זיגמונד פרויד למרתה, מרתה לזיגמונד

לאחרונה התפרסם בהוצאת ס. פישר הכרך הראשון של ההתכתבות בין זיגמונד פרויד לארוסתו מרתה:

Sigmund Freud / Martha Bernays: Die Brautbriefe, Band 1: Sei mein, wie ich mir's denke. Juni 1882-Juli 1883, hrsg. Von Gerhard Fichtner, Ilse Grubrich-Simitis und Albrecht Hirschmueller; S. Fischer, Frankfurt/M. 2011, 625 S., 48 E

להלן תרגום רשימת ביקורת מלבבת שהתפרסמה על הספר בעיתון "די צייט", 26 במאי 2011, גיליון 22, עמ' 55.

"שניים באחד ואחד בשניים"

מאורסים בסתר, החליפו זיגמונד פרויד ומרתה ברניס מכתבים רבים – כעת הם לפנינו

מאת ברנד ניצשקה

באותו אביב הכל בוינה כמימים ימימה. בפראטר שוב מלבלבים העצים. אבל לדידו היום, ה-31 במאי 1882, שונה לגמרי. מעייניו של הד"ר לרפואה, שלפני שלושה שבועות מלאו לו 26, נתונים אך ורק לאשה הצעירה בת ה-21, שמבקרת אצל אחיותיו. בערב הוא מורשה ללוות את הגברת הצעירה לביתה. אחר כך הוא כותב ביומנו: "הייתי שמח לדעת, אם אני יקר לה ולו הרחק מכפי שהיא יקרה לי, מאז החלפתי עמה מלים והובלתי אותה בזרועי."

במכתב שהיא מקבלת ממנו ימים מעטים אחר כך, אמירה רבת משמעות: "הו כן, הפראטר הינו גן עדן..." אבל גם אז אין האיש הצעיר יודע עדיין בדיוק, מה היא חושבת עליו. וזה יישאר כך זמן רב, כי התנהגותה כלפיו מאד מסוייגת. כך הוא כותב לה שנה מאוחר יותר, כאשר הוא כבר מאורס לה זמן רב, עדיין מלא געגועים – ותוכחה: את יודעת, אהבתי אלייך זקנה במחצית או שלושת רבעי השנה מאהבתך אליי. בואי כעת לקראתי."

המדובר בזיגמונד פרויד ומרתה ברניס, שנישאו ארבע שנים לאחר פגישתם הראשונה. בינתיים קרה הרבה: פרויד סיים את התמחותו, קיבל מילגת מסע מאוניברסיטת וינה וכך יכול היה להעמיק אצל ז'אן-מרטין שארקו בפריס את ידיעותיו בתחום הנוירופתולוגיה. אחר כך הוא שב, מלא ברעיונות חדשים על היפנוזה והיסטריה וקיבל על עצמו לשרת, כמעט ללא תשלום, בבית החולים הכללי בוינה. זמן קצר לפני החתונה הוא נאלץ לשרת כמה שבועות כרופא צבאי בחטיבת הרגלים באולמיץ – ושוחרר עם חוות דעת מעולה: "אופי יציב מעורר כבוד, טוב מזג".

אבל בחייו האזרחיים שלוות הנפש וטוּב המזג פחותים. החתן נע בתקופת האירוסים מקיצוניות אחת לאחרת: לעתים הוא נשבע לאהבת נצח, לעתים הוא עורך סצינות קנאה נוראות. אז הוא מתבייש ומתנצל – למשל במלים האלה: "ילדתי היקרה, אני חושב שהדימיון שלי קצת חולני ומשטה בי קשות. בחולה צריך לטפל ולחוס עליו... אל תתעצבי בגללי, רק שפכי את לבך לפניי..."

למרתה זהו זרם חילופין של רגשות, היא סובלת: "יקירי, חביבי, לאחרונה אני קוראת את מכתביך בידיים רועדות מרוב כאב וצער, אבל אתמול בערב לראשונה מתוך שמחה ואושר על מילותיך הלבביות."

כאדם מבוגר חזר זיגמונד פרויד ושב למצב המיוחד שבו נמצא פעם הוא עצמו ושבינתיים יכול היה לנתח את הסימפטומים שלו גם אצל אחרים: "בשיא ההתאהבות מאיימת על הגבול שבין האני לבין האובייקט הצפה. למרות שכל חושיו מעידים אחרת, טוען המאוהב שאני ואת חד הם, והוא עלול לנהוג כאילו היה זה כך."

כאשר זיגמונד נהג כך, חשה זאת מרתה היטב היטב, כאשר ידע לבטא את רגשותיו בעניין בדרך רומנטית. כאשר למשל קטף עבורה מעץ השקד פרי בעל שני גלעינים, "חביב מאד", והיא נזכרה מאוחר יותר במכתב במציאה סמלית זו כך: זה בדיוק כמו עם השד החביב מאד בשיריו של גרילפרצר, שהפך לנו למציאות העזה ביותר...". בשיר זה מתאר המשורר את האחדות שבזוגיות במלים פיוטיות אלה:

"תאומי גבעול אחד / שני אחים בתוך קליפה / זה על זו מתרפקים / שניים באחד, אחד בשניים, / כמו משל לאהבת אמת, / כמו סמל לנאמנות עזה."  

