לקשקש ולטשטש את השואה

לקשקש ולטשטש את השואה - מגֵץ אַלִי עד "דר שפיגל"

ב-27 במאי 1995 פירסם ההיסטוריון גֵץ אַלִי ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" את הרצאתו "על כך יתחרט העולם", שהתפרסמה לימים גם בקובץ מאמריו Rasse und Klasse, גזע ומעמד, הוצאת פישר, 2003. כותרת המשנה: "טיהור" אתני, טעות אירופאית.

וכך פותח המאמר:

כה "טהורה" מבחינה אתנית כמו היום לא היתה אירופה מעולם. מאז חתימת חוזה לוזאן, שהנהיג ב-1923 חילופים כפויים של מיעוטים יוונים-אורתודוכסים ומוסלמים בין תורכיה ויוון, יושבו מחדש בכפייה באירופה 40 מיליון איש על פי אמות-מידה אתניות, דתיות ולשוניות. ההתנהלות עם הקבוצות השונות של המתישבים מחדש היתה שונה מאד. עוול נעשה לכולם.

אם כוונתו של אלי בדברים אלה מעורפלת מעט, נמצא להלן דוגמה:

למשל למברג (לבוב), אחת הערים היפות ביותר באירופה, נהרסה בתוך שנים ספורות, דוקא בשיתוף-פעולה בינלאומי: ב1939/40 עקרו הגרמנים בהתאם לפרוטוקול היישוב מחדש הסודי בין ריבנטרופ ומולוטוב, ב-1941/42 הגיע בעקבותיו, בסימן השלטון הגרמני, רצח יהודי העיר, ב-1945/46 יציאת הפולנים ואז יישובם של איכרים אוקראינים, לא מעטים מן הסביבה הקרובה, אך בעיקר מרוסיה. ההשוואה תקפה לגבי ריגה או וילנה, צ'רנוביץ' או ברין, תסלוניקי או קלאוזנבורג.

אם ארנסט נולטה תוקף בזעם את טענת הייחודיות של השואה בתותחים רועמים, גץ אלי טורף אותה בנחת במטרף ביצים ויוצר בלילה חלקלקה של רצף אירועים דומים לכאורה, שבתוכם נבלעת השואה היטב כביצה עלומה במרק סמיך. שום דבר ייחודי: קודם הוציאו מלבוב את הגרמנים ליישוב מחדש בגרמניה, אחר כך הוציאו מלבוב את היהודים ליישוב מחדש במחנה ההשמדה בלזץ, אחר כך הוציאו מלבוב את הפולנים ליישוב מחדש מערבה משם, אחר כך הביאו ליישוב מחדש איכרים אוקראינים. אפילו קשה לומר שגץ אלי הוא מכחיש שואה, שהרי הוא מזכיר שלגבי היהודים מדובר ברצח, ואין זו אשמתו שהרצף הזה, שנוצר כמעט מעצמו, הופך את השואה לעוד אירוע אחד, אירוע נוסף של יישוב מחדש, שום דבר חריג.

ואחרי שהכניס את השואה למסכת פעולות היישוב מחדש, אלי ממשיך:

בעקבות הסכם פוטסדאם איבדו יותר מעשרים מיליון איש את מולדתם ויושבו מחדש בכפייה: לא רק מהסודטים בנאות השוואבים: מקניסברג ועד צלה, מטרנסילבניה לערבות הונגריה, מלבוב עד ברסלב, מגרודנו עד שטטין, מפיומה עד טריאסט.

וכך מתברר שהשמדת היהודים בידי הנאצים, וגירוש המיעוטים הגרמנים והאיטלקים מארצות הכיבוש הנאצי לאחר המלחמה – כדי למנוע את חזרת הדרישה לכיבוש וסיפוח גרמני בתירוץ של יישוב גרמני באיזור, כפי שקרה בסודטים ובצ'כוסלובקיה כולה - השמדת היהודים וגירוש הגרמנים אינם אלא שני ביטויים לאותה תופעה עצמה: שתי צורות של "טיהור אתני", שאין ביניהן שוני מהותי. וכפי שאומר אלי לעיל, "עוול נעשה לכולם": היהודים שהושמדו בגלל האידיאולוגיה הנאצית והגרמנים שגורשו מארצות הכיבוש הנאצי בשל תמיכתם הנלהבת בהיטלר ובכיבוש הנאצי של ארצות מושבם – שלא לדבר על מעורבותם בפשעי הנאצים כלפי אוכלוסיית המקום – אלה ואלה קורבנות של אותה עבירה – "טיהור אתני". אלה ואלה עומדים על אותו מישור. וכל זה בקלילות ובטבעיות, בשני עמודים קצרים של טקסט קולח.

