי, כי מי שהתרגל לצלוף בערבים בלי הבחנה הורג בקלות גם יהודים, וכבר העיד החייל אביעד פריג'ה שירה למוות ביובל קסטלמן, לאחר שהאחרון שם נפשו בכפו ומיהר לעצור מחבל: כל אחד רוצה איקס על הרובה. כבר לא חשוב להציל יהודים, כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר ומאז ואילך. חשוב רק להרוג ערבים, ואם הורגים גם יהודים תוך כדי, כמו בירי הטנק בבארי, זה רק נזק אגבי. כשחיי ערבים הם זולים ומבוזים כל כך, זולים ומבוזים הם גם חייהם של יהודים, וקל מאד זה שש מאות ימים להפקיר את חיי החטופים.

אינני מכירה אפילו אדם הגון אחד שמשתתף במצעד הדגלים בעיר העתיקה. ואינני מכירה ירושלמים שחשים ביום הזה שמחה, ובפרט בימים האלה. רק אימה וחרדה, צער ומיאוס עד כדי בחילה מהאירוע. למעט הפגנת כוח של הימין הלאומני, אין ביום הזה דבר. כמובן לא רק את ההרג בילדי עזה הם חוגגים ביום הזה, אלא גם את אחיזתם בשלטון וכוחם לרמוס את מתנגדיהם ולאיים עליהם: אתם לא תעזו לגנות את הגזענות, את הרצחנות, את הלאומנות הגסה, את אובדן האנושיות, את רמיסת הכבוד לאדם שנברא בצלם אלהים, את הרוע שהולך ואופף את הכל, כמים לים מכסים. אנחנו בשלטון, ולא נחדל מלחגוג את ימי הזוהר של הגזענים והרוצחים.   

 

אני מצביעה ליאיר גולן

 

