נהגתי שלא בחכמה ושוב קראתי את המוסף להיפוכונדרים. קראתי שעבודה בישיבה מקצרת את החיים ומעלה את סיכוני המוות. דוקא ישבתי לגמרי נוח, שעונה אחורה על משענת המיטה, כמעט בהסבה, הראש נח על המשענת, כמו שאני אוהבת לקרוא, וקראתי שנשים במיוחד רגישות לסכנות הישיבה, וסכנת המוות מישיבה מאיימת עליהן ביתר שאת. כעת הייתי כמעט במצב שכיבה, ותהיתי אם מה שחל לגבי ישיבה חל גם לגבי שכיבה, ואולי ביתר תוקף. בכל עת שאני יושבת, כך קראתי, ואני דוקא מעדיפה לשבת מאשר לעמוד וללכת, אני מקצרת את ימיי ומעלה עליי את הכּוֹרֵת, וזה מנוגד באופן חריף לתחושה שאני נאלצת להעיד עליה בכנות, שדוקא הישיבה נעימה לי מאד, ואילו נשאלתי הייתי מוכנה להישבע שדוקא העמידה היא זו שמקצרת את ימיי, שלא לדבר על ההליכה בחום הקיץ, שממילא מצמצמת את סימני החיוניות למעט מזעיר – לבד מטיפות הזיעה הגדולות, הסומק בפניי והחזה העולה ויורד, הייתי מוכנה להישבע שאני נראית די מתה, מה שמגביר את נדיבותן של הבריות כלפיי: בחנות סטימצקי הציעו לי כוס מים, ובפיצוציה נתנו לי הבוקר בקבוק סודה קר בחינם. שקלתי שמא אחדל לתעד מוטיבים מהברית החדשה בספרות הרומנטית ואתחיל לתעד מוטיבים של חסד בקרב אנשים חיים בראותם אדם בלתי יושב שנראה קרוב מאד למוות. אלא שאת הברית החדשה וגם את הספרות הרומנטית אני יכולה לקרוא בישיבה, וזה מעניק להן מבחינתי יתרון גדול כנושא למחקר. למען האמת אין דבר שאני חולמת עליו יותר מאשר לשבת על הכסא מבלי נוע במשך שעות מרובות ולקרוא או לכתוב בשלוה, למרות שכותב המאמר שניסה לנחם מעט את בעלי האישיות הישבנית מסוגי, כתב שהפרה מזדמנת של רצף הישיבה בקימות אקראיות, בהחלט מצננת מעט את אפקט ההמתה של הישיבה המתמשכת, וציינתי לעצמי בסיפוק את העובדה שאכן קמתי פעמיים לשתות מבקבוק הסודה הקרה שקיבלתי בחינם בפיצוציה, ועוד פעם אחת לרוקן את הסודה מצדי השני, פעולה שמחמת מיני אף אותה עשיתי בישיבה, כך שאולי זה איננו נחשב לקימה אמיתית. קשה לשמור על אורח חיים בריא ולענות על דרישות הרפואה המודרנית המתקדמת, שעורכת כל הזמן מחקרים חדשים על מה שלא טוב לעשות אם רוצים לחיות לאורך ימים, וכעת מתברר למרבה הצער שלא רק לקפוץ מן החלון לא מומלץ, אלא גם לשבת ליד החלון ולהתבונן בנחת בנוף מקצר את החיים, וכל ההבדל בין השניים הינו במספר אחוזי הקיצור. אין מנוס איפוא מלצאת בקריאה נרגשת קום התנערה עם חלכה, ואם חשקה נפשך בחיים, קום עמוד על רגליך. מצד שני מי רוצה בכלל לעמוד עד גיל מאה, יותר טוב כבר למות, שאז לפחות מרשים לך לשכב בשקט ולא מבלבלים לך את הראש בתוצאות של מחקרים חדישים, וגם אם כן, אתה כבר לא שומע, כי אתה כבר בדרך לגן-עדן, שאומרים שהכסאות שם נוחים במיוחד, והישיבה ישיבה של מעלה.
יום שבת, 30 ביולי 2011
פרנץ קפקא / הדחייה
עיירתנו איננה שוכנת בקרבת הגבול, רחוק מכך, עד הגבול זה עוד כל כך רחוק, שאולי איש מן העיירה לא היה שם. צריך לחצות ערבות שוממות, אבל גם אדמות פוריות נרחבות. מתעייפים רק מלדמיין חלק מן הדרך, ויותר מחלק אי אפשר כלל לדמיין. גם ערים גדולות שוכנות בדרך, הרבה יותר גדולות מעיירתנו. עשר עיירות כמותה מונחות זו לצד זו, ועוד עשר עיירות כאלה שיידחסו מלמעלה, אינן מגיעות לכדי ערים ענקיות וצפופות אלה. אם אין אדם תועה בדרך לשם, בוודאי הוא תועה בערים, ולחמוק מהן אי אפשר מחמת גודלן.
אבל עוד הרבה יותר מאשר לגבול, אם אפשר בכלל להשוות מרחקים כאלה – הרי זה כאילו אמרו שאדם בן שלוש מאות שנה זקן מאדם בן מאתיים שנה – ובכן הרבה יותר רחוק מאשר עד הגבול מעיירתנו אל עיר הבירה. בעוד שמן המלחמות בגבול אנו בכל זאת מקבלים פה ושם חדשות, מעיר הבירה לא נודע לנו כמעט דבר, אני מתכוון לנו האזרחים, כי לפקידי הממשלה יש דוקא קשר טוב מאד עם עיר הבירה, בתוך חודשיים-שלושה הם מקבלים משם ידיעה, כך לפחות הם טוענים.
וכעת ראוי לציון, ועל כך אני מתפלא שוב ושוב מחדש, איך אנחנו בעיירתנו מצייתים בשקט לכל מה שמצווים מעיר הבירה. מזה מאות שנים לא התרחש בעיירתנו שום שינוי פוליטי ביוזמת האזרחים עצמם. בעיר הבירה החליפו השליטים הגבוהים איש את רעהו, אפילו שושלות נמחקו או הודחו ועלו חדשות, במאה שעברה אפילו עיר הבירה עצמה נחרבה, חדשה נוסדה הרחק ממנה, מאוחר יותר גם זו נחרבה והישנה נבנתה מחדש, על עיירתנו לא היתה לכך בעצם שום השפעה. הפקידות שלנו היתה תמיד בתפקיד, הפקידים רמי הדרג ביותר באו מעיר הבירה, הפקידים בדרג בינוני לכל הפחות מבחוץ, נמוכי הדרג מבינינו, וכך זה נשאר ודי היה לנו בכך. הפקיד רם הדרג ביותר היה גובה המס הראשי, היתה לו דרגת קולונל וכך גם כינוהו. כיום הוא איש זקן, אבל אני מכירו כבר מזה שנים, כי כבר בילדותי הוא היה קולונל, הוא זכה תחילה לקידום מאד מהיר, אבל אז נראה שקידומו נתקע, אבל עבור עיירתנו דרגתו הספיקה, דרגה גבוהה יותר לא היינו כלל מסוגלים לקלוט אצלנו. כאשר אני מנסה לדמיין לי אותו, אני רואה אותו יושב במרפסת ביתו מעל כיכר השוק, נשען אחורה, המקטרת בפיו. מעליו מתנפנף על הגג דגל הממלכה, מצדי המרפסת, שהינה כה גדולה שלעתים מתקיימים בה תרגילי צבא קטנים, תלויים כבסים לייבוש. נכדיו, בבגדי משי נאים, משחקים סביבו, למטה לכיכר השוק אסור להם ללכת, הילדים האחרים אינם ראויים להם, אבל בכל זאת מפתה אותם הכיכר והם תוקעים לפחות את ראשיהם בין מוטות המעקה, וכשהילדים האחרים למטה רבים, הם רבים איתם מלמעלה.
קולונל זה מושל איפוא בעיר. אני חושב שהוא עדיין לא הציג בפני איש מסמך, שמסמיך אותו לכך. מן הסתם גם אין לו מסמך כזה. אולי הוא באמת גובה מס ראשי. אבל האם זה הכל? האם זה מסמיך אותו, לשלוט גם בכל תחומי המינהל? מישרתו אמנם מאד חשובה בשביל המדינה, אבל בשביל האזרחים היא איננה החשובה ביותר. אצלנו כמעט נוצר הרושם, כאילו אמרו האנשים: "כעת לקחת לנו את כל מה שהיה לנו, בבקשה תיקח בתור תוספת גם אותנו עצמנו." כי בפועל הוא לא לקח את השלטון לעצמו בכוח וגם איננו רודן. כך זה התפתח מימי קדם, שגובה המס הראשי הוא ראשון הפקידים, והקולונל מציית למסורת זו לא אחרת מאיתנו.
אבל למרות שהוא חי בינינו ללא כל הבדלי מעמד, בכל זאת הוא שונה קצת מכל האזרחים הרגילים. כאשר באה לפניו משלחת עם בקשה, הוא עומד שם כמו חומת העולם. מאחוריו אין עוד דבר. בעצם שומעים שם הלאה עוד כמה קולות מלחשים מבשרי-רעה, אבל זו כנראה אשליה, משמעותה היא קץ הכל, לפחות בשבילנו. צריך לראות אותו בקבלות הפנים האלה. בתור ילד הייתי שם פעם, כאשר משלחת אזרחים ביקשה ממנו סיוע ממשלתי, כי רובע העיר העני ביותר נשרף לגמרי. אבי, מפרזל הפרסות, חבר מכובד בקהילה, היה במשלחת והביאני עמו. זה איננו יוצא דופן, לכזה מחזה נדחפים כולם, בקושי מזהים את המשלחת האמיתית מתוך ההמון: מכיוון שקבלות פנים כאלה מתרחשות לרוב על המרפסת, ישנם גם אנשים שמכיכר השוק מטפסים על סולמות, ומעל המעקה לוקחים חלק למעלה בעניינים. לפנים סידרו כך, שרבע מן המרפסת היה שמור לו, ואת החלק הנוסף מילא ההמון. כמה חיילים השגיחו על הכל, הם גם הקיפו אותו עצמו בחצי עיגול. ביסודו של דבר חייל יחיד יכול היה להספיק לכל, כה גדול אצלנו הפחד מפניהם. אינני יודע בדיוק, מאין באו חיילים אלה. בכל אופן מרחוק, כולם היו מאד דומים זה לזה, הם לא נזקקו כלל למדים. אלה היו אנשים קטני-קומה, לא חזקים, אבל זריזים, הכי בלטו אצלם השיניים החזקות, שממש מילאו את פיהם. ונצנוץ מסוים חסר-מנוחה של עיניהם הקטנות הצרות. באמצעותם הפכו לאימת הילדים, אמנם גם תשוקתם, כי הילדים רצו ללא הרף להיבהל משיניים אלה ועיניים אלה, כדי לנוס משם מיואשים. אימה זו מגיל הילדות לא נעלמה כנראה גם אצל המבוגרים, היא לפחות המשיכה לפעול. לכך נוספו כמובן גם דברים אחרים. החיילים מדברים ניב שכלל איננו מובן לנו, בקושי הם יכולים להתרגל אלינו, מכך נובעת אצלם הסתגרות מסוימת, ריחוק, שבנוסף לכך מתאים לאופיים, כה שקטים, רציניים ונוקשים הינם, הם לא עושים שום דבר ממש רע ובכל זאת הינם כמעט בלתי נסבלים במובן הרע. למשל בא חייל לחנות, קונה דבר של מה בכך, ונשאר לעמוד שם שעון על הדלפק, מאזין לשיחות, כנראה איננו מבין אותן, אבל נראה כאילו הוא מבין אותן, בעצמו איננו אומר מלה, רק מביט במבט אטום בזה שמדבר, ואז שוב באלה שמאזינים, ומחזיק את ידו על ידית הסכין הארוך שבחגורתו. זה מתועב, מאבדים את החשק לשיחה, החנות מתרוקנת, ורק כאשר החנות ריקה לגמרי, הולך גם החייל. היכן שהחיילים מופיעים איפוא, גם עמנו מלא החיים שקט. כך היו הדברים גם לפנים. כמו בכל ההזדמנויות החגיגיות עמד הקולונל זקוף ואחז בידיו הפשוטות לפנים שני מוטות במבוק ארוכים. זהו מנהג עתיק, שיש לו משמעות כלשהי: כך הוא תומך בחוק וכך החוק תומך בו. ובכן כעת יודע כל אחד, מה מצפה לו למעלה על המרפסת, ובכל זאת נוהגים שוב ושוב מחדש להזדעזע, גם באותם ימים לא רצה הלה שנקבע לדבר לפצות את פיו, הוא כבר עמד למול הקולונל, אבל אז עזבו האומץ והוא נדחק אחורה בתואנות שונות חזרה אל ההמון. גם לא נמצא מלבדו שום אדם מתאים שיהיה מוכן לדבר – אמנם מבין הבלתי מתאימים הציעו את עצמם כמה – זו היתה מבוכה גדולה ושלחו שליחים לאזרחים שונים, נואמים ידועים. במשך כל הזמן הזה עמד שם הקולונל ללא נוע, רק בנושמו שקע חזהו באופן בולט. לא שהוא התקשה לנשום, הוא רק נשם נשימות מאד ניראות-לעין, כמו שנושמות למשל צפרדעים, רק שאצלן זה תמיד ככה, אבל אצלו זה היה יוצא דופן. חמקתי לי בין המבוגרים והתבוננתי בו דרך הרווח בין שני חיילים זמן כה רב, עד שאחד מהם הדף אותי בברכו. בינתיים התעשת הלה שנקבע כדובר, ונתמך בחוזקה בידי שני אזרחים, הוא נשא את דברו. נוגע ללב היה, כיצד במשך כל הנאום הרציני הזה, שתיאר את האסון הגדול, הוא חייך, חיוך נדכא לגמרי, שהתאמץ לשוא להעלות על פני הקולונל ולו השתקפות קלה. לבסוף הוא ניסח את הבקשה, נדמה לי שביקש רק פטור ממסים לשנה, אבל אולי גם עוד עץ זול יותר לבניין מיערות הקיסר. אז הוא השתחוה עמוקות ונותר משתחוה כמו גם כל האחרים לבד מן הקולונל, החיילים וכמה פקידים ברקע. מגוחכים היו בעיני הילד הללו על הסולמות בשולי המרפסת, כיצד ירדו כמה שלבים, כדי שלא ייראו לעין במשך רגע מכריע זה, ורק ריגלו בסקרנות מזמן לזמן קצת מעל לרצפת המרפסת. זה נמשך זמן מה, אז צעד פקיד קטן-קומה לפני הקולונל, ניסה להתרומם אליו על קצות אצבעותיו, שמע מן הקולונל, שנותר כל העת ללא נוע נושם בכבדות, משהו שנלחש באוזנו, מחא כפיים, שאז קמו כולם, והכריז: "הבקשה נדחית. התרחקו." תחושת הקלה בלתי ניתנת להכחשה חלפה בהמון, כולם נדחקו לשם, אל הקולונל, שהפך שוב לאדם כמו כולנו, כמעט איש לא שם לב, רק אני ראיתי, איך הוא בעצם שמט מותש את המוטות, שנפלו, שקע באחד מכסאות הנוח של הפקידים שנגרר לשם, ומיהר לדחוף לפיו את מקטרת הטבק.