ולאחר שהעמיד על אותו מישור את השמדת היהודים וגירוש הגרמנים, נפנה אלי להעמיד זה כנגד זה את הגורלות האישיים:מצד אחד מיכאל ת., יהודי מטרנופול, "הוסתר בגיל שש מפני הגרמנים, המשפחה התחזתה כהסוואה למשפחה פולנית ושרדה. כמו כל הפולנים באיזור הם יושבו מחדש ב-1946 בבויטן, אך לאחר שנתיים שם הזדהו כמשפחה יהודית. הרשויות הודיעו לאב שהוא, רעייתו וילדיו, השיגו את היישוב מחדש במירמה. הם היו איפוא אנוסים להסתלק, ויצאו דרך אוסטריה לקנדה. מיכאל ת. הינו כיום פרופסור בגימלאות בסן-פרנציסקו, "מולדתו", כפי שהוא דואג לומר בשמחה ובגרמנית הטובה ביותר, שלמד בבית הספר הריאלי בלינץ, שגם היטלר ביקר בו.

ולדימיר נ. נעקר בגיל שתים-עשרה מדרום רוסיה לסכסוניה, כי בוחני הגזע של היטלר גילו שסבתו היתה גרמניה מעמק הוולגה, הגדירו אותו כ"כשיר לשוב לגרמניות" והעניקו לו באופן זמני את האזרחות הגרמנית. שוטרי חרש סובייטים עצרו את נ. ב-1946 בלייפציג ו"השיבו" אותו לסיביר. מאז 1990 חיים נ. ורעייתו, אף היא רוסיה, בברלין – שני גרמנים על פי החוקה, שבורים ועקורים.  

הנה מציג לפנינו גץ אלי את היהודי והגרמני-רוסי זה לצד זה – היהודי שנמלט מהנאצים, היגר "במירמה", ולבסוף הגיע לקנדה ולארצות-הברית, והוא שמח וטוב לב – כמה שפר עליהם גורלם של יהודי פולין בזכות השואה! ואל תשכחו שהוא למד גרמנית באותו בית ספר שהיטלר למד בו, שלא נחמיץ את הדמיון המדהים בין היהודים לבין הנאצים. ולעומתו הגרמני-רוסי האומלל – כמה הוא סבל וסובל עדיין, וכמה דומה ההגירה שלו לגרמניה בתור צאצא של גרמנים מהוולגה לעקירתם של היהודים בידי הנאצים, רק שמזלו לא שפר עליו כמו מזלם של היהודים.

וזו רק ההתחלה. שתי מטרות מנסה אלי להשיג בטקסט הזה, שכל מלה בו מחושבת היטב: האחת, להציג את גירוש הקהילות הגרמניות אחרי המלחמה מארצות הכיבוש הנאצי כשווה ערך להשמדת היהודים. השנייה, להציג את השואה לא כפרי האידיאולוגיה הייחודית של הנאצים, אלא כאחת התוצאות של הסכם לוזאן לחילופי אוכלוסין בין תורכיה ליוון.

לדברי אלי:

וינסטון צ'רצ'יל שאב מן הניסיון ההיסטורי, כאשר בדצמבר 1944 טען לפני הבית התחתון הבריטי: "השיטה משביעת הרצון ובת הקימא ביותר על פי השערתנו הינה הגירוש. היא תבטל את עירוב העמים, שמוביל לקשיים אינסופיים..." צ'רצ'יל וגם רוזוולט הצדיקו את האופטימיזם שלהם ברמז ל"הסכם המוצלח מבחינות רבות של לוזאן". הועידה התקיימה ב-30 בינואר 1923 בתיווכו של חבר העמים וקבעה – לאחר מלחמה של אחת עשרה שנים – את מה שמכונה חילופי אוכלוסין בין תורכיה ויוון. מטרתה היתה ביטול העירוב בין שני העמים, גם אם קבעה יוצאים מהכלל לגבי היוונים בקונסטנטינופול והתורכים במערב תראקיה. בהשפעתו המכרעת של קומיסר הפליטים פרידיוף נאנסן, שעל עוזריו הקרובים ביותר נמנה וידקון קויזלינג, הראו לבסוף הדיפלומטים הנאספים, לאחר עיכובים כמעט אינסופיים, נחישות והחליטו על "הסדר שלום סופי".