ההתנפלות על יאיר גולן כל כך שקופה וכל כך מהונדסת בסגנון הביביסטי-פשיסטי שלמדנו להכיר בימים שלפני רצח רבין, כשבנימין נתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, צעד ליד ארון מתים שעליו נכתב "רבין לקבר" ועמוד תלייה עם חבל משתלשל ממנו – וכדרכו התנער מאחריות כשרבין נרצח והוא עלה לשלטון על גופתו, ומאז הורס ומחריב את מדינת ישראל, את הדמוקרטיה וכל מוסד וערך ציוני. כעת תפס יאיר גולן את מקומו של רבין, כמנהיג היחיד שנתניהו איננו יכול לנגב איתו את הרצפה, כפי שהוא עושה עם גנץ, איזנקוט ולפיד, ולכן מוקד למופע הביביסטי החוזר ונשנה של התנערות מאחריות לפשעי הממשלה ומחדליה האינסופיים והטלתם על יריביה הפוליטיים, כפי שהממשלה ממשיכה להתנער מאחריותה לטבח – הטבח המחריד שיאיר גולן האמיץ כאדם פרטי סיכן את חייו והצליח להציל במהלכו כמה נפשות ממוות בטוח, שזה יותר ממה שעשתה כל ממשלת נתניהו, שהפקירה את עוטף עזה, טיפחה וחיזקה את החמאס, הצהירה עליו כ"נכס" למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית ונמנעה מלפגוע במנהיגיו, ומאז הטבח כופה עלינו מלחמה בלתי נגמרת, שבה נהרגו כבר למעלה מחמישים אלף פלשתינים, מתוכם כחמישה-עשר עד שמונה-עשר אלף ילדים ועוד חפים מפשע רבים, למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו, והותירו מאות אלמנות ויתומים, ולמעלה מארבעים חטופים שנשבו בחיים מתו או נרצחו בשבי, או נהרגו מהפצצות צה"ל, כמו יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, או נרצחו עקב התקרבות צה"ל, כמו ששת החטופים במנהרה, או נרצחו בידי חיילי צה"ל תוך הפרה מפורשת של פקודת חדל אש, כמו אלון שמריז, יותם חיים וסמאר טלאלקה. על דבר מכל אלה לא קיבלה עליה ממשלת האסון של נתניהו אחריות, והיא מסרבת לאפשר חקירה של הטבח, ולא בכדי. גם עיתוי המתקפה על יאיר גולן קשור יותר להידרדרות הקשה במעמדה המדיני של ישראל, שהידיד טראמפ לא טרח לבקר בה במסעו במזרח התיכון וחתם על כמה וכמה הסכמים, עם החות'ים, עם הסעודים והאמירויות, וכנראה בקרוב גם עם איראן המתגרענת, תוך התעלמות מישראל, והמעצמות בריטניה, צרפת וקנדה הטילו עליה סנקציות ומאיימות לבטל הסכמי סחר איתה אם לא תפסיק את המלחמה, ומן הסתם קשורה המתקפה על גולן גם לפסק הדין של בג"ץ שקבע את המובן מאליו וגלוי לעין – שפיטוריו של רונן בר מראשות השב"כ נעשו שלא כדין ובניגוד עניינים ברור, עקב חקירת ההדלפה ל"בילד" והמעורבות הקטארית בלשכת ראש הממשלה, שנתניהו טוען שלא ידע עליה דבר, אבל מתנהג כמי שעל ראשו בוער הכובע. את כל פשעיה ומחדליה האלה במשך שנה ושמונה חודשים מנסה הממשלה להטיל על יאיר גולן, כולל העלייה באנטישמיות והרצח בוושינגטון, כאילו הרוצח פעל בעקבות דבריו של יאיר גולן ולא כפי שברור לכל – בעקבות שנה ושמונה חודשים שבהם הרגה ישראל למעלה מחמישים אלף עזתים, ובתוכם מספר עצום של חפים מפשע, מה שלא רק שלא