אני מביאה כאן תרגום עברי לסיפורו של יוהאן אוגוסט מוזיוס, "ריכילדה", שהוא המקור החשוב ביותר לסיפור שלגיה של האחים גרים. זהו סיפור בארוקי ארוך, עתיר דמויות, פרטים, עלילות ושנינויות, ובו פיתח מוזיוס מוטיבים מכמה סיפורי אגדה שנקשרו בשמו של הנזיר הפילוסוף הדומיניקני אלברטוס מגנוס בן המאה ה-13. מוזיוס היה כומר קתולי, שהודח מכהונתו לאחר שנתפס רוקד, וסיפורו מכיל מוטיבים קתוליים מובהקים: מחילות חטאים אפיפיוריות תמורת מסע לארץ-הקודש, קיומו של הפורגטוריום, מין מבוא לגיהנום שבו יכולים החוטאים שעוד יש להם תקוה להתמרק מחטאיהם ולעלות בסופו של התהליך לגן-העדן, וכפרת הבן על חטאי אביו כדי לקצר תקופת מירוק זו, וכמו כן אזכורי קדושים קתוליים. את כל אלה מחקו האחים גרים, לותרנים אדוקים, מן הסיפור, והפכוהו לסיפור קצרצר, נטול הקשרי מקום וזמן ונטול דמויות היסטוריות מפורסמות. נותרו רק נסיך, נסיכה, אם חורגת מרשעת, גמדים טובים ושלוש מיתות וקימות לתחייה, כמקובל בסיפורי קדושים קתולים. סיפור ריכילדה המקורי מגלה גם את קיומו בסיפור המקורי של רופא יהודי מומחה להרעלות – דמות ידועה בפולקלור הנוצרי האנטישמי, שאצל מוזיוס מוצג דוקא כדמות חיובית, אם כי המוטיב הנפוץ של התעללות ביהודי (ראה רשימתי "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר") איננו נעדר גם כאן.
יוהאן אוגוסט מוזיוס, Johann August Musaeus, נולד בשנת 1735 בעיר ינה Jena. למד תיאולוגיה וייעד את עצמו להיות כומר באייזנאך הכפרית, אך נתפס רוקד והאיכרים סירבו לקבלו ככומר. כך החלה קריירה ספרותית נאה של סופר ואדם אהוב מאד, שפסגת יצירתו היו "אגדות עם גרמניות" Deutsche Volksmaerchen, שסיפור ריכילדה נמנה עליהן, ואלה למעשה עיבודים ספרותיים פרודיים ומחוכמים של מוטיבים מסיפורים ואגדות ידועים. מוזיוס נפטר ב-28 באוקטובר 1787.
בנוסף לאגדות אלברטוס מגנוס, שמקורן עוד בימי הביניים, נראה שמוזיוס ספג השראה גם ממחזהו של שקספיר "סימבלין", שבו נמלטת אימוגן, בתו של המלך סימבלין, מאמה החורגת המבקשת להורגה, ומוצאת מקלט במערה שבה חי אב עם שני בניו. היא שותה שיקוי שנתנה לה המלכה כדי להורגה ושוקעת בשינה דמוית-מות, אך נותרת מחייכת. הצעירים אינם קוברים אותה אלא מכסים אותה בפרחים, ולאחר זמן מה היא מתעוררת לחיים, כי רופא המלכה קורנליוס, שלו הורתה המלכה להכין סם-מות עבור אימוגן, הכין במקום סם-מות, סם-שינה. כידוע ממלא סם-שינה הדומה לסם-מות תפקיד מרכזי גם במחזה "רומיאו ויוליה", אם כי שם הוא מוליד סוף טרגי. גם בגירסה מוקדמת של האחים גרים לסיפור שלגיה, המלכה הרעה היא מלכת אנגליה, כמו במחזה "סימבלין". אבל שלא כמו אצל שקספיר, אלא בהשראת אגדות אלברטוס מגנוס, מניעה את עלילת סיפורו של מוזיוס, כמו את סיפור שלגיה, מראת הקסמים, שאצל מוזיוס אלברטוס מגנוס מעניק כשי – או כמכשול - למי שעתידה להיות האם החורגת הרעה.
מחזהו של שקספיר "סימבלין" [ המחזה תורגם לעברית בידי מאיר ויזלטיר, הוצאת בבל, 2006, בלווית אחרית דבר מאת אברהם עוז], בעצמו שואב השראה מן הסיפור התשיעי ביום השני ב"דקמרון" של בוקאצ'ו, ושוב אנו רואים כאן, כפי שהדגשתי גם במאמרי על סיפורי הבתולות הנמות, כי איננו עוסקים בסיפורים שנאספו מפי העם, אלא במסורת ספרותית ארוכה, שבה מושפע כל סופר מיצירות ספרותיות איקוניות שקדמו לו.
ועוד הפתעה עבורנו בסיפורו של מוזיוס: לדמות מפתח בסיפור שמוזיוס נטל ממחזהו של שקספיר, דמות הרופא המתקין סם-שינה במקום סם-מות, העניק מוזיוס זהות יהודית, והפכו לרופא היהודי זמבול, שהיה, לדברי מוזיוס, מאבותיו של היהודי שמואל זמבול ראש ממשלתו של מלך מרוקו. כבר שנים אני מנסה לגלות: מי היה היהודי שמואל זמבול ראש ממשלת מרוקו הנזכר בסוף סיפורו זה של מוזיוס? האם הוא דמות היסטורית, או שמא דמות ספרותית? עד כה לא הצלחתי לפתור את התעלומה.
ריכילדה
מאת יוהאן אוגוסט מוזיוס
מתוך אגדות עם גרמניות
גונדריך אוהב הכמרים, רוזן בראבנט, חי בתקופת מסעי הצלב באדיקות כה מופתית, שהיה ראוי לקדוש שעל שמו נקרא, כמו הקיסר היינריך הצולע. משכנו דמה למנזר: לא נשמעו שם קרקוש דורבנות, לא צהלת סוסים ולא רחש כלי נשק, אלא תפילות נזירים יראי-שמים וצלצולי פעמוני כסף התנגנו ללא הרף באולמות ארמונו. הרוזן לא החמיץ שום מיסה, הקפיד ליטול חלק בתהלוכות כשהוא נושא בידו נר שעוה, ועלה לרגל גם למקומות קדושים, שבהם מעניקים מחילה, מהלך שלושה ימים מחצרו. כך שמר על מצפון מבהיק בניקיונו וללא רבב, שאפילו קמצוץ של חטא לא יכול היה לדבוק בו, אך לצד שלוות המצפון הגדולה לא שכנה בלבו כל שמחה, כי הוא חי בנישואים ללא ילדים, ואוצרותיו והכנסותיו היו מרובים. את העקרות קיבל כעונש מן השמים, כי, כפי שאמר, דעתה של רעייתו היתה נתונה יתר על המידה להבלי העולם הזה.
הרוזנת התעצבה בלבה על הגחמה הדתית הזאת. למרות שלא הצטיינה ביראת שמים, היא לא ידעה בעצם, מדוע הגיע לה גזר דין של עקרות, כי פיריון איננו פרס על מידותיה הטובות של האשה. ובכל זאת היא לא נמנעה, למקרה שיש יסוד להשערתו של בעלה, מלפייס את השמים בצומות ובסיגופים, אך ניסיונות כפרה אלה לא קלעו למטרה, ואורח החיים המחמיר רק הפך את גזרתה ליותר ויותר חטובה.
במקרה קרה שאלברטוס מגנוס, כשיצא במצות גריגוריוס העשירי מן העיר קלן לקונסיל בליון, עשה את דרכו דרך בראבנט ונועד עם הרוזן, שלהכנסת האורחים שלו כלפי המכהנים בקודש לא היו גבולות. הלה קיבל את אורחו בהתאם למעמדו ולמעלתו, והזמינו לערוך מיסה, שעבורה שילם מאה זהובים. הרוזנת לא רצתה לפגר אחר בעלה בנדיבות, לכן הזמינה אותו גם כן לערוך מיסה ושילמה עבורה מאה זהובים. לא פחות מכך היא הפצירה בדומיניקני הנכבד, שיואיל לשמוע את וידויה, שבו גילתה לו את משאלתה עקב עקרותה ויצאה ממנו מנוחמת. הוא דחה את כל מעשי הכפרה והסיגופים של המתוודה, רשם לה ולבעלה דיאטה עשירה יותר, והבטיח ברוח נבואית, שעוד בטרם ישוב מן הקונסיל, היא תבורך בפרי בטן. הנבואה התגשמה: בשובו מליון מצא אלברטוס בזרועות הרוזנת המאושרת תינוקת רכה, העתק של אמה החיננית, שהודתה לכל הקדושים על שכעת סרה ממנה חרפתה. אבא גונדריך היה מעדיף אמנם לראות יורש זכר, אך מאחר שהבריה הקטנה היתה כה חמודה וחברותית, וחייכה לקראתו בתום שכזה, הוא נשא אותה לעתים קרובות בזרועותיו ושאב מכך שמחה רבה. מאחר שהרוזן החזיק כעת בדעה, שאלברטוס החסיד ביקש עבורו משמים את ברכת הנישואין הזו, העתיר עליו חסדים, ובשעת עזיבתו העניק לו גלימת מיסה כה מפוארת, שאפילו לארכיבישוף מטולדו בקושי היתה כדוגמתה במלתחת הכמורה שלו. הרוזנת ביקשה את ברכתו של אלברטוס לבתה התינוקת, והוא העניק לה את ברכתו בהתלהבות ובמסירות נפש שכזו, שרכלני החצר מצאו בכך עילה למיני לחשושים שיכלו להטעות את חוקרי שושלות היוחסין בדבר מוצאה של הילדה, אבל אבא גונדריך לא האזין לשמועות ובטוב לבו הניח לעניין כלא היה.
אלברטוס מגנוס היה אדם יחיד במינו, שיצאו לו בקרב בני זמנו מוניטין סותרים זה לזה: אחדים חשבו אותו לקדוש כה גדול, שבקושי יימצא כמותו בלוח השנה, ואחרים ראו בו מכשף ומשביע שדים. והיו אחרים שחשבו שאינו לא זה ולא זה, אלא פילוסוף מלומד ביותר, שהציץ באמא-טבע וגילה את כל צפונותיה. ובאמת הוא עשה מעשים מופלאים והפליא את הבריות בדרכים רבות. כי כאשר הקיסר פרידריך השני חפץ לראות את נפלאותיו, הזמין אותו אלברטוס בימי הכפור לקולוניה שעל הריין לארוחת בוקר בגן המנזר, והראה לו מחזה שלא היה כמוהו: יקינתונים וצבעונים ניצבו שם ביפי פריחתם, כמה עצי פרי הנצו, ואחרים נשאו פירות בשלים, הזמירים זימרו עם החרגולים בין השיחים, וזבובונים עליזים זמזמו למעלה באויר סביב צריח המנזר. כאשר הקיסר התפעל דיו מכל אלה, הובילו אלברטוס עם בני פמלייתו לכרם, נתן בידו של כל אורח סכין, כדי שיבצור לו ענבים בשלים, ואולם ביקשם שלא לעשות זאת בטרם יורה להם כן, אך פתאם נעלם מעשה הקסמים, וכך קרה שכל אורח תפס את אפו והניף את סכינו לכרותו. מהתלה זו גרמה לפרידריך לצחוק כל כך, שאנוס היה לאחוז בבטנו הקיסרית. לו קרה הדבר בדרך הטבע, באמת היה זה מחזה, שלא פינטי ולא פילדלפיה יכלו להשתוות לרבמג אלברטוס.