כך קושר אלי בין גירוש הגרמנים בסוף מלחמת העולם השנייה לבין הסכם לוזאן, תוך שהוא מזכיר, כאילו במקרה, את הקשר בין קויזלינג לועידת לוזאן, כמו שהזכיר קודם לכן, כאילו במקרה, את העובדה שהפרופסור היהודי עלום השם ביקר באותו בית-ספר שבו ביקר היטלר. מכאן צריך הקורא להבין בעצמו את הקשר העמוק בין ועידת לוזאן לפשעי הנאצים.

לתכנית של הפרדת עמים לצורך יצירת הומוגניות, אומר גץ אלי, היו אוהדים שונים, וכדרכו הוא מביא צרור דוגמאות שיוצרות רצף תמוה ומניפולטיבי להפליא: הוא מזכיר את גירוש הקולאקים בידי סטלין, מצטט את גנרל פילסודסקי מפולין על חילופי אוכלוסין מפיו של שליט הונגריה מיקלוש הורטי, ואז מצטט מפי הורטי עצמו את הדברים הבאים, שאמר הורטי כביכול בזמן גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ ב-1944: "אחרי המלחמה מוכרח כל גזע זר לעזוב את הונגריה, בין אם יהודי, רומני, סרבי או גרמני, ההונגרים חייבים ורוצים להיות שוב אדונים בארצם."

בין אם אמר הורטי את הדברים באמת ובין אם זוהי המצאה, כפי שאני משערת, שוב יוצר כאן אלי השוואה בין היהודים המגורשים לאושוויץ לבין הגרמנים שגורשו מהונגריה לגרמניה, שלא מעטים מהם היו משתפי פעולה עם הנאצים.

אבל בכך לא סיים אלי לתאר את "אוהדי הסכם לוזאן". כעת הוא מזכיר את אדוארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה לפני המלחמה ולאחריה, שהוציא לאחר המלחמה את הצווים לגירוש המיעוט הגרמני מצ'כוסלובקיה. גם לגביו מצא אלי ציטוט לכאורה מ-1939, שבו תמך בנש בחילופי אוכלוסין. לכאורה תיכנן בנש לגרש את הגרמנים בכלל עוד לפני המלחמה, בגלל אהדתו להסכם לוזאן, ולא בגלל פשעי הנאצים נגד העם הצ'כי, בתמיכתו של המיעוט הגרמני. אחרי בנש עובר אלי למוסוליני ולהיטלר. אילו הזכיר תחילה את היטלר ומוסוליני, ואז את גירוש הגרמנים שבנש הורה עליו, היה הניסיון ליצור שוויון ערך בין הנאצים לבין קורבנותיהם זועק לעין, לכן מעדיף אלי להזכיר את בנש קודם, ורק אחר כך את מוסוליני והיטלר:

ב-6 באוקטובר 1939 הוציא היטלר "תקנון חדש ליחסים האתנוגרפיים, כדי להרחיק באופן כזה לפחות חלק מגורמי העימות באירופה".

שמתם לב בוודאי, כמה דומים המניעים של היטלר לאלה שהוזכרו קודם לגבי צ'רצ'יל, ולגבי בנש. כולם רצו בסך הכל למנוע עימות. כעת נותר רק להוכיח שהיטלר פעל אף הוא רק בהשראת ועידת לוזאן. אך אבוי, היטלר מעולם לא אמר כזאת. אבל גץ אלי יודע, שלא משום שלאידיאולוגיה של היטלר לא היה דבר וחצי דבר עם ועידת לוזאן, אלא:

מובן מאליו שהדיקטטור לא הסתמך בגלוי על הסכם לוזאן, שמשמעותו להסתמך על חבר העמים השנוא עליו.  

אהה, הוא לא הסתמך בגלוי, אבל הסתמך בוודאי בסמוי. אלי לא מצא אמנם ציטוט של היטלר בנידון, אבל מצא ציטוט כלשהו בכתב עת נאצי כלשהו המדבר על הסכם לוזאן כפיתרון לבעיית המיעוטים, והרי לכם הוכחה שהנאצים רק רצו לממש את הסכם לוזאן. והנה התוצאה:

בקיץ 1941 תיכננו הנאצים את הגירוש, ההרעבה והרצח של יותר מ-30 מיליון איש, כאשר המומחים מתווכחים על כך, האם אין מדובר ב-60 מיליון. לא רק בהיקף, אלא גם באמצעים ובשיטות נבדלה מדיניות זו מכל קודמותיה וגם מהסכם פוטסדאם... זה חשוב כהקשר היסטורי, כדי לעשות צדק היסטורי עם מנהיג דמוקרטי כבנש.

