עיירתנו איננה שוכנת בקרבת הגבול, רחוק מכך, עד הגבול זה עוד כל כך רחוק, שאולי איש מן העיירה לא היה שם. צריך לחצות ערבות שוממות, אבל גם אדמות פוריות נרחבות. מתעייפים רק מלדמיין חלק מן הדרך, ויותר מחלק אי אפשר כלל לדמיין. גם ערים גדולות שוכנות בדרך, הרבה יותר גדולות מעיירתנו. עשר עיירות כמותה מונחות זו לצד זו, ועוד עשר עיירות כאלה שיידחסו מלמעלה, אינן מגיעות לכדי ערים ענקיות וצפופות אלה. אם אין אדם תועה בדרך לשם, בוודאי הוא תועה בערים, ולחמוק מהן אי אפשר מחמת גודלן.
אבל עוד הרבה יותר מאשר לגבול, אם אפשר בכלל להשוות מרחקים כאלה – הרי זה כאילו אמרו שאדם בן שלוש מאות שנה זקן מאדם בן מאתיים שנה – ובכן הרבה יותר רחוק מאשר עד הגבול מעיירתנו אל עיר הבירה. בעוד שמן המלחמות בגבול אנו בכל זאת מקבלים פה ושם חדשות, מעיר הבירה לא נודע לנו כמעט דבר, אני מתכוון לנו האזרחים, כי לפקידי הממשלה יש דוקא קשר טוב מאד עם עיר הבירה, בתוך חודשיים-שלושה הם מקבלים משם ידיעה, כך לפחות הם טוענים.
וכעת ראוי לציון, ועל כך אני מתפלא שוב ושוב מחדש, איך אנחנו בעיירתנו מצייתים בשקט לכל מה שמצווים מעיר הבירה. מזה מאות שנים לא התרחש בעיירתנו שום שינוי פוליטי ביוזמת האזרחים עצמם. בעיר הבירה החליפו השליטים הגבוהים איש את רעהו, אפילו שושלות נמחקו או הודחו ועלו חדשות, במאה שעברה אפילו עיר הבירה עצמה נחרבה, חדשה נוסדה הרחק ממנה, מאוחר יותר גם זו נחרבה והישנה נבנתה מחדש, על עיירתנו לא היתה לכך בעצם שום השפעה. הפקידות שלנו היתה תמיד בתפקיד, הפקידים רמי הדרג ביותר באו מעיר הבירה, הפקידים בדרג בינוני לכל הפחות מבחוץ, נמוכי הדרג מבינינו, וכך זה נשאר ודי היה לנו בכך. הפקיד רם הדרג ביותר היה גובה המס הראשי, היתה לו דרגת קולונל וכך גם כינוהו. כיום הוא איש זקן, אבל אני מכירו כבר מזה שנים, כי כבר בילדותי הוא היה קולונל, הוא זכה תחילה לקידום מאד מהיר, אבל אז נראה שקידומו נתקע, אבל עבור עיירתנו דרגתו הספיקה, דרגה גבוהה יותר לא היינו כלל מסוגלים לקלוט אצלנו. כאשר אני מנסה לדמיין לי אותו, אני רואה אותו יושב במרפסת ביתו מעל כיכר השוק, נשען אחורה, המקטרת בפיו. מעליו מתנפנף על הגג דגל הממלכה, מצדי המרפסת, שהינה כה גדולה שלעתים מתקיימים בה תרגילי צבא קטנים, תלויים כבסים לייבוש. נכדיו, בבגדי משי נאים, משחקים סביבו, למטה לכיכר השוק אסור להם ללכת, הילדים האחרים אינם ראויים להם, אבל בכל זאת מפתה אותם הכיכר והם תוקעים לפחות את ראשיהם בין מוטות המעקה, וכשהילדים האחרים למטה רבים, הם רבים איתם מלמעלה.
קולונל זה מושל איפוא בעיר. אני חושב שהוא עדיין לא הציג בפני איש מסמך, שמסמיך אותו לכך. מן הסתם גם אין לו מסמך כזה. אולי הוא באמת גובה מס ראשי. אבל האם זה הכל? האם זה מסמיך אותו, לשלוט גם בכל תחומי המינהל? מישרתו אמנם מאד חשובה בשביל המדינה, אבל בשביל האזרחים היא איננה החשובה ביותר. אצלנו כמעט נוצר הרושם, כאילו אמרו האנשים: "כעת לקחת לנו את כל מה שהיה לנו, בבקשה תיקח בתור תוספת גם אותנו עצמנו." כי בפועל הוא לא לקח את השלטון לעצמו בכוח וגם איננו רודן. כך זה התפתח מימי קדם, שגובה המס הראשי הוא ראשון הפקידים, והקולונל מציית למסורת זו לא אחרת מאיתנו.