כל המקרה הזה איננו יחיד, כך קורה בדרך כלל. אמנם קורה, שבקשות קטנות מתמלאות פה ושם, אבל אז זה כאילו הקולונל עשה זאת על אחריותו כאדם פרטי רב עוצמה. חייבים – אמנם לא במפורש, אבל בהסכמה – לשמור זאת בעצם בסוד מפני הממשלה. אמנם בעיירתנו עיני הקולונל הינן, ככל שאנו יכולים לשפוט, גם עיני הממשלה, אבל בכל זאת עושים כאן הבדל, שאין לרדת לחקרו לגמרי.
אבל בעניינים חשובים יכולים האזרחים לבטוח בדחייה. ובכל זאת ראוי לציון, שכביכול אי אפשר להסתדר בלי הדחייה הזאת, ולפיכך מתן וקבלת הדחייה אינם מחוה ריקה. שוב ושוב, רעננים ורציניים, הולכים לשם, ושוב חוזרים משם, אמנם לא בדיוק מחוזקים ומאושרים, אבל גם כלל לא מאוכזבים ויגעים. אינני צריך לשאול על כך איש, אני חש זאת בעצמי כמו כולם. ואפילו פעם לא חשתי סקרנות לחקור את ההקשרים של דברים אלה.
עם זאת ישנה, עד כדי כך מגיעות חקירותיי, קבוצת גיל מסוימת, שאיננה שבעת-רצון, אלה למשל הצעירים בין גילאי שבע-עשרה לעשרים, כלומר בחורים צעירים מאד, שיכולים לתפוס מקרוב את טווח המחשבה הבטלה ביותר, כמו גם אפילו מחשבה מהפכנית. ובדיוק בקרבם מתפשטת אי שביעות הרצון.
יום חמישי, 28 ביולי 2011
במצעד הגאוה
עכשיו חזרתי ממצעד הגאוה. השנה המצעד היה שמח. לפני שנה היה מאד עצוב כי חשבנו רק על הרצח בבר-נוער, והסתכלנו כל הזמן בנערה שהיתה שם וניצלה דוחפת את כסא הגלגלים של נער שהיה שם ונפגע לכל החיים. גם המצעד השנה נועד להזכיר את הרצח בבר-נוער ואת ניר כץ וליז טרובישי שנרצחו שם. חבל שאף אחד לא דיבר על הרוצח שלא נתפס. דיברו על דברים אחרים, על שילוב מאבקים ושילוב של כל המחאות, ואלה כמובן דברים מאד יפים וגם מאד מעצבנים, כי לכל מי שנלחם על זכויותיו יש זכות להילחם, ולא צריך לדרוש ממנו להוכיח שהוא נלחם גם בשביל אחרים. אלטרואיזם צריך לדרוש מאלה שמצבם טוב, ולא מאלה שמצבם קשה ממילא. בכל אופן גם במצעד הגאוה צעקו העם רוצה צדק חברתי, שזה נכון וצודק, אבל ההומוסקסואלים רוצים קודם כל לחיות כמו כולם בלי להסתתר, ובלי שמישהו יחשוב שמותר לו לרצוח אותם, וההורים של ההומוסקסואלים רוצים שילדיהם יהיו בטוחים גם אם הם אוהבים את בני מינם ולא מתחתנים ברבנות. שילוב מחאות ומאבקים זה מאד יפה, אבל לפעמים זה קצת משכיח על איזה דברים בסיסיים הקהילה ההומוסקסואלית צריכה עדיין להיאבק, וכמה המצב שלה קשה, כי הומוסקסואלים הם דחויים גם בעם שלהם, בעדה שלהם, בדת שלהם ולפעמים גם במשפחה שלהם, וזה לא דומה למשהו אחר.
בכל אופן השנה המצעד היה שמח, ובאו פוליטיקאים גם ממפלגת העבודה ומקדימה ולא רק ממר"ץ, וזאת התקדמות. חבל מאד שזה קרה רק אחרי הרצח. אולי בשנה הבאה יבואו אפילו מהליכוד.
המצעד היה מאד צבעוני ושמח, וכשיצאנו מגן העצמאות ראיתי נערים עומדים באיזו חצר ואחד שלח כנגדנו אצבע משולשת. אחר כך הלכנו ברחוב רמב"ן וראיתי שעל מרפסת אחת תלוי סדין שעליו כתוב הפסוק מספר ויקרא: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם." בהמשך הרחוב היה עוד סדין עם הכתובת הזאת תלוי מאחת המרפסות וראיתי שמשהו קרה והאנשים זזו שמאלה ואחר כך הרחתי את פצצות הסירחון שזרקו מלמעלה. הפצצות היו מאד מסריחות אבל לא כמו האנשים שזרקו אותן. אם אפגוש אחד מהם ספק אם אוכל לעמוד בצחנתו. אחר כך המשכנו ללכת הלאה וכשהתקרבנו אל הכנסת הרחנו ריח אורנים ויסמין פורח. ישבתי שם בין המוני האנשים. לידינו ישבו כמה בחורים שנשאו שלט: "יש הומואים שחיים בארון כי אין להם כסף לדירה". זה היה משעשע, ואולי זה אמר גם את מה שאני הרגשתי על שילוב המאבקים, כי הבעיה הכי קטנה של ההומוסקסואלים זה הכסף, ומי שהבעיה העיקרית שלו זה כסף, יש לו מזל גדול בחיים, ואני אומרת את זה דוקא בתור אחת שאין לה כל כך כסף.
ישבתי על הדשא בגן-הורדים. היה לי קר וכאבו לי הרגליים והייתי מאד שמחה. במצעדי הגאוה אני תמיד מרגישה שייכת ובמקום, וזה די מוזר, כי בדרך כלל אני לא מרגישה שייכת לשום מקום ולשום דבר, ואם לא היתה לי בת לסבית כנראה לא הייתי משתתפת במצעדי הגאוה, ואם לא היו דוקרים אנשים במצעד הגאוה של 2005, שאז הבנתי שיכול להיות גם רצח, אולי לא הייתי אף פעם באה, ואז ההפסד היה כולו שלי, כי אני אוהבת לבוא למצעדי הגאוה. זה מקום שאני מרגישה בו טוב ושייכת, כמו בתוך משפחה גדולה ומחבקת שמנסה וגם מצליחה לשמוח, גם כשיש לה סיבות להיות מאד עצובה. אני שמחה שהייתי שם, גם במקום שבו זרקו פצצות סירחון על הצועדים, וגם במקום שבו הרגשתי פתאם שלמצעד הגאוה יש ריח של תפוחים ווניל, וכשיצאנו משם כולם היו רעבים ורצו ללכת לאכול, כי זה מה שאנשים רוצים, אוכל וחברים, להיות שייכים ולהרגיש בטוחים, וזה מגיע גם להומוסקסואלים. צדק חברתי וקורת גג לכולם זה יפה, אבל ההומוסקסואלים עדיין נאבקים גם על הזכות לחיים.
יום שני, 25 ביולי 2011
משטרת ההומופוביה
בימים האחרונים אני מקבלת מן הבית הפתוח בירושלים שוב ושוב הודעות המבשרות על דרישות חדשות של המשטרה מן הקהילה ההומוסקסואלית כתנאי למצעד הגאוה: קודם ביקשו 130 סדרנים, וקיוו ככל הנראה במשטרת ההומופוביה שהדבר יביא לביטול המצעד. כשדרישה זו התמלאה, צצה לפתע דרישה חדשה: הקהילה צריכה להעמיד עשרה סדרנים גם בגן הורדים שבו אמור להסתיים המצעד בעצרת. האם גורמים אחרים שמקיימים אירועים ציבוריים נתקלו אי פעם בדרישות שכאלה? האם מצעדי השיטנה וההתגרות של המתנחלים בשכונות ערביות בירושלים נתקלים גם כן בדרישות להעמיד עוד ועוד סדרנים מטעמם? ובמקרה זה ההתעללות המשטרתית בקהילה בניסיון לבטל את המצעד מטעמים ביטחוניים לכאורה אפילו איננה מוסוה, והיא מזכירה את מאמצי המשטרה בשנים קודמות להפיץ שמועות על סכנה ביטחונית נוראה של גדודי מתנחלים וחרדים שיתנפלו על ירושלים אם המצעד יצעד, שמועות שכתב ערוץ 2 משה נוסבאום שמח לפתוח בהן את החדשות. המצעד צעד. ושום דבר לא קרה. איתמר בן-גביר ומרעיו עמדו וצרחו. אבל איתמר בן-גביר נמצא בכל מקום שאפשר לבטא בו ביריונות ושנאה לזולת, ובזכות מעלה זו הפך לאישיות תקשורתית בכירה שהעיתונאים משחרים לפיתחה.
הניסיונות לביטול המצעד הם רק אקורד מלוה קבוע לפרץ ההומופוביה המחריד שפרץ משורות משטרת ישראל לאחר הרצח בבר-נוער בתל-אביב באחד באוגוסט 2009. קשה להאמין שהמשטרה ניסתה בכלל אי-פעם לתפוס את הרוצח, שכנראה קרוב בהשקפת עולמו לאנשי המשטרה ולשר הממונה עליה, כי במשך הימים שלאחר הרצח הפיצה המשטרה בעקשנות שמועות שהרצח הינו "עבודה מבפנים", שהרוצח חייב להיות אחד מן ההומוסקסואלים באי המועדון, והכתבים המקורבים למשטרה שמחו כדרכם לשמש צינור לדברים נתעבים אלה, שנועדו להגן על הרוצח האמיתי, שאנשי המשטרה הזדהו עם מעשהו, ולאפשר לו להימלט מעונש. כך נאמר למשל במאמר מביש ומחפיר של אמיר אורן כתב "הארץ", ב-7 באוגוסט 2009:
"עברתי כאן, ברחובות האלה, בצומת הזה, מאות פעמים, ישבתי כאן, בקפה, עשרות פעמים, חניתי ליד המקום ומולו. מעולם לא שמעתי עליו", אמר השבוע קצין משטרה, שאינו מעורב בחקירת הרצח הכפול במועדון ההומו-לסבי במרתף הבית שברחוב נחמני 28, אך הזדמן לאיזור במסגרת תפקידו. הקצין מכיר את תל אביב, עליונים ותחתונים, עשרות שנים, כשאמר שאתר הרצח לא היה מוכר אף לו, שוטר ותיק, התכוון לרמוז שלהערכתו לא נקלע לשם הרוצח לראשונה ובאקראי, אלא היה אי מתי מבאי המקום, שאליו חזר מסיבות השמורות עמו, שנאה או קנאה, נקמה או גחמה.
אם יש ממש בהערכה זו ולחילופין באחרות, משיקות לה או סותרות אותה, מוקדם לדעת."
איזו כתבה מתועבת, איזו דרך שפלה להסיר מהמשטרה ההומופובית את חובתה למצוא את הרוצח, שהרי לפי קצין ותיק וידען, ש"אינו מעורב בחקירה" – בוודאי שהוא איננו מעורב בחקירה, הוא מעורב במניעת החקירה ובהאשמת הקורבן כדי להגן על הרוצח - לדעתו ההומוסקסואלים בכלל רצחו את עצמם. ואכן הרוצח מעולם לא נתפס, וכיצד ייתפס, אם המשטרה היא זו שסגרה שורות במאמץ כולל לפטור את הרוצח האמיתי מעונש, ומן הסתם גם את המגזר שמתוכו הוא בא. אינני מאמינה שהמשטרה נקפה אצבע למצוא את הרוצח, ולא אתפלא גם אם יתברר שעלתה על עקבותיו אך הניחה לו להימלט. המאמץ היחיד הבולט של המשטרה היה להפיץ שמועות שהרוצח הוא אחד מן ההומוסקסואלים מבאי המועדון. מעבר לכך לא ראינו שום מאמץ משטרתי אחר.
