השבוע לפני שנתיים מת קאיקאי שלי, ואני מתגעגעת אליו עד בלי די. אינני זוכרת מתי בדיוק כתבתי את הדברים הבאים – נדמה לי שזה היה בחורף האחרון לחייו, כשחשבתי שהוא יישאר איתי עוד לזמן רב, הוא היה כל כך שובב ומצחיק ומלא חיים. וכשאני נזכרת אני מחייכת, למרות שאני עצובה:
אתמול בלילה עשינו זלילילה, אני והכלב. לא היה כבר הרבה אוכל בבית, רק לחם שאפיתי כמה שעות קודם לכן, עם אזוב ושמן זית, ונחרך מעט, כי שכחתי להוציאו מן התנור בזמן, וגבינה לבנה מלוחה. אכלנו לסירוגין חתיכות ששברתי מן הלחם ופרוסות של גבינה שפרסתי בסכין דק. הכלב עמד לידי בתנועה מתחננת ומדי פעם זינק לתפוס עוד משהו בפיו, ואז לעס בהנאה ומיד ביקש עוד חתיכה. הוא לעולם אינו שבע, וגם אני התקשיתי לשבוע...
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
עָשִׂינוּ זְלִילַיְלָה
אֲנִי וְהַכֶּלֶב
אָכַלְנוּ בְּלִי הֶרֶף.
גְּבִינָה וְלֶחֶם
זֶה לֹא יָקָר
אַךְ דַּי כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ
וְלִהְיוֹת מְאֻשָּׁר.
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
קָרוֹב לַחֲצוֹת
אֲנִי וְהַכֶּלֶב
אָכַלְנוּ בְּלִי סוֹף.
גְּבִינָה וְלֶחֶם
וְשֶׁמֶן זַיִת
כִּי זֶה כָּל מַה
שֶׁהָיָה לִי בַּבַּיִת.
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
הָיָה קֹר כְּלָבִים
וְהָיִינוּ מַמָּשׁ
מַמָּשׁ רְעֵבִים.
אָכַלְנוּ זָלַלְנוּ
יוֹדְעִים מַה קָרָה?
צָמְחָה לָנוּ כֶּרֶס
גְּדוֹלָה נוֹרָא.
פִּתְאֹם הַחֻלְצָה הִתְפּוֹצְצָה
וְכֶרֶס גְּדוֹלָה הַחוּצָה יָצְאָה.
בַּלַּיְלָה יָשַׁנּוּ עַל הַגַּב
כִּי עַל כֶּרֶס גְּדוֹלָה
אִי אֶפְשָׁר לִשְׁכַּב.
לָקְחוּ אוֹתָנוּ
לְבֵית חוֹלִים
וְעָשׂוּ בַּבֶּטֶן
חוֹרִים גְּדוֹלִים.
וּמִתּוֹךְ הַכֶּרֶס
הַכֹּל כָּךְ שְׁמֵנָה
יָצְאוּ כִּכַּר לֶחֶם
וְחָרִיץ שֶׁל גְּבִינָה.