עד שנולדה בת דודתי הצעירה תמי, שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים, והשאירה אחריה תינוק בן שנה, הייתי הבת היחידה בין ארבעת נכדיו של סבא מוישה, והיחידה שלא הורשיתי להדליק נרות חנוכה. באהבתו של סבא בטחתי יותר מאשר באהבתו של כל אדם אחר, אבל כאשר ביקשתי להדליק גם כן נרות חנוכה, כמו הבנים, הוא כעס וסירב. את תחושת העלבון אני זוכרת היטב, ואני נזכרת בה מחדש, בכל עת שאני מדליקה נרות חנוכה. אני נהנית לסדר את הנרות בחנוכיה על פי צבעיהם, כל אחד בצבע שונה, אדום, כחול, צהוב, ואני נהנית לברך, ולהדליק אותם. גם בנותיי אהבו להדליק נרות, אבל אין לכך מבחינתן משמעות מיוחדת. מעולם לא אסרו עליהן להדליק נרות, הן לא נאלצו להילחם על הזכות הפעוטה הזאת, ולפיכך אין לה משמעות מיוחדת מבחינתן. הן אפילו אינן יודעות שיש ילדות שנמנעת מהן ההנאה הפעוטה להדליק נרות חנוכה, ועליהן לצפות מבוישות באחיהן עושים זאת לבדם.
אני רוצה להדליק נרות מתוך שמחה, אבל תמיד תמיד יש בהדלקת הנרות שלי התרסה, ועלבון שלא התפוגג, וכעס. עלבונות ילדות כאלה נחרתים בנפש בעוצמה גדולה. כשאני מדליקה נרות חנוכה, אני מכריזה עצמאות. מעולם לא שרפתי חזיות. הסתפקתי בכך שמלתחתי חסרה את פריט הלבוש המיותר הזה. אבל אני מנחשת ששורפות החזיות בזמנו חשו משהו ממה שאני חשה כשאני מדליקה נרות חנוכה. תחושת שיחרור וכוח, שמחזקים ומרפאים את כאב ההשפלה.
כל החגים היהודיים הם חגים של השפלת האשה. תמיד היא דחוקה בעזרת הנשים, בשמחת תורה אין מתירים לה לגעת בספרי התורה ולרקוד עמהם, שהרי היא טמאה, והגברים הם טהורים, בחנוכה היא איננה מורשית להדליק נרות, בפורים היא איננה קוראת במגילה, ובליל הסדר אמורות הנשים לשרת את הגברים ולשתוק, להגיש להם מים ליטול את ידיהם ולהקשיב לקריאתם בהגדה. רק לפני מספר שנים, כשהוזמנתי לליל סדר אצל חברים וחשתי שוב כילדה בבית סבי, הבנתי שאינני מסוגלת לוותר עוד על קריאת ההגדה בעצמי, שמאז מות סבי אני רשאית לקוראה בקול רם. אני אוהבת לערוך את ליל הסדר בעצמי, ולקרוא בעצמי את ההגדה. בנותיי מבקשות שלא נקרא יותר מדי. עבורי זה ניצחון. עבורן אין זו אלא מטלה.
