ארבע שנים למות המשורר אהרון אמיר
(5 בינואר 1923 – 28 בפברואר 2008)
את הרשימה הזו החלטתי לכתוב כאשר קראתי את ההספדים על אהרון אמיר ז"ל, שהתרפקו על האנקדוטה שלפיה, כאשר נשאל אמיר מה היה שם משפחתו הקודם, ענה שאינו זוכר. כולם נהגו כאילו היתה זו מין צוואה שאין להפר. אפילו באתר של חתני פרס ישראל מתחילה הביוגרפיה של אמיר בהתגייסותו לאירגון האצ"ל. וגם מי שהזכירו כי אביו היה מנהל הוצאת "עם עובד" ומו"ל הוצאת "עם הספר", נמנעו מלהזכיר את שמו, כאילו היה זה סוד אפל. והרי אמיר לא באמת הסתיר את שמו המקורי, וגם בראיון שנתן לאלי אשד סיפר על הוריו, דב ובתיה ליפץ, לוחמים קנאים לשפה העברית, ובפרט על אביו דב שניהל את רשת החינוך "תרבות" בליטא וגם בישראל ניסה להקים גימנסיות עבריות, בטרם עסק במו"לות. גם על אהבתו למזרח הקדום אמר אמיר באותו ראיון שאולי עברה אליו בירושה, שכן בשנת 1919, בעת שחיזר אביו אחר אמו, תירגם למענה לרוסית את שירו של שאול טשרניחובסקי "על מות תמוז", והוא מצא תרגום זה שנים רבות לאחר מכן.
הראיון של אלי אשד עם אהרון אמיר:
ואכן אי אפשר לדון באישיותו המיוחדת ובפעלו של אהרון אמיר מבלי להתבונן בבית שגדל בו, ומלבד זאת ראוי אביו דב ליפץ להיזכר בזכות עצמו, ולא רק בזכות בנו יחידו, שהיה גאה בו מאד. וגם מעבר לרמת הפרט – דב ליפץ היה חלק מן העילית האינטלקטואלית של ציוני ליטא, שאהבת העברית והספר שלהם, שטופחה בתנאים קשים ובמאבק מתמיד בארץ מוצאם, בצל התרחשויות נוראות בלתי פוסקות, עד לאובדנה הנורא של יהדות ליטא בשואה, המשיכה לפרוח ולהפריח בארץ ישראל, ותרומתם לחינוך וליצירה העברית בארץ-ישראל ובמדינת ישראל גדולה ורבה. קרוב היה דב ליפץ אצל משפחת קלויזנר, הפרופ' יוסף קלויזנר וקרובו הד"ר ישראל קלויזנר, כולם מקורבים, עוד מפעילותם התרבותית והציונית בליטא, לחיים נחמן ביאליק, לשאול טשרניחובסקי וכמובן לזאב ז'בוטינסקי, וכבר היטיב לתארם בן משפחתם הצעיר מהם עמוס קלויזנר, הלא הוא עמוס עוז, שמפגשו כסופר בתחילת דרכו עם אהרון אמיר עורך "קשת" הוא כמעט מיפגש משפחתי, של בני הדור השני לחבורה האינטלקטואלית ה"ליטוואקית" הציונית-רוויזיוניסטית, הנלהבת בקנאותה לשפה העברית, חולמת על קיום עברי לאומי מודרני חילוני שיקים ממלכה עברית חדשה, שתקומם את חורבות ממלכת דוד ושלמה ותחיה את הוד המזרח הקדום שאבד ביסוריי הגלות. אחרי השואה ואובדנה הכמעט גמור של יהדות מזרח אירופה ובכללה יהדות ליטא, נמהלה בפעילותה האופטימית כל כך של החבורה הזו מידה גדולה של צער וכאב, ועל חלומות העתיד השתלטו מרורי הזיכרונות. ייסוד מדינת ישראל הגשים את חלומם הגדול, אבל הגשמת החלום הזה נמהלה בצער הנורא של האובדן שהיקפו הלך והתברר בשנים שלאחר המלחמה.