לאחר שהדומיניקני הנכבד העניק לריכילדה הקטנה את ברכתו הרוחנית, וכעת רצה לנסוע משם, ביקשתו הרוזנת עוד מזכרת לבתה, שריד קדוש, צלם, קמע או ברכה, שיהא לה ידיד נפש. אלברטוס היכה על מצחו וקרא: את זוכרת היטב, גברת אצילה, כמעט פרח הדבר מזכרוני, לזכות את בתך במתנה. אך אנא הניחיני לנפשי, והודיעיני בדיוק באיזו שעה יצאה התינוקת לאויר העולם. ואז הסתגר תשעה ימים בתא-נזירים ועמל בחריצות להשלים את שכיית החמדה, שבעבורה תזכרנו ריכילדה הקטנה.
כאשר סיים עושה הנפלאות את יצירתו ונוכח שנעשתה כהלכה, הביאה בחשאי אל הרוזנת, וגילה לה את כל סגולותיה ופעולתה הסודית של יצירתו, וכיצד יש להשתמש בה, וכיצד צריכה הבת, כאשר תגדל, להפיק שימוש ותועלת מן היצירה, ואז נפרד לשלום ורכב לדרכו. הרוזנת עלצה על המתנה, נטלה את הסוד הקסום וטמנה אותו במגרה שבה שמרה את עדייה.
גונדריך אוהב הכמרים חי עוד מספר שנים במבצרו חיי פרישות מן העולם הזה, יסד הרבה מנזרים וכנסיות, ועם זאת הותיר חלק גדול מהכנסותיו כנדוניה לבתו האהובה, כי הנחלה ניתנה ליורש זכר. כאשר חש כי סופו קרוב, ביקש להלבישו בגלימת נזיר ונפרד כשהוא מקוה ומייחל לזכות להימלט מכבלי מעמדו [במקור: הזכות לחופש המסכות, Maskenfreiheit, כלומר החירות שנטלו לעצמם אנשים בנשף מסכות להסתיר את זהותם האמיתית ולהתעלם מכבלי משפחה ומעמד] בחיי הנצח. הרוזנת בחרה במנזר למגורי אלמנותה, והקדישה את כל מעשיה לחינוך בתה, אשר מיד כשימלאו שנותיה רצתה ללמדה את הליכות העולם. אך בטרם יכלה להוציא את הדבר אל הפועל, עט עליה המות, דוקא בשעה שבתה בשנתה החמש-עשרה עמדה בשיא פריחתו של יופיה הנשי.
האם הטובה מיאנה תחילה להיפרד בטרם עת מריכילדה היפה, וקיותה שעוד תשוב לאיתנה, אבל כאשר חשה ששעתה קרבה, צייתה בנאמנות לחוק התנ"ך ושבה למולדתה. היא קראה אליה את בתה, ציוותה עליה לייבש את דמעותיה הקטנות ודיברה איפוא אל הנערה: אני עוזבת אותך, ריכילדה האהובה, בשעה שנחוצה לך ביותר תמיכתה של אם, אך אל דאגה! על אובדנה של אם טובה יפצה אותך חבר ויועץ נאמן, שאם תהיי חכמה ונבונה, ינחה את צעדייך, שלא תתעי לעולם. שם במגרה, שבה שמורים תכשיטיי, נמצא סוד מסודות הטבע, שלאחר מותי יעבור לרשותך. פילוסוף מלומד ביותר בשם אלברטוס מגנוס, שנטל חלק גדול בשמחת הולדתך, התקין זאת על פי כוכבי לידתך והטיל עלי ללמדך כיצד להשתמש בדבר. מלאכת מחשבת זו הינה מראה ממתכת, נתונה במסגרת זהב טהור. יש לה כל התכונות של מראה רגילה, כאשר תביטי בה, לשקף נאמנה את הדיוקן הנשקף אליה. אבל עבורך, מלבד השימוש הזה, תענה המתנה על כל אשר תשאליה, בתמונות ברורות מדברות, מיד כשתאמרי את הלחש, אשר לוח זיכרון קטן זה, שאת מקבלת כאן, יראה לך. הישמרי לך מלבקש עצה מתוך גאוה וסקרנות, או לשאול את המראה בפזיזות על גורל חייך בעתיד. התייחסי למראת פלאים זו כאל חבר יקר-ערך, שנמנעים מליגעו בשאלות בלתי ראויות, אבל תמיד מוצאים בו יועץ נאמן בענייני החיים החשובים ביותר. לכן היי חכמה וזהירה בשימוש, ולכי בדרכי המידות הטובות, כדי שהמראה המבריקה לא תתעוור לנגד עינייך ממשב מורעל של מידה מגונה. כשסיימה האם הגוססת את שירת הברבור הזו, היא חיבקה את ריכילדה הבוכה, נמשחה בשמן המשחה הקדוש, לחמה את מלחמת מותה ונפטרה.
הנערה חשה עמוק בלבה את אובדנה של אמה הענוגה, לבשה בגדי אבלות וביכתה את אחת משנות חייה היפות ביותר בין החומות, בבדידות נזירית, בחברת אם המנזר הנכבדה והנזירות האדוקות, מבלי להתבונן אפילו פעם בירושת אמה, או להסתכל במראה הקסומה. אט אט המתיק הזמן את תחושת הצער הילדותית, מעיין הדמעות יבש, וכאשר חדל לב הנערה מעיסוקו בהשתפכויות של צער, חשה בתאה המבודד את מצוקת השעמום. היא ביקרה כעת לעתים קרובות בחדר השיחה, גילתה בחשאי חיבה לחיבובים עם דודותיהן ודודניהן של הנזירות, והאחרונים כה נלהבו לשרת את הדודניות האדוקות, שנדחקו בהמוניהם אל השבכה, כשריכילדה היפה היתה בחדר השיחה. הופיעו הרבה אבירים נהדרים, שאמרו כי ללא השביס יפה היורשת עוד יותר, ובמחמאות האלה נטמן זרעה הראשון של הגנדרנות, אשר לא נפל על קרקע עקרה, אלא במהרה היכה שורש ונבט. העלמה ריכילדה סברה שייטב לה בחוץ, באויר החופש, מאשר בכלוב מאחורי שבכת הברזל. היא עזבה את המנזר, סידרה את אחוזתה, לקחה לה אומנת לשמור על כבודה ויצאה ברוב הדר אל העולם הגדול.
שמע יופיה וצניעותה יצאו לארבע רוחות השמים. נסיכים ורוזנים רבים באו מארצות רחוקות לחזר אחריה. נהרות הטאחו, הסן, הפו, התמזה והריין שלחו את בני גיבוריהם אל בראבנט, לסגוד לריכילדה היפה. ארמונה נראה כארמון פיות, הזרים נהנו שם מקבלת הפנים הנאה ביותר, ולא שכחו לגמול על נימוסיה של בעלת הבית המקסימה במחמאות הנאות ביותר. לא חלף יום מבלי שכמה אבירים במלוא שיריוניהם עלו לרחבת הסיף, ושלחו את כרוזיהם להכריז בשווקים ובקרנות-הרחוב: "מי שאינו מכיר ברוזנת בראבנט כיפה בבנות דורה, או מהין לטעון את ההיפך, יתייצב בזירת הקרבות ויגן על טענתו בנשק כנגד אביריה של ריכילדה היפה." בדרך כלל לא התייצב איש, אך כאשר באחת ממסיבות החצר חשקה נפשו של מישהו לנעוץ את חרבו, וכמה אבירים נדברו ביניהם להיענות לאתגר, ולהקדיש את פרס היופי לגבירת לבם, קרה הדבר רק למראית עין - נימוסיהם של האבירים מעולם לא התירו להם להפיל את לוחמיה של הרוזנת מאוכפיהם. הם כיתתו את חניתותיהם, הודו כי נוצחו, ומסרו את פרס היופי לרוזנת הצעירה, קורבן שתמיד נהגה לקבלו בצניעות בתולית.
עד כה טרם עלה בדעתה להיוועץ במראת הקסמים. היא השתמשה בה אך ורק כבמראה רגילה, כדי לבדוק את עטרת ראשה, שענדו לה נערותיה כדי להרבות את חנה. היא טרם התירה לעצמה ולו שאלה אחת, או משום שלעת עתה לא התרחש דבר נורא שנדרש ליועץ עצה, או משום שהיססה וחששה, ששאלתה עלולה להיות פזיזה ונמהרת, והראי המבריק יכהה בגללה. בינתיים עוררו דברי החנופה יותר ויותר את גנדרנותה ונטעו בלבה שאיפה להיות באמת ובתמים מה שהשמיעו באזניה מדי יום בקול ענות. כי היתה לה החכמה הכה נדירה בקרב רמי-המעלה, להטיל חשד מוצדק בדברי מחזריה. לעלמה פורחת, יהיו מעמדה ומעלתה אשר יהיו, שאלת טיב או רוע מראה הינה בעיה כה חשובה, ממש כשאלת ארבע התכליות האחרונות למורי הכנסייה האורתודוקסים. לכן אין להתפלא בעצם, שריכילדה היפה השתוקקה לתורה ודעת על עניין שכה עניין את תשוקת דעתה, וממי יכלה לצפות למידע בטוח ונטול ספקות יותר מאשר מחברה הבלתי-משוחד, הראי? לאחר שהירהרה מעט מצאה ששאלתה כה מוצדקת וצודקת, עד שלא היססה כלל, להביאה בפני הפוסק. באחד הימים נעלה איפוא את עצמה בחדרה, נעמדה לפני מראת הקסמים ונשאה את לחשה:
ראי נוצץ ראי בהיר
ראי זהב שעל הקיר
הראני את היפה בבנות בראבנט.