הביא אפילו לדיון אחד בממשלה – או לחילופין בתקשורת – האם לא הגזמנו, האם טבח החמאס המחריד באכזריותו מצדיק את כל מעשינו, או אולי הידרדרנו לאכזריות ורצחנות בדומה לאויבינו, וקטילת חייהם הפכה כאין וכאפס בעינינו? אולי גם אנו איבדנו את האנושיות והפכנו למכונת הרג מיומנת בדומה לאויבינו? והרי כולנו ראינו סרטונים של חיילים שמבצעים פשעי מלחמה בעודם צוחקים ומשתעשעים, וכולנו שמענו סיפורי רהב והתפארות על שריפת בתי פלשתינים בעזה לשם נקמה בלבד, וכמו במקרה של שלושת החטופים שנרצחו בעודם נושאים דגל לבן, כולנו יודעים שחיילי צה"ל יורים והורגים לא רק כשיש סיבה מוצדקת לכך, ולא רק במי שמאיים עליהם, ואפילו כשניתנת להם הפקודה לחדול מאש. וזה אפילו לא מיוחד למלחמה האחרונה. ידיד שפגשתי אתמול בבוקר אמר לי: "נלחמתי בשש מלחמות וראיתי הרבה דברים, ואני יכול לאשר כל מלה שאמר יאיר גולן. יש לנו חיילים שהורגים תינוקות כתחביב". אולי במקום להתבצר בהתקרבנות והתמסכנות, אולי הגיע הזמן שנערוך חשבון נפש אמיתי על מעשינו, ונפסיק להתחבא מאחורי קלישאות שקריות כמו אלה שהשמיע אתמול מתן כהנא, שאנחנו הורגים תינוקות רק מפני שלוחמי החמאס משתמשים בהם כמגן אנושי, במקום לשאול את עצמנו, אם אכן הימצאות של אנשי חמאס בקרב אזרחים מצדיקה כל הרג של אזרחים, והאם אפשר להמשיך להעלות טענה כזו אחרי שנה ושמונה חודשים שבהם מפציצה ישראל את עזה והורסת בשיטתיות בתי מגורים, בתי חולים ובתי-ספר, בטענה שמסתתרים בהם אנשי חמאס? רק לאחרונה נהרגה בהפצצה ישראלית, יחד עם כל משפחתה, הצלמת העזתית פאטמה חסונה, בדיוק לפני שבפסטיבל קאן הוצג סרטה של הבמאית האירנית הגולה ספידה פארסי, שתיעדה את חייה ועבודתה של חסונה במהלך המלחמה, והסרט, שהפך בן-לילה לסרט הנצחה של חסונה, ולסמל של האכזריות הישראלית כלפי אזרחים עזתים, הוקרן בפסטיבל קאן לפני אולמות מפוצצים, כפי שדיווחה נירית אנדרמן ב"הארץ", כשהיא מציינת שאין סיכוי שהסרט יוקרן בישראל. אבל אולי דווקא הישראלים כדאי שייצפו בו, כדי שיבינו את הזעם כלפיהם גם במדינות ידידותיות לישראל? וכן, פאטמה חסונה תמכה בטבח החמאס והתגאתה בו. האם זה מצדיק את הריגתה והריגת משפחתה בבית מגוריהם? האם מישהו בישראל חושב שמותר להרוג את צבי סוכות שהצהיר שלאף אחד לא אכפת שייהרגו כל יום בעזה מאה עזתים? או את עמיחי אליהו, האיש שאמר שהשלכת פצצת אטום על עזה היא אפשרות, ודבריו היו בין הנימוקים להאשמת ישראל בהאג ברצח עם, לצד דבריו של נסים ואטורי. שניהם מנסים כעת לייחס את רצח הזוג בוושינגטון לדברי יאיר גולן. לולא היה זה כה עצוב ושפל זה היה מצחיק. מפלגת הציונות הדתית, שחבריה ישבו ודנו ברצינות כמה עזתים יגרשו מעזה בכל יום, ואפילו בשבת – מן הסתם תוך הסתמכות על התובנה הנ"ל של צבי סוכות – העלו בראשי רק אסוציאציה אחת – את אייכמן והיידריך וחבריהם, דנים על אגם ואנזה בהשמדת יהודי אירופה. כן, תמיד הזהרתי מהשוואות