לצד האובדן הקולקטיבי איבד דב ליפץ בשואה את חמשת אחיו ואחיותיו: רחל, שושנה ושרה-עדינה, שמואל וצבי-מרדכי. להוריו שנפטרו לפני המלחמה, אהרון וציפורה – אהרון אמיר נקרא על שם סבו אבי-אביו – ולאחיו הנספים בשואה, הקדיש את הכרך השלישי של "יהדות ליטא" – מפעל שנתן לו את חילו במשך שנים רבות, יחד עם הקלויזנרים ומלומדים "ליטוואקים" רבים אחרים, שחברו יחד להקים יד לקהילת מוצאם שנמחתה מעל פני האדמה.
"קובנה משתרעת על חופו הימני של הניימן, בבקעה ארוכה וצרה מדרום לצפון, והיא מכותרת על ידי הנהר והוויליה יובלו. על חוף הוויליה, מול קובנה, שוכנת ויליאמפולי, היא "סלאבודקה". מעברו השני של הניימן, על גבעות עטופי ירק, נמצא הפרוור אלקסוט (בימי השלטון הרוסי השתייכה לפלך סובאלק, וחוק נפוליאון, שהיה קיים בפלכי פולין, היה שם בתוקפו). העיר נוסדה בשנת 1030 על ידי הנסיך הליטאי קוינאס, אשר על שמו נקראה. ראשיתה מצודה וארמון בה בקצה חצי האי, במערבו, במקום שהוויליה נשפכת לניימן."
דב ליפץ, "קובנה" מתוך "יהדות ליטא", כרך ג
במלים אלה פתח דב ליפץ את תיאור תולדותיה של קובנה היהודית באותו כרך שלישי של "יהדות ליטא" שכתב את רובו. כשאני קוראת את המלים האלה "גבעות עטופי ירק", "מצודה וארמון בה", עולות דמעות בעיניי. הרי זה קולו של אדם המתאר את עיר ילדותו האבודה, שאת מראותיה נצר בלבו, מעבר לזמן ולגורל.
ובמלים אלה סיים את סקירת תולדותיה של יהדות עירו:
"ב-1941 (15.8) נמצאו בגיטו ויליאמפולי (סלאבודקה) כ-30,000 יהודים, אשר ברובם המכריע חוסלו במשך 3-2 שנות הכיבוש הנאצי.
ויליאמפולי, עריסתה של קובנה היהודית במאות הקודמות, הפכה בשנים אלו קבר ליהדות זו. כך הגיעה לקיצה על חופיה של הוויליה היסטוריה של שש מאות שנה."
בן עשר היה אהרון אמיר כשעלה עם הוריו לישראל. ילד חכם ונבון בן עשר זוכר הרבה. בוודאי זוכר את דודיו ודודותיו, את בני דודיו ודודותיו שעמם שיחק בוודאי, כבן יחיד להוריו, שהתגורר עם משפחתו המורחבת באותה עיר קטנה יחסית. אחרי המלחמה, כשהוא כבר איש צעיר, התברר כי כולם ניספו.
מה פשר מחיקת העבר בהקשר הזה? מה פשר "מליטא איני זוכר דבר" שחזר ואמר? האם זו החלטה אידיאולוגית, או אין אונים רגשי להתמודד עם האובדן? ואולי רגשי אשמה? מועקת קוצר היד לסייע, להציל? התנצלותו של הנותר בחיים אחרי?
הוא לא היה יחיד בכך. רוב בני דורו הצטיינו בשתיקתם. על הקרובים הניספים לא דיברו מעולם. הוריהם לא יכלו למחוק באותה מידה – הרי חלק נכבד מחייהם עבר עליהם שם. הדרישה לזכור העיקה מדי, אולי קרעה בין הורים לילדים. ובמהרה נקלעה ישראל למלחמת השחרור. גם פה יש מלחמה, אמרה חמותי ששרדה את טרנסניסטריה ומסע המות למוהילב. זה היה יותר מדי. לרבים מן הניצולים היתה מלחמת השחרור המשכה של המלחמה שנדמה היה כי רק החלה, אך מעולם לא נגמרה.
אנחנו שנולדנו כבר אחרי הכל, במדינת ישראל שהיתה עבורנו עובדה מובנת מאליה, נזקקנו להרבה שנים בשביל להתחיל להבין ולצרף פרט לפרט לתמונה שמעולם לא הושלמה.
