גם הרשימה הזו מוקדשת לבתי שרון שאוהבת אותה
אירוניה היא דבר מסוכן. תמיד יהיה מישהו שיקח אותך ברצינות גמורה. אפילו לביאליק זה קרה: הפרופ' רפאל פלק מצא ציטוט מרשיע שלו: "גם אני, כמו היטלר, מאמין בכוחו של רעיון הדם!" ומיד עשה אותו אבן פינה למחקר על הגזענות היהודית (רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, הוצאת רסלינג, 2006, עמ' 20). ביום שלימדו בבית הספר על אירוניה היה התלמיד רפאל פלק חולה כנראה, או אולי לא לימדו שיעור כזה, שכן אחינו בני אשכנז מעט מתקשים בעניין. יגאל לוסין, אוהב גדול של היינה, כתב עליו ספר שתוכו רצוף אהבה, וכמו אותם מוזיאונים שמעריצים מקימים לאליליהם, הוא מאסף בתוכו במידה זהה של התלהבות נטולת-ביקורת כל פרט אפשרי על היינה, וכך קראתי שם את המשפט המפתיע הבא: "חיבה יתרה גילה [היינה] ל"קרן הפלאים אשר לנער", האנתולוגיה של ארנים וברנטאנו. "כל הרוצה להכיר את העם הגרמני בחביבותו, יקרא נא את השירים העממיים האלה," כתב."
כך איתרע מזלו של היינה, מלך מלכי האירוניה, ליפול קורבן לפצעי אהבתם הנאמנים של מעריצים עתירי כוונות טובות: פולמוס מר שהניב שנאה מרה לא פחות התנהל בין היינה לבין שלושת הגיסים של הרומנטיקה הקתולית הלאומנית והאנטישמית להחריד: המשורר קלמנס ברנטאנו, המשורר אכים פון-ארנים הנשוי לאחותו של ברנטאנו בטינה, סופרת בזכות עצמה, והפרופסור למשפטים והדמות שהניעה והשפיעה יותר מכל על עבודתם של האחים גרים – הפרופסור פרידריך קרל פון סאויניי Savigni, הנשוי לאחותו של ברנטאנו קוניגונדה המכונה גונדה. דעתו של היינה על "חביבותו של העם הגרמני" היתה דומה לדעתו על השירים שארנים וברנטאנו אספו, עיבדו או חיברו בעצמם לאסופה "קרן פלאים לנער" שפירסמו ב-1805, ושהעם הגרמני מצא בה מענה לרחשי לבו הלאומיים מול הכובש הצרפתי. הנה לפניכם דוגמה אחת מ"קרן פלאים לנער" שלא קשה לשער מה היתה דעתו של היינה עליה, ושיש לי סיבות לחשוד שקלמנס ברנטאנו חיבר אותה בעצמו:
היהודים בפסאו
(מתוך ספר שירים כתוב באוסף של קלמנס ברנטאנו)
בשם האל שבדברו
כל דבר נברא
נפתח ונספרה
על מעשה נורא.
איך כריסטוף אייזנהאמר
במעשה עוולה
הביא על העיר פסאו
יגון ויללה.
אל היהודים הוא חש
וכך מהם דרש
"הלא תרצו לרכוש
את הלחם הקדוש?"
מיד תשובה השיבו
"הבא אותו עמך
וממתת ידינו
תבוא על סיפוקך."
בליל סוער בחושך
הוא פרץ את הדלתות
מכנסיית מרים שלנו
הוציא שמונה פרוסות.
הכל יחדיו תמורת זהוב
מכר את כל השמונה
כל פרוסה, כך החישוב
שלושים פרוטות ללחם עוני
בבית-הכנסת היהודים
את הפרוסות הניחו
מיד שלפו את הסכין
ובלחם אותו הטיחו.
מיד פרץ החוצה
הדם, סמיך וזך
ודיוקנו נראה
דומה לילד רך.
הם נבהלו כל כך
ומצאו עצה בצר:
"שתי חתיכות נשלח
אל זלצבורג, עיר מבצר.
שתי חתיכות לנוישטאט
ושתיים לפראג גם כן
ושתיים פה נותירה
לשוחט ולבוחן."
הם התכוונו ואף קיוו
על ישו לגזור כרת
לכן את לחם הקודש
זרקו אל תנור לוהט.
אך ראו, לנגד עיניהם
איך שני מלאכים יצאו
עם שתי יונים צחורות
שאימה ופחד זרעו.
כריסטוף השודד
שהחטא סימא את עיניו
כמו את עיני יהודה הבוגד
את כל מה שמצא - גנב.