בין ישראל לנאצים, אבל היה זה מעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא שהצהיר שהוא גאה בהיטלר שהרג מיליונים אשכנזים, וביניהם כמובן רבים מבני משפחתי. האם אני צריכה להגן מהשוואות על מי שבעצמו מצהיר שהוא גאה בהיטלר? והאם עמיחי שיקלי ששוחד להפיל את ממשלת בנט תמורת משרת שר, שעיקר פועלו כשר הוא לתמוך בפשיסטים ומכחישי שואה אירופים, ולנסות לסייע להם להגיע לשלטון, האם צריך להתעלם מהחברה שבה בחר להסתופף, ממארין לה-פן בצרפת ועד ג'ורג'סקו ברומניה? והאם קריאתו של סמוטריץ' לשרוף את חווארה ופרעות המתנחלים בתושבי יהודה ושומרון, האם כל זה טוב יותר מפרעות ליל הבדולח, האם רוצחי הפלשתינים ושורפי בתיהם טובים מן הנאצים הגרמנים שששו לרצוח ולבזוז את שכניהם היהודים ושכחו להיות בני אדם? האם דברי האמת הנכוחים של יאיר גולן הם הבעיה, או ממשלת נתניהו שמתירה את דמם של הפלשתינים, כפי שהיא, במפגן פשיסטי של בוז לחיי אדם, מתירה את דמם של החטופים שהיא מפקירה ליסורים ולמוות, ומסיתה את האספסוף הביביסטי נגד משפחותיהם האומללות? האם המראה שמציגים דברי גולן אשמה, או מה שמשתקף בה, פרצופם המכוער להחריד של ממשלת נתניהו ותומכיה, שמוות של חמישים אלף עזתים שלפחות מחציתם חפים מפשע איננו גורם להם אפילו לרגע של רתיעה והיסוס, אלא מתיז מפיהם מיד קלישאות של צדקנות צבועה ודוחה והצהרות על המשך המלחמה עד אין קץ, תוך התעלמות גמורה מסבלם של העזתים ושל הישראלים גם יחד. הרי במסיבת העיתונאים שלו אתמול הציב נתניהו את גירוש תושבי עזה, מה שממשלת הטבח מכנה "תכנית טראמפ", כתנאי לסיום המלחמה. והרי אין לטראמפ שום תכנית לגירוש תושבי עזה, הוא רק קשקש כדרכו קשקושים חסרי אחריות וכיסוי, לחדוות לבה של ממשלת נתניהו, שרבים מחבריה מוכנים להקריב לא רק את העזתים, אלא גם את חיילי צה"ל ואת החטופים, כדי לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, וכמובן כדי לשרוד בשלטון, למרות שרוב העם מייחל להסתלקותם מחיינו. עד מתי אפשר להתבצר בקלישאה המאוסה וחסרת השחר שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? צבא יכול להיחשב למוסרי אך ורק כאשר הוא נלחם להגנה עצמית ולהסרת איומים קיומיים. צבא שנלחם כדי לגרום לגירוש המוני של תושבי עזה, שלבו גס בהרג של למעלה מחמישים אלף איש שמרביתם אזרחים ובכלל זה ילדים ותינוקות, נשים וקשישים, כדי לתפוס את ארצם ולהקים בה התנחלויות, צבא כזה איננו צבא מוסרי, שלא לדבר על צבא שנלחם כדי לשמר בשלטון ממשלה של פושעים ועבריינים, שהיא אסון לעמה כשם שהיא אסון לשכניו. כן, אני אצביע ליאיר גולן, שלא מנסה להתנחמד ולהתחנחן, שאומר דברי תוכחה קשים ונכוחים לממשלה שירדה מהפסים לחלוטין, ואני מקווה מאד ששב"כ יגן עליו כראוי מפני ממשלת נתניהו, תומכיה ומוסתיה, שלא די להם באסונות שהביאו על עמנו וארצנו, שהמוסר מעולם לא עניין אותם, ולתאוות ההרג שלהם אין גבול.       

מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.

נשים נגררות

 

אתמול כשחזרתי הביתה ראיתי שלוש נשים יושבות על המדרכה ושרות. הן באו מההפגנה של הנשים בלבן שישבו על הכביש בצומת עזה-בנימין מטודלה. היו עוד שתי נשים ליד הכניסה לבית 44 ברחוב עזה שליד הבית שלי. לא מזמן כתבתי איך עיכבו שם לחקירה את רופא השיניים שלנו וידידו כי הם עמדו ושוחחו בפתח המרפאה, ובגלל שנתניהו גר מהצד השני של הרחוב, כל מי שעומד קרוב לבית של נתניהו חשוד. את אחת הנשים שעמדו בכניסה לבית מספר 44, אשה קטנה עם משקפיים וזנב-סוס, תפס בידיים שוטר ומשך אותה לעבר הצומת, ששם חסמו את הרחוב. היא היתה מאד מבוהלת ואמרה לא עשיתי כלום. אשה אחרת צילמה בטלפון הנייד איך השוטר גורר את האשה עם המשקפיים. רציתי מאד להגיד לשוטר שלא יגרור אותה בכוח, שאני אשכנע אותה בטוב ללכת משם, אבל לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי. אחר כך באו עוד שוטרים ומשכו עוד נשים שהיו שם, גם את אלה שישבו על המדרכה ושרו. אשה אחת נשכבה על המדרכה וכמה שוטרים הרימו אותה ולקחו אותה. אולי הם התכוונו לעצור את הנשים האלה, כי הן חצו את המחסומים ונכנסו לשבת מול הבית של נתניהו, ובשביל הזוג נתניהו הפגנה זה כמו ניסיון רצח, אולי מפני שכשבנימין נתניהו הפגין נגד רבין, נשאו בהפגנה ארון מתים שכתוב עליו "רבין לקבר" ולידו חבל תלייה, ואז רצחו את רבין, ובגלל שבנימין נתניהו הוא האיש שהכי הסית נגד רבין, הוא תמיד מפחד שרוצים לרצוח אותו כמו שהוא עודד את הרצח של רבין, למרות שלא רוצים לרצוח אותו, רק רוצים שהוא יתפטר כבר ויפסיק לענות אותנו במלחמה בלתי נגמרת שהורגת חיילים וחטופים. קניתי משהו בחנות ופניתי לחזור הביתה, וראיתי את השוטרים סוחבים עוד נשים. היו שם כמה אנשים שאני מכירה ממאהל החטופים, וביקשתי מהם שלא יתנגדו. הם רק הסתכלו בי בשתיקה ופחדתי מאד שהשוטרים יגררו גם אותם. היו שם גם בני זוג שהאשה בכתה והבעל אמר: השוטר דחף את אשתי רק בגלל שהיא הלכה הביתה, ואז הוא הרים את הראש לשמיים וצעק בכל הכוח: "בני זונות". זאת היתה הצעקה היחידה. כל האנשים האחרים שתקו, גם השוטרים לא אמרו לו כלום. עליתי הביתה ולא ראיתי מה קרה אחר כך, וגם לא רציתי לראות מה עוד קרה. אני לא מאשימה את השוטרים שהם גררו את הנשים, למרות שהנשים האלה לא עשו שום דבר מסוכן וגם לא הפריעו לאף אחד, אבל אני יודעת שיש הוראה חמורה לשוטרים לא לאפשר לשום מפגין להתקרב לבית של נתניהו, ולהתייחס לכל אחד שמתקרב כאילו הוא זומם לרצוח את נתניהו. אולי זה העונש של נתניהו על ההסתה שלו שעודדה את רצח רבין, שהוא כל החיים מפחד שירצחו אותו ודואג שהמשטרה לא תיתן לשום מפגין לעמוד מול הבית שלו, למרות שהבית שלו מבוצר בסורגים ותריסי ברזל ענקיים ובטונדות, ואולי רק טנקים יכולים לפרוץ לשם, ואולי גם טנקים לא יכולים. הסתכלתי בחדשות בטלויזיה בכמה ערוצים, ובשום ערוץ לא ראיתי שדיברו על ההפגנה ועל הנשים שנגררו ואולי גם נעצרו. אולי זה בגלל שהיו אתמול המון חדשות על טראמפ בסעודיה ועל הניסיון להרוג את מוחמד סינוואר ועל הטילים שהחות'ים ירו. הפגנת הנשים בלבן היא הפגנה של הורי חטופים, בעיקר אמהות של חטופים ונשים אחרות. הן רק יושבות על הכביש ושותקות או שרות שירים שקטים כמו "בואי אמא", והן נהיות יותר ויותר נואשות עם הזמן, כי הילדים שלהם מעונים וצועקים אליהן בסרטונים המזעזעים שהחמאס מצלם, והשחרור של עידן אלכסנדר ייאש אותן עוד יותר, כי לילדים שלהן אין אזרחות זרה, רק אזרחות ישראלית, וממשלת ישראל לא רוצה לשחרר אותם, רק להילחם ולהילחם בלי סוף, כאילו למלחמה אין שום מחיר, למרות שהמלחמה היא מאד מאד יקרה, היא יקרה בדם והיא יקרה בדמים, והיא יקרה בסבל והיא יקרה בייאוש ובאובדן אמון מוחלט. היו צריכים להיות ברחובות מיליוני אנשים נגד המלחמה, אבל אין מיליוני אנשים ברחוב, ואפילו אני שהולכת להפגנות לא מסוגלת לשבת בצומת עזה-בנימין מטודלה על הכביש על יד הבית שלי, ורק מסתכלת. לפעמים גם ממני השוטרים מבקשים תעודת זהות אבל לרוב לא מבקשים, כי אני זקנה ובקושי הולכת וגם הכלב שלי זקן ובקושי הולך, ויש שוטרים ומאבטחים שכבר מכירים אותי ויודעים שאני והכלב גרים ממול לנתניהו, ושכמה פעמים נפלתי על המחסומים, שזה מאד מכאיב ליפול על המחסומים, אז השוטרים מפחדים שאני שוב אפול ואולי יאשימו אותם בזה. לפעמים אני חולמת שיבוא קוסם ויעלים את נתניהו ובמקום הבית עם הסורגים והבטונדות יהיה שם בית של אנשים רגילים עם חלונות פתוחים, שלפעמים יסתכל מהם מישהו החוצה, אולי סבתא ונכד שיפריח מהחלון בועות סבון שיזהרו בשמש, ויתעופפו אל השמיים, עד שיתפוגגו באוויר.

טראמפ מעניש את נתניהו בצדק

 

 

כזה הוא טראמפ, חוזרים ואומרים הכתבים והפרשנים, כאשר אינם יכולים להדחיק עוד את העובדה שהנשיא המועדף על מרבית אזרחי ישראל, זה שייחלו לשובו לשלטון, מתעלם מישראל, בעודו מנהל משא ומתן עם איראן על פרויקט גרעין אזרחי, ועל העשרת אורניום בסעודיה – ללא נורמליזציה עם ישראל, ועל הפסקת ההפצצות האמריקניות על החות'ים – בדיוק כשמטוסינו שבים מהפצצה בתגובה לטיל שנורה לנתב"ג. והרי זה אותו טראמפ שבניגוד לביידן מעולם לא החרים את נתניהו, והזמין אותו לבית הלבן, ושלח לישראל חימושים שביידן עצר, פצצות במשקל טונה, אז מה קרה לו פתאום.

