פעם ניסיתי להסביר למשוררת עדינה מדוע היא מתקשה לכתוב את זיכרונותיה. אמרתי לה שכדי לכתוב פרוזה דרושה מידה של אכזריות, שאיננה הכרחית לכתיבת שירה. שירה היא קול מעדנות, להולכים מעדנות. הפרוזה נעליה גסות ועקביה קשים, ואין בה רחמים על הנרמס תחתיה, אחרת היא נתקפת שיתוק ומאבדת את דרכה.
יורם קניוק, סופר שאני מאד מעריכה את כתיבתו, איננו סובל מחוסר אכזריות, וגם גסות-רוח, מידה שאיננה הכרחית אפילו לסופרים, העניק לו הבורא במידה יתרה. הקרבן האחרון לנשיכתו של קניוק הוא ידידנו המשורר עדין הנפש אלי אליהו, שלקצפו של קניוק שאינו יודע גבול, העז לדבר בשבח הפירסום באינטרנט ללא שכר, רק כדי לומר את מה שבלבך לומר.
ראשית מצא יורם קניוק ללמד היסטוריה את אלי אליהו, שטען כי המצאת הדפוס הכריעה את הכנסיה, ולטעון כי הכנסיה הנוצרית לא נפלה ולא נחלשה בעקבות המצאת הדפוס. אני שעסקתי מעט בתנועת הרפורמציה, בשבירת שלטונה הטוטאלי של הכנסייה הקתולית עם עלייתה של הפרוטסטנטיות על כתותיה הרבות והשונות, נאלצת לחלוק עליו ולתמוך בדברי אלי אליהו: המצאת הדפוס, או ליתר דיוק השכלול שנשתכללה בידי יוהאן גוטנברג, היתה גורם רב חשיבות בהצלחת התנועה הפרוטסטנטית, וקשה לתאר את התפשטותן המהירה של הלותרניות והקלויניות במאה השש-עשרה מבלעדיה. עירעורה של הפרוטסטנטיות על בלעדיות הסמכות הכנסייתית ספק אם היה אפשרי ללא המצאת הדפוס ולימוד הקריאה להמונים.
אבל לא רק היסטוריה עתיקה ביקש קניוק ללמד את אלי אליהו, אלא גם היסטוריה חדשה יותר, כדי להזכירנו שהוא אחד מעושי ההיסטוריה שלנו: "ואני הכרתי תרבות עוד כאשר הקמנו אותה [את המדינה] עם ספרים בכיסינו." כן, כן, קריאת ספרים היא בהחלט תרבות. התפארות וגסות-רוח, לעומת זאת, אינן סימן לתרבות דוקא, למרות שבמדינה שהקימו יורם קניוק ושבה שמחנו מאד להיוולד, אני ובוודאי גם אלי אליהו, במיוחד בהתחשב באלטרנטיבות שהציעה המאה העשרים לעמנו, ואנו בהחלט אסירי תודה מעומק-לבנו ליורם קניוק ולבני דורו, שהקריבו את נעוריהם והשליכו את נפשם מנגד כדי להילחם עליה, במדינה הזו שהם הקימו ושבהחלט אהובה עלינו מאד, התרבות דומה למהתלה, כפי שטוען קניוק, לאו דוקא מפני שהסופרים, שלא לדבר על המשוררים, אינם יכולים להתקיים מאמנותם, אלא מפני שגסות-הרוח הזו, שיורם קניוק ובני דורו מסכו בדמה של מדינתנו מנעוריה, היא עזה כל כך, שדוקא המשוררים והסופרים שבינינו מתקשים לעמוד בה. לפעמים דוקא אנו, שהשפה העברית היא חיינו ונשמת אפנו, מבקשים להימלט תרשישה משליחותנו התרבותית בממלכה הקניוקית:
הַבְּרִיחָה
עַכְשָׁו עַל הַכְּבִישׁ נִמְתָּח לְאוֹר הַלְּבָנָה אֲנִי
נִמְלָט כְּאִלּוּ יֵשׁ אֵיזוֹ תַּרְשִׁישׁ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה.
נִלְפָּת בָּאֱמוּנָה שֶׁהַתְּנוּעָה הִיא זְמַן, אֲנִי
סוֹחֵט אֶת הַדַּוְשָׁה לְהִתְרַחֵק מִבְּשׂוֹרוֹת
הַבָּשָׂר, מִנְּבוּאוֹת הַתּוֹרָשָׁה.
שָׂדוֹת חוֹרְשִׁים אֶת חַלּוֹנוֹת הַמְּכוֹנִית,
הִתְרוֹצְצוּת עֵצִים, מִפַּעַם לְפַעַם יָם אוֹ כְּפָר.
אֲנִי מַגְנִיב מַבָּט בְּמַרְאַת הַצַּד, מַה שֶׁנִּלְכַּד
בָּרִשְׁתִּית, בִּן רֶגַע הָיָה וּבִן רֶגַע אָבַד.
עַכְשָׁו עַל הַכְּבִישׁ נִמְתָּח לְאוֹר הַלְּבָנָה אֲנִי
נִמְלָט מִן הַשְּׁלִיחוּת, מוּנָע בְּדֶלֶק הָאַשְׁמָה
שֶׁל הַיַּלְדוּת, חָס עַל הַחוֹלֵף, עַל הַנָּמוֹג,
עַל הַנִּדְרָס בַּאֲלֻמַת פָּנָס, נָס מֵהֶעָתִיד לָבוֹא.
(אלי אליהו, מתוך "עִיר וּבֶהָלוֹת", עם עובד, 2011).
אין כמובן תרשיש מעבר לפינה, לכל היותר ישנו דג גדול שפוער את פיו לבלוע את הקטנים, שכך מנהגם של הדגים הגדולים: הם היו פה לפנינו, יש להם זכות ראשונים, גם את ההיסטוריה הם כותבים, והם יגידו מה יקום ומה יהיה ומה לא. מלת המפתח היא כֹּחַ, ולדגים גדולים יש הרבה יותר כֹּחַ מאשר לדגים קטנים – בגרונם נבוא ואל בטנם נִבָּלַע והם לא ירגישו בנו.
"אליהו, שבגוגל נאמר עליו שהוא עורך", כותב יורם קניוק. את עיתון "הארץ" הוא קורא מדי בוקר בבוקרו, בוודאי את מה שנוגע לספרות, אבל איננו יודע שאלי אליהו כותב יפה על ספרות וסופרים ב"הארץ", ומעולם לא גונבה לאוזניו השמועה שאלי הוא משורר, משורר שספרי שירתו העדינים אינם נמכרים בהמוניהם כמו ספריו של קניוק. ואכן כתיבתו של קניוק היא כתיבה עזת מבע וסוחפת ואין פלא שהיא מושכת את לב הרבים, אבל האם ראוי למי שמתיימר לייצג את התרבות לרמוס את קולה הרך של השירה, את חוטי אור הירח הדקיקים האלה, שהרבים אינם נותנים את דעתם עליהם, ורק מעטים, מעטים מאד, נאחזים בהם כדי להאיר לעצמם בחשכה.
עצוב הדבר, אבל לא כל המושכים בעט – או במקלדת, ואפילו המשובחים שביניהם, עניינם אחד הוא: הסופרים רבי-המכר, עניין להם להגביל את הפצת יצירתם ולהגדיל את הכנסותיהם ורווחיהם ולראות ברכה בעמלם, שאין כמובן כל רע בכך. זכאי בעל מלאכה מעולה ונדרש לרבים כיורם קניוק להשתכר יפה ממפעל חייו. אבל גם הסופרים והמשוררים שאינם נדרשים לרבים, ורק מעטים מוקירים ואוהבים את מלאכתם, ואין להם שום סיכוי למכור ספרים די הצורך לאכול לחם, כל שכן לִשְׂבּוֹעַ ממנו, וגרוע מכך – מתקשים הם מאד להוציא את ספריהם לאור ולהגיע אל קהל קוראיהם המעטים, כך שעבור רבים מהם האינטרנט הוא בשורת גאולה, ההבדל בין חנק גמור לבין יצירה שאין שכרה בצדה, אבל יש בה לפחות מזור לגזירת האילמות שנגזרת על מי שיצירתו אינה נדרשת לרבים וגם ממון להוציאה על חשבונו אין לו, עבור הסופרים והמשוררים האלה כיכר השוק האינטרנטית היא מקום שירתם שלא על מנת לקבל פרס, אלא כדי להגיע אל קהלם, ולעתים מסתבר שכאשר ניתן להם להשמיע את קולם ברבים, לא מעטים הם המבקשים להאזין לקול הזה. והנה הגביר הגדול הזה יורם קניוק אינו שבע רצון מכיכר השוק האינטרנטית הזו, והוא מבקש לסלק ממנה את הקבצנים האלה, שמבלי להציץ בגוגל – והרשו לי להשמיע פה תמיהונת קטנטונת שהר גדול כיורם קניוק מעיין בחינם בגוגל דוקא ולא באנציקלופדיה העברית, למשל, שעשרות כרכיה הכבדים והמכובדים נמכרים במחיר שאינו שוה לכל נפש ובוודאי הם עומדים בספרייתו שנקנתה במחיר מלא – מבלי להציץ בחינם בגוגל אין הר גדול כמותו יודע את שמם ועניינם של אותם קבצנים.
ועוד שיר אחד של אלי אליהו חביבי:
הַמְּעַקְּלִים
דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם (אִי הֲבָנָה
עִם הָעִירִיָּה בְּעִנְיָן גְּבִיַּת הָאַרְנוֹנָה).
בָּאוּ עִם אֶקְדָּחִים, שָׁלְפוּ טְפָסִים
כָּךְ וְכָךְ מֶטְרִים רְבוּעִים, אָמְרוּ,
כָּךְ וְכָךְ חוֹבוֹת מִצְטַבְּרִים, רִבִּיּוֹת,
פִּגּוּרִים, רָאוּ סְפָרִים עַל הַמַּדָּפִים,
עַל הַסַּפָּה, עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּבוֹהַּ שָׁאַל
אִם אֲנִי עוֹשֶׂה דוֹקְטוֹרָט. לֹא, אָמַרְתִּי,
מְשׁוֹרֵר. רָאָה אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלִּי עַל הַשֻּׁלְחָן,
פָּתַח וְקָרָא בְּקוֹל: "הָעוֹלָם מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית
כְּמוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ עֲנָק". יָפֶה, אָמַר, הָעוֹלָם
מִתְקַלֵּף אֲחוֹרַנִּית. מַמָּשׁ יָפֶה. הִסְכִּימוּ
לְחַלֵּק אֶת הַחוֹב לְתַשְׁלוּמִים שָׁוִים. מִכָּל
הַסְּפָרִים עִקְּלוּ שׁוּרַת שִׁיר אַחַת וְהָלְכוּ.
(אלי אליהו, מתוך "עִיר וּבֶהָלוֹת", עם עובד 2011).