לאורך כל המאמר נוהג אלי באופן שכזה - גלגול לפנים וצוקהארה לאחור: הוא מקפיד לציין שאכן יש הבדלים גדולים בין מעשיו של היטלר לאלה של יריביו הדמוקרטיים, אבל בכל זאת כורך אותם יחדיו, כאילו פשעי הנאצים במלחמת העולם השנייה, וגירוש המיעוט הגרמני, תומכי היטלר שתמכו בסיפוחה של צ'כוסלובקיה לרייך, לאחר המלחמה, היו שווי-ערך, וכאילו נבעו מאותה אידיאולוגיה שעמדה מאחורי הסכם לוזאן. במלים אחרות: גץ אלי מנסה להעלים את האידיאולוגיה הנאצית ואת תפקידה המכריע בהשמדת היהודים, ובאותה עת הוא מנסה לתאר את גירוש הגרמנים מצ'כוסלובקיה כפרי אידיאולוגיה עצמאית שאין לה קשר לכיבוש הנאצי של צ'כוסלובקיה, והיא בעצם נובעת מאותו מקור כמו האידיאולוגיה הנאצית. וכך הוא אומר:

  

הסכם פוטסדאם קבע מצד אחד את החזרה למולדת, ומצד שני נאמר בסעיף 13 בקצרה, ש"העברת האוכלוסיה הגרמנית, או פיזורם של אלה שנותרו מאחור בפולין, צ'כוסלובקיה והונגריה, חייבת להתבצע אל גרמניה". גירוש הגרמנים סיפק את זירת המשחקים ל"הפריד את חגורת האוכלוסיה המעורבת" במרכזה וממזרח למרכזה של אירופה. כל זה לא נבע מהתפרצויות השנאה המובנות של העמים שדוכאו באופן ברברי בידי הגרמנים, אלא, כפי שהעירה חנה ארנדט, "מתכניתן המעובדת בקפידה של בעלות הברית". עם זאת, נכון לגבי הסכם פוטסדאם ולמו"מ בשנים שקדמו לו בין בעלות הברית בנושאים "שרטוט גבולות" ו"הפרדה לאומית", הם היו במידה רבה תוצאה של המלחמה שחוללה גרמניה ובמובן זה הם היו תגובה למלחמה.  

כאן שוב מבצע גץ אלי גלגול לפנים וצוקהארה לאחור: תחילה הוא מכחיש קשר בין התכנית לגירוש הגרמנים מארצות הכיבוש הנאצי לבין פשעי הנאצים, והמיעוטים הגרמנים בכלל זה, נגד האוכלוסיה הכבושה, ומסתמך לצורך כך על הפילוסופית היהודיה, ואז הוא מודה שאכן הגירוש הינו במידה רבה תוצאה של המלחמה שחוללה גרמניה, כלומר במובן מסוים הגירוש הוא תגובה למלחמה, אבל בעצם מדובר בתכנית שאיננה תוצאה ישירה של המלחמה, ובקיצור לא הגרמנים הביאו על עצמם את הגירוש מארצות הכיבוש הנאצי כי לבעלות הברית היתה בעצם תכנית לגרש אותם שרק במובן מסוים היא תגובה למלחמה, לא במובן המכריע. אם לא הבנתם בדיוק, או אתם חשים בניסיון עירפול מסוים, זו בדיוק הכוונה.

מאמרו של אלי מסתיים בדברים הבאים:

מצבו החוקי של הפרט השתנה באופן יסודי עם ההצהרה הכללית של זכויות האדם מן ה-10 בדצמבר 1948. תוכנה של הצהרה זו התגשם לאחר עמל של שבע עשרה שנים ב"הסכם בינלאומי לזכויות אזרחיות ופוליטיות". מאז מעשי יישוב מחדש בכפייה אסורים כיום באופן חד-משמעי.

זדוניותו של הסיום הזה אינה ניכרת לעין במבט ראשון. לכאורה הוא סיום נאות לעניין: על פי אלי ועידת לוזאן בשנת 1923 הנהיגה מוסד של חילופי אוכלוסין שהיה חוקי עד שנת 1948, ומאז נאסר בחוק הבינלאומי. אבל חילופי אוכלוסין לדידו של אלי כוללים גם את השמדת יהודי אירופה, שהתבצעה לטענתו ברוחה של ועידת לוזאן, והיתה חלק מתופעה של חילופי אוכלוסין באירופה. מכאן עלינו להסיק שהשמדת יהודי אירופה לא היתה אסורה על פי החוק הבינלאומי ולא היתה כלל פשע נגד האנושות, להיפך, היא היתה חלק מן הנוהג המקובל. תפיסה זו, של השמדת היהודים כדרך מקובלת בזמנה להסדרת בעיות דמוגרפיות, מופיעה גם בספריו של אלי, ולא במקרה זכתה לשבחים ולאהדה גם מארנסט נולטה, שזיהה את הכחשת השואה המסתתרת בצל הדיון המתחכם.