בכרך השני של "יהדות ליטא" כתב דב ליפץ על החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית. הרבה כתב מניסיונו האישי: משנת 1925 ועד עלייתו ארצה בשנת 1933 ניהל את רשת החינוך "תרבות" בקובנה, רשת שהשתדלה ליצור ולקיים מערכת חינוכית שלמה, החל מגני ילדים ובתי ספר יסודיים, ועד גימנסיות עבריות וסמינרים למורים, ומעבר לכך קיימה חוגים ופעולות תרבות רבות ושונות.
"החינוך העברי בליטא לא היה פרי קוניונקטורה מדינית. הוא צמח על קרקע רוויה מסורת רוחנית של תורה והשכלה, הוא נוצר על ידי חברה שתפארתה היתה בעיקר לא על ענקי הרוח שהקימה והעניקה ליהדות הגולה, אלא על המוניה הספוגים אהבת תורה ודבקות במסורת ובמוסר והמושרשים עמוק בתרבות יהודית. נאמנותם של המונים אלה לערכים הלאומיים עמדה במבחנים רבים. היא לא התערערה גם בימי ה"השכלה", עם נפילתן של חומות הגיטו הרוחני ופריצתן של מגמות טמיעה והתבוללות בין יהודי מזרח-אירופה. ספרות ההשכלה בגרמניה, פולין וארצות אחרות, זעזעה את יסודות המסורת הרוחנית וסללה את הדרך להתנכרות לאומית, אך בליטא היו אופייה ומגמותיה אחרים לגמרי. עם כל הביקורת שהטיחה גם היא נגד תופעות חברתיות שליליות בקרב היהדות, הרי היא נשארה נאמנה לערכי היסוד הלאומיים ואף שימשה שופר להחייאת הלשון העברית וחלוץ לתנועת חיבת-ציון. ספרות זו סללה בזמנה את הדרך לציונות והכשירה את הקרקע לספרות העברית החדשה."
דב ליפץ, "החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית 1920-1940", מתוך "יהדות ליטא", כרך ב
כך כתב דב ליפץ על משכילי ליטא, אך הדברים יכלו כמובן להיאמר גם על משכילי אודסה או קיבוצים יהודיים אחרים שההשכלה היתה מבחינתם מנוף להתעוררות הציונות. קיבוצים יהודיים משכילים-ציונים אלה היו קשורים כמובן זה עם זה, וליפץ מזכיר את ביקוריהם בקובנה של ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור, נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, זאב ז'בוטינסקי, דוד בן גוריון, שמעון דובנוב ואחרים.
אבל הקיבוץ היהודי בליטא עבר טראומה קשה גם במלחמת העולם הראשונה, כאשר במאי 1915 גורשו בפקודת הצבא הרוסי יהודי קובנה והאיזור לפנים רוסיה. חלקם חזרו לבתיהם עם הכיבוש הגרמני, ואחרים רק בשנים שאחרי המלחמה. רבים מהם מצאו שבתיהם נהרסו או יושבו בידי אחרים. הטראומה הזו של הגירוש הרוסי היתה אולי אחת הסיבות שיהודי ליטא לא מיהרו להימלט מפני הנאצים לברית-המועצות. רבים מהם בטחו בגרמנים שיתייחסו אליהם טוב יותר מן הרוסים, ושילמו על כך בחייהם.
הקמתה של רשת חינוך יהודית בליטא אחרי הגירושים והחורבן שחוו יהודיה במלחמת העולם הראשונה היתה כמעט נס. הדבר שאיפשר לדברי ליפץ את הקמת רשת החינוך היהודית היתה האוטונומיה שהעניקו הליטאים ליהודים לאחר הקמתה של ליטא העצמאית ב-1919. אבל תוך מספר שנים ביטלו הליטאים את רוב הזכויות האוטונומיות, ובתי הספר היהודים נאלצו להיאבק כל העת על העברית כשפת הוראה ועל עצם קיומם.
"גורם חשוב לביסוסו של החינוך היהודי היתה התנועה הציונית. השנים שלאחר "הצהרת בלפור" סימנו ראשיתו של מאבק ממושך על "הבית הלאומי" בארץ-ישראל. היו אלה שנים עקובות מדם, זיעה ומאמץ עליה. היו אלו גם שנים של התלהבות ציונית, מאמצי הכשרה ולבטי הגשמה. מעטים היו הקיבוצים היהודיים אחוזי להט ציוני כקיבוץ יהודי ליטא, ובעיקר הנוער שלו. בית הספר העברי השתלב במאמץ החלוצי והציוני של הציבור היהודי. הוא הפך חלק מההגשמה הציונית. בצירוף זה היה כוחו של בית הספר העברי משך עשרים שנה, על אף כל הקשיים הפנימיים והחיצוניים שעמדו בדרך התבססותו. אך בצירוף זה היה גם כוחה של התנועה הציונית והחלוצית בליטא.
