לפני
מספר שבועות הלכה לעולמה המאיירת וסופרת הילדים מרים ברטוב, שספרה הידוע והאהוב ביותר
"עליקמא" עורר לימים מחלוקת, בגלל גיבורו, ילד שחור-עור החי באפריקה, שתואר
כ"כּוּשׁוֹן". מרים ברטוב עצמה טענה שהסיבה לבחירתה בילד שחור היתה
סגנונית, שהתאימה להדפסים בספר בשחור-אדום-לבן, וכוונתה היתה דוקא לחבב את הדמות
על הקוראים. אבל למרות שמרים ברטוב לא ציינה זאת במפורש, אין זה קשה לגלות את מקור
ההשפעה האמיתי שלה: היא עצמה מציינת את ההשפעה שהשפיע עליה, בילדותה בהמבורג, רופא
הילדים והסטיריקון היינריך הופמן, שחרוזיו הפרודיים המפחידים Struwelpeter מוכרים בתרגומים העבריים
כ"יהושע פרוע" או "יפתח המלוכלך", ואני תירגמתי אותם לפני
מספר שנים ללא עיבוד ופירסמתי כאן בשם "פֶּטֶר אֹרֶךְ-מֶטֶר". תיכננתי
לתרגם סאטירות נוספות של הופמן שיועדו במפורש למבוגרים – למען האמת גם "יהושע
פרוע" לא נועד לילדים אלא להוריהם בעלי הנטייה החינוכית המוגזמת, ולהוציא
אותן לאור יחד עם חברתי צופיה לסמן, אבל אז שקעתי בעניינים אחרים וזנחתי מעט את פטר
הפרוע, שצופיה כינתה בחיבה "שְׁלוּמְפֶּטֶר".
לפני
שנה ערך אגף הנוער של מוזיאון ישראל תערוכה משעשעת של ספרי יהושע פרוע ואביזרים בהשראת
הספר, וכעת התברר לנו מכתבתה של תמר רותם על מרים ברטוב, שרבים מהפריטים בתערוכה
הגיעו מאוסף הספרים של מרים ברטוב שהיא תרמה למוזיאון ישראל, ובתוכו היו מהדורות
רבות של "יהושע פרוע" בגרמנית ובשפות אחרות. אין ספק שגם "עֲלִיקָמָא
הַכּוּשׁוֹן" חייב את השראתו להיינריך הופמן, כפי שאין ספק
שנכתב לא בלי גזענות אבל לגמרי מתוך כוונה טובה. והנה אני מביאה כאן שוב בגירסתי
את "סיפורו של הנער השחור" מתוך "פטר הפרוע" של היינריך
הופמן:
סִפּוּרוֹ
שֶׁל הַנַּעַר הַשָּׁחוֹר
לִפְנֵי
הַשַּׁעַר צוֹעֵד בְּיוֹם חַם
כּוּשִׁי
שָׁחוֹר כְּעוֹרֵב מְפֻחָם
הַשֶּׁמֶשׁ
אֶת פַּדַּחְתּוֹ חִמְּמָה
לָכֵן
הוּא נוֹשֵׂא שִׁמְשִׁיָּה אֲדוּמָה.
אָז
בָּא לוּדְוִיג בְּרִיצָה
וּבְיָדוֹ
דִּגְלוֹן נִמְצָא.
גַּם
קַסְפָּר מַגִּיעַ בְּצַעַד מָהִיר
נוֹשֵׂא
כַּעַךְ מְמֻלָּא בַּאֲוִיר.
וּוִילְהֶלְם
גַּם הוּא לֹא מְסָרֵב
חִישׁוּק
עָגֹל הוּא מְסוֹבֵב.
שְׁלֹשְׁתָם
צוֹעֲקִים,
שׁלֹשְׁתָם
צוֹחֲקִים
תָּמִיד
כְּשֶׁהַכּוּשִׁי נִרְאֶה בַּסְּבִיבָה
כִּי
הוּא שָׁחוֹר כְּמוֹ דְּיוֹ לִכְתִיבָה.
וְאָז
הִגִּיעַ נִיקוֹלַס
עִם
דְּיוֹ שָׁחוֹר מְלֹא הָאִלְפָּס.
לַיְּלָדִים
הוּא אָמַר: "הַקְשִׁיבוּ,
אֶת
הַכּוּשִׁי אַל תַּעֲלִיבוּ!
בַּמֶּה
הַשָּׁחוֹר הַמִּסְכֵּן אָשֵׁם
שֶׁאֵינֶנוּ
לָבָן כְּמוֹתְכֶם?"
אֲבָל
הַיְּלָדִים כְּלָל לֹא הִקְשִׁיבוּ
וְאֶת
הַשָׁחוֹר בְּפָנָיו הֶעֱלִיבוּ
וְצָחֲקוּ
לוֹ מֵאָחוֹר
לַכּוּשִׁי
הַמִּסְכֵּן הַשָּׁחוֹר.