קודם כל, טראמפ הפגין לא מעט עוינות כלפי נתניהו לפני שנבחר בשנית, ולא רק בגלל שנתניהו בירך בזמנו – באיחור - את ביידן על בחירתו לנשיא. טראמפ ציין בזמנו שנתניהו נסוג מהתחייבות לשתף פעולה עם ארצות הברית במבצע חיסולו של סולימני, שתוכנן כמבצע משותף אמריקני-ישראלי, וזאת רק יומיים לפני המבצע. העובדה שמעריצי טראמפ בישראל העדיפו להתעלם מכך ולשגות באשליות על תמיכה בלתי מסוייגת של טראמפ בישראל או על אהדה שלא קיימת מצדו כלפי נתניהו, היתה על אחריותם בלבד.

וכן, טראמפ דיבר על טרנספר של תושבי עזה, ומיד קפצו הסמוטריצ'ים בהתלהבות, כאילו ניתן לבצע טרנספר כזה, שהוא כמובן פשע מלחמה, והאפשרות להוצאתו לפועל היא הזיה גמורה. גם ישראל כ"ץ הודיעה על הקמת גוף לביצוע הטרנספר, וכמובן נתניהו דיבר על כך כתכנית ליום שאחרי לרצועת עזה, כשטראמפ כבר שכח שהוציא את דברי ההבל הללו מפיו, כל שכן שאין לו שום כוונה לפעול למימושם.

משום מה איש מהכתבים והפרשנים לא הזכיר את התכנית היותר מעשית של טראמפ לסיום המלחמה בעזה. אותו מתווה שגיבשו יועצי ביידן וכפו על ישראל בעזרתו של טראמפ מיד עם השבעתו: מתווה שלושת השלבים לסיום המלחמה בעזה, שרק השלב הראשון שלו, שבו הוחזרו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, יצא לפועל, וגם הוא לא יצא לפועל במלואו, כי נתניהו מעולם לא ניהל משא ומתן על ביצוע השלב השני והשלישי, אלא הפר את ההסכם וחזר ללחימה.

משום מה שכחו בישראל שהסכם שלושת השלבים הזה, שבמסגרתו היתה ישראל אמורה לסיים את המלחמה בעזה ולסגת מהרצועה, תמורת השבת כל החטופים, ההסכם הזה נעשה בערבות אמריקנית, ובמעורבות אישית של טראמפ עוד בטרם השבעתו לנשיא. סיום המלחמה בעזה היה מאד חשוב לטראמפ, ומבחינתו ההסכם התלת-שלבי היה אמור לסיים את הלחימה הישראלית בכל החזיתות, להשיב את החטופים ולהביא לרגיעה באיזור, אבל נתניהו, שמזלזל בכל מי שאיננו הוא עצמו, חשב שאם יפסיק את המלחמה בלבנון, טראמפ יסתפק בכך. לטראמפ יש חתן לבנוני, שאביו בעל מהלכים בקהילה האמריקנית-לבנונית, והביא לטראמפ מצביעים רבים. לכן מיהר נתניהו לסיים את המלחמה בלבנון, אבל סירב להפסיק את המלחמה בעזה ולסגת ממנה, כפי שהתחייב בהסכם, בהנחה שטראמפ יבלע את הפגיעה בכבודו – שהרי ההסכם שנתניהו הפר נעשה בערבות אמריקנית – וימשיך לנהוג בישראל כבידידה קרובה.

ובכן, טראמפ איננו בולע עלבונות. אמנם הוא איננו מחרים את נתניהו ואיננו עוצר משלוח חימושים לישראל. את הדברים האלה ביידן עשה, ולטראמפ חשוב לעשות את ההיפך מביידן. טראמפ גם מקפיד להגיד שישראל מדינה ריבונית ורשאית לעשות כרצונה. הוא למד מניסיונו המר של ביידן, שנתניהו ממנף כל עימות עם נשיא ארצות-הברית לחיזוק מעמדו בקרב חסידיו השוטים, שמתלהבים, כמו נתניהו עצמו, מתעוזתו להתעמת עם הממשל האמריקני. הוא איננו מתעמת עם נתניהו. הוא פשוט איננו סופר אותו.