אופייני לרשת החינוך היהודי היתה הספונטאניות בהקמתה. בתי הספר על כל שלביהם, ברובם הגדול, לא קמו ביוזמתם של "מרכזים" כגון מוסדות האוטונומיה או המפלגות, אלא צמחו ועלו ביוזמתם, מאמציהם, קרבנותיהם ועקשנותם של עסקנים מקומיים. הם היו יצירתם של הורים (היו גם מקרים שקמו ביוזמת תלמידים). הם שדאגו לקיומם, הם שייצגו אותם כלפי חוץ, הם שקבעו את השתייכותם ל"זרם" זה או אחר. אם מייסדיו היו אנשי ה"אגודה" [אגודת ישראל], הרי בית הספר נמנה על רשת "יבנה", הן בתוכנו החינוכי ובהרכב מוריו הן בשייכותו האירגונית. בתי ספר בשפת ההוראה אידיש הצטרפו לזרם האידישאי ולארגונם של בתי ספר אלה. אך רובם של מוסדות החינוך הוקמו על ידי עסקנים ציוניים והשתייכו לזרם "תרבות", שפירושו היה בית ספר עברי, חילוני וציוני."
דב ליפץ, "החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית 1920-1940", מתוך "יהדות ליטא", כרך ב
עברי, חילוני, ציוני – אלה היו שלושת העקרונות של המשכילים הליטאים שהתבטאו לא רק ברשת מוסדות החינוך "תרבות", אלא בכל תחומי חייהם. הם נלחמו ביידיש, וגם בחינוך המסורתי בחדרים ובישיבות.
"המפעל החינוכי היהודי כלל רשת ענפה של בתי ספר ששפת ההוראה ברובם היתה עברית ובמיעוטם – אידיש. אמנם, האידיש היתה שפת הדיבור של ההמונים, אבל לאידישיזם כאידיאולוגיה לא היו שורשים במציאות החברתית והרוחנית של יהודי ליטא. המפלגה הלוחמת לאידיש, היינו ה"בונד", לא היתה קיימת בליטא העצמאית. כאן לא היו לאידיש "טוענים" חזקים שהתבססו על שכבות חברתיות. היא לא הפכה "נשק" סוציאלי כמו בפולין. היא לא קסמה להמוני העם כלשון הוראה וחינוך. אך אין זאת אומרת שלא היו בליטא חסידי אידיש. גם בליטא היו קבוצות מאורגנות, אשר דגלו בשפת אידיש כסיסמה לאומית-עממית ולחמו על זכותה של "שפת האם". היו קבוצות שמאלניות ואנטי-ציוניות, שהאידיש שימשה להם נשק במלחמתם נגד הציונים והציונות. היו אלה חוגים המאורגנים ב"קולטור ליגה" השמאלית ובמפלגת ה"פאלקס-פארטיי". אך מבחינה כמותית ואיכותית השפעתן של הקבוצות האלה היתה מצומצמת, כפי שהדבר הגיע לביטוי בבחירות לסיים, למוסדות האוטונומיה, לוועדי הקהילות וכו'. המאבק על לשון ההוראה בבתי הספר היהודיים לא קיבל בליטא צורה חריפה וקנאית כמו בפולין ולטביה. ההגמוניה הציבורית ברחוב היהודי היתה בידי הציונים. העיתונות המשפיעה היתה הציונית. רובם של צירי היהודים בסיים ומנהיגי הציבור היהודי היו ציונים. על אף הניגודים הפנימיים בין המפלגות הציוניות, הרי כולן היו מאוחדות בשאלת העברית כשפת ההוראה היחידה בבתי הספר של המיעוט היהודי."
דב ליפץ, "קובנה" מתוך "יהדות ליטא", כרך ג
ניכר בדב ליפץ שאינו מחבב את ה"שמאלנים", שהוא מזהה עם האנטי-ציונים. כמובן שבקרב התנועות הציוניות היו גם תנועות שמאלניות כמו השומר הצעיר, שהיה פעיל מאד בליטא.