וְנִיקוֹלַס,
הוֹ נִיקוֹלַס
הָיָה
רַגְזָן, עַל אִיש לֹא חָס.
אֶת
הַנְּעָרִים מִיָּד תָּפַס
בַּזְּרוֹעַ,
בָּרֹאשׁ וּבַּמִּכְנָס.
אֶת
לוּדְוִיג וְאֶת וִילְהֶלְם
וְגַם
אֶת קַסְפָּר עִמָּהֶם,
טָבַל
אוֹתָם בַּדְּיוֹ עָמוֹק
וְהֵם
מִיָּד חָדְלוּ לִצְחֹק
עָמוֹק
בַּדְּיוֹ שֶׁבַּאִלְפָּס
טָבַל
אוֹתָם נִיקוֹלַס.
שְׁחוֹרִים
הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי, הַשְּׁלִישִׁי
יוֹתֵר
מִן הַנַּעַר הַכּוּשִׁי!
הַכּוּשִׁי
בַּשֶּׁמֶש צוֹעֵד מִלְפָנִים
אַחֲרָיו
שְׁלֹשָׁה כּוּשִׁים קְטַנִּים.
לוּלֵא
צָחֲקוּ שְׁלֹשֶׁת הַבּוּרִים
לֹא
הָיוּ נַעֲשִׂים כָּל כָּךְ שְׁחוֹרִים.
מרים
ברטוב לא רצתה לכתוב שיר מפחיד כמו זה של היינריך הופמן, אלא שיר חביב שיגרום
לילדים להזדהות עם עליקמא, וכך גם התקבל הספר בזמנו בחברה הישראלית. האם אפשר לקבל
כיום ספר שמדבר על "כושון שחרחרון"? אני מודה שקשה לי מאד עם המלים
האלה, אבל גם שירו של היינריך הופמן איננו נעים לי. תפיסות משתנות, ודברים נראים
אחרת, גם אם הכוונה היתה דוקא כוונה טובה.
שלחתי
לחברתי צופיה בצרפת - בינתיים היא הגיעה לישראל, ברוכה הבאה – קישור לכתבתה של תמר
רותם, ואני מביאה פה ברשותה את תשובתה, כחומר נוסף למחשבה על שאלה שאין לי באמת
פיתרון טוב עבורה: מה נעשה ביצירות ספרות אהובות שלא התכוונו להעליב, אולי אפילו
להיפך, אבל נתפסות כיום כפוגעניות, אם בגלל גזענות ואם מסיבות אחרות, מפני שהן
מפחידות מאד ילדים, כמו סיפורי פטר של היינריך הופמן? אני מתלבטת והתשובה איננה
פשוטה.
והנה תשובתה של צופיה:
"הסיפור על מרים ברטוב והכושון עליקמא, הזכיר לי סיפור דומה על שיר של יוליאן טובים, "במבו", המוקע היום בפולין ואסור בקריאה כיוון שהוא לא "פוליטיקלי קורקט".
במבו
הכושון
במבו באפריקה גר
שחור
הוא עורו של חברנו היקר.
כל
הבקרים הוא לומד בשקידה
מספרו
הכושי "מקראה ראשונה".
וכאשר
הביתה מבית הספר הוא שב,
מעשי
קונדס מעולל - זו עבודת השובב.
עד
שאמא נזעקת: "במבו פרחח!"
ובמבו
רק את לחייו השחורות ינפח.
אמא
אומרת: "למקלחת מהר",
אבל
הוא מפחד פן יתבהר.
אמא
אוהבת את בנה הקטנטון,
כי
ילד טוב הוא הזאטוט הכושון.
חבל
שבמבו השחרחר הנחמד
לא
הולך אתנו יחד לבית ספר אחד.
על
ברכיו של יוליאן טובים חריף-העט האנטי-קונפורמיסטי, הפתוח והאנטי-גזען התחנכתי ולא
ראיתי ב"במבו" שום צדדים גזעניים. לימים אפילו ראיתי את היפוכו של דבר:
הכושי המפחד ליהפך ללבן (וכך במקור במבו מפחד שילבין ולא סתם שיתבהר, כמו שכתבתי
בחיפזון ולצורך החרוז) ובדין! והשורה הזאת הכי מצאה חן בעיניי.
פעם
בארצות הברית היה אסור להגיד Nigro,
Niger שהיה ל-Black והיום גם Black אסור וחוזרים כביכול לארצות מוצאם של השחורים African-American. וידידתנו נטלי השחורה המעורבת ילידת מרטיניק גאה במוצאה האמריקאי
דווקא כבת לתרבות בני עבדים שיצאו לחירות להבדיל מן האפריקאים יוצאי Nigeria ודומיה, שהיו
תמיד חופשיים גם אם היו נתונים בכיבוש. ובכלל לא פעם התקינות הפוליטית ומכבסות
המילים הולכות יד ביד, ועדיין גם אם נקרא לכושון אפריקאי או אתיופי היחס הגזעני
כלפיו נשאר כשהיה, ויש לזה ראיות אין ספור בחיי היום יום שלנו."