הוא הרי הציע לנתניהו מתווה כולל לסיום הלחימה בדמות הסכם שלושת השלבים. כאשר ישראל קיימה את הפסקת האש, גם החות'ים קיימו אותה. לו קיימה ישראל את הסכם שלושת השלבים, היתה בעיית הירי החות'י נפתרת מעצמה. מבחינתו של טראמפ, אם ישראל הפרה את ההסכם ואת הפסקת האש – שהרי היא מדינה ריבונית, תתכבד ישראל הריבונית ותתמודד לבדה עם הירי החות'י. טראמפ צריך לדאוג לחופש השיט, ואם החות'ים מפסיקים לפגוע בספינות, הוא מרוצה. אם לישראל יש בעיה עם החות'ים, שתואיל להפסיק את המלחמה בעזה, ואם לא, שתישא בתוצאות.

ואם בגלל ההתעקשות הישראלית להמשיך במלחמה בעזה, רעיון הנורמליזציה ביחסי סעודיה-ישראל הוא בלתי אפשרי, טראמפ יעשה עסקים עם סעודיה ללא נורמליזציה בין סעודיה לישראל. נתניהו ידע היטב שתנאי הכרחי לנורמליזציה עם סעודיה היא הפסקת המלחמה בעזה, שבה היה גם טראמפ מעוניין. אבל אם נתניהו מתעקש כל כך להילחם בעזה, טראמפ לא ימנע בעדו. הוא רק יימנע מלבקר בישראל וייסע ישר לסעודיה, כדי לחתום על הסכם כלכלי נדיב וחשוב לשתי המדינות. ישראל יכולה להמשיך להילחם – הוא צייד אותה בכל הדרוש. אם נתניהו יחליט להפסיק את המלחמה, טראמפ ישמח לשלב את ישראל בעסקיו המזרח-תיכוניים. אם נתניהו מסרב לעצור את הלחימה שמוציאה את מדינות ערב מדעתן, ומרגיזה מאד את טראמפ – ישראל היא מדינה ריבונית, שתאכל את הדייסה שבישלה. כמובן שאנו, אזרחי ישראל, הם אלה שסובלים ומפסידים את יתרונות השלום, כשם שאנחנו סובלים ממלחמה בלתי נגמרת, ממוות מיותר של חיילים ומהפקרת החטופים. טראמפ מעניש גם אותנו יחד עם נתניהו, אבל מי שהעלה לשלטון בפעם הששית את נתניהו, לא יכול להתלונן.

הטכסים והאש

 