"פעולותיו של ה"שמאל" היו מוגבלות ומצומצמות, הן בגלל מיעוט השפעתו על הציבור והן מחמת האיסור הרשמי על קיומו משך שנים רבות. השמאל הקומוניסטי יצא מהמחתרת רק עם השתלטות הסובייטים על ליטא (1940). אותה שנה הועברו מוסדות החינוך והתרבות היהודיים לידי קומוניסטים יהודים."
דב ליפץ, "קובנה", מתוך "יהדות ליטא" כרך ג
אבל שנה לאחר מכן נפלה ליטא לידי הנאצים ורוב יהודיה נרצחו.
*
כשפגשתי את אהרון אמיר לראשונה פנים אל פנים לא הותיר עלי רושם חיובי ביותר. היה זה בערב של אגודת המתרגמים, ובמיוחד זכורים לי דבריו שהרגיזו אותי, וגם כמה מחבריי, באופן מיוחד: אמיר ביטא את שנאתו לתלמוד ולשפה הארמית ש"מזכירה לו יידיש". והרי אמיר ששלט היטב לא רק בעברית אלא גם בערבית היה חייב לדעת שהארמית היא אחותן של העברית והערבית, שפה שמית מובהקת, ואין לה דבר עם היידיש, שמרבית שורשיה שאובים מן הגרמנית הדרומית. השנאה הזו לתלמוד היתה מורשת תנועת ההשכלה הברלינאית, שהטמיעה את תפיסתה האנטישמית של ההשכלה הגרמנית, אשר על פי מסורת האנטישמיות הנוצרית ראתה בתנ"ך חלק מכתבי הקודש, אך שללה לחלוטין את כל הספרות הרבנית שיצרה היהדות לאחר הולדת הנצרות. הזיהוי המגוחך הזה של התלמוד עם שפת היידיש אין לו כמובן דבר עם אהבת המזרח הקדום – התלמוד על שני חלקיו הוא יצירה מזרחית בהחלט, המשקפת את נופי בבל וארץ ישראל ואין לה דבר וחצי דבר עם אירופה. השנאה לתלמוד, כמו גם ליידיש, מקורה במאבקם של המשכילים בחברה היהודית המסורתית, זו שדיברה יידיש ודבקה בתלמוד ובמסורת הרבנית, וראתה ב"ברלינרים", אותם משכילים שביקשו לשנות מדרכי המסורת, מתפקרים ופורצי גדר לכל דבר.
המשכילים החילוניים, שהושפעו מאד מן ההשכלה הברלינית, אימצו בתיווכה לא מעט מן התפיסות האנטישמיות של ההשכלה הגרמנית, ושנאת התלמוד כמו שנאת הדיבור היהודי-גרמני עם ה"אוי ויי" האופייני שלו, מקור בלתי נלאה ללגלוג אנטישמי, היתה חלק בלתי נפרד גם מעולמם של משכילי ליטא, שהתנועע בין ההשכלה הגרמנית להשכלה הרוסית, שתי התרבויות שהתחרו על השליטה בליטא וסופן שהביאו חורבן על יהודיה. את הכמיהה לארץ התנ"ך והסלידה מעולמה המסורתי של יהדות אשכנז שאיפיינו כל כך את העברים, שכונו בלעג "כנענים", אי אפשר להבין מתוך עיסוק בארצות קדם. לשם כך יש לחזור לתנועת ההשכלה העברית בליטא, פולין ורוסיה, ולהבין את מקורותיה, אהבותיה ושנאותיה של התנועה הזו, שאותן הורישה לציונות שצמחה ממנה.
רק כך אפשר להבין את פשר שירו של ביאליק "המתמיד", שביקש לגונן על בית המדרש היהודי מן השנאה המשכילית הזו, ודרכו היתה דרך הגישור בין עולם התלמוד והאגדה שאהב בכל נפשו לבין ההשכלה העברית שאף היא היתה קרובה מאד ללבו והוא תרם לה כה הרבה. קשה היתה לביאליק קנאותם של כמה מחבריו הציונים שהתקשו לשלב את עולם המסורת עם המהפכה הציונית. המשכילים ה"ליטוואקים" היו קיצוניים בהרבה מביאליק הנוח לבריות. והנה העולם שנלחמו בו מלחמת חורמה נמחק מעל פני האדמה, והותיר אותם מבולבלים משהו, ועמוסים רגשי אשמה. האם הקנאות ומחיקת הזיכרון היו סוג של התמודדות ללא התמודדות? האם ההתמסרות למיתוסים של בבל ואכד היתה דרך להשתיק את זעקתה של הגולה הנרצחת, זעקה שעלתה השמיימה ולא נתנה לאוזניים מנוח?