כמה נורא כאשר הגוף שאמור להגן עליך, שהוא גם הגוף היחיד שיכול להגן במדינה דמוקרטית, חובר לרודפים ולרוצחים, ועושה יד אחת עימהם לפגוע בקהילה, שכל כך מתאמצת להידבר, להתחבר, שהרי כל מטרתה היא שבניה יהיו מקובלים על הציבור וימצאו את מקומם בתוכו, ולא יוקאו ויורחקו ממנו כדי לחיות מנודים בלא קרוב ומודע, ובסערת השנאה מכל עבר, אין הדבר עולה בידה.
עבור רוב האזרחים הממשלה הימנית קיצונית שנשענת על אנשי כך מוצהרים ואנשי ישראל ביתנו היא מקור לרוגז וצער, לבושה ולמבוכה. עבור קהילות נרדפות כמו הקהילה ההומוסקסואלית, הממשלה הזאת היא סכנת חיים כפשוטה.
יום ראשון, 24 ביולי 2011
מדוע מצעד הגאוה בירושלים כל כך חשוב?
מדוע מצעד הגאוה בירושלים חשוב כל כך? בגלל ההרחקה.
להרחקה יש הרבה צורות. הצורה הראשונה היא ההרחקה בַּפֶּה:
אצלנו אין דבר כזה הומוסקסואלים. הומוסקסואלים נולדים רק לאנשים שמצביעים למר"ץ וגרים בצפון תל-אביב.
לא, הומוסקסואלים נולדים בכל חברה ובכל מקום, לכל סוגי ההורים. לחלקם יש הורים חילוניים ולחלקם יש הורים שומרי מצוות, ולחלקם יש הורים אדוקים מאד ומקפידים בקלה כבחמורה.
כמו כל האנשים זקוקים גם ההומוסקסואלים למשפחה שלהם ולקהילה שלהם. אבל בעקבות ההרחקה בפה קורית גם ההרחקה הממשית, הגיאוגרפית:
למה שלא תלך לתל-אביב?
ולמה כן? הרי גדלת בירושלים, שם משפחתך וחבריך.
ולפעמים תל-אביב איננה רחוקה די הצורך. לפעמים נשלח ההומוסקסואל אל מעבר לאוקינוס, לניו-יורק.
פעם קראתי בגיליון הבריאות של "הארץ" מאמר של רופא שאיבחן בחור חרדי כחולה איידס.
הוא היה הומוסקסואל בקהילה החרדית בירושלים, אז שלחו אותו לניו-יורק, שיהיה רחוק מהעין ורחוק מהלב, שיוכלו יותר בקלות להעמיד פנים שאצלנו אין.
ושם בניו-יורק, ללא קרוב ומודע, הוא נדבק באיידס, ואז מצא את עצמו חולה ועזוב מכל, ורק דבר אחד ביקש מהרופאים: שלא יודיעו למשפחתו.
משפחתו? איזו מין משפחה זו? ששלחה אותו לחלות בנכר ולמות בנכר, בלא קרוב ומודע?
בכל עיר זרה שבה חניתי בחיי פגשתי הומוסקסואלים יהודים בגלות.
אחד מהם, שחי רחוק מאד מישראל, עם בן זוג רופא, לא יהודי, סיפר לי על שיחות הנפש שאביו חולה הלב מנהל עם בן-זוגו ואמר:
אף פעם אבא שלי לא קיבל אותי. עכשיו הוא סופסוף מקבל אותי בגלל שיש לי בן-זוג רופא, שהוא יכול לספר לו על מחלות הלב שלו.
כשהוא סיפר לי את זה הוא צחק וגם בכה.
שניהם ברחו כל חייהם ממשפחותיהם, ההומוסקסואל היהודי ואהובו הרופא הלא-יהודי, לשניהם קריירות מצליחות, ושניהם מרגישים מנודים ודחויים.
כי מי שהוריו דחו אותו, לעולם לעולם לא ירגיש שייך.
הרופא סיפר לנו על הוריו שבילדותו לקחו אותו ואת אחותו ליער הסמוך ועזבו אותם שם לנפשם כדי שיחזרו לבדם הביתה. לפעמים כבר החשיך והם תעו ביער לבדם, ילד וילדה קטנים, עד שהצליחו למצוא את דרכם אל בית הוריהם בכפר.
ואני חשבתי שהנזל וגרטל זה סיפור נורא של מוח מעוות, ופתאם הסיפור המטורף היה סיפור החיים של מישהו שישב מולי והיכרתי היטב.
וחשבתי לעצמי שמעבר לכל זו האכזריות. כמו שנאלצתי לחשוב על כך בכל הדעות הקדומות האחרות: מעל לכל זו ההתאכזרות לילדים, שהופכת להתאכזרות להומוסקסואלים, לנשים, ליהודים. כי מה שנותן לדעה הקדומה את כוח ההרס שלה זו האכזריות.
דוקא הרופא הלא יהודי היה מוכן לבוא לישראל, אבל בן זוגו היהודי מפחד לשוב לכאן. מפחד להיות שקוף ומנודה. שם בגולה לאיש לא אכפת ממנו. לא לטוב ולא לרע. כך הוא מרגיש חופשי.
בכל עיר זרה שחניתי בה פגשתי קהילה קטנה של הומוסקסואלים יהודים בגלות.
אני הזדקנתי, ובכל פעם פגשתי אותם צעירים יותר. לא תמיד אפשר היה להבין אם נמלטו או הוגלו, ובעצם מה זה משנה? בבית הוריהם ובביתם הלאומי לא נמצא להם מקום, כדי שאפשר יהיה לומר, שאצלנו אין דבר כזה. כדי להרחיק את הבושה.
זה מתחיל בהרחקה שבפה וזה נגמר בהרחקה כפשוטה. וההרחקה הזו היא הרחקה לגלות, והגלות מרה כמות. ולפעמים הגלות היא מות.
יותר קל לומר: הילדים שלי נשואים. אבל לפעמים כששואלים אותך אתה צריך לומר:
הבן שלי חי עם בן-זוגו.
או: הבת שלי חיה עם בת-זוגה.
ויש כל מיני תגובות. פעם חברה אחת חילונית מאד, נאורה מאד בעיני עצמה, גיחכה ואמרה:
אף פעם לא שמעתי דבר כזה.
ואני שתקתי, כי ידעתי שכשהיא תחשוב על זה אחר כך, היא קצת תתבייש.
וגם קיויתי, שכשמישהו אחר יאמר לה בעתיד, היא לא תגיד יותר:
אף פעם לא שמעתי דבר כזה.
זאת ההרחקה: לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי, אין. אולי רק במקום רחוק מן הלב ורחוק מן העין, לא פה ולא עכשיו.
אבל זה כן פה ועכשיו. ויש בני אדם, שצריכים את המשפחה שלהם, ואת הקהילה שלהם, וצריכים להרגיש שמקבלים אותם.
דיברתי עם אמהות של הומוסקסואלים והן אמרו שהן מתנגדות למצעד הגאוה, אבל לילדים זה חשוב.
לילדים שלנו זה חשוב, כי זה החיבוק שהם מבקשים מאיתנו, וזאת בחינת הבגרות שלנו כהורים.
כי הרבה יותר קל להיות כמו כולם. או כמו שחושבים שזה כמו כולם. כי כשמפסיקים להתבייש ומדברים, רואים שאולי אתה מיעוט, אבל אתה לא לבד. יש עוד הרבה הורים כמוך. והם לא רוצים לשלוח את הילדים שלהם לעזאזל. הם רוצים אותם פה קרוב, על ידם, בבית, ושגם ירגישו בבית, כמו שכל האנשים צריכים להרגיש בעיר שלהם, בארץ שלהם, במשפחה שלהם.
אז שלא יגידו לנו להסתיר ולשמור בסוד. כי הסוד הזה הוא סוד ממאיר. הוא מוליד את הבושה, והבושה מולידה את ההרחקה, וההרחקה בפה מולידה את ההרחקה לניכר, וההרחקה לניכר היא גלות ולפעמים מות.
והקבלה מחייבת את הפומביות, את ההצהרה הנראית לעין. כי ההסתרה היא תחילתה של ההרחקה, היא מאפשרת את ההרחקה, זו שבפה וזו בפועל.
ולכן נלחמים כל כך נגד הפומביות, כי הפומביות מחייבת את ההכרה ואת ההודאה, וההכרה וההודאה מחייבות את הקבלה.
ולכן נצעד בירושלים. אנחנו נהיה שם, בשביל לומר שאנחנו משפחה, ואנחנו שם אחד בשביל השני.
ואני מזמינה אתכם שתבואו גם אתם, מי שלא תהיו, בשביל להיראות ובשביל לתמוך, ובשביל להגיד שזה המקום של כולם, שכל הבנים הם בנינו וכל הילדים הם ילדינו, זה ביתם וזה מקומם, פה ולא מעבר לים.
ועיר הקודש היא העיר שלא ימשול בה הרֶשַע, ולא יישפך בה דם אדם.
מצעד הגאוה בירושלים יתקיים ב-28 ביולי. מתכנסים בגן העצמאות בארבע וחצי אחר הצהריים. בשש תתחיל הצעידה לכנסת.
לפני שנתיים פרץ רוצח למועדון בר-נוער בתל-אביב לנוער הומוסקסואלי ורצח שניים מבאי המועדון. הרוצח מעולם לא נתפס.
יום חמישי, 21 ביולי 2011
חנה מלכא מספרת על פרנץ ואוטלה קפקא
לפני עשרה ימים ביקרתי אצל חנה מלכא, שאמה היא בת לשבט הגדול של בני קפקא שחיו בעיירות ובכפרים של דרום בוהמיה, ביניהם הכפר הקטן אוֹסֶק, או יש הוגים ווֹסֶק, שבו גדל הרמן קפקא, אביו של פרנץ קפקא, שעבד בנעוריו כשוליה בחנותו הגדולה של דוד אמה של חנה, לודויג קפקא, שהיתה בעיירה פִּיסֶק, לא מאד רחוק מאוסק, ובכל זאת היה רחוק מבית הוריו, אמנם אצל קרובי משפחה, אך בנם של הקרובים העניים מהכפר. אחותו של הרמן קפקא, יוליה קליין, חיה בעיירה סְטְרַאקוֹנִיצֶה, ואחיה הרמן עם בני משפחתו וביניהם פרנץ הקטן בילו שם את ימי הקיץ. סטראקוניצה היפהפיה יושבת במקום בו נשפך נהר הוולינקה אל נהר האוטווה, או בניב המדובר באיזור ווטאבה.
היה מקום בנהר בסטראקוניצה, מספרת לי חנה, שבו היו קרשים, וכל היהודים הלכו להתרחץ שם. אז שם התרחץ גם פרנץ קפקא הקטן בחופשות הקיץ, אני חושבת, ומיד אני נזכרת באחד הקטעים הנוגעים ללב ב"מכתב לאבא":
"אני זוכר למשל איך לעתים קרובות התפשטנו יחד באותו תא. אני רזה, חלש, צר. אתה חזק, גדול, רחב. כבר בתא הרגשתי עלוב, ולא רק לעומתך, אלא לעומת כל העולם, כי אתה היית עבורי קנה המידה לכל. אבל כשיצאנו מהתא החוצה לפני האנשים, אני אחוז בידך, שלד קטן, חסר ביטחון, יחף על הקרשים, אחוז פחד מהמים, לא מסוגל לחקות את תנועות השחייה שלך, שעשית לי כל הזמן בכוונה טובה, אבל בעצם לבושתי העמוקה, כי הייתי מאד מיואש וכל התנסויותיי הגרועות בכל התחומים התחברו ברגעים כאלה בדרך פלא יחדיו. הכי טוב היה לי, כאשר לפעמים התפשטת קודם ויכולתי להישאר לבדי בתא, ולהשהות את חרפת ההופעה בציבור עד אשר לבסוף באת לחפש אחריי והוצאת אותי מהתא."