ערב ראש השנה ליויתי את בתי הצעירה שחזרה למקום לימודיה וראיתי בשדה התעופה את החסידים יוצאים לאומן. כולם גברים: סבים, אבות, בנים, רק גברים. חשבתי מה חשות הנשים שנשארות לבדן לחגוג את החג במשפחה חסרה. מה חשות הבנות הקטנות כשאביהן יוצא עם אחיהן לארץ זרה שאין הן מורשות לנסוע אליה, ואותן משאירים בבית. כיצד נראה חגן? האם הן חוגגות לבדן, או סמוכות על שולחן אחרים, שם גבר אחר מקדש על היין? כבר לפני שנים רבות כתב מורי יעקב כץ בספרו "מסורת ומשבר" על החסידים הללו, שמותירים את נשיהם וטפם בבית לבדם, ונוסעים לחגוג עם רבם. אז היה זה הרב החי שאליו נסעו בעגלה רתומה לסוס, וכעת זה הרב המת שאליו טסים באוירון כשר למהדרין, אבל את הנשים כאז כהיום משאירים בבית לבדן, או אולי שולחים אותן עם הבנות לבית הוריהן, שישגיחו עליהן לבל תתפרענה בקידוש על היין בעצמן? פעם ראיתי סרט על חסידת חב"ד שהיו לה ארבעה עשר ילדים. היא אמרה שהבנים חייבים ללמוד תורה, אבל הבנות יכולות להישאר בבית לעזור לה. בימים שבהם היתה לה עבודה רבה, למשל בשעת ניקיון הפסח, היא השאירה את הבנות בבית כדי שתעזורנה לנקות ולהכין לפסח. לבתה הבכורה כבר היו עשרה ילדים. היא הלכה בדרכי אמה ולא התמרדה. כשהייתי מורה חיילת במרום הגליל היו לי תלמידות שהושארו בבית כדי להכין לשבת, לנקות לפסח, לטפל בתינוק או באח חולה. הן התקשו מאד להשלים את החומר בכיתה.
בעלי שגדל בבית חילוני לא התעניין מעולם בדת. בערב שבת הראשון שאחרי נישואיי ערכתי שולחן יפה וביקשתי שיבוא לאכול. הוא סירב בתוקף ודרש לאכול במיטה. ישבתי ליד השולחן היפה שערכתי ומיררתי בבכי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי. למדתי שאני יכולה לאכול לבדי, ולברך לבדי, ולהינות מזה. עכשיו כבר אינני סובלת לחגוג עם גברים, כפי שמאסתי בהזמנות לדבר בשולחן עגול עם גברים שאינם נותנים לי לדבר ומתנפלים עליי כשאינני מסכימה לדעתם. העניין לעולם איננו צניעות, אלא שליטה ודיכוי, דיכוי ושליטה. כפי שאמרו לטניה רוזנבליט, גברים לא יכולים לשבת מאחורי אשה. הבעיה איננה לשבת לידה אלא מאחוריה. האשה צריכה ללכת מאחור, נושאת כד או צרור עצים על ראשה, כמו שהיינו רואים בכפרים ערביים בילדותנו, הגבר רוכב ראשון על החמור ומאחוריו הולכת לאיטה האשה, נושאת כד או צרור על ראשה. האשה צריכה ללכת מאחור, הסביר אבי, שאסר עליי ללמוד נהיגה. כשהגיעו בנותיי לגיל שמונה-עשרה שלחתי אותן ללמוד נהיגה. זה נראה להן טבעי לנהוג. הן לא ידעו שזה לא מתאים לאשה. גם המורה שלימדה אותן לנהוג היתה אשה.
אינני יודעת מה עדיף לנשים: להילחם על מקומן בחברה הגברית, או להקים לעצמן חברה מתחרה. לא כזאת שהולכת מאחור, אלא כזאת שהולכת לבדה. כזאת שבה אפשר לדבר בלי שישתיקו אותך ובלי שינסו לבזות אותך או להטיל עלייך אימה. החיים שלי התגלגלו כך, לפעמים זו היתה ברירת מחדל. לא תמיד היתה זו בחירה. אבל אחרי שהישגתי את חירותי כברירת מחדל, התקשיתי מאד לוותר עליה. החירות מורכבת מדברים קטנים מאד, למשל לאכול בשלוה ארוחת בוקר, למשל לכתוב עד השעות הקטנות של הלילה, למשל להדליק לבדי נרות חנוכה. החירות איננה מפוגגת את הכעס, אבל יש בה תחושת שיחרור והקלה. כשאני נמצאת עם משפחות אחרות, אני מבינה כמה אני חופשייה. לחופש יש מחיר, אבל כאשר משיגים אותו, כבר לא מוכנים לוותר עליו. אני בכל אופן אינני מוכנה.