"שני ענפים מגזע ישראל, שנפרדו בארץ הפרת, בסערת מחלוקת ובאש שנאה, נפגשו שוב על גדות הניימן הצונן וחיו זה בצד זה למעלה מחמש מאות שנה.
האיבה העזה שפרצה בימי לידת הכת החדשה הלכה ונחלשה לאט לאט ובמאה האחת עשרה התחילו שני המחנות מגלים נטייה להתקרבות ולהבנה הדדית. מגמה זו הלכה והתבלטה בליטא גם במאות המאוחרות (ביחוד במאה השבע-עשרה). הקראים ראו את עצמם כ"אחיהם" של הרבניים והדגישו אחוה זו בכל שעת כושר, ואף שכניהם הנוצרים ראו את הקראים כיהודים סתם.
הרבנים העריכו את נאמנותם של הקראים ללשון הקודש, את געגועיהם לארץ הקודש ואת אדיקותם בתורה שבכתב. אין ספק כי היה בדברים אלה כדי לקרב את הלבבות ו"לאחות את הקרעים שלא נתאחו" בדורות הקודמים."
דב ליפץ, "הקראים בליטא" מתוך "יהדות ליטא", כרך א
בכרך הראשון של "יהדות ליטא" בחר דב ליפץ לכתוב דוקא על הקראים בליטא, ובמיוחד על הקהילה המפורסמת בטרוקי, שמוצאה מן הקהילה הקראית בחצי האי קרים.
"על מוצאם הגזעי של הקראים בליטא קיימות סברות שונות: כמה מלומדים מייחסים אותם לתושביה העתיקים של טברידה ויש הרואים בהם צאצאי הכוזרים, או שבט קומני. אך דעתם של רוב החוקרים היא כי הקראים היו תערובת של יהודים עם שבטים שונים. אנתרופולוגים איטלקים, שחקרו את שרידי הקראים בליטא ופולין שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה, הגיעו לידי מסקנה כי בעורקיהם נוזל דם יהודי וטטרי בתערובת גבוהה: טיפוסם שמי בתערובת טטרי."
דב ליפץ, "הקראים בליטא"
הקראים הם כמובן יהודים גמורים שנפלגו מקהילת יהודי בבל ומחמת קנאותם לא התערבבו באחרים, וליפץ לא נסמך על מחקר היסטורי מדעי. גם הדי-אן-איי לא היה ידוע באותם ימים ולא היו בדיקות שיכולות להעיד על מוצא גנטי משותף. שיטות המחקר של החוקרים שמזכיר ליפץ לא היו בדיוק מדעיות, בלשון המעטה, ושירתו בעיקר בעלי דעות גזעניות כאלה ואחרים. אך נראה כי ליפץ דוקא חיבב את הרעיון של תערובת יהודית-טטרית, שחזרה וחיברה את היהודים למזרח, לאסיה הנכספת. אהדתו לקראים קשורה מן הסתם אף היא במורשת האנטישמית של ההשכלה, שכמו הנצרות, אהדה את שנאתם של הקראים לתלמוד וליהדות הרבנית, והתפעלה מדבקותם בתנ"ך, מבלי להיות מודעים לכך שפרשנותם של הקראים לתנ"ך קרובה לפרשנות התלמודית-רבנית ולא לאמונות הנוצרים. אך לא זו בלבד: כמו כמה מן הרבנים העריך גם ליפץ את נאמנותם של הקראים לשפה העברית, לתורה ולארץ ישראל, אם כי נאמנות זו, כמו אצל היהודים הרבניים, היתה לא פעם מן השפה ולחוץ. רב היה צערו על שהשכנות בין קראים לרבניים בליטא לא הולידה מיזוג של "שני הענפים מגזע ישראל שנפרדו בארץ הפרת":
"המרירות שנצטברה בלב הקראים, מתוך המאבק על זכויותיהם ומתוך הרגשת נחיתותם הרוחנית והכלכלית במחיצת "אחיהם הרבניים" ותלאות הזמן, הניעו אותם להתרחק מהם ואפילו להתנכר להם, בשעה שנדמה להם שהתנכרות זו שכרה בצדה. כך, למשל, ביקשו הקראים מפלט בחוקי המדינה ובחסות השליטים הרוסים שפרשו את כנפיהם על ליטא.