אני מתבוננת בתמונות היפהפיות של האוטווה חוצה את סטראקוניצה, וחושבת ובכן, ככל הנראה זה המקום שעליו הוא מדבר, באחד המקומות פה בסטראקוניצה הניחו קרשים על הנהר כדי להקל על כניסת הרוחצים, והילד העירוני הקטן שלא היה מורגל להלך יחף נבעת ממגע רגליו היחפות בקרשים ומשפעת מימי הנהר, וכעת אני קולטת שכשקראתי את הקטע הזה במכתב לאבא לא חשבתי בכלל על נהר, חשבתי על שפת הים התיכון, על החופים הרבודים חול זהוב וחמים שבהם נכנסתי בילדותי למימי הים הרדודים אחוזה ביד אבי, כי על כורחנו אנחנו רואים בכל מקום את תמונת נוף ארצנו, ורק כעת כשאני מדברת עם חנה מלכא אני רואה את השלד הקטן פרנץ קפקא מובל יחף ומפוחד ביד אביו על הקרשים המונחים על הווטאבה, או שמא על הוולינקה, שניהם כחולים להפליא, ומסביב שפע יערות ירוקים ובתים אדומי גגות והמבצר העתיק הגדול שצריחו חולש על העיר הקטנה, ופתאם אני חושבת שאין תיאורי נוף בסיפורים של קפקא, לא נהרות ולא יערות, לא כרמים ולא שדות, גם לא ערים אמיתיות. אבל זה נוף ילדותו, ארץ יפהפיה שופעת ירק ומים, ארץ אהובה מאד על יושביה, גם היהודים שביניהם, שהתקשו להיפרד ממנה, למרות שתמיד היו מופלים ונתונים לגזירות מקפחות. כדי שלא יתרבו הוטלו גזירות על נישואי יהודים, הותר רק לבן הבכור להינשא. חנה מספרת שניסתה למצוא את שורשי משפחתה וזה לא היה קל ביותר. בגלל ריבוי האיסורים התחתנו היהודים בסתר, ללא רישום. באוניברסיטה תחילה לא הורשו היהודים ללמוד כלל, וכשהותר להם ללמוד הוגבלו רק ללימודי מדעי הטבע, רפואה ומשפטים. בלית ברירה בחר קפקא במשפטים. לימודי הספרות והפילוסופיה האהובים עליו היו סגורים בפני יהודים, כי השתייכו למחלקה לתיאולוגיה. על כך סיפר חבר ילדותו של פרנץ קפקא ולימים הפרופסור לפילוסופיה שמואל הוגו ברגמן, כיצד ניסו שניהם ללמוד כימיה אך נשברו במהרה ועברו ללימודי המשפטים. כל כך הרבה רופאים ועורכי דין היו בין היהודים, לא משום שהיתה להם דוקא נטייה מיוחדת למקצועות אלה דוקא, אלא משום שאלה היו המקצועות שהותרו להם ללימודים, וגם זאת באותם זמנים שנחשבו בעיניהם טובים, לפני שבאו הנאצים ומחקו הכל. צריך לדעת את זה כדי להבין מה היתה משמעות הקמתה של אוניברסיטה עברית בירושלים, שבה הורשו יהודים ללמוד ואפילו ללמד הכל, ולא היתה להם מניעה להתקבל ללימודים.
חנה חוזרת ואומרת: "הצ'כים לא אהבו את קפקא. הוא כתב בגרמנית, ובשביל הלאומנים הצ'כים זו לא היתה מציאה. אז לא ידענו בכלל מי זה קפקא."
ב"אז" היא מתכוונת לפני המלחמה. לפני שבאו הנאצים, לפני שהיהודים שולחו למות. כשהחיים עוד היו, כפי שהיא מספרת, חיים נוחים, בורגניים, נעימים, בעיירות הקטנות של דרום-בוהמיה. היה פער דורות גדול בין הדור של פרנץ קפקא שלמד באוניברסיטאות לדור של הוריו קשי היום. היא מספרת על בן –דודה שהיה אף הוא עורך-דין מבוסס בפראג, ואהב לרכוש מוצרי מותרות ולהתגאות בכך לפני אביו, שחי כל חייו חיי סגפנות וחיסכון, ודודה היה מתרגז מאד על ביזבוז הכספים הזה של בנו. ככה בדיוק זה היה, היא אומרת, על המתח המתמיד הזה בין פרנץ קפקא, שזכה ללמוד באוניברסיטה, ואביו דחף את בנו ללמוד ולהתקדם, אך בה בעת נטר לו על כך שחייו היו קלים בהרבה משלו, שהיה ילד מפונק, שלמד בגימנסיה ובאוניברסיטה ולא נאלץ להלך בנעוריו אחר מריצה של רוכל בין הכפרים, ולא לעבוד כשוליה ולהתגורר בבתי אחרים. חנה מתרגמת לי מספרו של ההיסטוריון יוזף ריבאק בן העיירה פיסק, שהתפרסם בפראג בשנת 1968:
"בדיוק מולנו בבית הפינתי היתה חנות גדולה ומצליחה של טקסטיל של קפקא, אשר היו קרובי משפחה של מחבר "הטירה", ו"המשפט" פרנץ קפקא. אביו של הסופר, בימי נעוריו, התרוצץ פה מאחורי הדוכן בתור שוליה של הדוד. היו משפחות יהודיות שדיברו עברית, אבל בדרך כלל נכנסה השפה הצ'כית וגברה על השפה הגרמנית. בשבת סגרו את העסקים והלכו לבית הכנסת ואחר-כך טיילו בכיכר ועישנו סיגרים". בשבת? אני שואלת. כן, אומרת חנה, הם לא היו דתיים באיזור הזה, אבל חיו בין יהודים.
אני מספרת לחנה על סבא משה שלי שנולד בעיירה קטנה ליד סטניסלבוב שבגליציה במשפחה יהודית אורתודוקסית ושירת שנים רבות בצבא האוסטרו-הונגרי. כשחנתה יחידתו בפראג הלך בשבת ללמוד עם הרב של פראג. כשהגיע לבית הרב פתחה לו הרבנית את הדלת ואמרה לו שהרב נמצא בקיטונו. הוא נכנס לקיטון שחללו היה מלא עשן סמיך. מזל שזה לא היה בזמן משה רבנו, אמר לו הרב כשנכנס אליו סבי, והפריח עוד טבעת עשן, אחרת הוא היה אוסר עלינו גם את זה.
כן, אומרת חנה, בגליציה הם היו דתיים, אבל אצלנו לא. אבל חיו חיים יהודיים. גם פרנץ קפקא היה כל הזמן בין יהודים. היא מראה לי תמונות מבתי הקברות של אוסק וסטראקוניצה, עם כתובות עבריות. הנה מצבת יעקב קפקא, סבו של פרנץ קפקא, והנה מצבתם הכפולה של אבי סבה משה קפקא ואם סבה יהודית יוספה קפקא. העברית לא תמיד מתוקנת, כתוב: "הנאהבים והנאימים [כך] בחייהם ובמותם", כוונת הדברים לא תמיד ברורה, ובכל זאת בעברית. משה קפקא ויהודית יוספה קפקא היו שניהם בני משפחת קפקא: משה, סוחר תבואה, היה בנם של שמעון ולודמילה קפקא מצ'קניצה, ורעייתו יהודית יוספה היתה בתם של יואכים ורוזאליה מלאז'אן. אני תוהה אם היו בני דודים, על פי מנהג הנישואים הישן. אבל חנה אינה יודעת. למשה ויוספה נולדו חמישה בנים: קרל, אדוארד, יוזף, היינריך ולודויג. לודויג היה בעל החנות בפיסק שבה עבד בצעירותו הרמן קפקא, והוא היה דוד של אמה של חנה, אירמה פיאלובה לבית קפקא, בתו של קרל, ולודויג היה גם דודו של הרמן קפקא, אבל היא איננה יודעת בדיוק מאיזה צד.
אני שואלת את חנה האם ייתכן שסיפורו של קפקא "בבית הכנסת שלנו" נכתב בהשראת בית כנסת באוסק. באוסק לא היה בית כנסת, רק התפללו באחד הבתים, אומרת חנה, ומראה לי תמונה של הכפר הקטן: בתים לא רבים בין השדות והיער, אבל בסטראקוניצה היה בית כנסת יפה, שהיתה בו עזרת נשים. אבל קפקא לא מתאר בית כנסת יפה, אני אומרת, אלא בית כנסת ישן, ואני חושבת לעצמי שהנה אני נוהגת כמנהג הביוגרפים שמנסים לחבר כל סיפור למציאות, ושוכחים שהסיפורים אינם מספרים את המציאות אלא את נפשו של הסופר, כמו שכתב בן ארצו של קפקא בוהומיל הראבאל על צייר כפרי: כשהוא שומע ברז מטפטף, לוקח עיפרון ומצייר את מפלי הניאגרה.
אני מספרת לחנה שאינני מאמינה שקפקא נתן למכס ברוד כתבי יד שלו בחייו. לדעתי הוא לקח הכל אחרי מותו של קפקא, וצריך להחזיר את הכל לקרובי משפחתו של קפקא ששרדו את השואה, למרות שהם מתנהגים מוזר ולא רוצים לדרוש לקבל לחזקתם את כל כתבי היד. גם בשנות השבעים כשמדינת ישראל הזמינה אותם להצטרף לתביעה נגד אסתר הופה, אהובתו ויורשתו של מכס ברוד, שהבריחה את כתבי היד של קפקא למכירה בחו"ל, סירבו יורשי קפקא להצטרף לתביעה.
חנה איננה מתפלאת שברוד קיבל מהוריו של קפקא את כל עזבונו. הם היו אנשים פשוטים, היא אומרת. אמא שלו אמרה פעם לאמי שיש לי בן כזה גאון שהוא כבר קצת יותר מדי גאון. בשבילם הוא היה בן לא מוצלח.
והם מאד מאד התביישו בסיפור של האירוסים עם פליצה באואר, אני אומרת, שפעמיים התארס איתה קפקא וסחב את הוריו לטקס אירוסין מפואר בברלין, ופעמיים ביטל בסופו של דבר את האירוסין. זאת היתה בשבילם בושה מאד גדולה. בכלל זה שהוא לא התחתן.
כן, אומרת חנה, הם רצו שיהיה עורך דין, שיתקדם, לא שיהיה סופר. זה לא היה משהו שדיבר אליהם.
אני אומרת שהוא דוקא היה עורך דין די מוצלח, אבל הוא קודם כל היה סופר, שזכה להצלחה רבה אבל רק בחוגי האינטלקטואלים בגרמניה. מרטין בובר ותומס מאן והרמן הסה וולטר בנימין מאד העריכו אותו.
אבל המשפחה של קפקא, אומרת חנה, לא היו אינטלקטואלים. הם אמרו לברוד אם אתה רוצה, תיקח הכל.
והם גם היו בהלם ממותו של קפקא, אני אומרת. הרי הם רצו לבקר אותו בסנטוריום בקירלינג והוא לא רצה שיבואו. לא היה להם מושג שמצבו כל כך רע.
מאז פגישתי עם חנה מלכא אני מתלבטת אם לכתוב עליה. אני רוצה לכתוב על כך כי בשבילי הפגישה היתה מאד מרגשת, וצבעה לי את סיפוריו האפלים של קפקא בהרבה מאד צבעים, ואני מתלבטת כי הגברת מלכא אמרה לי הרבה דברים נוקבים שלא קל לכתוב אותם. חנה מלכא היא ניצולת טרזינשטאט ואושוויץ. בטרזינשטאט פגשה את אחותו הצעירה של פרנץ קפקא, אוטיליה המכונה אוטלה, האהובה עליו והמסורה לו מכל, שנשלחה לשם אחרי שהתגרשה מבעלה הצ'כי. שתי בנותיה של אוטלה, ורה והלנה, נשארו עם אביהן וחיו כל חייהן בפראג. בתה הבכורה ורה סנדוק או סודובקה בשמה הצ'כי עדיין חיה שם, והיא כבת תשעים.
לילה אחד, מספרת חנה, שמענו כל הלילה בום בום בום. התברר שזה משלוח של ילדים פולניים ששמו אותם רחוק מהמחנה, כי הם כבר ידעו על תאי הגזים ולא רצו שהם יספרו לכולם. הם הגיעו בלילה והיו שקטים, רק קפצו אחד אחד מהרכבת ואלה הקולות ששמענו. ביקשו מתנדבים לטפל בהם ואוטלה התנדבה לטפל בהם. היו עוד מתנדבים, בערך חמישים. אני עבדתי עם ילדים קטנים יותר ואז היכרתי אותה. אחר כך שלחו את כל הילדים הפולנים לאושוויץ ביחד עם המתנדבים.
אני לא מבינה איך הבנות עזבו את אוטלה ללכת לבד, חנה חוזרת ואומרת. הן כבר לא היו כל כך קטנות, אלא בנות חמש-עשרה, שש-עשרה. מזל שהן לא הלכו גם, אחרת היו גם הן נרצחות, אני אומרת. לא אומרת חנה בנחישות. גם אני יכולתי להישאר בבית. גם אבא שלי היה נוצרי. אבל לרגע לא חשבתי לעזוב את אמא שלי לבד. הם לגמרי נשברו, המבוגרים. הם היו רגילים לחיים נוחים, בורגניים, פתאם אמרו להם לארוז חמישים ק"ג וללכת. אמא שלי לא היתה מסוגלת לעשות כלום. אני ארזתי בשבילה. ואוטלה היתה יותר מבוגרת מאמא שלי.
בת כמה היית? אני שואלת. בת שש-עשרה, עונה חנה. את טרזינשטאט, היא מספרת, ניהלו תנועות הנוער, והיו לי שם יותר קשרים מלאמא שלי. תחילה היא הצליחה להציל את אמה ממשלוח לאושוויץ, אבל לבסוף הגרמנים התעקשו והיא לא יכלה עוד להציל אותה. בסופו של דבר נשלחה גם היא עצמה לאושוויץ אבל בטעות, במקום מישהי אחרת בעלת שם זהה, אבל היא שרדה, כי בהיותה צעירה נשלחה לעבוד בבית חרושת באֶדֶרְן שבגרמניה. עכשיו מזמינים אותה הגרמנים לבוא לשם לטקס, ולספר לצעירים על מה שהיה. החברות שלה אינן אוהבות לנסוע לשם, אבל חנה מרגישה שזו חובתה, לספר לצעירים הגרמניים על מה שהיה.
אני חושבת שלבנות של אוטלה היו רגשי אשמה לגביה, אומרת חנה, שהן עזבו אותה ללכת לבד. אולי אם הן היו איתה היא לא היתה מתנדבת לטפל בילדים מפולניה ולא היתה נשלחת לאושוויץ. היא מספרת שקראה באיזה ספר שהבעל והבנות הלכו לחפש אותה בטרזינשטאט ולא נתנו להם לבקר אותה, אבל אלה שטויות. כולם ידעו שאי אפשר לבקר אנשים במחנה ריכוז.