כאשר בגרמנסברג היה
לשדוד את אוצר הכנסייה
השומרים תקפוהו
ובמוט היכוהו.
כעת הוא אסיר בפסאו
כלוא במצודה
את כל אשר עולל הוא
מרצונו הודה.
וגם פשעי היהודים
צברו מאז משקל
כשמזימתם צלחה
ולחם הקודש חולל.
אל מול חילול הקודש
לב הבישוף נחרד
לכן הורה בלי שום לצון
לתפוס אותם מיד.
ואז הודו שאת הלחם
בסכין דקרו
בתנור שרפו
ובשלוש ערים פיזרו.
אמנם ארבעה מתוכם
נהגו בתבונה
זכו באושר
וקיבלו את האמונה.
את כל השאר הבעירו
ואת הארבעה
שלנצרות המירו
החרב בלעה.
וכריסטוף שמכר בפרוטות
לחם קודש ליהודים
גם הוא נענש בצבתות לוהטות
לאחר שבועות אחדים.
נהוג היה ברייך הגרמני שיהודים נידונים למות שהמירו את דתם זכו למות בעריפת ראשם ולא בשריפה על המוקד. בכל מקרה הומתו היהודים שהורשעו בחילול לחם הקודש, ההופך כידוע במיסה הקתולית לגופו ובשרו של ישו, ושותת את דמו של האלוהים שהתגלם בבשר.
ביום א ה-16 בדצמבר 2007 קראתי ב"הארץ" את כתבתו, החביבה באמת, של חגי חיטרון, על כנס היינה שנערך ביום ה, ה-13 בחודש, לכבוד יום הולדתו המאתיים ועשר של המשורר, ובו קראו משיריו וקינחו באכילת טשולענט, שכן היינה כתב כי הטשולענט "מאכל שמיימי" הוא, ואני מקוה שהמתכנסים, החביבים באמת, לא נפלו קורבן לעוד מהתלה של היינה, שעד כמה שהבנתי מגעת, העדיף את מאכליה המתוחכמים וצירי הבשר המשובחים של עיר מקלטו פריס, על פני העבודה הקשה בחומר ובלבנים של יהדות אשכנז.
בבוקר אותו יום א מיהרתי לספריה הלאומית שקיימה כמדי פעם מכירת ספרים. לרוב אפשר היה לרכוש שם במחיר סביר את כל כתבי היינה, או גיתה, או שילר, אלא שהפעם היה מדובר בשאריות של שאריות, במצב גרוע ובמחיר מופקע, ובכל זאת מצאתי לי כמה מציאות, כמו האסופה "שירה נוצרית מן הבארוק ועד ימינו" (בגרמנית) שערך יירגן פ. ואלמן ופירסם ב-1981. דיפדפתי באסופה ותהיתי כיצד מתחלפים להם הכמרים הלותרנים הצנועים עם נשותיהם היפות וגדודי ילדיהם הפורטים עמהם עלי עוגב צלילי פעמונים של זמרת מלאכים שמיימית זכה, ביונקרים הקתולים של הרומנטיקה, ששיריהם צבעוניים ומנצנצים כחלונותיה של קתדרלה, וביניהם יושב לו היינה שלנו עם שיר שהכינוי "נוצרי" מחמיץ אותו מעט, שיר ציני לגמרי שמצליח לשבור את הלב ואינו דומה לשום שיר אחר מסביבו:
היינריך היינה / העלייה לרגל לקבלאר
1.
בחלון עמדה האם
במטה שכב הבן.
"אינך רוצה לקום, וילהלם,
בתהלוכה להתבונן?"
"חולה אני כל כך, אמא
שלא אראה ולא אשמע:
על גרטכן המתה אני חושב
ולבי על כך דואב."
"קום, לקבלאר אנו יוצאים
טול ספר ומחרוזת תפילה
שם תרפא לך אם האלוהים
ללבך החולה תביא גאולה."
מתנופפים דגלי כנסייה
שירי כנסייה שרים
שם בעיר קלן שעל הריין
הצועדים עוברים.
האם מצטרפת להמון
את הבן היא מובילה
היי ברוכה מריה,
שרים שניהם במקהלה.
2.
אם האלוהים מקבלאר
התלבשה במיטב שמלותיה
הרבה עליה לפעול היום
חולים רבים באו אליה.
החולים מביאים אליה
כקורבן מנחה מעלים
איברים עשויים משעוה
רגליים וידיים מפוסלים.
ומי שמקריב יד שעוה
מתרפא לו הפצע ביד
ומי שמקריב רגל שעוה
רגלו מבריאה מיד.
