"באַפְלִינג, אמר אבי, הוא היה עם אמי שנה לפני מותה, בקבורתו של אחד מחבריה ללימודים, ושם היא דיברה ללא הרף על מותה שלה המתקרב. בעוד שהוא טרם גילה בה כל סימן למחלתה הסופנית, הרי היא, כבר אז, בכך הוא הכיר רק הרבה יותר מאוחר, כבר היתה חדורה במחלתה הסופנית, שינוי עדיין לגמרי חידתי עבורו כרופא, שזיהה בה מאז הקבורה באַפְלִינג, מלאנכוליה מתגברת שיותר ויותר התפשטה אל כולנו. הוא נזכר בכל מלה ומלה שלה, מסוגל לראות את הדרך שעשתה לפני ואחרי הקבורה, זו היתה אותה תקופת שנה, סוף ספטמבר, כל מה שקשור לקבורה באפלינג ברור לו יותר מאי-פעם. דוקא בימים בהירים, כאשר העולם בכל אשר תיפנה כאילו שקוף בחללו, ודרך שלוותו לבדה נהיה בעצם טבע נאה, נכפל עצבונם של הנותרים אחרי אדם שמת מזמן.
האם אלה גם הצבעים הזהים תמיד, שמתבהרים לנו כעת, בזוויות החדות של השמש לאורך נחל סֶדינג, שבהם אנו מזהים כבר את הסתו במלוא הדרו, שהשקפה שהתהוותה מתוך התבוננות עמוקה בהשתקפות הטבע בעצמו, קוסמת לנו תמיד.
המהותי שבאדם מתגלה רק כאשר אנו אנוסים לתפוס אותו כמי שאבד לנו, רק בזמן שאדם זה נפרד מאיתנו. רק בכל מה שעבורו אינו אלא הכנה למותו הסופי, ניתן לזהות את האמת שלו.
אבי דיבר לאורך כל הנסיעה דרך עמק סֶדינג על אמי, יותר ויותר היא מעסיקה אותו בחלומותיו בהקיץ, לא בלילה, לעתים קרובות מרגיעה אותו באותה מידה בתקופות הארוכות, שבהן כלפיי חוץ הוא טרוד בעבודתו כרופא, שעל ידי כך הוא מסוגל להשקפה בהירה על המתרחש בטבע.
כעת הוא מכיר אותה, שבמשך תקופת חייה לצדו אמנם אהב אותה, אבל מעולם לא הכיר אותה. אדם מסוגל להיות יחד עם זולתו האהוב רק לבסוף, כאשר הנוגע בדבר מת, בעצם כאשר הוא נמצא בתוכו.
מיום הקבורה באפלינג ואילך היא דרשה לעתים קרובות, שיקח אותה עמו לביקורי החולים שלו: כעת שוב אין משאלתה זו נראית לו בלתי-נתפסת. מטבעה אי אפשר היה לה ללמוד את הצער והסבל בעולם, אבל להתבונן בו, מיום הקבורה באפלינג ואילך, היא לא חדלה עוד. בתקופה זו דיבר איתה לעתים קרובות עלינו הילדים, בראש וראשונה על הקושי להפוך את אהבת ההורים כלפינו לחינוך של ההורים לנו. היא אמרה לו לעתים קרובות, שאנו עבורה יותר ילדים של הנוף סביבנו מאשר של הורינו. בהחזיקה כל חייה בהשקפה זו, היא ראתה בנו, באחותי במידה רבה עוד יותר מאשר בי, בריות שנוצרו מן הטבע לבדו, שלכן נותרנו תמיד זרים לה. הוא עצמו, אמר אבי, מכיוון ששלושתנו יחדיו היינו לאחר מותה חסרי ישע לחלוטין, ואחותי ואני, היא בת שתים-עשרה ואני בן שבע-עשרה, היינו בשלב ההתפתחות המסוכן ביותר, חשב מיד לאחר מות אמנו, וכעת אמר, כשכבר ראינו את שְׁטִיווֹל לפנינו, "בעצם כבר בשעת קבורתה", להינשא בשנית, אבל אמנו בתוכו דחתה יותר ויותר את הרעיון.
כעת נזכרתי במכתב, שלפני ימים אחדים כתבתי לאבי, ושבו התאמצתי לתאר את היחסים הלא טובים בין שלושתנו, בינו לביני ובינו לבין אחותי וביני לבין אחותי. כתבתי לו באמונת-שוא לזכות בתשובה על כך, וכפי שראיתי כעת בבירור, לעולם לא אוכל לקבל תשובה כזאת.
על השאלות שהצגתי במכתב לא יוכל אבי לענות לעולם.
יחסינו יותר ויותר קשים, בעצם כאוטיים, היחסים בינו לבין אחותי וביני לבין אחותי הם הקשים ביותר, הכאוטיים ביותר.
את האבחנות שעשיתי בשנים האחרונות בנוגע ליחסינו ניסיתי לתאר במכתב לפרטיהן הנסתרים ככל האפשר, אבל החשובים ביותר, כפי שנראֶה לי. תוך כדי כך נתתי את דעתי בזהירות הרבה ביותר, שלא לפגוע באבי. שלא לפגוע באיש. על יסוד אבחנותיי ארוכות-השנים לא היה זה קשה, לשרטט תמונה שלנו מכל הצדדים שתהא גם אמיתית. את מכתבי חיברתי מאד בשלוה, לא הרשיתי לעצמי בו שום התרגשות, ולו הקלה ביותר, גם אם לא חסרו בו נקודות השיא, שאליהן כיוונתי, נקודות שיא כאלה שהוצגו במכתב בדמות שאלות עקיפות או ישירות כמו למשל, במי האשם בניסיון ההתאבדות זה מקרוב של אחותי, או במותה בטרם עת של אמי. זמן רב רציתי לכתוב מכתב זה וגם התחלתי בכך שוב ושוב, אבל תמיד עלו בי כבר בהתחלה ספיקות לגבי מידת תועלתו של מכתב כזה. תמיד היה לי בלתי אפשרי לכתוב אותו. מיד נהייתי מודע לטירדה להביע בבת אחת במכתב כזה את מה שבמשך שנים רק חשבתי עליו, להעלות לדיון השערות. גם הרתיעה, להעלות דברים שאולי נשכחו מזמן, עבור ההוכחות המתחייבות במכתב כזה להשקפתי אודותינו, סיכלה את תכניתי. הייתי חייב לנהוג כלפיי כל הנוגעים בדבר בכנות וגם בחוסר-התחשבות ובכל זאת בתשומת-לב, מה שהפך מכתב כזה במשך זמן רב לבלתי-אפשרי.
אבל ביום שני שעבר נראה לי לפתע קל לכתוב את המכתב, בהינף יד, לא על פני שמונה עמודים, פרשתי את חקירתי, שהגיעה לשיאה בשאלה על האפשרות להבהיר את מצבנו בכללו ולשפר את יחסינו איש עם רעהו. בסופו של דבר עיינתי ביסודיות כמה פעמים במכתב זה ולא מצאתי דבר שיכול היה למנוע ממני למסור אותו. כבר ביום שלישי בבוקר צריך היה אבי לקבל אותו. אבל עד כה לא הזכיר אותו במלה, למרות שהיה די והותר זמן לכך ולמרות שהכל בו הצביע על העובדה שלא זו בלבד שקיבל את המכתב בזמן, אלא שגם קראו בתשומת לב רבה, התעמק בו ולא שכחו.
גם בשְׁטִיווֹל היה אבי, את זאת ראיתי מיד כשנכנסנו לשם, מוכר היטב היטב.
זיכרונו הטוב איפשר לו, לפנות לכל האנשים בשמם. הוא גם הכיר היטב את נסיבותיו של כל אחד.
כאשר נראה לו שמישהו, שעמו החליף ברכת-שלום או גם כמה מלים, נותר זר עבורי, תיאר לי אותו."
Thomas Bernhard, Verstoerung, Suhrkamp 2008
פורסם לראשונה בהוצאת Insel, 1967.
אינני בטוחה ש"הֶלֶם" הוא התרגום הנכון ל-Verstoerung, אבל נדמה לי שזה הכי קרוב אולי. ההדגשות הופיעו במקור באיטליקס. נדמה לי שהדמות שברנרד מתאר היא דמות סבו, כי אב לא היה לו. אולי סבו וסבתו, ואולי דמות אחרת. אולי אין לכך חשיבות.
*
"לכל אחד היתה לו מלה טובה" חזר אחי על מה שנאמר על אבינו המת. את ההמשך "רק לנו לא" הוא לא ביטא בקול. "בוכים על עצמנו", הוא אמר.
היו בו הרבה שנאה וזעם. היה לי קשה להיות במחיצתו.
אני הייתי הבת האהובה, ואמי ואחי שמרו לי טינה על כך, למרות שגם בי נהג אבי תדיר ללא רחמים, אפילו באכזריות. נדמה לי שאחי שמר טינה בעיקר לאבי, ואילו אמי שמרה טינה בעיקר לי.
אבל אולי לא היתה אמי כלל ועיקר. דבר זה מעולם לא הוברר עד תומו.
שבועיים לפני שמת אבי ישבנו בבית קפה ואני השתעלתי ללא הרף. הפעם הוא חמל עליי. נדמה היה לי שלראשונה בחייו ראה אותי כפי שהייתי באמת, ענייה וחולה ולא מצפה לדבר.
הוריי וגם אחי היו משוכנעים תמיד שאנשא בשנית, למרות שכל מי שהכיר אותי ידע שלא אנשא בשנית.
הקרובים ביותר הם אלה שאינם מכירים אותך כלל. אינם יכולים להכיר אותך.
אני זוכרת את אדניות הפרחים על מעקות בית-הקפה ואת בנותיי יושבות האחת לצדי והשנייה מולי לצד אבי. השתעלתי ללא הפסקה והוא נחרד. אבל כבר לא היה לו זמן לתקן דברים.
אחרי שבועיים נהרג ואני לא היכרתי אותו בכלל והוא בכלל לא הכיר אותי, לא בחייו ולא במותו אינני מבינה דבר.
וזה היה באביב, אחרי חג הפסח, והיו בכל מקום פרחים.