אלי נחשב להיסטוריון מרקסיסט, והקירבה בין רעיונותיו לאלה של הימין הקיצוני לא זכתה מעולם לתשומת לב ולתגובה ראויה, לא בגרמניה ואף לא בישראל. יד ושם אפילו פירסם את אחד מספריו של האיש, שחושב שהשמדת היהודים היתה סוג של חילופי אוכלוסין. אבל מטרידה עוד יותר התפשטותו של אורח החשיבה המתואר לעיל בזרם המרכזי של השיח הגרמני, כפי שמעידה סידרת כתבות שפורסמה במגזין החשוב ביותר והנפוץ ביותר בגרמניה, והמוביל מספר אחת של דעת הקהל הגרמנית – השבועון "דר שפיגל", והשפיעה השפעה עצומה על דעת הקהל הגרמנית. הסידרה החלה להתפרסם ב-25 במרס 2002, בגיליון מספר 13 באותה שנה. לכתבה הראשונה צורפה טבלה שכותרתה "הדרך הארוכה למערב – בריחת וגירוש הגרמנים". הטבלה מתחילה בפרוץ מלחמת העולם השנייה ולא בסיפוחה של צ'כוסלובקיה לרייך, שהרי מסר מרכזי שלה הוא שלפשעי הגרמנים נגד צ'כוסלובקיה, ושלתמיכת הגרמנים בסודטים בהיטלר ובכיבוש הנאצי, אין שום קשר לגירוש הגרמנים ממנה לאחר המלחמה.

בכתבה השנייה בסדרה, שהתפרסמה בגיליון 14, ב-30 במרס 2002, עמ' 60, נאמרו הדברים במפורש:

הגירוש לא היה רק התפרצות שנאה שזרעו הנאצים ושהכובשים בשערי המקום ליבו. מאחורי כמעט הכל הסתתרה מדיניות של אינטרס לאומי שתוכננה מזה שנים וכוונה בדיפלומטיה קפדנית.

השאיפה ליצור מדינות לאומיות הומוגניות בעזרת טיהורים אתניים, היתה נפוצה במידה שוה בין בני בריתו ואויביו של היטלר. בולגרים ורומנים, קרואטים וסרבים, סלובקים והונגרים – כולם רצו להיפטר מן המיעוטים שלהם באותם ימים. אם לא היה הדבר אפשרי ב"טרנספר" מסודר, כפי שקראו באותם ימים לגירוש, נותר לבסוף רק הכוח.

גם בכתבות "דר שפיגל" כל מלה מחושבת היטב: שבע שנים של כיבוש נאצי אכזרי רק "זרעו שנאה". מי שליבה את השנאה הם הסובייטים שמכונים כאן "הכובשים" – הצבא האדום הוא הכובש ולא המשחרר של צ'כוסלובקיה מן הכיבוש הנאצי. עובדת הכיבוש הנאצי מועלמת ומועברת לסובייטים. ויתרה מכך: אליבא ד"דר שפיגל" לא היה שום הבדל אידיאולוגי בין הנאצים ובעלי בריתם לבין הלוחמים בנאצים. לפי תפיסה זו גורשו הגרמנים מפולין וצ'כוסלובקיה לא בגלל שעצם נוכחותם במדינות אלה שימשה תירוץ לכיבוש הנאצי, ולא עקב תמיכתם בהיטלר ומעורבותם בפשעי הנאצים, אלא משום שלפולין וצ'כוסלובקיה היה אינטרס לאומי ליצור מדינות הומוגניות "בעזרת טיהורים אתניים". הגרמנים לא נענשו איפוא על פשעיהם, אלא היו קורבן לטיהור אתני, ממש כמו היהודים, שגם הם נפלו קורבן לאותה מדיניות עצמה – טיהור אתני או "יישוב מחדש" בהשראת הסכם לוזאן, ולא השמדה טוטאלית עקב אידיאולוגיה נאצית ייחודית.

את כתבותיו של "דר שפיגל" אי אפשר לבטל כתופעה שולית. השבועון שמוכר בין חמשה לששה מיליוני עותקים מדי שבוע, מבטא ומעצב את הזרם המרכזי של השיח הגרמני, וכפי שהעיד פירסום הסדרה הזו, זהו שיח שמטשטש במכוון את משמעותה וייחודה של השמדת היהודים ויוצר אנלוגיה מכוונת בין הנאצים לבין קורבנותיהם, ובין הגרמנים לבין קורבנות השואה היהודים.