היא הרימה בזריזות את וילון המשי, הביטה פנימה וראתה בשמחה גדולה את דיוקנה שלה, אשר הראי כבר הראה לה לעתים קרובות למדי מבלי שנשאל. נפשה עלצה, לחייה אדמו שבעתיים ועיניה נצצו מעונג, אך לבה גאה וגבה, כמו לב המלכה ושתי. את השבחים ליפי תוארה, שקודם לכן קיבלה בצניעות ובסומק קל, היא ביקשה לה כעת כמס עובד. על כל נערות ארצה היא הביטה מלמעלה בבוז וברהב, וכשדיברו על בנות נסיכים זרים, ושיבחו אחת מהן בשל יופיה, פגע הדבר בלבה כחץ, היא עיקמה את פיה ולקתה בכאב ראש. המחזרים, שהבחינו במהרה בקלונה של גבירתם, התחנפו והתרפסו בלי שום בושה, השמיצו את כל בנות חוה ומלבד גבירתם לא הותירו ולו אשה אחת שראוי לתת עליה את הדעת, אם נודעה כיפת-תואר. אפילו בנודעות שביפהפיות העבר, שאמנם כבר בלו לפני מאות שנים, שילחו את שבט ביקורתם ללא רחמים: יהודית היפה היתה שמנמנה ומגושמת, לפחות על פי הציירים, ששיוו לה מזמנים לא נודעו ועד היום מראה מוצק של קצבית, כאשר כרתה את ראש המפקד העבדקן הולופרנס. אסתר היפה היתה נקמנית מדי, כי תלתה את עשרת הבנים היפים של השר היוצא המן, שבעצם לא היו אשמים כלל. על הלנה היפה אמרו, שהיתה אדומת-שיער, ולכל הדעות היו לה נמשים. במלכה קליאופטרה שיבחו את פיה הקטון, אך גינו את שפתיה התפוחות ואת אוזניה המצריות המזדקרות, שלאחרונה הבחין בהן בלומנבאך במומיה שלה. המלכה תאלסתריס, כמנהג האמזונות, נאלצה להשחית את שדה הימני, ושום מחזר לא חשק בגזרתה החסרה, שלא ניתן היה להעלים ממנה ליקוי יופי מהותי שכזה, כי השיריון האמנותי של החזיה המרופדת, שמכסה פגמים נשיים מסוימים, טרם הומצא באותם ימים.
עבור חצרה נחשבה ריכילדה היפה לאידיאל היחיד והנשגב של היופי הנשי, ומאחר שעל פי עדותו של ראי הקסמים, היתה באמת האשה היפה ביותר בבראבנט, ומלבד זאת רב היה עושרה, ורבים ארמונותיה ועריה, לא חסרו לה מחזרים רמי מעלה. הם מנו יותר ממחזריה של האשה מקדם פנלופה, והיא היטיבה לשטות בהם בתקוה מתוקה, כמו בזמנים מאוחרים יותר מלכת בריטניה אליזבת. כל משאלות הלב, שבנות גרמניה בימינו מתאוות להן, להיות נערצות, נחשקות, מחוזרות, להתבלט בין כל חברותיהן ולזהור יותר מכולן, כמו הירח המאיר בין הכוכבים הקטנים, להיות מוקפות בהילה של מעריצים ומחזרים שמוכנים למען גבירתם, על פי המנהג העתיק - להקריב את חייהם בזירת הקרבות, לצאת בפקודתן להרפתקאות, וללכוד למענן ענקים וגמדים - או, על פי מנהג ימינו - לבכות, לילל, ליבב, לבהות מדוכדך בירח, להשתולל, לבלוע רעל במשוגת אהבה, לשבור את מפרקתם, להשליך את עצמם למים, לתלות את עצמם, לשסף את גרונם, או באופן מכובד יותר לתקוע כדור במוחם. כל החלומות האלה של עלמות מתעתעות התגשמו במציאות אצל הרוזנת ריכילדה. קסמה כבר עלה בחייהם של כמה אבירים צעירים, וגאוותם של כמה נסיכים אומללים היטלטלה כעת, מחמת יסורי אהבה סודיים, רק בין עור ועצמות. היפהפיה האכזרית התענגה בחשאי על הקורבנות, שגנדרנותה הפילה חלל מדי יום, ויסוריהם של אומללים אלה שיעשעו אותה יותר מן הרגשות הענוגים של שמחת האהבה. לבה חש עד כה רק עקבות קלים של סבל חולף, שהיא עצמה לא ידעה מה מקורו. דלתות לבה היו פתוחות לכל שד גונח, אך על פי חוק האורחים הפורחים, למשך לא יותר משלושה ימים. כאשר אורח חדש השתכן בו, נפטרה מן הדייר הנוכחי בקור רוח. רוזן ארתוא, רוזן פלנדריה, רוזן בראבנט, רוזן הנגאו, רוזן נאמור, רוזן גלדרן, רוזן חרונינגן, במהרה כל שבעה עשר רוזני ארצות-השפלה, להוציא אלה שכבר נישאו או באו בימים, ביקשו לרכוש את לבה של ריכילדה היפה וחשקו בה לרעיה.
האומנת החכמה הבינה שגנדרנותה של גבירתה הצעירה לא תוכל להתקיים לאורך זמן. נראה היה ששמה הטוב מתמעט, והיה חשש שמחזריה המאוכזבים ירצו לנקום את חרפתם ביפהפיה הסרבנית. היא הקדימה איפוא תרופה למכה וסחטה ממנה הבטחה, שבתוך שלושה ימים תבחר לה בעל. על החלטה זו, שהחצר פירסמה ברבים, שמחו כל המחזרים שמחה רבה. כל מועמד קיוה, שפור האהבה יפול בחלקו. הם נדברו ביניהם לקבל את הבחירה ברוח טובה, יהא אשר יהא הנשכר ממנה, ולקיימנה כאיש אחד.
האומנת הנוקשה לא הועילה דבר בטרחנותה טובת הכוונות, לבד מכך שהביאה על ריכילדה היפה שלושה לילות ללא שינה, ועם עלות הבוקר השלישי לא התקדמה העלמה בבחירתה יותר מאשר בשעה הראשונה. בתקופת שלושת הימים סקרה אינספור פעמים את רשימת מחזריה, בדקה, הישוותה, בררה, בחרה, התחרטה, בחרה מחדש, התחרטה מחדש, ועשר פעמים בחרה ועשר פעמים התחרטה, ובכל אותם שקלא וטריא לא העלתה דבר לבד מחיוורון לחיים וכיהיון עיניים. בענייני הלב השכל הוא תמיד כבד-פה, ותבונתו הקרה אינה מחממת את הלב יותר משתנור בלתי מוסק מחמם את החדר. לבה של הנערה לא נטל כל חלק בהתיעצויות, וסירב להסכים לכל הצעות הדובר בבית העליון של הראש, לכן שום בחירה לא יכלה להתקיים כהלכה. בתשומת לב רבה היא שקלה את יחוסו, הכנסותיו, עושרו ומעמדו של כל מועמד לנישואין, אבל אף לא אחת ממעלות מהוללות אלה לא עניינה אותה, ולבה שתק. כאשר הביאה בחשבון את טוב מראם של המחזרים, מצאו הדברים בלבה הד קלוש. במחצית האלף שחלפה מימיה של ריכילדה היפה ועד ימינו אלה, לא השתנה טבע האדם כחוט השערה. תנו לנערה מן המאה התשע-עשרה או מן המאה השלוש-עשרה גבר חכם, נבון וכליל מעלות, במלה אחת – סוקרטס, כמחזר, כשלצדו עומד גבר נאה - אדוניס, גנימד או אנדימיון [שלוש דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית של גברים שנודעו ביופיים האגדי: אדוניס, בנו של מלך קפריסין, היה אהובה של אפרודיטה (ונוס), אלת האהבה, ובעלה מרס, אל המלחמה, שילח בו דוב שקרעו לגזרים, אך אפרודיטה הפכה את אהובה המת לפרח. את גנימד היפה חטף הנשר של ראש האלים יופיטר (זאוס), ולבסוף הפכו יופיטר לנושא הגביע שלו באולימפוס. אנדימיון היה אהובה של אשת יופיטר יונו (הרה), ולפיכך הפיל עליו יופיטר שנת נצח, אך בשנתו התאהבה בו לונה(סלנה), אלת הירח], והניחוה לבחור, הרי תוכלו להמר מאה כנגד אחד, שהיא תחלוף בקרירות על פני הראשון ותבחר אחד מן האחרונים. בדיוק כך ריכילדה היפה! בין מחזריה נמצאו כמה גברים טובי מראה. היה עליה לבחור מתוכם את היפה ביותר. הזמן להתיעצויות חלף, החצר התכנסה בבגדי שרד, הרוזנים והאבירים כבר הגיעו, צועדים במלוא תפארתם, מצפים בלב הולם להחלטה על גורלם.
הנערה מצאה את עצמה במבוכה לא קטנה. לבה התעלם מהפצרות השכל וסירב להחליט. בכל זאת מוכרחה היתה למצוא מוצא: היא קפצה בחופזה מספתה, נעמדה לפני הראי, ושאלה:
ראי נוצץ ראי בהיר
ראי זהב שעל הקיר
הראני את היפה בבני בראבנט!
השאלה לא היתה איפוא אודות הטוב ביותר, כלומר הגבר ההגון ביותר, הנאמן ביותר והחביב ביותר, אלא אודות היפה ביותר. הראי ענה כפי שנשאל. כאשר הורם וילון המשי, הופיע בהיר כשמש על המשטח החלק כמים אביר נהדר בשיריון מלא, אך ללא קסדה, יפה כאדוניס הצעיר, בשעה שגנב את לבה של אפרודיטה החיננית. מקודקודו גלשו גלי שיער בלהבת תלתלים ערמוניים, גבותיו הדקות והעבותות לבשו צורת קשת בענן, בעיני האש שלו זהרו אומץ וגבורה, שזפונו הגברי עם לחיו שצבעה אדום הבהיק מחום ובריאות, שפתו העליונה העדינה המורמת מעט של פיו הארגמני נראתה כמשתוקקת לנשיקה מלאת רגש, וסבכי-שוקיו המלאות שפעו חוסן וגבריות. אך ראתה הנערה את האביר הנהדר, ניעורו בלבה באחת כל רגשי האהבה הרדומים: היא לגמה מעיניו עדנה וקסם ונדרה נדר חגיגי, שלא לתת את ידה לאיש מלבדו. רק לפלא גדול היה בעיניה, שדיוקן האביר היפה היה זר לגמרי וכלל לא מוכר לה. מעולם לא ראתהו בחצרה, אם כי בקושי היה בבראבנט אביר צעיר שלא ביקר בה. היא התבוננה איפוא בקפידה בתלבושתו ובסמלים שעל שיריונו, עמדה שעה ארוכה לפני הראי ולא הסיטה את עיניה מן הדיוקן המפתה שראתה בתוכו, כל תו, מכלל תוארו ועד הסימן הקטן ביותר שהבחינה בו, חדרו לנשמתה.
בינתיים גברה ההמולה בחדר הקדמי: האומנת וחדר הנשים ציפו שגבירתם תופיע. הנערה שמטה סוף סוף באי רצון את הוילון, פתחה את הדלת, וכאשר ראתה את האומנת, חיבקה את הגברת הכבודה ודיברה בשטף אהבתה: מצאתיו, את אדון לבבי, שימחו עמי, אהובותי, היפה בבני בראבנט לי הוא! ההגמון הקדוש מדארדוס, הקדוש השומר עלי, נגלה לי הלילה בחלום, והביא לי חתן זה, שנבחר בשמיים, ושנזדווג לי בנוכחות הבתולה הקדושה ועדים רבים משמיים. שקר קדוש זה בדתה ריכילדה הערמומית בו במקום, כי לא רצתה להסגיר את סודו של ראי הקסמים, ששום בן-תמותה מלבדה לא ידעו. החונכת, עולצת על החלטתה זו של גבירתה הצעירה, חקרה בשקיקה, מיהו הנסיך בר-המזל, שנבחר בשמיים, לשאת את הכלה היפה? כל גברות האחוזה האצילות כרו אוזן, והגו במחשבותיהן השנונות באביר הגון זה ואחר. כולן חשבו שקלעו למטרה, ונחפזו מעט ללחוש אשה באוזני רעותה את שמות המועמדים המשוערים לנישואין. אך ריכילדה היפה, לאחר שרוחה שבה אליה מעט, פצתה את פיה ואמרה: אין בכוחי לציין את שמו של חתני, או לומר היכן הוא מתגורר. בין נסיכי ואצילי חצרי לא יימצא, ומעולם לא ראיתיו בעיניי, אך דיוקנו בעיני רוחי, וכאשר יבוא לשאתני לאשה, לא אטעה בו.
