שלוש שנים לרצח בבר-נוער

היום מלאו שלוש שנים לרצח בבר-נוער והרוצח לא נתפס. במקום לחפש אחריו קציני המשטרה אמרו לעיתונאים שהרוצח הוא בוודאי אחד מבאי המועדון, אחרת הוא לא היה יודע שיש שם מועדון של נוער הומוסקסואלי. אנשים שאומרים דברים כאלה ומאשימים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם, אי אפשר להאמין להם שהם באמת ניסו לתפוס את הרוצח. אני אינני מאמינה להם שהם ניסו בכלל לתפוס אותו. בהתחשב בפרופיל האמיתי המשוער של הרוצח, אולי דוקא עדיף למשטרה שלא יתפסו אותו. אפילו כשג'ק טייטל שיודעים שהוא רצח אנשים אמר שהוא ביצע את הרצח, המשטרה אמרה שהוא לא. אם זה לא הוא זה מן הסתם מישהו דומה לו. אנשים שרוצחים הומוסקסואלים באים מרקע פוליטי מסוים, וההומוסקסואלים אינם רוצחים את עצמם, כפי שהיהודים אינם רוצחים את עצמם, למרות שהאנטישמים אוהבים להאשים את היהודים שהם רצחו את עצמם. יש הרבה דימיון בין פשעי שנאה שונים וגם בצורה שבה המשטרה מתייחסת לפשעי שנאה יש דימיון. המשטרה לדעתי העדיפה שהרוצח לא ייתפס ואז הם יוכלו להמציא סיפורים שנוחים להם, למשל שההומוסקסואלים רצחו את עצמם, ואף אחד אחר לא אשם, ואפשר להמשיך בהסתה כאילו מי שמסית איננו יודע שהסתה נגד הומוסקסואלים היא התרת דם. עברו שלוש שנים ושום רוצח לא נתפס ולא הועמד לדין, ואני מאמינה לצערי שזה המצב מפני שמי שהיה צריך לתפוס את הרוצח נוח לו המצב הזה.

מחר מצעד הגאוה בירושלים, וזה אמור להיות אירוע שמח אבל זה גם יום זיכרון לרצח ולנרצחים, ולאלה שנפצעו וחלקם נותרו נכים. זה מצעד הגאוה אבל זה גם מצעד הצעקה על הרשע הזה של ההסתה והרדיפה, ולכן זה לא רק אירוע שמח אלא גם אירוע קשה. ירושלים לקחה על עצמה לזכור ולהזכיר ולקיים את מצעד הגאוה בצמוד ליום הרצח. לפעמים נדמה שירושלים לקחה על עצמה לזכור ולהתאבל כדי שתל-אביב תוכל להמשיך לרקוד ולשמוח ולהעמיד פנים שאין שום בעיה ולהתבשם מעצמה כמה היא עיר מגניבה, כאילו זה לא קרה בתל-אביב. כמובן שזה יכול היה לקרות גם בירושלים וזה כמעט קרה בירושלים ונגמר למרבה המזל בפצועים ובלי הרוגים, אבל בתל-אביב הרצח קרה וגם תל-אביב צריכה לזכור, ולא רק לקחת לעצמה את התפקיד לרקוד ולשמוח ולהשאיר לירושלים לזכור כי היא עיר כבדה ודתיה ומתאימים לה אירועי זיכרון ואבל. מרגיזה אותי מאד חלוקת התפקידים הזאת, שאם קורה בתל-אביב משהו נורא, מעמידים פנים שזה קרה בירושלים ושבתל-אביב זה לא קורה ולא קרה.    

מחר בשש מצעד הגאוה יוצא מגן העצמאות בירושלים עד לגן הפעמון, והמסלול איננו ארוך, וההליכה איננה קשה, ואני מקוה שהרבה אנשים יבואו, גם אלה שלא שייכים לקהילה ואין להם בני משפחה בקהילה. אני מקוה שהרבה אנשים יבואו כדי להשמיע קול צעקה, כדי לתמוך, כדי להזכיר שהרוצח עוד חופשי וכדי לשאול למה עוד לא תפסו את הרוצח. אני כותבת את זה למרות שאני יודעת שבהנהגת הקהילה ההומוסקסואלית מאד משתדלים להיות מתונים ולהתחבר ככל האפשר לציבור הרחב ואם אפשר לא להרגיז אף אחד. אני מבינה את חשיבות ההשתלבות והחיבור לקהילה, אבל אני חושבת שצריך גם לצעוק, ובשביל לצעוק צריך שיבואו הרבה אנשים שמחוץ לקהילה, שלא צריכים לדאוג להיות נחמדים כדי שיקבלו אותם, שיכולים להרשות לעצמם להקים קול צעקה גם אם זה לא ימצא חן בעיני אנשים שממילא מנסים לסתום פיות ולהשתיק כל ביקורת ולטפח רק ציות וחנופה. אני מקוה שיבואו הרבה אנשים שרוצים לצעוק ושתהיה צעקה גדולה.