אבל לשד זה היו שני צדדים. וכאשר חש זיגמונד שפעימת הלב המשותפת בסכנה, אז הגיח לאור היום הצד השני של מזגו. כאשר דאג לספק למרתה נייר מכתבים, שראשו מעוטר במונוגרמה עם אותיות שמם של שני המאורסים, הוא כותב לה: "רציתי בלעדיות, ומכיוון שזכיתי בך בגדול וברוב משמעות, נכספתי אלייך בקטן ובסמלי... נזקקתי איפוא לנייר מכתבים עבור ילדתי החרוצה ובחרתי כזה, שעליו תוכלי לכתוב רק אליי. M ו-S שזורות זו בזו..."האשה שאותה כינה במכתב זה "ילדתי" הגיבה תגובה בוגרת, שלעומתה נראה הוא הרבה יותר כילד. היא התעמתה עם משאלות ההתמזגות שלו עם תמונת אהבה בוגרת יותר. וכך הגנה בנחישות ה"ילדה המתוקה", "מרתה הקטנה הטפשונת החביבה" – כפי שזיגמונד פנה אל כלתו במכתבים – על עמדתה:

"אתה רוצה שאהיה חביבה אליך ללא התחשבות, ואין דבר כזה, יקירי, לפחות מבחינתי אין. עבורי אהבה והתחשבות חד הם... אתה רואה היטב כמה "גסה" אני יכולה להיות, את זה בוודאי לא יכולת להאמין על ילדתך... אבל מה אוכל לעשות כדי להגן על עורי, ולא את הכל אני יכולה לקבל בשלוה." וכאילו לא היה די במתיחת גבולות זו, מאמצת מרתה השוואה מרחיקת לכת: "הנשים ההודיות... חייבות להפוך את חיי בעליהן ליפים וארוכים, כי כאשר הם נפטרים, גם נשיהם אינן יכולות להמשיך לחיות, אלא חייבות להישרף עימהם... אני אינני הודית..." לאחר שהזכירה לו כך, שימי הפטריארכיה הסתיימו, והבהירה לו, שאיננה רוצה לחיות ולמות כפנטסיה של גבר, , מנחמת מרתה את אהובה: ...אני אנסה, לעשות גם את חייך יפים..." – אבל לא בדרכה של "הודית".

היו מכשולים רבים להתגבר עליהם בזמן האירוסים. זה החל בכך שזיגמונד ומרתה נאלצו להתארס "בסתר". מדוע? כי החתן היה עני, עני מרוד. על כך חלה הציפיה החברתית הנדרשת לגבי אירוסים: "כי אני כאדם עני הייתי חייב להתבייש, במה שכולם היו מפרשים כפזיזות גדולה מצדי". לכן נאלצו המאורסים בסתר להעמיד פנים, כאשר נפגשו לאחר מכן בחוג משפחותיהם. אז היה עליהם לדבר זה עם זו בנימוס מרוחק. וכאשר רצו להיפגש ברחוב, יכלו לעשות זאת רק לאחר שנקטו אמצעי זהירות. כך בואנדסבק, כאשר פרויד ביקר את כלתו, הוא בישר לה במכתב שלאחר בואו הוא ימתין "משש עד שבע וחצי על ספסל לפני אבן קלאודיוס בחורשה, עד שאראה אותך עוברת, ואלך אחרייך במרחק כה גדול ככל שעיניי הלאות בכלל מאפשרות, עד שנהיה כל כך לבד שיהא מותר לי לבקש ממך ברכת ברוך הבא."

הגבלות שכאלה דיכאו את רוח שניהם. את זיגמונד עוד הרבה יותר, כאשר התברר לו שביום טיולם המושתף הראשון פגשה הילדה "שלו" עוד גבר. ולא זו בלבד! "קודם או אחר כך – החלפת עם פריץ נשיקות. פריץ סיפר לי את זה, ואני הבנתי, מדוע בדרכנו הביתה התחמקת ממני בעקשנות שכזאת", הוא כתב אליה בזעם וחרון.

אבל יש גם מתחרה נוסף: מכס מאייר, פסנתרן ומלחין. מרתה כותבת אודותיו לכאורה בתמימות: "היפה בשיריו של מכס - האם לא שרתי לך אותו פעם? "אוותר בשמחה על כל זוהר, כי עולמי הוא רק את!" עדיף היה שתניח לכך, כי זיגמונד חש עצמו נחות לעומת "שני הילדים הרעים: מכס ופריץ", כפי שהוא מכנה אותם באחד ממכתביו. את הסיבה לכך הוא כבר מכיר: "אני מאמין שקיימת עוינות כללית בין האמנים לבינינו העמלים בפרטי המדע. אנו יודעים שלאלה באמנותם יש מפתח שפותח ללא מאמץ את כל לבבות הנשים, בעוד שאנו עומדים שם אובדי עצות לפני סמלו המוזר של הארמון ואנוסים להתענות, גם כדי למצוא רק אחד מן המפתחות התואמים." לאנליטיקאי לעתיד לא יהיו ספקות בנוגע למשמעות הסמלים שבהם השתמש האיש הצעיר.