על דברים אלה תמהה האומנת החכמה ולא פחות ממנה שאר הנשים, שסברו, כי העלמה המציאה המצאה, כדי לחמוק מבחירת החתן הנדרשת. אך היא דבקה בדבריה, שלא תניח לכפות עליה שום חתן אחר, לבד מזה אשר זיווג לה בחלומה ההגמון הקדוש מדארדוס. בעודן מתנצחות המתינו האבירים זמן רב במבואה, וכעת הוכנסו פנימה, לשמוע את גזר-דינם. ריכילדה היפה הופיעה, נשאה דרשה נהדרת ברוב כבוד ודרך-ארץ, וחתמה בקריאה זו: הסירו חשד מליבכם, רבותי האצילים, שדוברת אני אליכם דברי רמייה. ברצוני להודיעכם את דיוקנו וסמלי מגינו של האביר הלא-נודע, שמא ישנו מי שיודיעני, מיהו והיכן אמצאנו. אז תיארה את דיוקנו מראש עד כף-רגל והוסיפה ואמרה: שריונו מוזהב ובו זיגוג כחול, על מגינו צועד אריה שחור בשדה כסף זרוע לבבות אדומים, וחגור מדיו בגוני אדמומית השחר, פריחת אפרסק וזהב תפוז.
כאשר השתתקה, נטל רוזן בראבנט, יורש העצר, את רשות הדיבור ואמר: אינינו נמצאים כאן, דודנית אהובה, כדי לריב עמך. הרשות בידך לעשות כטוב בעינייך. די לנו לדעת את דעתך, שאת נפרדת מאיתנו ביושר, ולא תכזיבינו עוד בתקות שוא, ועל כך מגעת לך בצדק תודה. אך במה שנוגע לאביר הנכבד, שנגלה לך בחלום, ושאודותיו נדמה לך, שמשמיים נקבע להיות לך לחתן, הרי לא אסתיר ממך שהוא מוכר לי היטב והינו אחד מאנשי: כי על פי תיאורך וסמלי שריונו ומדיו אינו יכול להיות אלא הרוזן גומבלד מלוון (אריה), אך הוא כבר נשוי ולא יוכל להיות חתנך.
לשמע הדברים האלה החוירה הרוזנת עד שחישבה ליפול ארצה. היא לא שיערה כי הראי ישטה בה ויציג גבר שאינה יכולה להינות מאהבתו כחוק, וגם לא יכלה להעלות בדעתה, שהיפה בבני בראבנט יכול לשאת את כבליה של אחרת מלבדה. בנסיבות אלו מצא מדארדוס הקדוש את עצמו די במצוקה, על שכה חמד לו לצון עם בת חסותו הרוחנית, והצית בה אש אהבה אסורה. בכל זאת רצתה הרוזנת לשמור על כבודו של הקדוש המגן עליה, וטענה: אולי יש לדמותו בחלום משמעות נסתרת. לכל הפחות מראה הדבר כמדומה, שלעת עתה אינה צריכה לבוא בברית הנישואין. האבירים כולם עזבו איפוא, איש לכאן ורעהו לשם, וחצר הרוזנת נותרה לראשונה גלמודה ושוממה.
השמועות בנות מאת הלשונות אודות החדשות המוזרות בדבר החלום הפלאי התפשטו בינתיים בכל דרכי המלך, והגיעו בעודן חמות גם לאוזני הרוזן גומבלד. רוזן זה היה בנו של תיאובלד המכונה לב-אח, כי רחש אהבה כה נאמנה לאחיו הצעיר בותו, שישב עמו שבת אחים וחלק עם הצעיר ממנו את כל זכויות היתר של בכורתו. שני האחים התגוררו יחדיו באותו ארמון, רעיותיהם אף הן אהבו זו את זו כאחיות, ומאחר שלאח הבכור היה רק בן יחיד, ולצעיר רק בת יחידה, חשבו ההורים להרחיב את ברית הידידות גם לילדיהם, ואירשו אותם זה לזו בעריסתם. הזוג הצעיר גדל יחד, ומאחר שהמות התיר בטרם עת את אחוות הירושה מצד ההורים, הם ניסחו את צוואותיהם באופן כזה, שלילדים לא תיוותר כל ברירה אלא להינשא זה לזו. הם כבר היו נשואים מזה שלוש שנים, וחיו על פי דוגמת הוריהם רודפי השלום בנישואים מאושרים, כאשר שמע הרוזן גומבלד על חלומה המופלא של ריכילדה היפה. השמועה, שמנפחת את כל הדברים, הוסיפה על כך, שהיא מאוהבת בו אהבה כה עזה, שנדרה נדר לפרוש למנזר, מאחר שאינה יכולה ליטול חלק באהבתו. הרוזן גומבלד הכיר עד כה, בחיק משפחתו השלוה ובזרועות רעייתו החביבה, רק את השמחות השקטות של האושר הביתי, וטרם הצית ניצוץ כלשהו את מצת תשוקותיו. אבל לפתע ניעורו בלבבו תאוות עזות: השלוה והסיפוק הסתלקו משם. לבו הפיק משאלות אויליות וניזון בסתר מתקוה מבישה, שאולי המות יתיר את ברית הנישואין ויעניק לו מחדש את חירותו. בקצרה, האידיאל של ריכילדה היפה השחית את לבו של אדם שהיה, מבלעדי זאת, אדם טוב ומוסרי, והפכו לאדם המסוגל לכל שפלות. באשר הלך ובאשר עמד, עמדה לנגד עיניו תמונת הרוזנת מבראבנט. החניף לגאוותו להיות הגבר היחיד שכבש את היפיפיה הסרבנית, ודמיונו שניצת צייר לו את הבעלות עליה בצבעים כה עזים, שרעייתו הועמדה כליל בצל עקב כך. כל אהבתו וחיבתו כלפיה דעכו, והוא ייחל רק להיפטר ממנה. היא הבחינה במהרה בקרירותו של אדונה, והכפילה עקב כך את גילויי חיבתה כלפיו, אך שוב לא יכלה לגרום לו להכיר לה טובה: הוא היה קודר, נרגן ומר-נפש, התרחק ממנה בכל הזדמנות שנקרתה לו, ושוטט בארמנות ארצו וביערותיה, בעוד רעייתו הגלמודה בבית כה עצובה ונאנחת, עד שיכלה לעורר את רחמיה של אבן.
באחד הימים הפתיע אותה בשעה ששפכה את צערה: אשה, קרא, מה לך ליבב ולגנוח תמיד ולצרום את אוזני? מה היא יללת ינשופים זו, המעוררת בי אי-חשק, ואינה מיטיבה לא עמך ולא עמי? אדון יקר, השיבה הסובלת העדינה, הנח לי בצערי, אשה אומללה אנכי וסיבה טובה לי לכך, מאז אהבתך וחסדך אבדו לי, ואיני יודעת במה גרמתי למורת-הרוח הזו. אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני כיצד אוכל להשיב את חמתך, שעיני רואות. דבריה אלה נגעו ללבו של גומבלד. אשה טובה, אמר לה ואחז בנועם בידה, אינך אשמה בדבר. אולם איני רוצה להסתיר ממך, מה מעיק על לבי, ואת זאת לא תוכלי להשיב אחור: נישואינו גורמים לי נקיפות-מצפון. אני חושש שהם גילוי עריות וחטא גדול, שלא יכופר לנו לא בעולם הזה ולא בבא. אנו נשואים בדרגת קירבה אסורה, בני אחים, שזה כמעט כמו נישואים בין אחים ואחיות, על כך לא יכפרו שום מחילה ושום פטור! רואה את, דבר זה מייסר את מצפוני יומם ולילה ובוער בנשמתי.
בימים שבהם היה עדיין מצפון, הוא היה, במיוחד אצל אדונים גדולים, כה עדין, ענוג ורגיש, כמו קרום העצם המכונה פריוסטיון, כך שהקלה שבפגיעות גרמה יסורים וחרדה גדולה. כי אם ניתן היה די בקלות להרגיע ולהרדים את התאוה באמצעות סם שינה, כך שאפשר היה לנסר אותה ולקדוח בתוכה מבלי שתנוע או תזוע, הרי למרות זאת התעוררה במוקדם או במאוחר, ומתחת לקרום המוח צרבה ועיקצצה. אבל בשום מקרה לא היה הדבר כה מרגיז, כמו במקרה שהעיק על המצפון ספק בדבר נישואים בדרגת קירבה אסורה. כל המלכים והנסיכים הנוצריים השתייכו כידוע לאותה משפחה. מכיוון שמימים ימימה לא הורשו להינשא אלא לבני מעלתם, נאלצו להינשא לגיסותיהם ודודניותיהם, וכל עוד היו אלה צעירות ונאות, הפיל רגש האהבה הלוהט על כל רגשי המוסר תרדמה עזה. אך כאשר החלה הדודנית האהובה להזדקן לצד בעלה, או היתה לו לזרא, או שגברת אחרת היטיבה לשאת חן בעיניו, ניעור באחת מצפונו הענוג של הבעל המוסרי, אילצו ודחק בו, לבל ישקוט או ינוח בטרם יזכה בגט פיטורין מן האב הקדוש ברומא, והגברת דודנית תיאלץ לנדוד למנזר ולהעניק את זכות הנישואין שלה לאחרת, שלגביה אין לחוק הקנוני שום טענה. כך התגרש הנרי השמיני מקתרין מארגון, רק עקב נקיפות מצפונו הענוג, וכמו כן נתן את הסכמתו המלאה, לכרות את ראשיהן של שתיים מהבאות אחריה, באשמת שוא של מעשי אהבהבים, וכך התגרשו מנשותיהם לפניו, על פי העדות וההיסטוריה, נסיכים ומלכים מצפוניים רבים למדי, אם כי איש לא הלך מעולם בעקבותיו של המלך החסוד. לא היה זה פלא איפוא, שהרוזן גומבלד, בהתאם למנהג ולמחשבת זמנו, חש נקיפות מצפון עזות על קירבת המשפחה הגדולה מדי לרעייתו, מיד כאשר נקרתה לו פרשיית אהבים, שעינגה את חושיו יותר. האשה הטובה יכלה לדבר ולטעון ככל שרצתה, כדי להרגיע את מצפונו של בעלה, אך מאמציה היו לשוא. הו, רעי אהובי! אמרה, אם אין בלבך רחמים על רעייתך האומללה, רחם נא על המשכון התמים של אהבתך הגוועת, שאני נושאת ברחמי, לו יכולתי להניחו לרגע קט בזרועותיך, אולי היה מראה התום נוגע אל לבך שפנה ממני ומשיבו אלי! זרם דמעות מלוחות ירד בעקבות המלים האלו. אך חזהו הנחוש של הבעל קשה הלב לא חש את סבלה הגדול שבעת מונים של רעייתו. חיש עזבה, עלה על סוסו ורכב אל הארכיהגמון במכלן, קנה לו בכסף רב גט פיטורין ואת אשתו הטובה והנאמנה הרחיק למנזר, שם סבלה ורזתה כל כך, שמראיה אבדו לה כליל. כשהגיעה שעתה, ילדה תינוקת שחבקה בעצב, אימצה אל חיקה האמהי הנאמן והרטיבה בדמעות חמות, אך מלאך המות עמד לידה ודחק בה לעצום את עיניה, כך שלא יכלה להינות זמן רב ממראה הילדה החמודה. מיד אחר כך הגיע הרוזן ברכיבה, נטל את התינוקת אליו, מסר אותה למשמרתה של משגיחה באחד מארמנותיו, והעניק לילדה הענוגה כמה נערות וגמדי חצר לשירותה. הוא עצמו התקשט שם בכל הדרו, כי שאיפתו ודאגתו היו לזכות ביפה מבראבנט.