ההם שהלכו לקבלאר על קביים
על חבל כעת מחוללים
ואפילו פורטים יש כעת על כינור
שקודם היו בכל אצבע חולים.
האם נטלה נר שעוה
ויצרה ממנו לב
"לאם האלוהים אותו תקריבה
והיא תרפא את הכאב."
נאנח הבן בנוטלו את הלב
אל דיוקן הקדושה ללכת
נשפכת דמעה מן העין
ומלה מן הלב נשפכת:
"את אלה רמת מעלה
את שפחת האל הזכה
את מלכת השמיים
את סבלי אלייך אזעקה!
עם אמי התגוררתי
בקלן העיר הגדולה
העיר שבה מאות
כנסיות ובתי תפילה.
ולידינו גרה גרטכן
אך מתה היא כעת
ולב שעוה אביא לך, מריה
נא רפאי את לבי השותת.
רפאי את לבי החולה –
ובוקר וערב אריעה:
מעומק לבי אתפלל:
היי ברוכה, מריה!"
3.
הבן החולה והאמא
ישנו בחדר קט.
ואם האלוהים לשם פנימה
צעדה בשקט מוחלט.
היא רכנה מעל החולה
והניחה יד רכה
בשקט מוחלט על לבו
וחייכה והסתלקה.
האם ראתה זאת בחלומה,
ועוד רבות ראתה
היא התעוררה משנתה
הכלבים נבחו ברמה.
שם בנה שכב שרוע
שם בנה המת שכב
ואדמומית השחר
השתעשעה על חיוורון לחייו.
האם חבקה ידיים
מה היה לה היא לא ידעה
בחרדת קודש היא שרה חרש
היי ברוכה, מריה.
כל כך רצה ואלמן לכלול גם את היינה באוסף השירים שלו, בין כל המשוררים הגרמנים בעלי השם שכתבו שירי תהלה לישו ומריה, וכך מצא את דרכו לספר המזמורים הזה גם השיר הזה, לתפארת היהודיה האהובה בכל הזמנים. כמה רחוק משיר ההלל למריה לחג-מולד, אחד מביניהם, של קלמנס ברנטאנו:
הו את שושנה בין החוחים!
הו את אם רבת-חסד!
הניחי לדרבן אותי בדורבנות
אם עלי באמת ובתמים להשתנות!
כמה טוב להיות ישר בין ישרים
וכמה טוב להיות טהור בין טהורים
אך אין תכלית עליונה
מאשר בין החוחים להיות השושנה.
ואין כל ספק מיהם עבור ברנטאנו החוחים.
*
כהנה וכהנה קראתי על היינה, ומכל אשר קראתי העסיקו והטרידו אותי דוקא דבריו של הסופר היהודי גרמני יעקב וסרמן (1934-1873), שכמה מספריו הידועים, ביניהם "פרשת מאוריציוס" ו"קספר האוזר", תורגמו לעברית. דברי וסרמן על יחסו להיינה הופיעו באוטוביוגרפיה שלו, "דרכי כגרמני וכיהודי", שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית. האוטוביוגרפיה התפרסמה לראשונה בשנת 1921, ובשנת 2005 התפרסמה מחדש בהוצאת "זוהרקאמפ", ועוררה עניין בגרמניה. היא ראויה מאד להתפרסם גם בעברית.
אני מביאה איפוא את דברי וסרמן על היינה, הכלולים בפרק 10 של ספרו, ונאמרים בדרך הכנה, הבוטה והחשופה, האופיינית לוסרמן, ללא כחל וסרק:
בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.
ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתיפיפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.
היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני, חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.
אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזרעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי חלק מן הנוכחים ויותר מדי יוצא דופן. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.
לא במקרה נזכרתי בדברי ווסרמן למקרא הכתבה על אירוע הטשולענט של היינה, שאני חוזרת וקוראת עליו בכל שנה, ואין לי כמובן דבר וחצי דבר נגד טשולענט, מאכל יהודי מכובד שמיטיב להביע את הקשר שבין החומר לבין הרוח, אבל תהיתי ביני לביני שמא הגיעה העת להרחיב את העיסוק בהיינה מעבר להתרפקות על נעורים אבודים וקרקורי מעיים. סוף כל סוף לא היה היינה נופת צופים, וחייו אף הם היו קשים ומרים, ויחסיו עם יהודים וגרמנים כאחד היו סבוכים ומסובכים להפליא, והמחלוקות הקשות שבהן היה מעורב היו רבות השלכות ורבות חשיבות להיסטוריה של גרמניה ושל העם היהודי כאחת, ואולי כדאי שהדיון על היינה בישראל ייתן לכך ביטוי.