אבל למרות שהוא חי בינינו ללא כל הבדלי מעמד, בכל זאת הוא שונה קצת מכל האזרחים הרגילים. כאשר באה לפניו משלחת עם בקשה, הוא עומד שם כמו חומת העולם. מאחוריו אין עוד דבר. בעצם שומעים שם הלאה עוד כמה קולות מלחשים מבשרי-רעה, אבל זו כנראה אשליה, משמעותה היא קץ הכל, לפחות בשבילנו. צריך לראות אותו בקבלות הפנים האלה. בתור ילד הייתי שם פעם, כאשר משלחת אזרחים ביקשה ממנו סיוע ממשלתי, כי רובע העיר העני ביותר נשרף לגמרי. אבי, מפרזל הפרסות, חבר מכובד בקהילה, היה במשלחת והביאני עמו. זה איננו יוצא דופן, לכזה מחזה נדחפים כולם, בקושי מזהים את המשלחת האמיתית מתוך ההמון: מכיוון שקבלות פנים כאלה מתרחשות לרוב על המרפסת, ישנם גם אנשים שמכיכר השוק מטפסים על סולמות, ומעל המעקה לוקחים חלק למעלה בעניינים. לפנים סידרו כך, שרבע מן המרפסת היה שמור לו, ואת החלק הנוסף מילא ההמון. כמה חיילים השגיחו על הכל, הם גם הקיפו אותו עצמו בחצי עיגול. ביסודו של דבר חייל יחיד יכול היה להספיק לכל, כה גדול אצלנו הפחד מפניהם. אינני יודע בדיוק, מאין באו חיילים אלה. בכל אופן מרחוק, כולם היו מאד דומים זה לזה, הם לא נזקקו כלל למדים. אלה היו אנשים קטני-קומה, לא חזקים, אבל זריזים, הכי בלטו אצלם השיניים החזקות, שממש מילאו את פיהם. ונצנוץ מסוים חסר-מנוחה של עיניהם הקטנות הצרות. באמצעותם הפכו לאימת הילדים, אמנם גם תשוקתם, כי הילדים רצו ללא הרף להיבהל משיניים אלה ועיניים אלה, כדי לנוס משם מיואשים. אימה זו מגיל הילדות לא נעלמה כנראה גם אצל המבוגרים, היא לפחות המשיכה לפעול. לכך נוספו כמובן גם דברים אחרים. החיילים מדברים ניב שכלל איננו מובן לנו, בקושי הם יכולים להתרגל אלינו, מכך נובעת אצלם הסתגרות מסוימת, ריחוק, שבנוסף לכך מתאים לאופיים, כה שקטים, רציניים ונוקשים הינם, הם לא עושים שום דבר ממש רע ובכל זאת הינם כמעט בלתי נסבלים במובן הרע. למשל בא חייל לחנות, קונה דבר של מה בכך, ונשאר לעמוד שם שעון על הדלפק, מאזין לשיחות, כנראה איננו מבין אותן, אבל נראה כאילו הוא מבין אותן, בעצמו איננו אומר מלה, רק מביט במבט אטום בזה שמדבר, ואז שוב באלה שמאזינים, ומחזיק את ידו על ידית הסכין הארוך שבחגורתו. זה מתועב, מאבדים את החשק לשיחה, החנות מתרוקנת, ורק כאשר החנות ריקה לגמרי, הולך גם החייל. היכן שהחיילים מופיעים איפוא, גם עמנו מלא החיים שקט. כך היו הדברים גם לפנים. כמו בכל ההזדמנויות החגיגיות עמד הקולונל זקוף ואחז בידיו הפשוטות לפנים שני מוטות במבוק ארוכים. זהו מנהג עתיק, שיש לו משמעות כלשהי: כך הוא תומך בחוק וכך החוק תומך בו. ובכן כעת יודע כל אחד, מה מצפה לו למעלה על המרפסת, ובכל זאת נוהגים שוב ושוב מחדש להזדעזע, גם באותם ימים לא רצה הלה שנקבע לדבר לפצות את פיו, הוא כבר עמד למול הקולונל, אבל אז עזבו האומץ והוא נדחק אחורה בתואנות שונות חזרה אל ההמון. גם לא נמצא מלבדו שום אדם מתאים