בנפש צוהלת נגרר אל חצרה של הרוזנת ריכילדה, ושיכור מאושר הטיל את עצמו לרגליה, וכאשר ראתה את הגבר הנהדר, שאליו כמה לבה זמן כה רב, חשה קסם שלא יתואר ונשבעה לשמור לאביר אמונים מכאן ולהבא. ארמונה הפך לאידה ולפאפוס, [במיתולוגיה היוונית: הר אידה, שם תינתה אלת האהבה אפרודיטה אהבים עם אנכיסס וילדה לו את איניאס. פאפוס, עיר במערב קפריסין, שלחופה נולדה אפרודיטה מגלי הים. שני המקומות היו אתרי פולחן לאפרודיטה] כי האלה אפרודיטה מצאה לנכון להעתיק את משכנה לשם. בצהלת השמחה, בין השעשועים הנבחרים, נגוזו ימיו ושנותיו של הזוג המאושר כחלום בוקר עליז, וגומבלד וריכילדה נשבעו זה לזו תכופות, שאף במדורי השמיים אין יכולים להיות מאושרים יותר מכפי שחיו הוא והיא יחדיו. לא היתה בלבם כל משאלה לבד מלהינות מאושרם ההדדי ללא שינוי עידן ועידנים. אלא שהזוג המאושר לא היה בקי די הצורך בפילוסופיה, כדי להבין שהנאה בלתי פוסקת מעונג הינה קברו של העונג, ושתבלין זה של החיים, כשנוטלים אותו במנות מופרזות, ניטלים ממנו טעמו וחנו. מבלי דעת קהתה רגישות האיברים לתחושה של שמחת החיים, כל השעשועים הפכו חדגוניים, והגיוון המתוחכם ביותר הפך בסופו של דבר להיינו הך תפל. הגברת ריכילדה, בהתאם למזגה ההפכפך, חשה ראשונה את אי הנעימויות הללו, והפכה גחמנית, שתלטנית, אדישה ולעתים קנאית. גם האדון הבעל שוב לא מצא את עצמו שרוי בנעימים כמקודם. שיגיון העיק על נפשו, מבט ההערצה בעינו כבה, והמצפון, שבו היתל בעבר מהתלה צבועה, היתל בו כעת ברצינות. נקף אותו מצפונו, שהוא רצח את אשתו הראשונה. הוא הירהר בה לעתים קרובות בגעגועים ובדברי שבח מרובים, וכדברי הפתגם לעולם אין הברכה שורה בנישואים השניים, אם מרבים יתר על המידה לדבר באשה הראשונה. לעתים קרובות היו ויכוחים שונים עם הגברת ריכילדה, והוא אמר לה לעתים ישר בפניה, כי היא סיבת האסון כולו.
אינינו יכולים עוד להתגורר יחדיו, שח פעם לרעייתו, לאחר מריבת נישואין, מצפוני דוחק בי, לכפר על עווני. ברצוני לעלות לרגל לירושלים אל הקבר הקדוש [הקבר המיוחס לישו] ולראות, אם אוכל לחזור ולמצוא שם את שלוות נפשי. אמר ועשה. ריכילדה התנגדה להצעה זו רק בקול ענות חלושה. הרוזן גומבלד הצטייד לעלייה לרגל, הכין את צוואתו, נפרד בקרירות ונסע משם.
בטרם חלפה שנה הגיעה לבראבנט הבשורה, שהרוזן נפטר בסוריה מן המגפה השחורה, מבלי שזכה לנחמה, לכפר בקבר הקדוש על חטאיו. הרוזנת קיבלה את הידיעה באדישות רבה, אך בכל זאת הקפידה למראית עין על כל כללי החסידות – קוננה, בכתה, לבשה שחורים, על פי כללי הנימוס, וגם דאגה להקים לאדון המנוח אחוזת-קבר מפוארת, שלא חסרו בה שחקנים בוכים עם לפידים כבויים וקנקני דמעות.
כבר לפני זמן רב הבחין צופה פיקח בטבע האדם, כי אלמנות צעירות דומות לעץ ירוק שבוער עד סופו, כאשר המים זולגים לזולתו. לבה של הרוזנת ריכילדה לא יכול היה לעמוד בטל זמן רב. האבל כה הגדיל את קסמה, שכל גבר נדחף לבוא לראות את האלמנה היפה. אבירים מאושרים רבים נמשכו לחצרה, לנסות את מזלם ולחטוף שלל עשיר זה. היא מצאה מחזרים ומעריצים בשפע, וחנפני החצר, בכל מה שנוגע לשבחי דיוקנה, חזרו לפעול במלוא מרצם. דבר זה נשא חן לאין שיעור בעיני הגבירה הגנדרנית. אך מכיוון שחפצה לדעת ולהשתכנע, שבמשך חמש עשרה שנה לא מחתה אצבע הזמן את קסמה, שאלה איפוא בעצת ידיד האמת שלה, ראי הקסמים, בעזרת הלחש הרגיל:
ראי נוצץ ראי בהיר
ראי זהב שעל הקיר
הראני את היפה בבנות בראבנט.
זעזוע וחלחלה תקפוה כאשר וילון המשי רישרש מעלה ולעיניה נגלה דיוקן זר, יפה כאלה חסודה, כמלאך נשי חביב ביותר, כולו תום ענוג, אך לא היה בתמונה ולו תו אחד מתוי פניה שלה. קשה להחליט האם לא נפלה כאן אי הבנה בין השאלה לבין התשובה, אולי השתמשה הרוזנת במלה "אשה" במובנה הצר, וביקשה לדעת, אם בין נשות הפרובינציה שלה, להוציא נערות צעירות במלוא פריחתן, עודנה ראויה לפרס היופי, אך תבונת הראי העניקה למלה מובן רחב וייחסה אותה לכל הפרחים ממין נקבה. אם כך ואם כך, האלמנה היפה הגיבה על התשובה הבלתי צפויה לשאלתה בזעם רב, וכמעט שהשיבה לראי הבלתי מנומס כגמולו, ועל כך חייבים לסלוח לה, כי עבור אשה, שלא זכתה בשום כישרון לבד מיופי, אין עלבון גדול יותר, מאשר כאשר ידיד האמת על שולחן האיפור מודיע לה על האובדן הבלתי-חוזר של כל ערכה.
הגברת ריכילדה, חסרת נחמה על הגילוי שגילתה, נאחזה שנאת מות נגד היופי התמים, שבחזקתו נמצא קניינה הבלתי מעורער. היא חרתה בדייקנות בזכרונה את פני המדונה החביבים וחקרה בחריצות רבה מיהי בעלת הפנים. גילוי זה דרש מאמץ מועט: כמעט מיד נודע לה שהדיוקן שגזל ממנה את פרס היופי, שייך לבתה החורגת בלנקה, שהיא כינתה "הפרחחית". במהרה העלה השטן על לבה להשמיד צמח אציל זה, שראוי היה לקשט את גן העדן. בכוונה זו קראה אליה המרשעת את רופא החצר זמבול, נתנה לו רימון מסוכר, שילמה לו חמישים זהובים לכף ידו ואמרה: התקן לי רימון זה כך, שחציו האחד יהיה לגמרי בלתי מזיק, ואילו חציו השני יהיה מלא ברעל, כך שמי שיהנה ממנו, ימות בתוך כמה שעות.
היהודי החליק בשמחה את זקנו ואת הכסף שבאמתחתו, והבטיח לעשות כפי שהגברת הרעה הורתה לו. הוא נטל מחט חדה, חורר בעזרתה שלושה חורים קטנים ברימון, הזרים בהם נוזל חריף, ולאחר שהרוזנת קיבלה לידה את הרימון, עלתה על סוסה ושעטה בלוויית כמה משרתים אל בתה בלנקה בארמון הנידח, שם התגוררה הגברת הצעירה. בעודה בדרך שלחה שליח רכוב קדימה, שעליו הוטל להודיע שהרוזנת ריכילדה עומדת לפקוד את הגברת הצעירה בביתה ולבכות עמה על אובדנו של האב.
הודעה זו הציתה מהומה בארמון כולו. אם הבית השמנה התנודדה בבית סביב סביב מגרם מדרגות לגרם מדרגות, הרקידה את כל המטאטאים, למהר ולנקות, את קורי העכביש לקרוע, לקשט את חדר האורחים ולהכין את המטבח, צילצלה ודירבנה את המשרתות העצלות לחריצות ועמל, הרעישה ופקדה בקול רם, כמו רב-חובל של ספינת שודדי ים שריחרח במרחקים אניית-סוחר. אבל הנערה התקשטה בצניעות, התלבשה בצבע התום, וכאשר שמעה את הסוסים שועטים, אצה לעבר אמה וקיבלה אותה ביראת כבוד ובזרועות פתוחות. ממבט ראשון מצאה הרוזנת את הנערה יפה שבעתיים מדמותה כפי שנראתה בראי, ובה במידה חכמה, נבונה וטובת-הליכות. דבר זה העיק על לבה, אבל הצפעונית הצפינה את ארסה עמוק בחזה, הפגינה כלפי הנערה ידידות מדומה, התלוננה על אביה קשה-הלב, שכל עוד היה בחיים, מנע ממנה את מראה הענוג של בתו, והבטיחה לעטוף אותה מכאן ולהבא באהבת אם נאמנה. מיד אחר כך ערכו הגמדים את השולחן והגישו ארוחה נהדרת. לקינוח הורתה שרת הארמון להגיש את הפרי הטעים ביותר מגינת הארמון. ריכילדה טעמה ממנו, מצאה שאיננו טעים דיו ודרשה מאחד המשרתים את הרימון שלה, שבו, כך אמרה, היא נוהגת לסיים כל ארוחה. המשרת הגיש לה את הרימון על צלחת כסף, היא פירקה אותו מאד בעדינות, והציעה לבלנקה היפה, כאות לרצונה הטוב, את מחצית הרימון. מיד כשנאכל הרימון, עלתה האם עם כל פמלייתה על הסוסים ורכבה משם. מיד עם הסתלקותם חשה הנערה כאב בלבה, לחייה שצבען כשושנים החוירו, כל איברי גופה הענוג רעדו, עצביה התכווצו וניתרו, עיניה האוהבות נעצמו ונרדמו בשנת מות אינסופית.