מרתה הצדיקה במבט לאחור את התנהגותה ביום הטיול הראשון כך: "... זמן רב לא היה לי מושג, שיש לך עניין כלשהו בי... בעצם עד יום לאחר הטיול לקהלנברג, כשהיינו לפני הצהריים בפראטר..." שם לבסוף לא התנהג אליה האיש הצעיר בהסתייגות כזו, בעוד שעד אז הצניע את ביישנותו וחששו בהתרברבות. אבל הודאתה זו עדיין לא ריככה אותו במשך זמן רב. הפצע הכאיב – והזעם נמשך: "כאשר עולים בי זיכרונות אלה,... אני מאבד את השליטה על עצמי, ולו היה בי כח, לשבור לרסיסים את כל העולם, ואותנו בכלל זה, כדי להתחיל אותו מחדש, ולו בסכנה שאני ומרתה לא ניוולד שוב, הייתי עושה זאת ללא היסוס."

כשמכס ופריץ לבסוף פינו את השטח, מבחין זיגמונד, שישנם עוד מתחרים הרבה יותר מסוכנים: אלי, האח, ואמלינה האם, שלשניהם מקום גדול – לדעת זיגמונד גדול מדי – בלבה של מרתה. הם מקבלים את מה שמרתה מונעת מזיגמונד: "אצלי שום דבר אינו מוצא חן בעינייך. הייתי רוצה רק שמעט מהעוצמה שאת מפגינה כנגדי, תפגיני גם נגד אחיך ואמך."

זיגמונד יורה ברקים לאחר שבחג המולד של 1882 נודע לחמותו לעתיד על האירוסים הסודיים: "אפילו כשהיא לבבית היא עושה טובה..." "האדיקות הרשמית שלה" – בכך הוא מתכוון לדבקותה ב"כפייה הברברית המטורפת", שכרוכה במנהגי הכשרות היהודיים, שהיא דורשת מבתה לקיימם – מרגיזה את החתן, שעשרות שנים אחר כך יפרסם כפסיכואנליטיקן חיבור שכותרתו "מעשי כפייה ותרגילי דת" (1907).

לו היה הדבר תלוי בכלה, לא היינו יודעים דבר מהתמודדויות אלה. ב-27 באפריל 1884 רשמה בכרוניקה סודית, שניהלה יחד עם חתנה: "...לאחרונה החלטתי ביום חתונתנו להשליך לאש את התכתבותנו מקודם." 1539 פריטים, 793 של מרתה, 746 של זיגמונד, בעיקר מכתבים, לעתים רק פתק או גלויה, יכלו להישמד, וכך לא היינו יודעים דבר על דרמה זו, שכל האוהבים מכירים: לעלוץ עד השמיים ולהתעצב עד מות, מיטלטלים בין ניכור לבין ידיעת עצמך, בין רתיעה להתקרבות מחדש, עד שהמאזניים מתאזנים ונוצר מן השניים זוג, שבו חש כל אחד חופשי דיו, כדי להתייצב מול רעהו בביטחון, במקום לפגוע בו שוב ושוב.

הכלה והחתן הגיעו אל המנוחה כאשר ב-13 בספטמבר 1886 נישאו רשמית ויום מאוחר יותר בטקס יהודי, וכך יכלו להמשיך ולהחזיק במכתבים הדרמטיים, שיופיעו כעת בחמשה כרכים. הכרך הראשון שפורסם כעת  כולל 230 מכתבים, כבר היו מוכרים אחד עשר מתוכם, שהבן ארנסט פירסם לפני שנים יחד עם מכתבים אחרים לכלה תחת הכותרת "מכתבי כלה". כעת ייודעו גם תשובותיה של הכלה, שעל איכותם הספרותית כבר נתונה לנו חוות-דעת מיומנת: מרתה "כותבת מכתבים כל כך שובי לב ופראיים, שסגנונם מעל לכל ביקורת", שיבח זיגמונד פרויד באחד ממכתביו את כלתו. לחוות-דעת זו חייבים להצטרף ללא פקפוק. עורכי חליפת המכתבים, שקנו להם שם במחקר פרויד, ראויים גם כן לשבח. הם פתחו בפני הקורא המעוניין עולם של תרבות רגשות יהודית-בורגנית בשלהי המאה התשע-עשרה, ולציבור החוקרים חשפו מטמון שממנו – אפשר לנבא – יעלו אוצרות עוד עשרות בשנים.

המחבר הינו עורך הספר "הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. תפישות ומושגים", הוצאת VS למדעי החברה, ויסבאדן 2011.

ורק הערה אחת משלי בעקבות הדברים: האם פסיכולוגיית האשה של פרויד שממנה אנו סובלות עדיין, היא פסיכולוגיה שנולדה מתוך קנאה?  או שזהו כוחה של הדיעה הקדומה, שחזק מן החיים?

מכל מקום, נקוה שיתורגמו המכתבים גם לעברית.