אני עצמי מאד מסופקת אם אשה בגילה של אוטלה יכלה לשרוד את אושוויץ או אפילו את טרזינשטאט. זה לא כל כך קרה.
וגם חייה של חנה היו בסכנה גדולה, ולא עלה בידה בסופו של דבר להציל את אמה. אבל היא ידעה שעשתה ככל יכולתה.
נזכרתי בסיפורו של הסופר פטר וייס, שניסה ממקום גלותו בשוודיה להציל את חיי הנערה לוסי וייסברגר מפראג שנכלאה בטרזינשטאט, כפי שסיפר בספרו "מיפלט":
ובדירת הוריה, שם ביקרתי אותה פעם, עמדה לוסי וייסברגר, בין מזנון מצוחצח עם אגרטלי בדולח מלאים פרחים וקנקני חרסינה ושעון מתקתק על הקיר. היה ברור שעולם זה, שלפני שנים ספורות עוד השתייכתי אליו, נבזז ונופץ לרסיסים, ותושביו גורשו או נכלאו. אני נמלטתי, ופטר קִין נותר מאחור, במין עולם מעוות. קיבלתי ממנו נייר מטרזינשטאט, משוח שתי וערב במשיחות מכחול כחולות וורודות, ונושא את חותם הנשר פרוש-הכנפיים. נימה שלוה להפליא עלתה ממכתבו, כאילו נמצא באתר נופש, שאליו לקח עמו ספרים וכלי ציור. הוא סיפר על מראה עצי הדובדבן הפורחים לפני חלונו, ועל מכתב ששלחתי לו לפני המלחמה מכפרי על אגם לוגאנו, ושליוה אותו כקמע, דף שחוק, מקופל, מתפורר למחצה, שאת תוכנו שוב לא הכרתי. גם את לוסי הוא הזכיר, שגרה בשכנותו, ברחוב אחר, כאילו היה מבצר זה איזו עיירה כפרית. רק כתובתו, הרחוב הראשי 228/2, הניחה מקום להשערה, שמדובר בצריפים. ניסיתי לשוות לנגד עיני את דיוקנה של לוסי ומצאתי זיכרון חמקמק של תויה הילדותיים הרכים, ולפתע הפכו פנים אלה, ודמותה המשוערת, לדרישה, חשתי כאילו בגדתי בה וזנחתיה, והתחלתי כעת בנסיונות ממושכים להביא לשחרורה. באביב 1942 נראה היה עדיין שישנן אפשרויות ליצור קשר עם רשויות האויב באמצעות משרד החוץ. אספתי כסף והבעתי את הסכמתי לשאת את לוסי וייסברגר לאשה, כתבתי לה וקיבלתי מידה מכתבים. תחילה אישרו לי המשרדים להתחיל בנסיונותי, והפנו אותי למשרדים אחרים, כאילו היתה באיזשהו מקום הנהלה מוסמכת. מכתבי הבקשה שלי מעולם לא נדחו, אם כי בסופו של דבר נותרו ללא מענה, ולאחר ידיעה אחרונה מפטר קִין, שלוסי עקרה למקום בלתי-ידוע, ושגם הוא יסע במהרה, השתררה אך דממת נצח.
איך הן עזבו את אוטלה ללכת לבד, אומרת חנה. אני לא הייתי מעלה בדעתי לעזוב ככה את אמא.
ואני חושבת, היא לא בחרה רק ללכת עם אמה לטרזינשטאט. היא בחרה בזהותה היהודית, היא בחרה לעלות לישראל, היא בחרה לגדל פה את משפחתה. בנותיה של אוטלה נשארו בפראג עם משפחתן הצ'כית, ותמיד פחדו שיגלו שם שהן קרובות משפחתו של קפקא, שהשלטונות הקומוניסטים ראו בו את אויב המהפכה. הרי "המשפט" שלו נקרא כאילו נכתב על משפטי הראוה של סטאלין, שהתרחשו רק לאחר מותו של קפקא.
אבל חנה חושבת שלבד מן הפחד היו לבנותיה של אוטלה רגשי אשמה, ולכן הן לא רצו לדבר על קשריהן למשפחת קפקא. אני חושבת על ספרו של ניקולס מארי שאיני רוצה לקרוא, אבל קראתי ביקורת עליו במוסף "ספרים" של "הארץ", ממנה התברר לי שמארי כי כותב כי אוטלה התגרשה מבעלה כדי להצילו ממות.
הדברים האלה הרגיזו וקוממו אותי כל כך. אוטלה לא התנדבה להתאבד. היא התגרשה מבעלה כי היחסים ביניהם לא היו טובים. בעלה הצ'כי הקתולי לא היה בשום סכנה. הנאצים לא רצחו בני זוג נוצרים של יהודים. להיפך. יהודים שהיו נשואים לנוצרים ניצלו לרוב מרוע הגזירה, וגם ילדיהם המעורבים הצליחו לרוב להינצל. לא תמיד. היו ילדים מנישואים מעורבים שנשלחו אף הם למות. הנאצים לא היו תמיד כל כך מאורגנים ומסודרים כפי שחושבים. אבל אם כבר היה עליה להישאר נשואה, ואז סביר שלא היו נוגעים בה לרעה. אינני יכולה לסבול את הניסיון הזה להציג את רצח היהודים כמעשה של התאבדות מרצון מתוך הקרבה. זה מזכיר לי את הסיפור שהמציא הותיקן על הנזירה היהודיה המומרת אדית שטיין שהנאצים שלחו אל מותה באושוויץ והותיקן הכריז עליה כקדושה, וטען שהלכה מרצונה אל תאי הגזים כדי לכפר על חטאי עמה שלא הכיר באלוהותו של ישו, כדי שנבין שהיהודים הלכו לתאי הגזים מרצונם, אף אחד לא אילץ אותם, וגם כדי שנבין שבעצם הגיע ליהודים שיעשו להם שואה.
כל הסיפור הזה הוא סיפור כל כך קשה. אני שזכיתי להיוולד אחר כך אינני מאשימה את מי שהיו שם ועשו בחירה יותר או פחות אמיצה. לפני עשרה ימים פגשתי את חנה מלכא והתרשמתי ממנה מאד, מאומץ לבה ומכנותה. היא רצתה לספר לי על משפחתו של פרנץ קפקא כי היא באה מאותו הכפר והיא בת לאותה משפחה, שלא היתה מאד דתית, אבל היתה לגמרי לגמרי יהודיה, לא גרמנית, למרות שדיברה גרמנית, ולא צ'כית, למרות שחיה בצ'כיה וגם אהבה את צ'כיה. היא יודעת שמשפחתו של פרנץ קפקא קרובה קרבת דם למשפחת אמה שנרצחה באושוויץ כמו אחותו הצעירה של קפקא אוטלה – גם שתי אחיותיו הנוספות של קפקא ובעליהן היהודיים נרצחו, במחנה חלמנו - , אבל היא איננה יודעת בדיוק לשרטט את עץ המשפחה הענפה, כי דברי הימים משובשים. הרגיז אותה מאד שהגרמנים טוענים שקפקא הוא סופר גרמני, דבר שלא היה מעולם. באוסק, בפיסק, בסטראקוניצה היהודים חיו בינם לבין עצמם, ולא היה שום ספק לגבי יהדותם. גם כשחי בברלין בשנת חייו האחרונה עם דורה דיאמנט אהובתו לא הרגיש קפקא מעולם גרמני אלא יהודי בלבד. בשנה הזאת כתב את יוזפינה הזמרת או עם העכברים, ששירתה נדמה ובאותה שנה נדמה גם שירתו. אני התלבטתי הרבה אם לכתוב על דבריה של חנה מלכא ובסופו של דבר הרגשתי שאני רוצה לכתוב אותם כי הם דברים אמיתיים מהלב, ויש בהם הרבה חומר למחשבה.
יום שני, 18 ביולי 2011
תרדו מחנין זועבי
החלטת ועדת האתיקה של הכנסת למנוע מחברת-הכנסת חנין זועבי לנאום במליאה ובוועדות כעונש על השתתפותה במשט לעזה, היא החלטה מחפירה, לאומנית, סקסיסטית, מפלה ולעניות דעתי פוגעת בצורה אנושה בחוק היסוד של חסינות חברי הכנסת בפעילותם הפוליטית, וראוי שתעמוד למבחן בג"ץ ולטעמי ראוי מאד שתיפסל כהחלטה בלתי חוקית שפוגעת בחוק יסוד.
החלטה זו היא זנב לכל יחסה ההיסטרי, הכוחני להחריד, הברוטאלי והמטומטם של ממשלת ישראל הנוכחית כלפי המשטים לעזה, שאילו הניחה להם מדינת ישראל לנפשם לא היו גורמים לה שום נזק. היו לפני המשט התורכי משטים דומים של ספינות פעילי שלום, חלקם אזרחים ישראלים, חלקם יהודים מחו"ל, שהגיעו לעזה, חילקו לילדים סוכריות ולא גרמו למדינת ישראל שום נזק. את הנזק העיקרי מהמשט גרמה מדינת ישראל לעצמה כאשר החליטה להתנפל על הספינות כאילו היה מדובר במתקפה על מדינת ישראל. העובדה שעל אחת הספינות, המאווי מרמרה, היו אנשים אלימים וגם נשק, עדיין לא הפכה את המשט למתקפה על מדינת ישראל. הרי לולא עלו חיילים ישראלים על סיפון הספינה במים בינלאומיים, פעולה מאד מפוקפקת מבחינת החוק הבינלאומי, לא היה איש תוקף אותם. כפי שכתב בזמנו יוסי שריד בצדק, הם היו מגיעים לעזה, מניפים את ידיהם לסמן ניצחון, נואמים נגד ישראל, ואחרי יומיים איש לא היה זוכר את המשט. המשט נחרת בתודעה בגלל שישראל בחרה לעצור את הספינות באמצעות פעולה צבאית.
אילו קראה חברת הכנסת זועבי לאלימות נגד ישראל או למתקפה צבאית עליה, כפי שעשה בזמנו עמיתה לסיעה עזמי בשארה, או אילו נהגה באלימות בעצמה, היה מקום להטיל עליה סנקציות ואף לשלול את חברותה בכנסת. אבל היא מעולם לא תמכה בפעולה אלימה נגד ישראל, ולא נהגה באלימות בעצמה, וועדת האתיקה הודתה בעצמה שאין שום ראיה שידעה מראש על כוונה לפעילות אלימה כנגד חיילי צה"ל. העונש שהוטל עליה נובע אך ורק מהאופן המעוות שבו תואר המשט בימין הישראלי כפעולת טרור נגד ישראל, תיאור שנועד להצדיק את ההשתלטות האלימה והמיותרת על הספינות, שהיא זו שגרמה לישראל נזק ואילצה את ישראל להקל את המצור על עזה, שהיה מלכתחילה מצור מטופש ואכזרי, שבמקום להתמקד במניעת הברחות נשק לעזה, כדי למנוע פגיעה בתושבי הדרום, גרם למצוקה קשה של תושבי עזה שאיננה מידתית ואין לה שום הצדקה. כיום לאחר ההפיכה במצריים ופתיחת גבולה לעזה, המאמץ הישראלי להמשיך במצור על עזה נראה כמו כוחנות לשמה.
כוחנות לשמה היא גם ההתנכלות בכנסת לח"כ חנין זועבי, תוך אפליה בוטה וגלויה עקב היותה ערביה ואשה. צפיתי בטלויזיה בקריאותיה כנגד בנימין נתניהו ולא ראיתי שום סיבה לדרישה להוציא אותה בכוח מהאולם. אפשר היה לראות בבירור שלא היתה לה כוונה לפגוע בסדרנית, היא רק הופתעה מהאופן שבו תפסו בזרועה מאחור. אני זוכרת דיונים כה רבים בכנסת, קריאות ביניים כה רבות, גאולה כהן מפריעה בשיטתיות לנאומו של בגין על הסכמי קמפ-דייויד – גם אותה הוציאו לבסוף מהאולם, אבל לא ככה. קריאות ביניים הן חלק מההתנהלות הדמוקרטית בכנסת והן מקובלות בכל הפרלמנטים. להוציא חבר-כנסת מהאולם צריך רק במקרים קיצוניים ביותר, וזה לא היה מקרה כזה. היתה בהוצאה הזו סוג של אמירה שמקלה ראש בשיוויון הזכויות של חברת כנסת ערביה, מין צורה לומר: את תשתקי! וההחלטה היום של וועדת הכנסת מעבירה את אותו מסר, שכעת מנהלים את הכנסת אנשי כך לשעבר, ואצלם חברי הכנסת הערבים יזכו למעמד של חברי כנסת מסוג ב', שיבטא את כוונתם להופכם לאזרחים מסוג ב'. הטענה שחנין זועבי פגעה במדינת ישראל ולכן מותר למתנגדיה הפוליטיים להגביל את זכויותיה כחברת כנסת, היא טענה מסוכנת. אפשר לטעון שגם זהבה גלאון פגעה במדינת ישראל כאשר קראה לחרם על תוצרת ההתנחלויות, ואפשר לטעון במידה גדולה עוד יותר של צדק, שהפעילויות האלימות ובעלות האופי המאד גזעני של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי ויועצו הפרלמנטרי איתמר בן-גביר נגד תושביה הערבים של מדינת ישראל, למשל באום-אל-פאחם, או נגד עובדים ומהגרים זרים בשכונת התקוה, זרעו שנאה והסתה לאלימות וגרמו למדינת ישראל נזק עצום ורב. לעניות דעתי מקומם של שני אישים אלה הוא בכלל בכלא ולא בכנסת. אם לבושתה של מדינת ישראל אפשר בכלל לדבר על חבר הכנסת מיכאל בן-ארי ויועצו הפרלמנטרי איתמר בן-גביר, ומדובר במציאות ולא בחזון-תעתועים, צריך לפחות להרחיב את ההגנה על חברי הכנסת שמייצגים קבוצות מיעוטים, לאומיים או אחרים, ובשום אופן לא לצמצם אותה.