שיהיה מוכן לדבר – אמנם מבין הבלתי מתאימים הציעו את עצמם כמה – זו היתה מבוכה גדולה ושלחו שליחים לאזרחים שונים, נואמים ידועים. במשך כל הזמן הזה עמד שם הקולונל ללא נוע, רק בנושמו שקע חזהו באופן בולט. לא שהוא התקשה לנשום, הוא רק נשם נשימות מאד ניראות-לעין, כמו שנושמות למשל צפרדעים, רק שאצלן זה תמיד ככה, אבל אצלו זה היה יוצא דופן. חמקתי לי בין המבוגרים והתבוננתי בו דרך הרווח בין שני חיילים זמן כה רב, עד שאחד מהם הדף אותי בברכו. בינתיים התעשת הלה שנקבע כדובר, ונתמך בחוזקה בידי שני אזרחים, הוא נשא את דברו. נוגע ללב היה, כיצד במשך כל הנאום הרציני הזה, שתיאר את האסון הגדול, הוא חייך, חיוך נדכא לגמרי, שהתאמץ לשוא להעלות על פני הקולונל ולו השתקפות קלה. לבסוף הוא ניסח את הבקשה, נדמה לי שביקש רק פטור ממסים לשנה, אבל אולי גם עוד עץ זול יותר לבניין מיערות הקיסר. אז הוא השתחוה עמוקות ונותר משתחוה כמו גם כל האחרים לבד מן הקולונל, החיילים וכמה פקידים ברקע. מגוחכים היו בעיני הילד הללו על הסולמות בשולי המרפסת, כיצד ירדו כמה שלבים, כדי שלא ייראו לעין במשך רגע מכריע זה, ורק ריגלו בסקרנות מזמן לזמן קצת מעל לרצפת המרפסת. זה נמשך זמן מה, אז צעד פקיד קטן-קומה לפני הקולונל, ניסה להתרומם אליו על קצות אצבעותיו, שמע מן הקולונל, שנותר כל העת ללא נוע נושם בכבדות, משהו שנלחש באוזנו, מחא כפיים, שאז קמו כולם, והכריז: "הבקשה נדחית. התרחקו." תחושת הקלה בלתי ניתנת להכחשה חלפה בהמון, כולם נדחקו לשם, אל הקולונל, שהפך שוב לאדם כמו כולנו, כמעט איש לא שם לב, רק אני ראיתי, איך הוא בעצם שמט מותש את המוטות, שנפלו, שקע באחד מכסאות הנוח של הפקידים שנגרר לשם, ומיהר לדחוף לפיו את מקטרת הטבק.
כל המקרה הזה איננו יחיד, כך קורה בדרך כלל. אמנם קורה, שבקשות קטנות מתמלאות פה ושם, אבל אז זה כאילו הקולונל עשה זאת על אחריותו כאדם פרטי רב עוצמה. חייבים – אמנם לא במפורש, אבל בהסכמה – לשמור זאת בעצם בסוד מפני הממשלה. אמנם בעיירתנו עיני הקולונל הינן, ככל שאנו יכולים לשפוט, גם עיני הממשלה, אבל בכל זאת עושים כאן הבדל, שאין לרדת לחקרו לגמרי.
אבל בעניינים חשובים יכולים האזרחים לבטוח בדחייה. ובכל זאת ראוי לציון, שכביכול אי אפשר להסתדר בלי הדחייה הזאת, ולפיכך מתן וקבלת הדחייה אינם מחוה ריקה. שוב ושוב, רעננים ורציניים, הולכים לשם, ושוב חוזרים משם, אמנם לא בדיוק מחוזקים ומאושרים, אבל גם כלל לא מאוכזבים ויגעים. אינני צריך לשאול על כך איש, אני חש זאת בעצמי כמו כולם. ואפילו פעם לא חשתי סקרנות לחקור את ההקשרים של דברים אלה.
עם זאת ישנה, עד כדי כך מגיעות חקירותיי, קבוצת גיל מסוימת, שאיננה שבעת-רצון, אלה למשל הצעירים בין גילאי שבע-עשרה לעשרים, כלומר בחורים צעירים מאד, שיכולים לתפוס מקרוב את טווח המחשבה הבטלה ביותר, כמו גם אפילו מחשבה מהפכנית. ובדיוק בקרבם מתפשטת אי שביעות הרצון.