אח, איזו יללה ושברון לב קמו בין קירות הארמון על פטירתה של בלנקה הנאוה, שכמו שושנה שמאה עלים לה, נקטפה ביד זדונית בשיא פריחתה, כי היתה חמדת הגן. אם הבית השמנה הגירה נחלי דמע כמו ספוג נפוח, שבלחיצה עזה מגיר באחת את כל הנוזלים שנספגו בו. אבל הגמדים חכמי הלב בנו ארון מתים מעץ אלון עם מגיני כסף וידיות, וכדי שמראה גבירתם החיננית לא ייגזל מהם באחת, התקינו לו חלון של זכוכית. המשרתות הכינו כתונת-מתים מן הפשתן המשובח ביותר בבראבנט, הלבישו בו את הגוויה, הניחו את כתר התום, זר הדסים רענן, על ראשה, ובתהלוכת-אבל הובילו את ארון המתים אל כנסיית הארמון, שם ערך האב המשרת בקודש את טקס עילוי הנשמות והפעמון צילצל צלצול מות עמום מן הבוקר ועד חצות הלילה.
בינתיים הגיעה הגברת ריכילדה במצב רוח מרומם למולדתה. הדבר הראשון שעשתה, היה לחזור ולהציג לראי את שאלתה, ולהרים בחופזה את הוילון. בשמחה רבה ובארשת ניצחון התבוננה שוב בדיוקנה שלה. אבל על משטח המתכת הופיעו פה ושם כתמי חלודה גדולים, שפגמו בזוהרו הבהיר, כפי שצלקות מחלת האבעבועות פוגמות במראם של פנים בתוליים. יהא אשר יהא מה שפוגם בו, חשבה הרוזנת בינה לבינה, עדיף שיכתימו את הראי מאשר את עורי. אפשר עוד להשתמש בו, והוא שוב מוכיח לי שנכסיי עדיין ברשותי. כאשר רובצת סכנה לאבד רכוש, לרוב לומדים רק אז להעריך את ערכו. תכופות הניחה ריכילדה היפה שיחלפו שנים, מבלי שנזקקה לשאול את הראי אודות יופיה, ואילו כעת לא הניחה שיחלוף אפילו יום מבלי לשאול. פעמים שונות היה לה העונג, להעלות קורבן אליל לדיוקנה. אבל כאשר באחד הימים הרימה את הוילון בדיוק למטרה זו, הו! הפלא ופלא! שוב חזו עיניה בראי בדיוקנה של בלנקה המקסימה. למראה זה הגברת הקנאית חישבה להתעלף, אבל במהרה שאפה מבקבוק ההרחה שלה, ובעזרת רוח קרן הצבי [מלח ההרחה כנגד התעלפויות כונה "מלח קרן הצבי", Hirschhornsalz] חלפה חולשתה במהרה. היא אספה את כל כוחותיה כדי לחקור, האם הטעה אותה חזיון-תעתועים, אבל מראה עיניה הורה לה אחרת.
מיד חרשה מזימת רשע חדשה. רופא החצר זמבול נקרא אליה, והרוזנת דיברה אליו בזעם: הו אתה, רמאי שפל, ליצן יהודי! האם זילזלת במצוותי, למען תשימני לצחוק? האם לא ציויתיך להכין רימון כך שאכילתו תהרוג, ואתה הכנסת בו כוח חיים ושיקוי בריאות? על כך עליך לגמול לי בזקן יהודה איש קריות שלך ובאוזניך. זמבול הרופא התחלחל לשמע דברים אלה של גבירתו הזועמת, ענה ואמר: אוי ואבוי לי! מה זה היה לי? איני יודע, גבירה מחמירה, כיצד סר חסדך ממני. מה שהורית לי, שקדתי לעשות. אם כשלה אומנותי, הרי אינני יודע את הסיבה לכך. נראה היה כי הגברת התרככה מעט והיא המשיכה: בפעם הזו אסלח לך על כשלונך, אבל בתנאי, שתכין לי סבון שריחו נעים, שיבצע ללא כשל את מה שהרימון כשל בו. הרופא הבטיח לעשות כמיטב יכולתו, היא שילמה לו שוב חמישים זהובים לאמתחתו ושילחה אותו לדרכו. בחלוף כמה ימים הביא הרופא לרוזנת את התרכובת הרצחנית: מיד הלבישה את אומנתה, אשה ערמומית, כרוכלת במיני סדקית, נתנה לה קופסה ובתוכה חוטים משובחים, מחטי תפירה, שמנים ריחניים, וכדורי סבון שמראם כשיש, מרושתים בפסים אדומים וכחולים, והורתה לה ללכת אל בתה בלנקה, ולנגד עיניה להשתעשע בידה בכדור הרעל, והבטיחה לה שכר גדול בתמורה.
האשה שנתפתתה יצאה אל הנערה, שלא חשה בשום רמייה, ונכנסה בשיחה עם הפטפטנית הזדונית, כדי לקנות את הסבון, שאמור היה לשמר את יפי העור עד זקנה ושיבה, ולנסותו מבלי שאומנתה שלה תדע על כך מראש. האם החורגת הרעה נועצה בשקידה בראי המחליד, ועל פי מצבו שיערה שמזימתה צלחה, כי כתמי החלודה התפשטו בן-לילה כמאכל חומצה על פני הראי כולו, כך שבתשובה לשאלתה נראה על פני המשטח החלוד רק צל כהה, שכבר אי אפשר היה לזהות בו שום דיוקן. אובדן הראי אמנם נגע ללבה, אך היא האמינה שבכך שילמה מחיר שאינו יקר מדי למען הכבוד, להיות היפה בנשות ארצה.
לזמן מה התענגה הגבירה הגנדרנית בקורת-רוח נסתרת על הנאתה המדומה, עד שהגיע לחצרה אביר זר, שביקר בדרכו בארמונה של הרוזנת בלנקה, ומצאה לא בקבר, אלא במלתחה, ויופיה הניעו לבחור בה לגבירת לבבו. מאחר שרצה כעת לשאת חן בעיני הרוזנת מבראבנט ולהציג עצמו לפניה בזירת הקרבות, אך לא שיער, שהאם מקנאת לבתה, השליך בשעת המשתה, כטוב לבו ביין, את כפפת הברזל שלו על השולחן, וקרא: מי שיאמר שהעלמה בלנקה מלוון אינה היפה בבנות בראבנט, עליו להרים את הכפפה, לאות שביום המחרת ירצה לכתת עמו את חניתו לכבוד או לחרפה. על פזיזותו זו של הרברבן [במקור "גסקוני" – בני גסקוניה היו שם נרדף לרברבנות] נסערה מאד כל החצר, בחדרי חדרים גערו ברב-אמן הבל-פה ואביר נשיאים ורוח. ריכילדה החוירה לשמע הידיעה, שהעלמה בלנקה עודנה חיה. קריאת התגר היתה עבורה כתקיעת פגיון בלבה, אך היא העלתה על שפתיה בת-שחוק חסודה ונתנה את הסכמתה למשחק, בתקוה שאבירי חצרה ייאבקו על הכפפה. אך כאשר איש לא קם כדי לצאת למאבק, כי לזר היה מראה נועז, גוף חסון מאד ורגליים חזקות, הפכו פניה נוגות ואפשר היה לקרוא בהן אותות רבים של עוגמת-נפש ושברון-לב. דבר זה עורר כל כך את רחמי רב-הסייסים הנאמן שלה, שהוא הרים את כפפת הברזל. אבל כשהחל הקרב ביום שלמחרת, זכה הרברבן לאחר תחרות הוגנת בניצחון, וקיבל את פרס האבירות מידיה של הרוזנת ריכילדה, שמרוב כעס חישבה למות.
תחילה הפילה את זעמה על הרופא זמבול. הוא הושלך למגדל, נכבל בשלשלאות, וללא חקירה נוספת הורתה הגברת הקשוחה למרוט את זקנו הנכבד שערה אחר שערה ולכרות מיד את שתי אוזניו. לאחר שחלפה הסערה הראשונה, והגבירה האכזרית הירהרה, שבתה בלנקה תוכל בכל זאת לנצחה, אם לא יעלה בידה להורגה בעורמה, (כי צוואת האב שללה ממנה כל סמכות על הבת), כתבה לנערה מכתב כה חביב, ושמחה באורח כה אמהי על הבראתה, כאילו הלב הכתיב לנוצתה כל מלה ומלה. מכתב זה מסרה לאומנתה הנאמנה, כדי שתביאנו לרופא הכלוא, בנוסף לפתק, שעליו נכתבו המלים הבאות: הכנס למכתב זה מות ואבדון ליד שתפתחנו. היזהר מלרמותני בפעם השלישית, אם חייך יקרים לך.
זמבול היהודי התלבט זמן רב מה עליו לעשות, והתעסק מהורהר בשלשלאותיו, כאילו היו מחרוזת תפילה שבעזרתה אמר את תפילת "אבינו שבשמיים" היהודית שלו [מוזיוס, כומר קתולי בהכשרתו, לא הכיר את מנהגי היהודים. הוא שיער שליהודים גירסה משלהם ל"אבינו שבשמיים", שכן זו התפילה הנוצרית המקובלת ביותר, וכי הם משתמשים במחרוזת תפילה כמנהג הקתולים]. לבסוף נראה היה שהאהבה לחיים, ולו גם בכלא קודר, עם ראש נטול אוזניים וסנטר נטול זקן, הכריעה את כל השיקולים האחרים, והוא הבטיח לציית. הרוזנת שיגרה את המכתב באמצעות שליח רכוב, שעם בואו העמיד פנים, כאילו הכיל המכתב דברי פלא, וגם סירב לומר מאין בא. הנערה, שהיתה להוטה לדעת את תוכן המכתב, פתחה בזריזות את החותם, קראה שורות אחדות, נפלה אחורה על הספה, עצמה את עיני התכלת המאירות ונפטרה. מאז לא שמעה האם החורגת הרצחנית דבר על בתה, ואם שלחה לעתים קרובות למדי מרגלים, הרי שאלה לא הביאו לה ידיעות אחרות מלבד שהנערה לא התעוררה עוד משנת המות שלה.
