כבר בכלל אין לי חשק לצאת מהבית. אני לא יודעת למה. נהייתי כמו הכלבה הזקנה. פעם אהבתי ללכת לתיאטרון או לקולנוע, ועכשיו פשוט לא בא. הרופא אמר שעליתי המון במשקל וגם עלה לי לחץ הדם. גם הווטרינר אמר שהכלבה יותר מדי שמנה. כשהכלב היה בחיים היינו מטיילים כל יום בעמק המצלבה. טיולים ארוכים ארוכים, בוקר, צהריים ולילה. עכשיו אנחנו בקושי יורדות לגינה. הכלבה הזקנה כבר כמעט עיוורת לגמרי וקשה לה ללכת. היא יורדת לאט לאט מדרגה מדרגה. לפעמים אני כמעט נופלת בעצמי במדרגות כשאני מנסה לרדת איתה. לפעמים היא פתאם מתיישבת ומשתינה על הרצפה. אז אני לוקחת אותה הביתה ויורדת עם דלי וסמרטוט לנקות, והשכנים כבר לא שואלים אותי למה. כבר התרגלו שהכלבה משתינה ואני מנקה אחריה את המדרגות. בכל פעם שאנחנו יורדות מדרגה מדרגה אני אומרת אלהים בבקשה, רק שנגיע למטה בשלום ובלי תאונות. אבל גם אם הכלבה מצליחה להגיע עד הרחוב בלי להשתין במדרגות, היא כבר לא רוצה להמשיך ללכת הלאה. מסתובבת ועולה מיד הביתה, כאילו בורחת ממשהו, ומיד נשכבת ליד הדלת ומתחילה לנבוח על העולים במדרגות, ופתאם כאילו יש לה המון כוח, הקול שלה חזק ותקיף, כמו של כלב צעיר וגדול. לפעמים היא אפילו נעמדת ומניפה את זנבה אל על, והיא נובחת ללא הפוגה. ואני לפעמים כבר מתפוצץ לי הראש ואני צועקת עליה שקט, שקט, אבל אחר כך כואב לי הגרון. הייתי חולה כל השבוע וקיבלתי המון תרופות. ד"ר לוי היה בחופשה אבל במקומו היה רופא מחליף שגם לו קראו ד"ר לוי והוא נראה בדיוק כמו ד"ר לוי הרגיל, אבל אמר שהם לא קרובי משפחה. הד"ר לוי שהיה במקום הד"ר לוי והיה נורא דומה לו אמר שהכל אצלי מודלק, הסינוסים והסימפונות, ואני צריכה לקחת הרבה הרבה תרופות. לא היה לי כוח לצעוק לכלבה הזקנה שקט שקט, אז היא כל הזמן נבחה ואני כל הזמן כתבתי עד שכאב לי הראש. לשכב לא היה לי נוח כי כאבו לי האזניים מאד. אחר כך הכאב בגרון עבר והתחלתי לצעוק על הכלבה שקט, שקט, אבל עדיין כאב לי הראש. הכלבה חיכתה שאצעק פעמיים או שלוש ורק אז הפסיקה לנבוח, ואז שוב כאב לי הגרון מאד. חשבתי אולי אני צריכה ללכת שוב לד"ר לוי שמחליף את הד"ר לוי ולקבל תרופות חדשות, אבל לא היה לי כוח לצאת מהבית. נשארתי לשכב במיטה וחשבתי שאפשר למות בבת אחת כמו הכלב, ואפשר למות לאט לאט כמו הכלבה הזקנה, כל יום קצת. אני לא יודעת מה יותר גרוע. נדמה לי שאני מאלה שמתים לאט לאט, לשיעורין, כמו שמחזירים חוב גדול במיוחד. כל יום קצת, כל יום קצת. אני כל כך עייפה, והכלבה השתתקה ונרדמה ליד הדלת. אם מישהו יעלה במדרגות היא תתעורר ותנבח מיד, אבל בינתיים היא ישנה, העיניים העיוורות שלה עצומות והיא נראית כל כך חמודה. אבל כשארדם היא תבוא לשכב לידי במרפסת של חדר השינה, כדי לשמור עליי מקרוב כשאני ישנה. הכלבה הזקנה כמעט עיוורת, היא צריכה לגשש את דרכה, לפעמים נחבטת ברגלי השולחן או במיטה, אבל היא עדיין באה לשמור עליי כשאני ישנה. אני כמעט חירשת והיא כמעט עיוורת. ביחד אנחנו צוות לא רע.