מרירות זו בלב האבות הבשילה ענבי רוש שאכלו בנים ובני בנים. כל פרשת הפגישה שבין שני שבטים יהודים, שנפרדו על נהרות בבל, וחזרו ונפגשו על גדות הניימן, ולא השכילו להגיע שוב לידי אחדות ומיזוג, היא אפיזודה טרגית בחיי ישראל, שסופה נעוץ בתחילתה."
דב ליפץ, "הקראים בליטא", מתוך "יהדות ליטא"
ואכן רוב מאמרו, המתבסס על התיעוד ההיסטורי, מוקדש לעימותים ולמאבקים בין יהודים רבניים וקראים בליטא על תשלומי מסים, מעמד ופרנסה:
"יקתרינה השנייה, מלכת רוסיה, שיחררה (1795) את הקראים מהמסים הכפולים שהיו מוטלים על היהודים. כן התירה להם רכישת נכסי דלא ניידי. מאז התחילו שלטונות רוסיה להפריד בין הקראים והרבניים ולהפלות את הראשונים לטובה, להלכה ולמעשה. בשנת 1827 שוחררו הטטרים בקרים מהשירות בצבא ושנה לאחר מכן שוחררו גם הקראים בליטא ובווהלין. כשגורשו היהודים מסבסטופול וניקולאיב בשנת 1820, נאמר בפקודת השלטון הרוסי כי אין הגזירה חלה על הקראים.
הקראים בקרים שזכו מהנחות אלה מצד השלטונות, עוררו את אחיהם בליטא ופולין שיפנו גם הם בתזכירים אל השליטים הרוסיים ויבטיחו להם את נאמנותם למשטר, תוך השתייגות מן הרבניים. ואמנם פנו הללו לשלטונות הרוסיים והדגישו שאין הם מכירים בתלמוד והם נבדלים מהרבניים באורח חייהם, נימוסיהם, אהבת העבודה ונאמנות לכתר. ואכן הצליחו גם הקראים בטרוקי להשיג פקודה מהשלטון הרוסי (1835) לגרש את הרבניים מעירם על סמך זכות הישיבה שניתנה לקראים בלבד.
השלטונות הרוסיים נענו להשתדלות הקראים וכינו אותם "קראים רוסים בני הברית הישנה" (במקום "יהודים קראים"), לאחר זמן נקראו בשם "קראים" סתם."
דב ליפץ, "הקראים בליטא", מתוך "יהדות ליטא"
החלק הבעייתי יותר של המאמר הוא זה העוסק בתקופת השואה:
"מספר הקראים בליטא ובפולין הגיע בשנת 1932 לאלפיים נפש בלבד – אוכלוסיה זעירה וזניחה לעומת מיליוני היהודים בפולין, ורק כמה מאות מהם לעומת רבבות יהודי ליטא – נראה כי מספרם הקטן, שהקשה על קיומם בימים רגילים, פעל לטובתם בתקופת השואה.
על הקראים בליטא בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה ידוע לנו מעט מאד. לפי הידיעות שהגיעו בשעתן משטחי הכיבוש הנאצי, נדרשו ד"ר ל. לנדאו (קרקוב), ההיסטוריונים בלבן ושיפר (בגיטו ורשה) וקלמנוביץ (בגיטו וילנה) להכין תזכירים על מוצאם הגזעי של הקראים. בתזכירו של ד"ר לנדאו הובלטה דעתם של חכמי הקראים, שעמדו על מוצאם המונגולי. גם תזכיריהם של בלבן, שיפר וקלמנוביץ הדגישו את המוצא הטוראני של הקראים ומחבריהם המליצו לקבל את דעתם של הקראים.