ההאשמה של יאיר נתניהו את השמאל בהצתת השרפות במבואות ירושלים בערב יום הזיכרון, מוכיחה לא רק את נטייתה של משפחת נתניהו להפצת עלילות דם, אלא גם חושפת את האופן שבו רואה המשפחה – דגש על המשפחה כמכלול – את החגים הלאומיים, כאירועים שאינם שייכים לאומה אלא לשלטון. במשך כהונתו הארוכה מדי הפך נתניהו, בעזרתה של מירי רגב, את הטכסים הלאומיים למפגני ראווה ותעמולה לשלטונו. בשנת השבעים למדינה הוא דרש לראשונה לנאום בטכס הדלקת המשואות, בניגוד לנוהג שטכס זה מנוהל על ידי יו"ר הכנסת שמייצגת את העם כולו, ולא את השלטון. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2014, הוכפל אחוז החסימה בכוונה מוצהרת לפגוע בייצוג הערבי והשמאלני, כפי שאכן קרה מאז באופן הולך ומחריף. באותה שנה, 2018, שבה הפקיע נתניהו חלק מטכס הדלקת המשואות לטובת נאום פוליטי שהדגיש את מרכזיותו שלו ואת עדיפות כוחו על כוחה של הכנסת, שאמורה לייצג את כלל האזרחים, ביום ה-19 ביולי 2018, הועבר בכנסת חוק הלאום, שביטל למעשה את השיוויון בין אזרחי ישראל וצמצם את זכויותיהם של הלא-יהודים, וביסס את הקשר בין הלאומנות שקידם נתניהו לבין שלטון היחיד שלו: השלטון הצהיר על עצמו כשלטונם של בני הלאום היהודי שרואה את האזרחים הערבים כפחותי-מעמד, ואת נתניהו כמי שמייצג את האזרחים בעלי המעמד העדיף: יהודים וימניים, ובעיקר תומכי נתניהו. יום העצמאות וה-19 ביולי 2018 הם שני תאריכים בהעצמת כוחו של שלטון היחיד הלאומני של נתניהו, ובערעור הלגיטימציה שמעניקה האזרחות הישראלית לנושאיה והחלפתה בהשתייכות ללאום המועדף ובחנופה לשלטון כמקור לזכויות הפרט, להבדיל מזכויות דמוקרטיות שנגזרות מן האזרחות ושוות לכולם, הטכסים הלאומיים הפכו להפגנת עוצמתו של השלטון והבלעדיות של נתניהו על הכוח השלטוני, שגובר על זה של העם המיוצג על ידי הכנסת. המדינה בשלטון נתניהו איננה מגולמת בנציגות כלל האזרחים, אלא בעקבות לואי ה-14, המדינה היא נתניהו והוא מגלם אותה. הסתייגות מנתניהו ומשלטונו איננה נתפסת ביקום הביביסטי כחלק בלתי נפרד מהוויית הדמוקרטיה, אלא כבגידה בשלטון, ולפיכך כבגידה במדינה שאין הפרדה בינה לבין השלטון. כמו בכל דיקטטורה נדרשים אזרחי ישראל לשמוח ולצהול בחגה של המדינה שהוא חגו של נתניהו, ולחגוג לא את עצמאותם שלהם, שתחת שלטונו היא הולכת ומצטמצמת, אלא את שלטונו. במידה שאין להם מצב רוח לחגוג בגלל המלחמה הבלתי נגמרת, החטופים המופקרים לעינויי תופת והחיילים הנשלחים למותם במלחמת כזב, הם אינם נתפסים כאזרחים שיש להתחשב ברגשותיהם, אלא כבוגדים במדינה שהיא נתניהו ואין בלתו, כמרעילי באורת ומציתי יערות, אשמה חוזרת שמוטחת בערבים וכעת גם בשמאלנים, כשני מגזרים שמוצאים מכלל האזרחים בעלי הזכויות, ושבפועל ייצוגם בכנסת לוקה, שהרי לא לכמאה וחמישים אלף מצביעי מר"ץ ולא לכמאה ושלושים אלף נציגי בל"ד יש נציגות בכנסת הנוכחית, דבר הנתפס כלגיטימי, כאילו מניעת ייצוג מלמעלה מרבע מיליון אזרחים, שמתנגדים לשלטון נתניהו, איננה פוגעת ביומרה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שהרוב הימני בכנסת שלה הושג על ידי פגיעה בזכות לייצוג פוליטי של כלל המגזרים והדעות, ונוהג כמי שיש לו רוב מוחלט שזכותו לרסק את הדמוקרטיה כליל.

נאמנה לדרכה, כמו במקרה של טבח שמחת-תורה, מתנערת הממשלה מאחריותה להעדר המוכנות של מדינת ישראל לשרפות ענק, כמו אלה שהשתוללו ביום הזיכרון, ובאותו אופן היא מטילה את האחריות לשרפות על מי שהיא מסמנת כאויבים – הערבים והשמאלנים, כשם שהטילה את האחריות לטבח שמחת-תורה על הרמטכ"ל שהזהיר מסכנות ההפיכה המשטרית, על ראש השב"כ שחקר הדלפת מסמך סודי ל"בילד" כדי להתנער מאחריות למות חטופים שנרצחו עקב התקרבות צה"ל, ואת הקשר הקטארי בלשכת ראש הממשלה, ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל את עצמה ואת מדיניותה פטרה מכל אחריות לאסון שהמיטה על מדינת ישראל. את האש שכילתה ביום הזיכרון שטחי יערות עצומים חוללו בראש וראשונה בצורת קשה, טמפרטורות גבוהות ורוחות עזות, מה שמקשה להימלט מהתחושה שהמכה למהדורת יום העצמאות של חגיגות שלטון נתניהו הגיעה דווקא מידי שמיים, ואולי מכך נגזרת משמעותה.