והדבר האחרון ואני מודה שהוא זה שמקומם אותי ביותר: אי אפשר שלא לחוש שההתנכלות החריגה לחברת-הכנסת חנין זועבי נובעת במידה רבה לא רק מהיותה ערביה, אלא גם מהיותה אשה, ואשה לא-נשואה, דבר שבמקרים מסוימים גם נאמר בגלוי לחובתה. גם יוסי שריד שהזכרתי לעיל את עמדתו החכמה כלפיי המשט, מצא לנכון להגדיר את חנין זועבי, יחד עם אנסטסיה מיכאלי וחברת כנסת נוספת, כ"נשים מכוערות". הן דוקא נשים יפות מאד, ואין זה עניינו של יוסי שריד, עם כל הכבוד, להביע דיעה על מראן של חברות כנסת שהוא חולק על דיעותיהן ומעשיהן. המראה החיצוני של אשה איננו עניין לדיון ציבורי ואין מקום להתייחס אליו בדיון על עמדותיה הפוליטיות, כפי שלמראהו החיצוני של יוסי שריד או כל גבר אחר אין מקום להתייחס בהקשר לדיעותיו הפוליטיות, וזהו סקסיזם בוטה. ההתייחסות הזו כלפיי נשים מבטאת אווירה ציבורית רווחת במדינת ישראל של יחס מפלה ואף תוקפני ואלים כפיי נשים, ולא קשה להיזכר באהוד אולמרט צועק על זהבה גלאון במליאת הכנסת ללא כל סיבה מוצדקת. וגם דואג להזכיר לה שהיא לא הכי נחמדה, שהרי זה לדעת הגבר הישראלי המצוי תפקידה של האשה – להיות נחמדה אליו, והגדרת הנחמדות כפי שאנו נאלצות לחזור וללמוד, היא הגדרה מאד מאד רחבה. אין כמעט אשה שלא חוותה תוקפנות וסתימת פיות רק משום היותה אשה - במשפחתה, במקום עבודתה, בכתיבה בעיתונות או ברשת, בתקשורת או בזירה הציבורית אם היא פעילה בה, לרוב בלוויית הערות סקסיסטיות כאלה או אחרות, ונשים במיוחד צריכות לתמוך בנשים אחרות שבשל אווירה ציבורית זו נקלעות למצוקה, כי כל אחת מהן יכולה להיות הבאה בתור לחוויה דומה.
את החלטת וועדת האתיקה של הכנסת נגד ח"כ זועבי צריך לבטל, ומכל מי שהדמוקרטיה ומעמד האשה יקרים לו צריכה לצאת קריאה לחברי הכנסת: תרדו מחנין זועבי. כאזרחית וכנציגת ציבור במדינה דמוקרטית זכותה לבצע את תפקידה ולהיות מוגנת מכל פגיעה.
יום שבת, 16 ביולי 2011
עלילת הדם של רין וסיפורי האחים גרים
ברשימה הקודמת עסקתי בעלילת הדם של פורצהיים מן המאה ה-13, המייחסת ליהודים רצח ילדה ושאיבת דמה, שהאחים גרים הביאו בספרם "אגדות גרמניות" Deutsche Sagen כסיפור 354. לפני כן הביאו את הסיפור שלהלן, המתאר את עלילת הדם של רין. ביחד יצרו האחים גרים באמצעות שתי האגדות תיאור של יהודים רוצחים ילד ויהודים רוצחים ילדה כשלמות אחת – יהודים רוצחים בן ובת של נוצרים, שגם ממקמים את עלילת הדם הגרמנית במרחביה הגיאוגרפיים-תרבותיים, של גרמניה הקתולית, מבאדן-וירטמברג בדרום מערב גרמניה ועד טירול האוסטרית.
אגדות גרמניות, 353
אבן היהודים
בשנת 1462 קרה הדבר בטירול בכפר רין, שכמה יהודים גרמו לאיכר עני באמצעות ממון רב לתת להם את בנו הקטן. הם לקחו אותו עמם ליער ועינו אותו שם למות באורח מזעזע על אבן גדולה, שקרויה מאז אבן היהודים. את הגופה המחוררת הם תלו לאחר מכן על עץ ליבנה שעמד על גשר לא רחוק משם. כאשר התרחש הרצח, עבדה אמו של הילד בשדה. פתאם עלה במחשבתה בנה ומבלי דעת מדוע חשה פחד גדול, ושלוש טיפות דם טרי נפלו על ידה. בלב חרד מיהרה לביתה וביקשה את בנה. בעלה משך אותה לחדר, הודה במעשיו ורצה להראות לה את הממון הנאה שישחרר אותם מן העוני, אך זה הפך כולו לנשורת עלים. האב יצא מדעתו ונעצב עד מות, אך האם יצאה החוצה וחיפשה את בנה הקט, וכאשר מצאה אותו תלוי על העץ, הורידה אותו משם בדמעות חמות ונשאה אותו לכנסייה שבכפר רין. עדיין הוא מוטל שם והעם חושבו לילד קדוש. גם אבן היהודים הובאה לשם. על פי הסיפור כרת רועה את העץ שעליו ניתלה הילד, אך כשרצה לשאתו הביתה, שבר את רגלו ומת.
הילד המת בעלילת הדם מסמל תמיד את דמותו של הצלוב - הבן הנרצח בידי היהודים, ושלוש טיפות הדם הנופלות, שמספרן מתייחס לשילוש הקדוש, מתקשרות איפוא למות קדושים. שלוש טיפות הדם הנופלות על יד האם מסמלות כאן את מות הקדושים של הילד וגם מעידות עליו, ובכך הן מעניקות דימוי מוחשי למושג הגרמני Blutzeuge, מילולית "עד-דם", כלומר מרטיר, קדוש מעונה גם בסיפור הילדה מפורצהיים שנרצחה שהבאתי ברשימה הקודמת, הדם הוא העד המעיד על זהות הרוצחים. עץ הליבנה, Birkenbaum, הקרוי בלטינית Betulla, כנראה ללא כל קשר אטימולוגי למלה העברית בתולה ולפיכך כנראה, וגם בשל לובן פרחיו, נקשר לבתולה הקדושה, מסמל כאן גם את הצלב אך גם את תפקידה האמהי של מריה כאם האלוהים, בהקבלה לאמו של הילד שנרצח בידי היהודים והוא משול איפוא לישו – בגירסאות אחרות נקראת גם אמו של הילד הנרצח מריה, ובניגוד לגירסת האחים גרים, בסיפור המקורי הילד הוא יתום מאביו, וסנדקו המוכר אותו הוא דודה של האם. העץ הוא הצלב שעליו נתלה הקדוש המעונה והוא גם גופה של מריה החובק אותו. לכן גם הרועה שכורת את העץ נענש במיתה.
בספרון צנוע "אבן היהודים – סופה של אגדה", שהוציאה הדיוקסיה של אינסברוק בשנות ה-90, מצאתי מאמרים רבי ערך לתולדות עלילת הדם של רין ופולחן הילד אנדרלה שבמרכזה. מאלפים במיוחד היו מאמריהם בספרון זה של התיאולוגים מיכאל לנגר וורנר קונצנמן, שפרשו את סיפור העלילה מאז ראשיתה במאה ה-17, למרות שהיא מיוחסת למאה ה-15, ואת הקשריה השונים והשתלשלותה עד שלהי המאה העשרים, כאשר רק בשנת 1989, בלחץ כבד של הקהילה היהודית באוסטריה, בוטל סופסוף פולחן הילד אנדרלה, שמילא תפקיד חשוב בתרבות הטירולית והגרמנית בכלל, וטופח במיוחד בידי הנאצים. מעניין שהאחים גרים השמיטו מסיפורם את שמו של הילד הקדוש, כאילו הפכו אותו בכך לכל ילד נוצרי באשר הוא. הם תיארו את הסיפור כסיפור שנמסר להם בעל פה ממקור טירולי, אך כמו לשאר סיפוריהם של האחים גרים, גם לסיפורו של אנדרלה מרין ישנם מקורות כתובים, שעליהם הסתמכו האחים ואותם עיבדו.
מוטיב שלוש טיפות הדם הנופלות על יד האם הופיע כבר בגירסאות המוקדמות של עלילת הדם על אבן היהודים שהפיץ הרופא והמשורר היפוליט גוארינוני (Guarinoni, 1654-1571). עלילת הדם של רין היתה אחת המשונות בעלילות הדם, מפני שאיש לא שמע על אשמת רצח או משפט של יהודים ברין בשנת 1462, שבה כביכול נרצח הפעוט אנדרלה מרין. תאריך הרצח כביכול, ה-12 ביולי 1462, הופיע לדברי גוארינוני בחלומו. גוארינוני נשא לו אשה מן הכפר רין בטירול, והקדיש את חייו לטיפוח עלילת הדם של רין, סביב האבן הקרויה אבן היהודים, שעליה כביכול עונה הפעוט אנדרלה למוות. היה לו ניסיון קודם בנושא: גוארינוני הגיע לרין מטרנטו, שם בדק כרופא את הילד סימונינו שנרצח כביכול בידי יהודים, ומנה בגופו לא פחות מ-5812 פצעים. כאשר מדברים על סימונינו מטרנטו מדברים לרוב על עלילת דם באיטליה, מפני שהיום טרנטו נמצאת באיטליה, ושוכחים שטרנטו איננה חלק מאיטליה אלא מטירול, והתרבות בה היא תרבות עלילות הדם הגרמנית, שמייחסות ליהודים כאמור שתיית דם של ילדים נוצרים, בניגוד למסורת המוקדמת של עלילות הדם שהחלה בנורוויץ' שבאנגליה ב-1144, שם טענו שהיהודים התעללו בילד וצלבו אותו כפי שעשו לישו, אבל לא טענו שהיהודים שתו את דמו.
הרופא היפוליט גוארינוני חיבר כמה חיבורים על הילד אנדרלה אבל רב-המכר שביניהם היה "כתר הניצחון של הקדוש המעונה וכתובת קברו של הילד התם והקדוש" שבעקבותיו החל פולחן הילד אנדרלה מרין שעונה כביכול למוות על אבן היהודים. את ספרו הוא פירסם בשנת 1642, שהיתה היפוך המספרים של התאריך שהוא קבע לעלילת הדם, 1462, התאריך שלטענתו ראה בחלומו, ושנועד בין השאר להסמיך ואף להקדים עלילה זו לעלילת הדם של סימונינו מטרנטו שהתרחשה בשנת 1475.
בגופתו של אנדרלה ששרידיה הוצאו כביכול מהקבר מצא גוארינוני רק עשרים חורים, ממצא צנוע לעומת 5812 החורים שמצא בגופתו של סימונינו מטרנטו, אבל כבר ב-1621 החלו להציג ברין את סיפור עינויו של אנדרלה על אבן היהודים, ובשנת 1660 החלו בבניית כנסיית "שלוש טיפות הדם" ליד אבן היהודים, כנסייה שהפכה למרכז פולחן הילד הקדוש אנדרלה מרין, ונקראה על שם שלוש טיפות הדם שהופיעו על יד אמו של אנדרלה כשנרצח, שלוש טיפות דם שהן זכר לשילוש הקדוש ולדמו השפוך של ישו שכל הקדושים הם גלגוליו. בשנת 1755 אישר האפיפיור בנדיקטוס ה-14 את פולחן אנדריאס, שהוכרז כקדוש בדרגה נמוכה, אך לא היה בכך כדי להפחית מפולחן הקדושים שהתפתח סביבו. בעקבות פעילותו של גוארינוני התפתחה בטירול החל משנות העשרים של המאה השבע-עשרה מסורת של מחזות עממיים בסגנון הפסיונים - "אנדרלהשפיל" או "יודנשפיל" - שביססה והפיצה את עלילת הדם באיזור ומעבר לו.
לדברי מיכאל לנגר שני הקדושים סימון מטרנטו ואנדרלה מרין, יחד עם קדושה נוספת מעלילת דם, אורסולה מלִיאֶנץ, נועדו לסמל את הקשר בין בוצן-בולצנו, לטרנטו שבמחוז הסמוך, ולליאנץ הסמוכה לאינסברוק, כיום בטירול האוסטרית, ובכך לספק ביטוי וחיזוק ללאומנות האוסטרית באיזור. העובדה ששלושת הקדושים שנבחרו לסמל את הלאומיות הטירולית זכו לקדושה עקב סיפורי עלילות דם, מצביעה על הקשר הגורדי בין הלאומנות הגרמנית לבין האנטישמיות בנוסח הייחודי לגרמניה, שעלילות הדם הן אחד הביטויים המובהקים שלה. חיבורו הפופולרי של גוארינוני מסתיים בשורות הבאות:
"דגל צח ואדום נרים/ את מגן אוסטריה מעטרים/ כתר חבצלות ושושנים/ לובן שלג ואודם שני/ כאן בהרים צומחים/ עם חלב ודם נשפכים/ עד אחרי המות נאמנים." (מצוטט במאמרו של לנגר).