אם בהשפעת תזכירים אלה – ואם לפי הוראות שנתקבלו "מגבוה", על כל פנים לא נידונו הקראים על ידי הנאצים כיהודים וניצלו מרדיפות והשמדה. יהודים בגיטו וילנה (וגם בגיטאות אחרים), בניסיונותיהם להציל את חייהם, השתדלו להשיג תעודות מזויפות של קראים. אך הקראים שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים והמציאו להם את רשימות בני עדתם. על יסוד רשימות אלה נתפסו ה"קראים" בעלי התעודות המזויפות והוצאו להורג."
דב ליפץ, "הקראים בליטא" מתוך "יהדות ליטא"
למרבה הצער אין ליפץ מספר לנו מהו המקור שעליו הוא מבסס את הדברים החמורים והנוראים האלה. גם המקורות הביבליוגרפיים שהוא מצטט, ובראשם ההיסטוריון מאיר בלבן, כולם מלפני מלחמת העולם השנייה, ומאין ידע, כי כך אכן אירע את הקראים והיהודים בשנות המות, איני יודעת – אולי הסתמך על סיפורי ניצולים. אם יש בידי מי מהקוראים לאמת או להפריך את הדברים הללו, הריהו מוזמן לעשות כן.
וכך מסתיים המאמר:
"אחרי המלחמה, ובעיקר עם קום מדינת ישראל, עלו לארץ ישראל רבים מהקראים מארצות המזרח (בבל, מצרים). אך ממזרח אירופה (פולין וליטא(, לא עלה אף קראי אחד."
ואולי לא היה כבר מי שיעלה? האם יש עוד קראים בפולין וליטא? תעלומה היא עבורי.
*
דוקא בשנת חייו האחרונה הזדמן לי להתכתב עם אהרון אמיר, ודוקא ההתכתבות הזו שלא הניבה תוצאות גרמה לי להתפייס עמו בלבי. כשראה שהזכרתי את אבי, השופט יוסף מרגלית ז"ל, שלח לי הודעת דואר: "השופט יוסף מרגלית ז"ל זכור לי כחברי לספסל הלימודים באוניברסיטה העברית". ואכן כמוהו למד גם אבי באוניברסיטה את השפה הערבית.
ידעתי שאבי מעולם לא הזכיר אותו, והיה ברור לי שלא היו וגם לא יכלו להיות חברים קרובים. לבו של אבי הלך שבי באותם ימים אחר הקומוניסטים, והוא חבר בכך למי שעתיד היה להיות לימים מורי האהוב ומגדולי ההיסטוריונים של ישראל, הפרופ' שמואל אטינגר ז"ל. עוד בטרם מלאו להם שלושים שנה היו עתידים שניהם להפנות עורף לקומוניזם, שעם השנים גילו את טבעו האמיתי. אך באותם ימים פנאטים של ערב המדינה, ספק אם היה חיבור בין אבי הקומוניסט ולוחם בגדוד מוריה של חטיבת עציוני, מעריץ גדול של יצחק רבין ויגאל אלון הפלמ"חניקים, ומאמין גדול כל ימיו ב"אחוות עמים" ו"אחוות מעמד הפועלים", לבין אהרון אמיר איש הלח"י ו"ועד הנוער העברי", למעט מחוות של נימוס – גם אהרון אמיר וגם אבי היו אנשים מנומסים. ראיתי איפוא בדבריו של אמיר על אבי מחוות ידידות טובת-לב, וחשבתי שאהרון אמיר, שהלך במידה רבה בדרכי אביו דב ליפץ, אותו משכיל ליטוואק שהיה קנאי לעברית ולציונות אך לבו בכה כל הימים על הגולה שאבדה וכל משפחתו בתוכה, היה איש קנאי לרעיונותיו החריגים, ואולי גם אהב לשחק איזו דמות תיאטרלית של אינטלקטואל קנאי, בעודו מפריח טבעות עשן ממקטרתו הנצחית או שואף ממנה בטקסיות חגיגית, אך לבו היה לב טוב, הליכותיו נעימות, וחוש ההומור הנצחי שלו מצטחק יותר מאשר מלגלג. לכאורה אופיו והליכותיו של אדם מתים יחד עמו, אבל בליבות האנשים שהכירוהו נחרתים אופיו והליכותיו של אדם יותר מכל, והם שעולים לראשונה בדעתם כאשר הם מעלים את זיכרו.
וראו גם הראיון היפה של דרור אידר עם אמיר לפני מותו: