הר גבנונים וגבינות אחרות

האם מקורו של מנהג אכילת מאכלי הגבינה בחג השבועות הוא במדרש שמות רבא לאחד הפסוקים הסתומים, פסוק ט"ז, באחד מפרקי תהלים הסתומים ביותר, פרק ס"ח?

הר-אלהים הר-בָּשָׁן הר גַּבְנֻנִּים הר-בָּשָׁן

קשה לדעת מי הנושא ומי הנשוא במשפט זה: האם הר בשן הוא הנושא, ועליו נאמר שהר אלהים הוא, והר גַּבְנֻנִּים הוא, או שני נושאים למשפט, הר-אלהים והר גַּבְנֻנִּים, שעל שניהם נאמר שהר-בשן הינם, ומה פירוש הדבר? האם אלה שמות של הרים מסוימים, או תיאורים שיכולים להתאים להרים שונים, ומה יחסם של הרים אלה, או כינויי הרים אלה להר סיני, שנזכר בפרק פעמיים, בפסוק ט' ובפסוק י"ח?

וזו קבוצת הפסוקים ט-י"ח בתהלים ס"ח:

אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ, מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשׂרָאֵל: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כְוֹנַנְתָּה: חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָּה תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים: ה' יִתֵּן אֹמֶר הַמְּבַשְׂרוֹת צָבָא רָב: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וּנְוַת-בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּיְרַקְרַק חָרוּץ: בְּפָרֵשׁ שַׁדַּי מְלָכִים בָּה תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן: הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן: לָמָה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַבְנֻנִּים, הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה' בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:

מיד אחרי הַר גַּבְנֻנִּים יש לנו הָרִים גַּבְנֻנִּים, שמלמד על כך שמדובר בשם תואר ולא בשמו של הר מסוים, אבל המפרשים מתייחסים רק לביטוי בלשון יחיד. וכך נאמר בשמות רבה פרשה ב, ד, בפירוש המלים "ויבא [משה] אל הר האלהים חֹרֵבָה" בשמות פרק ג', פסוק א':

ה' [חמישה] שמות יש לו: הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חורב, הר סיני: הר אלהים, ששם קבלו ישראל אלהותו של הקב"ה. הר בשן, שכל מה שאוכל אדם בשיניו בזכות התורה שניתנה בהר, וכן הוא אומר (ויקרא כ"ו) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלְכוּ... וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם". הר גבנונים – נקי כגבינה, נקיים מכל מום. הר חורב - שממנו נטלו סנהדרין רשות להרוג בחרב, ורבי שמואל בר נחמן אמר שמשם נטלו עובדי גילולים איפופסין שלהם שנאמר (ישעיהו ס') והגויים חרב יחרבו: מחורב יחרבו. הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים.

מדרש זה רואה איפוא בכל הכינויים הנזכרים בתהלים ס"ח פסוק ט"ז שמות נרדפים לשמו של הר סיני, ודורש "הַר גַּבְנֻנִּים" מלשון גבינה שהיא נקייה ואין בה מום.

בתרגום הלטיני הישן המבוסס על תרגום השבעים תורגם פסוק ט"ז בתהלים ס"ח כך:

Mons Dei mons pinguis mons coagulatus mons pinguis

כלומר: הר אלהים הר שֻׁמָּן הר מְגֻבָּן הר שֻׁמָּן.

כיצד הפך בָּשָׁן לשֻׁמָּן לא קשה לדמיין: הסיבה נעוצה בדברי הנביא עמוס, פרק ד', פסוק א':

שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה.

הביטוי פרות הבשן בפסוק זה תורגם כ: vaccae pingues, כלומר: פרות שמנות. כך הפך גם הר בָּשָׁן להר שֻׁמָן או הר שָׁמֵן. וברור מן התרגום שכאן הובנו כינויי ההרים בפסוק כשמות תואר ולא כשמות המציינים הרים מסוימים.

ואילו בתרגום הרונימוס נאמר:

Mons Dei mons pinguis mons excelsus mons pinguis

שפירושו: הר אלהים הר שֻׁמָּן הר נַעֲלֶה הר שֻׁמָּן. 

ונראה כי בתרגום זה סמך הירונימוס על תחושתו ולא על פרשנות מילולית כזו או אחרת ל"הר גַּבְנֻנִּים".

אוגוסטינוס השתמש בתרגום לטיני עתיק שונה מהמוכר לנו, אך גם הוא מבוסס על תרגום השבעים:

Mons dei, mons uber, mons incaseatus, mons pinguem

כלומר: הר אלהים, הר מניב, הר מגובן, הר שֻׁמָּן

Mons uber , הר מניב, הר שופע, יכול גם להיקרא הר-שַׁד, שזו משמעות המלה uber כשם עצם. לדברי אוגוסטינוס זהו אותו הר צלמון מן הפסוק הקודם, אך הכוונה היא לישו כריסטוס, שלו מייחסים הנוצרים את פסוק ב' בישעיהו פרק ב': ,והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".

וכך אומר אוגוסטינוס בפירושו לתהלים ס"ח על הר גבנונים, שהוא לדעתו ישו המשיח:

הוא הוא הר גבנונים [הר מגובן] בשל הפעוטות, שבחסדו ניזונים מחלב, הר מניב לחזקם ולהעשירם במתנות, כי גם החלב עצמו שממנו נעשית הגבינה, מסמל בדרך פלא חסד. הריהו זורם משפעת הקרביים האמהיים, ונשפך ברחמי חיבה לפעוטות האהובים.

מתוך Ennarationes in Psalmos, LXVII

אף הפרשנות הנוצרית מבקשת לראות בכל ההרים את אותו הר עצמו. במסורת היהודית זהו הר סיני, במסורת הנוצרית ישו המשיח.

במדרש במדבר רבה, פרשה א' סימן ח', בפירוש הפסוק הפותח את ספר במדבר "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", מצוי מדרש נוסף של שמות הר סיני:

ו' [ששה] שמות נקראו לו: הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר מוריה, הר חורב, הר סיני.

אבל אין מופיע מדרש שמו של הר המוריה, ונראה שצורף כאן לחמשת שמות סיני ממדרש דומה למדרש בשמות רבה, מתוך כוונה לאחד את הר המוריה עם הר סיני, במהלך דומה לזה שעשה אוגוסטינוס כאשר זיהה את כל ההרים הנזכרים בתהלים ס"ח עם הר בית ה', הוא הר המוריה.

בתנ"ך נזכרת המלה גבינה רק פעם אחת בספר איוב בפרק י' פסוק י':

הַלֹא כָחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי

פסוק זה מופיע כחלק מתיאור יצירת האדם בידי האל: וכך איוב י', פס' ח'-י"א:

יָדֶיךָ עִצְבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְבַלְּעֵנִי: זְכָר נָא כִּי כַּחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי: הַלֹא כָחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי:

בראשית רבה נדרש פעמיים לקטע זה מאיוב במדרש מעשה הבריאה: בפרשה י"ד סימן ד' נאמר בפירוש לבראשית פרק ב' פס' ז' "וַיִּיצֶר ה' אלהים את האדם עָפָר מן האדמה..." בהתייחסות לפסוקים באיוב י':

[משל] לקערה שהיא מלאה חלב עד שלא נתן מסו בתוכו החלב רופף. משנתן לתוכה מסו הרי החלב קפוי ועומד. הוא שאיוב אמר הלא כחלב תתיכני גו'

ואותו דימוי עצמו מופיע בפרשה ב' סימן ז' בפירוש לבראשית פרק א', פס' ח' "ויקרא אלהים לרקיע שמים", וכך נאמר שם:

רבי יצחק אמר שמים – שא מים, טעון מים. משל לחלב שהיה נתון בקערה עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו מיד הוא קופא ועומד, כך עמודי שמים ירופפו, עמדו שמים ניתן בהם את המסו.

ורש"י מפרש: טיפה אחת של מסו, בלעז פרדשיר"א שמעמידין בה גבינה.

אינני יודעת כיצד מבטאים מסו, ולא הצלחתי למצוא לאיזו מלה לועזית בדיוק התכוון רש"י, אך ברור לי שהכוונה היא לסוג של Rennet, אותו תסס שהכנסת מעט ממנו לחלב מתחילה תהליך של גיבון. כיום משתמשים בחומר המופק מקיבת בקר, אך בעבר נהגו להשתמש בעסיס פירות – אריסטו מזכיר שימוש ברנט, אך גם בעסיס תאנים.

במדרש ישנה מחלוקת האם הפסוקים באיוב מתייחסים לבריאת האדם, או מאחר שהם נאמרים בלשון עתיד, לתחייה בקץ הימים, כמו בחזון העצמות היבשות ביחזקאל. אבל בתלמוד בבלי במסכת נידה כ"א, א' מוזכר דימוי הכנת הגבינה מאיוב בהקשר של היווצרות העובר:

תנו רבנן: איזהו שפיר מרוקם? אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב תני רבי חייא מרוחקין זה מזה שני חוטמין כשתי טיפים של זבוב תני רבי חייא ומקורבין זה לזה ופיו מתוח כחוט השערה וגויתו כעדשה ואם היתה נקבה נדונה כשעורה לארכה וחתוך ידים ורגלים אין לו ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי ואין בודקין אותו במים שהמים עזין.

דיון זה שעוסק בשאלה מאימתי נחשב העובר לוָלָד: האם הוא נחשב לוָלָד עוד בטרם קיבל גופו הזעיר צורת גוף אדם, ובהקשר זה מובא הפסוק מאיוב לתמוך בראיית העובר כוָלָד מראשית ברייתו, כאשר "גוויתו כעדשה". המעניין הוא שדימוי זה של היווצרות העובר כהתגבנות גבינה מחלב מופיע גם בחיבורו של אריסטו "על היווצרות בעלי החיים", בספר הראשון בפרק 20, וכך נאמר שם: "הזכר מספק את הצורה ואת עקרון התנועה, והנקבה מספקת את הגוף, או במלים אחרות את החומר. השוה להתגבנות חלב: כאן החלב הוא הגוף, ועסיס התאנה או הרנט מייצג את העיקרון שגורם לו להיווצר."

ועוד מופיעים בתנ"ך בשמואל א, י"ז, פס' י"ח "חריצי חלב" שמקובל להבינם כגושי גבינה. להלן פס' י"ז-י"ח:

וַיֹאמֶר יִשַּׁי לְדָוִד בְּנוֹ: קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וְעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וְאֶת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר-הָאֶלֶף...

ישי שולח איפוא ביד דוד לבניו דגנים וככרות לחם למאכל, ואילו את חריצי החלב הוא שולח, כמס או כמתנה, למפקד, אולי כדי שיטה חסד לבניו שנמנים על הלוחמים. חריצי חלב הם ככל הנראה כיכרות גבינה שהתיישנו עד שהתקשו וערכם גדול. ואילו הגבינה היא אולי מישקע החלב הלבן, הנקי והרך, המופיע, כמתואר בפסוק באיוב, בעקבות חימום החלב וקירורו, שהוא כחומר ביד היוצר, וטרם ניתנה לו צורה סופית. לשונו של איוב מתארת את יצירת האדם בידי האל כפיסול בחומר, אך גם כיצירת גבינה מחלב בדרך המסורתית – להתיך ולהקפיא, וכך דימיינו בימי קדם גם את תהליך היווצרותו של העובר.