דגלה של אוסטריה עד ימינו אלה הוא לבן ואדום, ואלה גם צבעיו של ישו, שבמסורת הנוצרית מתואר כ"פרח צח ואדום": פרח, מפני שבתרגומים הנוצריים תורגם הפסוק "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" כ"ויצא חוטר מגזע ישי ופרח משורשיו יפרה", התיבה "נצר" תורגמה כ"פרח", ו"צח ואדום", משום שהחתן בשיר השירים שעליו נאמר "דודי צח ואדום" מיוחס במסורת הנוצרית לישו, שלכן הוא "פרח צח ואדום". החבצלות והשושנים לקוחות מן הפסוק בשיר השירים "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", שבתרגומים הנוצריים תורגם "אני פרח השדה" ולפיכך נקשר במסורת הנוצרית לישו, שהוא פרח צח ואדום. ומאחר וישו הוא צח ואדום, ובדמו כופרו חטאי האנושות, הרי הוא מתקשר בקלות לפסוק י"ח בפרק א' בישעיהו "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו", ומכאן לובן שלג ואודם שני – schneeweiss und purpurroth.
בדרשתו הראשונה על תחיית המתים אומר ברנאר מקלירוו: "מדם טלה חלב חדש, מצח ואדום, כמו שיש לנו בשיר השירים: דודי, אומרת הכלה, צח ואדום, דגול מרבבה." והרי לנו כל הדימויים האלה בעלילת הדם של רין שחיבר גוארינוני.
וראו גם רשימותיי "כיצד הפך ישו לפרח?"
ו"ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מן הבתולה":
בעקבותיו של מיכאל לנגר הגעתי לעלילות הדם הרבות שהתפרסמו בשבועון "דר שטירמר", ולחיבור ה"מדעי" הנאצי הרשמי בנושא: בשנת 1943 פירסם הד"ר הלמוט שראם "מחקר היסטורי": "הרצח הפולחני היהודי" Der juedische Ritualmord. (הוצאת תיאודור פריטש, ברלין), עם הקדשה ל"שר הרייך אלפרד רוזנברג". החיבור הנאצי התמקד בעלילות הדם שמאז עלילת דמשק ואילך, אך ערך קודם לכן "סקירה היסטורית" של עלילות הדם שקדמו להן, ולזו של רין הקדיש תיאור מפורט יותר מזה שהקדיש למרבית העלילות:
"ביולי של שנת 1462 שבו עשרה סוחרים יהודים מן השוק בבוצן (בולצנו), שלפנים היו בה ארבעה שווקים, דרך עמק האִין. כבר חודש קודם לכן הם הגיעו לכלל הסכם עם האכר הנס מאייר מן הכפר רין שליד אינסברוק: הוא, סנדקו ודודו של אנדריאס אוקסנר בן השלוש, שעקב מותו בטרם עת של אביו נמסר למשמורת דודו, החליט בעבור כובע מלא במטבעות זהב יהודיים, למכור את בן חסותו, ללא ידיעת אמו, לאספסוף יהודי. אמו של אנדריאס הקטן השכירה את עצמה כקוצרת באַמְרַס המרוחקת מרחק שעתיים לערך, אבל לא יכלה לקחת עמה את בנה מרחק כה רב. על כך סמך הבוגד. היא מסרה איפוא את הילד למשמורת סנדקו, ווהמליצה על חסותו בדחיפות. היא נפרדה מבנה, לא בלי פחד.
כאשר האם התרחקה, סימן האכר מביתו סימן מוסכם ליהודים... שני יהודים ניגשו בחשאי לבית האכר, מילאו את כובעו בזהב במדה המוסכמת (400-600 דוקטים), ואז הוא הובילם במדרגות העץ למעלה אל החדר, בו ישן עדיין הילד שינה מתוקה. הוא העיר אותו, הלביש לו את בגדו ומסר אותו לאנשים הזרים... (ע"פ ד"ר יוזף דקרט Deckert, "ארבעה ילדים טירולים" וכו'). היהודים דאגו מראש להביא עמם רב. ביער עצי ליבנה, לא רחוק מן הכפר רין, נשחט הילד. הרב הניח את קרבן השחיטה שלו על גוש אבן, שממשיך כיום לחיות במסורת ההיסטורית כ"אבן היהודים" בכנסיית העולים לרגל שקידש הקיסר מקסימיליאן ה-I באותו שם: אחר כך בותר הילד על פי ההלכה היהודית. עורקיו של המסכן נפתחו, הדם נאסף בקפידה בגביעי נחושת. כל אחד מהיהודים ביצע בקרבן מעשי אכזריות מיוחדים, אפילו הגויה עוד חוללה, ואז נתלתה על עץ, שייצג את הצלב. הרוצחים יצאו ללא עונש. האכר מאייר מרין, סנדקו של "אנדרלה מרין", הוכה בשיגעון ונאלצו לקשור אותו בשלשלאות בביתו. קרבן הפולחן נטמן תחילה בבית הקברות ברין, ואחר כך הונח בגומחה מיוחדת. סביב הגומחה הונצח בתמונה וכתובת סיפורו של הקדוש המעונה. האפיפיור בנדיקטוס הXIV ניצל את ההזדמנות בבולה "אנדריאס המבורך" מן ה-22 בפברואר 1755, לעסוק באריכות ברצח הפולחני היהודי.
פולחן הילד הקדוש המעונה נמשך עד זמננו: הדיוקסיה של בריקסן חוגגת ב-12 ביולי את חג אנדריאס הקדוש מרין, פטרון הדיוקסיה. ד"ר יוזף דקרט כותב על כך (וינה, 1893): "הילד מרין היה באמת קרבן של שנאה יהודית קנאית ובצדק סוגדת לו הכנסיה הקתולית כלקדוש מעונה." – הכנסיה התירה לדיוקסיה של בריקסן ולאחרות לערוך תפילה, שבה נאמר, ש"אנדריאס נרצח באכזריות הרבה ביותר בידי כופרים יהודים."
ספרו של הכומר יוזף דקרט "ארבעה ילדים טירולים – קרבנות הפנטיות החסידית", המתאר ארבע עלילות דם טירוליות, של סימון מטרנטו, אנדרלה מרין, אורסולה מליאנץ ועוד אחת פחות ידועה, התפרסם בוינה בשנת 1893. בשנת 1895 נשא דקרט דרשות בכנסיית ווטיב בוינה כשהוא עושה שימוש בעלילות הדם להסתה נגד היהודים. הוא נתבע על הסתה אבל זוכה. ספרו הפך לאורים ותומים של האנטישמים הלאומנים האוסטרים, והעצים את הקו הלאומני-טירולי-אוסטרי שביטאו עלילות הדם הטירוליות מלכתחילה.
אך בתיאורו של שראם את עלילת הדם של רין, הושמטו שני היסודות הנִּסִּיִּים בסיפורם של האחים גרים: הופעת שלוש טיפות הדם על יד האם והזהב שהפך לנשורת עלים, שהרי הנאציזם הוא תורה "מדעית", ואין בו מקום לנסים, רק לעובדות מדעיות מוכחות - כמו סיפורי עלילות הדם, "רצח פולחני" כפי שהן מכונות בשיח האנטישמי. כמובן שהאחים גרים נמשכו דוקא ליסודות הפלאיים בסיפור, ובעיקר למוטיב שלוש טיפות הדם.
הרותם ושלגיה
את מוטיב שלוש טיפות הדם, שנוטפות אצלם מידה של האם, ולא עליה, ומסמלות הן את מותה הקרוב של האם, והן את מות הקדושים העתידי של הרך הנולד, שילבו האחים גרים בשני סיפורים שייחסו להם חשיבות מיוחדת, ובשניהם מוטיבים של סיפור הצליבה וסיפורי מות קדושים. האחד הוא סיפור "הרותם" Van der Machandelboom, והאחר סיפור שלגיה, Schneewittchen. כמו ב"אגדות גרמניות", שם מובאות בזו אחר זו עלילת דם שגיבורה בן ועלילת דם שגיבורתה בת, גם ב"מעשיות לילדים ולבית" מופיע תחילה סיפור הרותם (מס' 47) שגיבורו בן, ומאוחר יותר סיפור שלגיה (מס' 53) שגיבורתו בת, אם כי לא ברצף.
הסיפור "תחת הרותם" van der Machandelboom, ששמו רומז ככל הנראה לאגדת מנוחתה של מריה תחת הרותם בעת מנוסתה עם בנה למצרים מפני הורדוס הרודף את ילדי בית לחם, הוא מן הראשונים שהתקינו האחים גרים לקובץ המעשיות שלהם. הרעיון לסיפור הרותם הנוצרי שאוב כמובן ממנוחתו של אליהו הנביא במדבר "תחת רותם אחת" (מלכים א', י"ט, ד'): "והוא הלך במדבר דרך יום ויבוא וישב תחת רותם אחת וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה ה', קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי." לותר תירגם "רותם" כ-Wacholder, שאחד משיבושיו העממיים הוא Machandel:
"Und setzte sich unter eine Wachholder, und bat, dass seine Seele stuerbe"
על הקשר בין Machandelboom לWacholder, שמתרגם את ה"רותם" התנ"כי, למדתי מספרה של אסתר גאלוויץ "התפוח של שלגיה":Gallwitz, Esther, Schneewittchens Apfel, Insel, 1999, pp. 139-146
נראה כי גם האחים גרים השתמשו תחילה, כאשר פירסמו לראשונה את הסיפור בשנת 1808 בעיתונו של אכים פון-ארנים Zeitung fuer Einsiedler, בצורה התקנית Wacholder, ורק מאוחר יותר החליפו אותה לצורה Machandel, כדי לשוות לטקסט צליל "צפוני" ו"עממי", כשם שהחליפו את שמה של שלגיה מ-Schneeweischen ל-Schneewittchen, כדי שיישמע "נורדי". ראה ציטוט אצל
Hans Joerg Uther ed.,Brueder Grimm, Kinder und Hausmaerchen, Muenchen 1996, vol. 4, p.94
בסיפור הרותם נחתכת אמו האמיתית של הילד בעת קילוף תפוח, ודמה הנוטף על השלג גורם לה לייחל לילד שעורו לבן כשלג ולחייו אדומות כדם:
"לפני ביתם היתה חצר, שבה עמד עץ רותם, ותחתיו עמדה האשה פעם בחורף וקלפה לה תפוח, וכאשר קלפה לה כך את התפוח, נחתכה באצבעה, ודמה נטף על השלג. "אח!" אמרה האשה, ונאנחה עמוקות, וראתה את הדם לפניה וכה נעצבה אל לבה: "בן לו היה לי, אדום כדם ולבן כשלג", וכאשר אמרה זאת, נהפך לבה לשמוח, והיא ידעה כי כך יהי... והיא התנחמה ושמחה, עד שחלפו החודשים הבאים, ונולד לה בן לבן כשלג ואדום כדם, ובראותה אותו שמחה כל כך שמתה."
וכמו בסיפור שלגיה גם בסיפור הרותם מופיעה אם חורגת מפלצתית, שרוצחת ומבשלת את הילד, ומגישה את בשרו למאכל לאביו שאוכל אותו בהנאה מרובה. אחותו הטובה והאוהבת, ששמה רב המשמעות מרלנקן, מרלנה, הוא צירוף השמות מריה מגדלנה, היא מרים המגדלית, אוספת את עצמותיו וקוברת אותן מתחת לרותם, ומעל העץ מופיעה ציפור יפהפיה שמזמרת:
"אמי הרגתני / אבי אכלני / אחותי מרלנקה היפה / את כל עצמותי אספה / בבד של משי קשרה / ותחת הרותם קברה / צוויץ, צוויץ, איזו ציפור יפה אני!"
Mein Mutter, der mich schlacht,
Mein Vater, der mich ass,
Mein Schwester, der Marlenichen,
Sucht alle meine Benichen,
Bind't sie in ein seiden Tuch,
Legt unter den Machandelbaum.
Kywitt, kywitt, wat voer'n schoeoen Vagel buen ik!"
בסופו של הסיפור חוזרת הציפור להיות ילד והאם החורגת הרוצחת מתה מנפילת אבן-ריחיים על צוארה, כנאמר במתי, י"ח, ו: "כל המכשיל את אחד מן הקטנים האלה המאמינים בי נוח לו שייתלה פלח רכב על צוארו וטובע במצולות ים."
Belgrader, Michael, Das Maerchen von dem Machandelboom, Lang, 1980, p. 23.
(ראה שם גם עמ' 22, רודולף מאייר בעקבות רודולף שטיינר, הרואה את הבן נטול השם כבן דמותו של ישו.)
שירה של הציפור בסיפור הרותם הוא וריאציה על שירה של גרטשן בתא הכלא מתוך פאוסט של גיתה (שורות 4420-4412): "אמי הזונה/ היא הרגתני/ אבי הליצן/ הוא אכלני/ אחותי הקטנה/ את עצמותי אספה/ למקום קריר ולח/ שם הייתי ציפור יער יפה/ עופי לך, עופי לך!".
Meine Mutter, die Hur
Die mich umgebracht hat!
Mein Vater, der Schelm,
Der mich gessen hat!