כך בשל מזימותיה של האשה הרעה, מתה בלנקה היפה שלוש פעמים ושלוש פעמים נקברה. לאחר שגמדי החצר הנאמנים הביאוה לקבר בפעם הראשונה וערכו מיסה לעליית נשמתה, הציבו לצד המשרתות המקוננות ליד הקבר משמר חרוץ, ונהגו להביט לעתים קרובות דרך החלון הקטן לתוך הארון, כדי להינות ממראה גבירתם היקרה עד שהריקבון יכלה את פרצופה. אך הם נוכחו בפליאה שלאחר ימים אחדים, הלחיים החיוורות התכסו בסומק ענוג, בשפתיים שהלבינו החל שוב ללהוט אודם החיים, ומיד אחר כך פקחה הנערה את עיניה. כשראו זאת המשרתים המצפים, הרימו בשמחה את מכסה הארון, בלנקה היפה התרוממה והתפלאה לראות את עצמה בקבר ואת משרתיה סביבה שרויים בצער עמוק. במהרה עזבה את המקום הנורא והתנודדה כמו אוורידיקי בברכיים כושלות מממלכת הצללים אל אור היום משיב הנפש.
הרופא זמבול היה ביסודו יהודי ירא-שמים, שלא סבל מעשי נבלה, מלבד כאשר חיבתו היתרה למתכת האצילה מתחה לעתים יתר על המידה את מצפונו הדק. הרימון שהגישה לו הרוזנת הזכיר לו את התפוח האומלל מגן-העדן, וגם את תפוח הזהב מגנן של ההספרידות, שסיכסך בין שלוש אלות והיה העילה לחורבנה של עיר מלך נהדרת. ומיד הוא חשב בינו לבין עצמו שדי במהומה ששני תפוחים כבר חוללו בעולם, ושאל לו לשלישי להרבות את אשמת התפוחים. במקום הרעל, שהיה עליו להטמין שם, צבע את מחציתו בחומר הרדמה, שהרדים את החושים מבלי להשחית את הגוף. כך עשה גם בפעם השנייה עם כדור הסבון, ורק הגדיל את כמות עסיס הפרג, לכן לא התעוררה הנערה באותו זמן כמו בפעם הראשונה, והגמדים חשבו שהיא מתה וכך תישאר, ונשאו אותה שוב לקבר ושמרו עליה בשקידה רבה, עד שלשמחת פמליית החצר שוב התעוררה. המלאך השומר של הנערה ראה את הסכנה, שאיימה על חייה של בת-חסותו, כאשר פחד המות הפך את הרופא לנחוש, לבצע הלכה למעשה את תעלול ההרעלה. לכן חמק באין-רואים אל הכלא, והחל בעימות סוער על נפשו של היהודי, שלאחר מאבק ארוך הכניעו וכפה עליו את ההחלטה להקריב את צוארו בעבור טוהר-מצפונו, באותה נאמנות, שבה הקריב קודם לכן את זקנו ואת שתי אוזניו. הודות לידיעותיו בכימיה הוא אידה את נוזל ההרדמה שלו והפכו למלח נמס, שבאויר הפתוח מיד נמס ונספג, ומרח ממנו על המכתב לבלנקה היפה, שכאשר קראתהו, ספג כל האויר סביבה את סגולת ההרדמה, כאשר שאפה את תמצית זרעי הפרג המעודנת. ההשפעה היתה כה עזה, שקפאון הגוף נמשך זמן רב יותר מאשר קודם לכן, והאומנת קצרת-הרוח, שנואשה כליל משובה לחיים של גבירתה הצעירה, הורתה לערוך לה בפעם השלישית את טקס הקבורה.
בעוד פמליית החצר עסוקה בטקסים מעציבים אלה, ופעמון האבל מצלצל ללא הרף, הגיע צליין צעיר, נכנס אל הכנסייה הקטנה וכרע שם ברך לפני המזבח בחרדת קודש גדולה. שמו היה גוטפריד מארדן, והוא היה בנו של תאותובלד הרתחן, שהכנסייה הקדושה נידתה בשל מעשיו הרעים והטילה עליו חרם, ובעודו מוחרם נפטר מן העולם, ולפיכך התענה הרבה באש הגיהנום. מאחר שהיה לו כעת הרבה יותר מדי חם בלהבות, התחנן למלאך שבשער הגיהנום להוציאו מעט לחופשי, לשאוף מעט אויר רענן, ולהודיע לקרוביו, אלו יסורים הוא סובל. בקשתו זו נענתה בקלות, על סמך מלת כבוד שנתן, שיתייצב שנית בעת ובשעה הנכונה, כי באותם זמנים היתה משטרה גרועה למדי בעולם התחתון, והנפשות שוטטו בהמוניהן בעולם העליון, העניקו ביקורי לילה לחבריהם שנותרו מאחור, והיו חופשיים לפטפט עמהם כחפצם. בימינו לעומת זאת הם נמצאים בבידוד חמור, ואין הם רשאים עוד לשוטט ולעשות מעשי רוחות ושדים, להציק לאנשים החיים ולהביאם לידי פחד. תאותובלד ניצל את זמן חופשתו בחריצות רבה, נגלה לרעייתו הטובה שלושה לילות בזה אחר זה, העירה משנתה המתוקה, בנגיעת קצה אצבעו הלוהטת בידה, ואמר: רעיה חביבה, רחמי על בעלך המנודה, שמתענה בעינויי המבוא לגיהנום [הקתולים האמינו בכך שהחוטאים נמצאים בשנה הראשונה לאחר מותם במבוא לגיהנום או פורגטוריום (מטהר) בשמו הרומי, שם יכולות נשמות החוטאים להיטהר בזכות מעשי כפרה של קרוביהם בעולם הזה, ולעלות לגן-העדן]. פייסי ביני לבין הכנסייה הקדושה ושחררי את נשמתי האומללה, ועל כך גם את תזכי לרחמים בעתיד. מלים אלה נגעו בלב האלמנה, והיא דיברה על כך עם בנה, מסרה לו תכשיטים ועדיים, והצעיר ההגון נטל את מקל הנדודים בידו ועלה לרגל יחף לרומא, אל האפיפיור, וקיבל מחילה עבור אביו, בתנאי שבדרכו הביתה, בכל כנסייה שיעבור על פניה, יאזין למיסה אחת. הוא עקף עיקוף גדול, כדי לבקר בהרבה מקומות קדושים, וכך עבר גם בבראבנט.
כאשר הצליין האדוק מילא את נדרו די הצורך וכמנהגו תרם תרומה צנועה לקופת הצדקה, שאל את שמש הכנסייה מדוע עוטרה הכנסייה בשחורים ומה פשר הכתובת "מבצר היסורים"? השמש סיפר לו באריכות על כל אשר נאלצה בלנקה היפה לסבול עקב תככיה המרושעים של אמה החורגת. על כך תמה גוטפריד עד מאד ואמר: אם נפל בחלקי לראות את גופת הנערה, אנא הובילני לקבר. אם ירצה האל, אולי אשיבנה לחיים, אם עוד נפשה בה. אני נושא חפץ קדוש שהאב הקדוש קידש בידי: שבב ממשענתו של אלישע הנביא [שבב ממשענתו של אלישע: רמז למלכים ב', ד, שם הנביא אלישע מחייה את בן השונמית. לפני כן הוא שולח את נערו גיחזי להניח את משענתו על פני הנער (פסוק כ"ט)]. הוא ישמיד את הכישוף וגם יבטל את כל ההתקפות הנוספות שנוגדות את הצדק הטבעי. השמש קרא במהרה לגמדים המשגיחים, וכאשר שמעו את דברי הצליין, שמחו מאד, הובילוהו מטה אל הקבר, וגוטפריד הוקסם למראה תמונת הבהט היפה שצפה בה דרך החלון שבארון-המתים. המכסה הורם, הוא קרא לפמליה האבלה לצאת החוצה כולל הגמדים, קירב את החפץ הקדוש שלו, והניחו על לבה של הנפטרת. לאחר כמה מבטים נעלם הקיפאון, והרוח והחיים שבו אל הגוף החיוור. הנערה תמהה על הזר הנאה שראתה לצדה, והגמדים המאושרים חשבו את איש הפלא למלאך משמיים. גוטפריד סיפר לנערה שהקיצה מי הוא, ואת נסיבות צליינותו, והיא מצדה סיפרה לו על מר-גורלה ורדיפותיה של האם החורגת האכזרית. את לא תסלקי, אמר גוטפריד, את עקבות מזימת הרעל, אם לא תקשיבי לעצתי. הישארי עוד זמן מה בקבר זה, כדי שלא יוודע ברבים, שהינך בחיים. אני רוצה להשלים את צליינותי ולשוב מיד, להביאך לארדן אל אמי, והייתי רוצה לסיים בכך, שתקחי נקם מרוצחת נפשך. העצה נשאה חן עד מאד בעיני בלנקה היפה. הצליין האציל עזבה ודיבר בחוץ אל המשרתים המלווים את דברי הכזב הבאים: גופת גבירתכם לעולם לא תתחמם עוד, מקור החיים יבש. שם זה שם ומת זה מת. אבל הגמדים הנאמנים, שידעו את האמת, שמרו את פיהם חתום, סיפקו לנערתם בסתר מזון ומשקה, שמרו על הקבר כמקודם, והמתינו לשובו של הצליין ירא-השמיים.
גוטפריד הזדרז להגיע לארדן, חיבק את אמו העדינה, ומכיוון שהיה עייף מן המסע, שכב מוקדם לנוח ןנרדם מהר ובשמחה בחושבו על העלמה בלנקה. אז נגלה אליו אביו בחלום בפנים עליזות וסיפר, ששוחרר ממבוא הגיהנום, העניק לבן האדוק את ברכתו ואיחל לו הצלחה בתכניתו. מוקדם בבוקר חבש גוטפריד את סוסו, לקח עמו את בני לוויתו, נפרד לשלום מאמו, ועלה על סוסו. כעת סיים את מסעו במהרה ובשעת חצות שמע את פעמון המתים מצלצל בארמונה של בלנקה היפה. הוא ירד מסוסו, התעטף מעל לשריונו בגלימת הצליין, ושם את פעמיו אל הכנסייה הקטנה. הגמדים המשקיפים הבחינו במהרה בצליין הכורע ברך לפני המזבח, הם רצו איפוא למטה אל הקבר, כדי לבשר לגבירתם את החדשות הטובות. היא השליכה מעליה את כתונת-המתים, ומיד כשנסתיימה תפילת הלילה ושמשי הכנסייה והמשרתים בקודש מיהרו מן הכנסייה הקפואה אל המיטה החמה, עלתה הנערה המקסימה מן הקבר בלב פועם משמחה, כפי שיעלו המאושרים ביום הדין האחרון [בגרמנית lezte Pausane, מילולית – השופר האחרון, כלומר שופר יום הדין הקורא לתחיית המתים]. ממערות הקבר האפלות לחיים. אבל כשראתה הנערה הצנועה את עצמה בזרועותיו של גבר צעיר, שרצה להובילה משם, נתקפה אימה וזעזוע, ודיברה בפנים מבוישות: חשוב, איש צעיר, מה אתה עושה, שאל את לבך, האם הוא כן או חומד לו לצון. אם תפר את האמון, שאני רוחשת לך, דע לך, שנקמת השמיים תרדפך. האביר ענה בצניעות: הבתולה הקדושה עדה לטוהר כוונותי, וקללת השמיים עלי, אם יש מחשבת חטא בראשי! אז הונפה העלמה מנוחמת אל הסוס, וגוטפריד הובילה בטח לארדן אל אמו, שקיבלה אותה בלבביות רבה וטיפלה בה בכזו דאגה, כאילו היתה בתה, עצמה ובשרה. במהרה התפתחו רגשי אהבה הדדיים בלבבות האביר הצעיר ובלנקה היפה.
