פרנץ קפקא / המלאך

מאז השכם בבוקר ועד שעת הדמדומים הזו עליתי וירדתי מחדרי. החלון היה פתוח, זה היה יום חם. שאון הסמטה הסמוכה חדר פנימה ללא הרף. כבר היכרתי כל פרט בחדרי מהתבוננות בהולכי סחור-סחור. את כל הקירות קירצפתי במבטים. אחר דוגמת השטיח ועקבות שנותיו עקבתי עד אחרון הפיתולים. את השולחן במרכז החדר מדדתי פעמים רבות בזרתות. כלפיי תמונת בעלה המנוח של בעלת–הבית כבר חשפתי תכופות את שיניי. לקראת הערב עליתי על החלון והתיישבתי על מעקהו הנמוך. אז הבטתי במקרה, לראשונה בשלוה, על מקום בפנים החדר ולמעלה אל התקרה. לבסוף, לבסוף החל החדר, אם לא השליתי את עצמי, חדר זה שפעמים כה רבות זיעזעתי, לזוע. זה החל בשולי התקרה הלבנה המוקפת עיטורי גבס רופפים. חתיכות טיח השתחררו ונפלו כאילו במקרה, פה ושם, בקצב קבוע על הרצפה. שלחתי את ידי, וגם על ידי נפלו אחדות. בהיותי מרותק השלכתי אותן, מבלי להסתובב אפילו, מעל ראשי אל הסמטה. בין מקומות השבירה למעלה לא היה עדיין שום חיבור, אבל כבר אפשר היה לפחות לדמיין אותו לעצמך איכשהו. אבל הנחתי למשחקים אלה כאשר סגול כחלחל החל כעת להתערבב בלבן, זה החל מנקודת האמצע של התקרה שנותרה לבנה, ודוקא בוהקת בלובנה, שמעט למעלה יותר נתלתה בה המנורה העלובה. שוב ושוב לסירוגין נדחק הצבע, או שמא היה זה אור, כנגד השוליים המאפילים כעת. איש לא שם עוד לב לחתיכה הנופלת, שצנחה כאילו בלחצו של כלי עבודה שמכוון בדיוק רב.

אז נדחקו אל הסגול מן הצדדים גוונים צהובים, זהובים. תקרת החדר נצבעה אבל לא ממש, הגוונים הפכוה מעין שקופה, נדמה שמעליה התנודדו דברים שרצו לפרוץ, כבר כמעט ראו שם את המתרחש בקווים כלליים, זרוע נשלחה, חרב כסופה התנודדה מעלה מטה. זה יועד עבורי, לא היה כל ספק: עמד להתרחש חיזיון, שיקרא לי דרור. זינקתי על השולחן, כדי להכין הכל, קרעתי את הנורה כולל מוט הפליז והשלכתי אותה לרצפה, אז זינקתי למטה ודחפתי את השולחן מאמצע החדר אל הקיר. הדבר שרצה לבוא יכול היה לנחות בשלוה על השטיח ולהודיעני את אשר היה עליו להודיע. בקושי סיימתי ובאמת נפרצה התקרה. עוד מגובה רב, לא הערכתי אותו נכונה, ירד לאטו באפלולית למחצה מלאך באריגים סגולים כחלחלים כרוכים בחוטי זהב, בכנפיי משי גדולות זוהרות, לבנות, החרב שלופה מאוזנת בזרועו המורמת, "ובכן מלאך!" חשבתי, "כל היום הוא עף אליי, ואני באי-אמונתי לא ידעתי זאת. כעת הוא ידבר אליי." השפלתי את עיניי, אך כשהרמתי אותן שוב, אמנם המלאך עוד היה שם, תלה די נמוך מתחת לתקרה, ששוב נסגרה, אבל לא היה כלל מלאך חי, אלא רק צלם עץ צבוע מחרטום אניה, כפי שתולים על התקרה במסבאות של מלחים. לא יותר. כפתור החרב יועד לשאת נר ולקלוט את החֵלֶב הנוזל. את הנורה ניפצתי ארצה, לא רציתי להישאר בחושך, עוד היה לי נר אחד, אז עליתי על כורסה, תקעתי את הנר בכפתור החרב, הדלקתי אותו ואז ישבתי עד אישון לַיִל תחת אורו החיוור של המלאך.

קפקא כתב את הטקסט ביומנו בתאריך ה-25 ביוני 1914.