Mein Schwesterlein klein
Hub auf die Bein,
An einem kuehlen Ort:
Da ward ich ein schoenes Waldvoegelein:
Fliege fort, fliege fort!
מאחר שבהשפעת האחים גרים ייחסו החוקרים לסיפור הרותם קדמוניות יתרה, הם הציגו את הפזמון המובא בפאוסט כמושפע מן "האגדה העתיקה" על הרותם. האמת כנראה הפוכה, והרחקת המלים הגסות משירו של גיתה והוספת השם מרלנה והרותם מכתבי הקודש מסגירה את מגעם האופייני של האחים גרים.
קל לראות בסיפור הרותם את המוטיבים הנוצריים של הלידה הפלאית, רצח הבן, קבורתו ותחייתו, וכמובן מרים המגדלית הצופה אל הקבר. הרותם רומז גם לסיפור בריחתה של מרים אם ישו עם בנה הפעוט למצרים – ולרצח הילדים, וגם לסיפורו של הנביא אליהו המחיה את בנה המת של האלמנה מצרפת (מלכים א, י"ז) ןלבריחתו למדבר (מלכים א, י"ט), שמסיפורו שאובים מוטיבים רבים בתיאור חיי ישו – הבריחה למדבר, האוכל המועט שאיננו כלה, החיאת הילדים המתים – וכמובן העלייה השמיימה. כמו בסיפור הרותם גם בסיפור שלגיה נפצעת אשה המייחלת לילד בידה, ומן היד הפצועה נוטפות שלוש טיפות דם על השלג:
"היה זה באמצע החורף, ופתיתי השלג צנחו כנוצות מן השמים מטה, ושם ישבה מלכה ליד חלון שמסגרת עץ הבנה שחור לו ותפרה. ובעודה תופרת כך ומתבוננת בשלג, דקרה את אצבעה במחט, ושלוש טיפות דם צנחו על השלג. ומכיוון שהאדום נראה כה יפה על פני השלג הצח, חשבה לעצמה: "ילד לו היה לי, צח כשלג, אדום כדם ושחור כעץ ההבנה במסגרת החלון". מיד אחר כך ילדה תינוקת, שהיתה צחה כשלג, אדומה כדם ושערה שחור כהבנה, ולכן נקרא שמה שלגיה. וכאשר נולדה התינוקת, מתה המלכה."
שמה של שלגיה וגם צבעיה מתקשרים לתרגומו של לותר לישעיהו א, י"ח:
לכו נא ונווכחה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.
שתרגומו על פי לותר:
So kommet denn und lasset uns mit einander rechten, spricht der Herr. Wenn eure Suende gleich blutroth ist, soll sie doch schneeweiss werden: und wenn sie gleich ist, wie rosinfarbe, soll sie doch wie Wolle werden.
כלומר: "אם יהיו חטאיכם אדומים כדם, כשלג ילבינו." השני הפך אצל לותר ל"אדום כדם" הרומז לכפרת החטאים בדמו של ישו, ואילו "כשלג ילבינו" תורגם אצלו "יהיו לבנים כשלג", schneeweiss werden, ומביטוי זה "לבן כשלג" נגזר שמה הגרמני של שלגיה, Schneewittchen. את שמה של שלגיה שאבו האחים גרים ממחזה באותו שם שהופיע בקובץ המעשיות של אלברט לודויג גרים, לא קרוב משפחה, שהתפרסם בשנת 1809, אך לא זכה להצלחה שזכו לה קבצי המעשיות של האחים גרים שהתפרסמו לראשונה בשנת 1812. מגירסתו של אלברט לודויג גרים נטלו האחים גרים גם את שבעת הגמדים. אבל בגירסה מוקדמת זו של הסיפור לא הופיע כלל מוטיב שלושת הצבעים של שלגיה, לבן, אדום ושחור, שאותו שאבו האחים גרים מסיפורו של המספר הנפוליטני יליד המאה ה-16 ג'אנבטיסטה באזילה Basile "העורב", שהוא הסיפור התשיעי ביום הרביעי בספרו Lo cunto de li cunti, "סיפור הסיפורים", הכתוב במתכונת הדקאמרון של בוקאצ'ו אך מחזיק חמישה ימי סיפור ולא עשרה, ושמו מרמז בבירור לשיר השירים, שמתוכו, מפסוקים י-י"א בפרק ה': "דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", נלקח מוטיב שלושת הצבעים של סיפור "העורב":
"מספרים שפעם היה מלך בפראטה-אומברוזה (חשכת-יער), מילוצ'ו שמו, שהיה כל כך מכור לציד, עד שהניח את עסקי ממלכתו וביתו הדחופים ביותר כדי ללכת בעקבותיו של ארנב או ללמוד את מעופו של שחף, וכה התמיד בדרך זו, עד שבאחד הימים נשאו מזלו אל יער, שם יצרו האדמה והעצים ריבוע סגור-סגור שלא הותיר דרך לסוסי השמש. שם, על אבן שיש יפהפיה, מצא עורב שעכשיו-עכשיו נהרג. למראה דמו החי-חי שניתז על האבן הצחורה-צחורה, נאנח המלך אנחה עמוקה ואמר: "הו שמים! מי יתנני אשה צחורה ואדומה כאבן שיש זו, ששערה וריסיה שחורים כנוצותיו של עורב זה!" וכה עמוק שקע במחשבה זו, שלרגע קט הפך תאום לאבן ההיא, ודמה לפסל שיש המתנה אהבים עם פסל שיש אחר."
ואכן בנוסח מוקדם שהתקינו האחים גרים לפתיחת סיפור שלגיה מופיעים עורבים:
"היה היו רוזן ורוזנת שנסעו יחדיו, וחלפו על פני שלוש ערימות של שלג לבן, אז אמר הרוזן: בת לו היתה לי, צחה כשלג הזה. הם נסעו הלאה והגיעו לשלושה בורות מלאים דם אדום, אז ייחל הרוזן ואמר: בת לו היתה לי שכה אדומות לחייה כמו הדם הזה! מיד אחר כך עופפו מעליהם שלושה עורבים שחורים כפחם, ושוב ייחל הרוזן לבת ששערה שחור כעורבים הללו. לבסוף אמנם נקרתה להם נערה, צחה כשלג, אדומה כדם ושחורה כעורב, וזו היתה שלגיה."
(הגירסה מופיעה בספרו של ארנסט בקלן, Ernst Boeklen, Schneewittchenstudien, vol.1, Leipzig, 1910, שם היא מסומנת כגירסה b1 של סיפור שלגיה).
בגירסה זו מופיעים לא מלך ומלכה אלא רוזן ורוזנת, על פי סיפורו של מוזיוס "ריכילדה", שהוא המקור לעלילת סיפור שלגיה, אבל כבר בגירסה המוקדמת הזו אנו רואים את שילוב האסוציאציה לפסוק בישעיהו, כאשר הלבן מיוחס ללובן השלג, המופיע גם בשמה של שלגיה, Schneewittchen. בנוסח הפתיחה המוקדם נעשה מאמץ לשלב את המספר שלוש בפתיחת הסיפור, שלבסוף נותרו ממנו רק שלוש טיפות הדם. בסיפור "ריכילדה" של הכומר הקתולי מוזיוס מופיע המספר שלוש רק בלבו של הסיפור, כאשר בלנקה, לבנה, שהופכת אצל האחים גרים ללבנה כשלג, שלגיה, מתה וקמה לתחייה שלוש פעמים, כמו בסיפורי הקדושים הנוצריים, ובכך מקבל סיפורה אופי של סיפור קדושים נוצרי, כאשר התחייה האחרונה מסמלת את תחיית המתים באחרית הימים:
"היא השליכה מעליה את כתונת-המתים, ומיד כשנסתיימה תפילת הלילה ושמשי הכנסייה והמשרתים בקודש מיהרו מן הכנסייה הקפואה אל המיטה החמה, עלתה הנערה המקסימה מן הקבר בלב פועם משמחה, כפי שיעלו המאושרים ביום הדין האחרון ממערות הקבר האפלות לחיים."
שלושת מחזורי המות והתחיה נותרו בסיפור שלגיה של האחים גרים, אבל ללא האסוציאציה הדתית המפורשת שמופיעה בסיפורו של מוזיוס. מן המוטיבים הקתוליים של הסיפור נותר גם ארון הזכוכת שבו משכנים הקתולים עצמות קדושים.
כאשר התפרסם ספרו של בזילה לראשונה בגרמנית בשנת 1846, כתב לו יעקב גרים הקדמה שבה ניסה להרחיק עדות לגבי השפעת באזילה על סיפורי האחים גרים:
"הפתיחות לשתי מעשיות – התשיעית ביום הרביעי והתשיעית ביום החמישי, מצביעות על כך, שצייד רואה ביער את דמו של עורב נוטף על שיש לבן כשלג, או שבשעת הסעודה נופלות טיפות דם מחתך באצבע על חלב. בשני המקרים שוקע המתבונן במחשבות והרהורים ומעלה משאלה לאשה אהובה שיופיה טהור כצבעים אלה. אותן משאלות עולות באגדות "הרותם" ו"שלגיה": האם מקלפת תפוח וחותכת את אצבעה והדם נוטף על השלג, או המלכה תופרת ודוקרת את אצבעה, שממנה נוטפות טיפות על השלג. אז היא כמהה לילד צח כשלג ואדום כדם. כבר בשיר העתיק על פרציפל מגיע הגיבור למחשבות עמוקות על יפי אהובתו הרחוקה, כאשר הנץ נתקל בציפור שטיפות דמה נוטפות על השלג, הן אצל וולפראם (282, 20, השוה 797, 9, 802, 1), כמו גם אצל כרתיאן. הראיתי שגם ביסודן של אגדות אירלנדיות קשר דומה בין מחשבות וברצוני להצביע כאן על עוד מקום מסיפורי מזרח מונגוליה של שמידט (פטרבורג 1829, עמ' 139): "אלבק ניגולסוקצ'י שאגאן המית ביום חורף ביריית חץ ארנב, וכאשר צפה בדמו של הארנב על פני השלג, קרא: מי יתנני אשה שפניה צחים כשלג ולחייה אדומות כדם זה!" בוודאי אפשר להרבות בדוגמאות כאלה ממקומות אחרים לא פחות מרוחקים. אבל סודות מחשבה אלה לא היו צריכים להגיע לאיטליה ולגרמניה ממונגוליה ומאירלנד. הם נבעו באופן בלתי אמצעי מלבו של האדם אל הביטוי האפי – בפי משוררים מכל העמים שגורות השוואות של יופי לשלג ולדם."
בסיפור פרסואל, כמו בסיפור העורב של בזילה, הדם הנוטף על השלג הוא דמה של ציפור – דמו של נץ הציידים – שהרי ציפורים מסמלות לרוב את הנפש - שלוש טיפות דם הנוטפות על פני השלג, מראה שמזכיר לאביר את פני אהובתו:
ופרסואל ראה בצער
את השלג עליו טיפטפה הציפור
והדם שהופיע עליו
ונשען על חניתו
כדי לראות דמיון זה
של הדם והשלג יחדיו
תמונת הצבעים דמתה בעיניו
למראה פני אהובתו
שדימה כי ממנו נשתכח.
והוא ניבט אליו
האדום מונח על פני הלבן
כאשר שלוש טיפות דם אלו
שהופיעו על פני השלג הלבן
כשהביט במעשה ידיו
סבור היה, לשביעות רצונו,
שהוא רואה מחדש את צבע
פני אהובתו היפה.
(כרתיאן דה-טרואה, פרסואל הגאלי או סיפור הגביע הקדוש, שורות 5588-5572.)
אבל יעקב גרים מבקש להסב את המבט דוקא לאפוס של פרציפל בגירסתו הגרמנית של וולפראם פון-אשנבך, לפרציפל הדוהר על סוסו כשהנץ של המלך ארתור תמיד עימדו:
אז הופיעו ברווזים
בגעגועים עזים
הנץ עופף מתחתיהם
והיכה אחד מהם
אך הברווז חלף עבר
מתחת לגזע שנשבר
בנסיקתו פצעו דאב
ועל השלג דם נטף
שלוש טיפות דם אדומות
שהביאו את פרציפל לדמעות.
מאהבת אמת זה קרה
כאשר את טיפות הדם ראה
על פני השלג – שהיה כה צח -
חשב הוא לעצמו: את מי
מעלים הצבעים בדימיוני?
הו, אהובה, לך כמובן
יאים צבעי אדום-לבן!
גאולתי אל תימנע
על כי אראה את דיוקנה
יד הבורא נהדרה
וכל אשר האל ברא!
אהובתי, רק אור פנייך
היכן שהשלג לדם בלובן הבריק
והדם את השלג באודם הסמיק.
אכן גם בסיפור פרציפל, אף הוא אפוס נוצרי, נוטפות שלוש טיפות דם על השלג, אבל חוששני ששלוש טיפות הדם שנטפו מיד אמה של שלגיה קשורות הרבה יותר לעלילת הדם של רין, שהאחים גרים בחרו לכלול בספר האגדות הגרמניות שלהם כעלילת דם טיפוסית, מאשר לנץ הציידים המרהיב באפוס של פרציפל. אלה שלוש טיפות דם שמבשרות את מות האם ואת שלוש המיתות של שלגיה, סיפור קדושים קתולי שצבעיו המקוריים בוהקים מבעד לאריזה לותרנית חסודה, כמו פרצופה המת-החי של שלגיה מבעד למכסה הזכוכית של ארון המתים.