משאלותיהם של האם הטובה ושל כל החצר עלו בקנה אחד: לראות את הברית היפה של הזוג האציל נחתמת בטקס הקדוש של הנישואין, ככל שיקדם כן ייטב. אבל גוטפריד זכר, שהוא הבטיח לכלתו נקמה. באמצע ההכנות לחתונה הוא עזב את משכנו ונסע לבראבנט לרוזנת ריכילדה, שהיתה עדיין עסוקה בבחירתה השנייה, ומכיוון שכבר לא יכלה לשאול עצה מן הראי, מעולם לא הגיעה לכלל החלטה.
מיד כאשר הופיע גוטפריד מארדן בחצר, משך קלסתרו הנאה את עיני הרוזנת אליו, והיא העניקה לו עדיפות על פני כל האצילים. הוא כינה את עצמו האביר מן הקבר, וזה היה הדבר היחיד אודותיו שהגברת ריכילדה מצאה בו דופי. היא היתה מעדיפה שיהיה לו כינוי נעים יותר, כי עדיין מצאה קסם רב בחיים, והמחשבה על קבר תמיד הפילה עליה חלחלה. בינתיים היא הסבירה לעצמה שכינויו של הארדני "האביר מן הקבר הקדוש", כלומר, שעלה לרגל לירושלים והיה אביר של הקבר הקדוש [אבירי הקבר הקדוש, כלומר הקבר המיוחס לישו בירושלים, הוא כינוים של חברי מסדר ההוספיטלארים, מסדר אבירים לוחמים שהחל את פעולתו בבית חולים שהקימו ליד כנסיית הקבר בירושלים], וכך הניחה לעניין ללא חקירות נוספות. לאחר שנועצה בלבה אודות תשוקתה הנובטת, מצאה שבין כל האבירים, המקום הראשון שייך לאביר גוטפריד היוצא ושב משם. לכן התקשטה כדי להקסימו בקסמה המפתה של הגנדרנות. היא ידעה לרענן מחדש את קסמה באמצעות האמנות, ולהסתיר את בלותה, או לכסותה באריגים המשובחים ביותר של מיטב תחרת בראבנט. היא לא חדלה איפוא מלעשות מעשי פיתוי כלפי אנדימיון [אנדימיון, Endymion, צעיר יפה-תואר שהתאהב באלה יונו (הרה), רעיית האל יופיטר (זאוס), וכעונש דן אותו יופיטר לשנת נצח. בשנתו התאהבה בו נואשות האלה לונה (סלנה), אלת הירח][1] הכוונה כמובן למלכת-שבא.
שלה, ומלהקסימו בכל דרך, אם בבד מפואר, שאפילו הגברת יונו, לפנים, ביום חג באולימפוס הרם, לא היתה לובשת עשיר ממנו, אם בחלוק מפתה של גרציה [הגרציות – שלוש בנותיו של יופיטר שהיו לבנות לוויתה של ונוס. משמעות שמן – החינניות, בנות החן]. קלת-מותניים, אם בפגישה בשניים בגן השעשועים ליד באר נובעת, היכן שבתולות-ים משיש הגירו מקרבן זרם כסף הומה אל הבריכות, אם בטיול נעים יד ביד, כאשר לבנה ידידותית שופכת את אורה הצהבהב על קימוריו האפלים של צמח הטקסוס הנוגה, ואם בעלוה המצלה, כאשר ידה המיומנת חשבה להנעים את הזמירות הענוגות ביותר בלבו של האביר הקשוב.
בהתלהבות גלויה חבק גוטפריד פעם בשעת מפגש רגשני שכזה את ברכה של הרוזנת וקרא: חדלי, חמודה אכזרית שכמותך, לשבור את לבי בקסמך העז ולעורר משאלות רדומות, שמבלבלות את מוחי! אהבה ללא תקוה מרה ממות. בחיוך עדין הרימה אותו ריכילדה בזרועותיה הלבנות כברבורים, וענתה גם כן במתק-שפתיים: חסר-תקוה מסכן, מה מרפה את ידיך? האם הינך כה קשה תפיסה, מכדי לחוש את רגשי האהבה, שלבי מתוה כלפיך, או להבחין בהם? אם שפת הלב אינה מובנת לך, טול את שבועת האהבה מפי. מה מונע בעדנו לאחד את גורלות חיינו לנצח? אח, נאנח גוטפריד, כאשר לחץ את ידה הרכה כקטיפה של ריכילדה אל שפתיו, טובך מקסים אותי, אך אינך מכירה את הנדר שקושר אותי, שלא לקבל שום רעיה אלא מידי אמי, ושלא לעזוב אם טובה זו, עד שאמלא את חובתו האחרונה של הבן ואעצום את עיניה. לו היית מסוגלת להחליט, גבירת לבבי היקרה, לעזוב את חצרך וללוותני לארדן, אז טוב היה חלקי מכל יושבי האדמה. הרוזנת לא חשבה הרבה, היא הסכימה לכל אשר חפץ אהובה. ההצעה לעזוב את בראבנט אמנם לא היתה נוחה לה כלל, ועוד פחות החמות, שנראתה לה כתוספת מעיקה, רק האהבה גברה על הכל.
במהירות רבה נערך מסע הכלולות. התמנו חברי הפמליה המפוארת, וביניהם צעד גם רופא החצר זמבול, גם אם חסרו לו זקנו ושתי אוזניו. ריכילדה הערמומית התירה אותו משלשלאותיו, ואף השיבה לו את חסדה כמלפנים, כי היא חשבה להשתמש בשירותיו, במטרה לסלק בהזדמנות את החמות מן העולם, כדי שתוכל לחזור עם בעלה לבראבנט. החמות הנכבדה קיבלה את בנה ואת הקשר המשוער בגינוני מלכות, ונראתה כאילו הסכימה בכל לב לבחירתו של האביר מן הקבר, והכל הוכן ביעילות המירבית לערוך את החתונה.
הגיע יום החגיגה, והגברת ריכילדה, מקושטת כמו מלכת הפיות, נכנסה לאולם, שם היו אמורים להובילה לחופה, וייחלה שהשעות תצמחנה כנפיים. בינתיים בא אחד מנערי האצילים ובפנים מודאגות לחש משהו באוזנו של החתן. גוטפריד ספק כפיים בזעזוע גלוי לעין ואמר בקול רם: צעיר אומלל, מי יפתח עמך ביום כבודך את מחול הכלולות, כאשר יד רצחנית רצחה את אהובתך? ואז פנה לרוזנת ואמר: את יודעת, ריכילדה היפה, שהענקתי נדוניה לשתים-עשרה בתולות, שאמורות להיכנס בברית הנישואין יחד עמי, והיפה מכולן נרצחה בידי אמה החורגת שקנאה בה. אמרי: לאיזו נקמה ראוי מעשה חרפה שכזה?
ריכילדה התכעסה על המקרה שעלול היה לעכב את מילוי חפצה או להפחית את שמחת היום, ודיברה בכעס: הו, מעשה זוועה! האם האכזרית ראויה, במקום הנרצחת, לפתוח בריקוד הכלולות עם הצעיר האומלל, במנעלי ברזל מלובן. זה יהא צרי על פצעי לבו, כי הנקמה מתוקה כמו האהבה. בצדק פסקת, השיב לה גוטפריד, אמן, כה יהי! כל החצר העניקה לרוזנת עבור פסק דינה הצודק מחיאות כפיים, והבדחנים הרחיקו לכת ואמרו שגם המלכה מממלכת ערב, שעלתה לרגל לשלמה [מלכת שבא], כדי לרכוש חכמה, לא היתה יכולה לדבר טוב ממנה.
כהרף עין נפתחו הדלתות המסתובבות הגדולות של חדר היין, שם הוקם מזבח הנישואין. שם עמדה המלאכית, העלמה בלנקה, בלבוש כלה נהדר. כאשר ראתה את האם החורגת המפחידה, היא נשענה על אחת משתים עשרה הבתולות, והשפילה בביישנות את עיניה.
דמה של ריכילדה קפא בעורקים. היא צנחה לרצפה כאילו היכה בה ברק. חושיה התערפלו והיא שכבה במבט קפוא. אבל בקבוקוני ההרחה של אנשי החצר והגברות הגירו עליה גשם כה עז של תמיסת אזוביון, שבעל כורחה השיבו את רוחה. אחר כך נשא האביר מן הקבר דרשה אליה, שכל מלה ממנה חתכה בבשרה, והוביל את בלנקה היפה למזבח, שם חיתן ההגמון המכהן את הזוג האציל, יחד עם שתים עשרה הבתולות ואהוביהן.
כאשר הסתיים הטקס הדתי עברו כל החוגגים לאולם הריקודים. הגמדים חכמי-הלב הכינו בינתיים, בזריזות רבה, זוג מנעלים מפלדה מלובנת , עמדו אצל התנור, הציתו אש והלהיטו את נעלי הריקוד עד שהאדימו כארגמן. אז צעד קדימה גונצלין, האביר הגסקוני מוצק העצמות, והזמין את הצפעונית לריקוד, להתחיל יחד עמו את מחול הכלולות, ולמרות שהיא מיד סירבה לכבוד, שוב לא עזרה לה שום תחינה: הוא תפס אותה בזרועותיו החסונות, הגמדים הנעילוה במנעלים הלוהטים, וגונצלין גלש עמה גלישה כה מהירה מטה לאורך האולם, עד שקומת הקרקע העלתה עשן ושום יבלת לא יכלה לענות יותר את רגליה הענוגות והצלויות למשעי. בנוסף לכך תקעו הנגנים בקרנות היער בעוצמה כזו, שכל יבבה וקינה נבלעו ברעש המוסיקה. לאחר גלגולים וסיבובים אינסופיים סובב האביר הזריז את הרקדנית הלוהטת, שמעולם לא גלשה גלישה לוהטת כזו, אל מחוץ לאולם, במורד המדרגות, למגדל שמור היטב, שם היה לחוטאת המכפרת על עוונה פנאי די הצורך לחזור בתשובה. זמבול הרופא רקח במהרה משחה נפלאה, ששיככה את הכאבים וריפאה את הכוויות.
גוטפריד מארדן ובלנקה חיו בנישואי גן-עדן וגמלו בשפע לרופא זמבול, שבניגוד להרגלם של עמיתיו, לא המית, היכן שיכול היה. גם בשמיים נזקף יושרו לזכותו, וזרעו שיגשג עד ניני נינים. אחד מצאצאיו, היהודי שמואל זמבול, עומד נישא כארז לבית ישראל, משרת את אדונו המאוריטני, מלך מרוקו, כראש ממשלה, וחי, למרות כמה צליפות שוט על כפות רגליו, באושר ובכבוד עד עצם היום הזה.