ביברמן

מאז ששמעתי אתמול בחדשות על האיחוד בין נתניהו לליברמן אני מסתובבת כאילו הונחתה אלה על ראשי. זו מכה נוראה לשמאל ולכל מי שמאמין בשלום ובסוציאליזם, ואין טעם להסתיר זאת. אם קודם חשבנו ששלי יחימוביץ' יכולה במאמץ לנשוף בעורפו של נתניהו, אם תזכה להצלחה ותשיג למעלה מעשרים מנדטים, ואולי להשפיע על הממשלה ללכת בכיוון פייסני יותר כלפיי הפלשתינים ואנושי יותר כלפיי האנשים העובדים המשתכרים אל צרור נקוב ונלחמים על קיומם, עכשיו נתניהו התחזק מאד, גם כנגד השמאל וגם בתוך מפלגתו, ודוקא בכיוון של ימין תוקפני ואלים שרואה בציבור הערבי אזרחים מסוג ב' ומאמין בקפיטליזם חסר-מעצורים ובביריונות מכל סוג שהוא כדרך התנהלות בעולם. זהו חזון כה מפחיד ומאיים שמתחשק לחשוב שהוא דימיוני, שמשהו יעצור ויפיל את המפלצת המאוחדת הזאת, שאין בה מקום לאנשים פחות פנאטים ויותר אנושיים, כמו משה כחלון, שאולי פרש בגלל זה, או מיכאל איתן, שאיננו יכול להכיל את האיחוד הזה, אבל אין לו הכוח לעצור אותו. כשנתניהו העניק לליברמן את תפקיד שר החוץ, דבר שעד היום אינני מסוגלת לעכל, חשבתי שהוא עושה זאת מתוך אילוץ, כדי להיות ראש ממשלה בכל מחיר, אבל היום אני מבינה שזהו המחנה הפוליטי של נתניהו, הימין הקיצוני, הרוויזיוניזם הפונדמנטליסטי המתנגד לכל פשרה מציאותית, זה שאפילו מנחם בגין היה מדי פשרני עבורו, זה שאיננו מנהל משא ומתן עם יריבים אלא רומס אותם. למעשה בתוך הליכוד עצמו כבר התרחשה הבחירה הזו, כאשר זאב אלקין ויריב לוין הפכו לכוכבי הליכוד ופתחו במסע של רמיסת היריב הפוליטי, והליכוד שפניו הם אלקין ולוין אכן ראוי לאיחוד עם ליברמן. בליכוד הזה אכן אין מקום למשה כחלון ולמיכאל איתן ולדן מרידור, ולכל מי שתפיסתו היא אנושית ודמוקרטית. גדעון סער ישתלב היטב וימשיך במגמתו להפוך את מערכת החינוך למערכת של אינדוקטרינציה ימנית, שהורים בעלי דיעות שמאלניות לא יוכלו למצוא בה מקום לילדיהם, וייאלצו לפנות לחינוך פרטי יקר כדי להימלט מן המסעות לחברון והתעמולה הימנית במסוה של חינוך. זהו עולם מפחיד שבו הממשלה איננה בוחלת בשום אמצעי כדי להשתיק ביקורת ואופוזיציה, עולם שבו המשטרה מכה וחונקת פשוטו כמשמעו את מנהיגי המחאה, ומטפלת בהם כבפושעים פליליים, כפי שמקובל באמא רוסיה. אי אפשר לבטוח באנשים האלה שיכבדו את הדמוקרטיה, כי התפיסה העמוקה שיש להשאיר מרחב פעולה גם לזולת שדעתו שונה משלך, תפיסה בסיסית שחשובה יותר מכל חוק, איננה קיימת אצלם, אלא ההיפך הגמור מכך. התפיסה שבה אוחזים אנשים אלה היא שזכותם לסתום את פיות מתנגדיהם פשוטו כמשמעו, גם אם צריך לשם כך לחנוק אותם בידיהם.

אין זה מקרה שהאיחוד הזה הוא גם איחוד גברי מאד, שמולו בולטת המנהיגות הנשית של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שאני מאמצת פה את הכינוי שלה "ממשלת ביברמן", במסר הנשי שהן מעבירות: מסר של חמלה כאידיאולוגיה, מסר שלא רק המאבק בגרעין האירני חשוב, אלא גם המאבק שהקופאית תוכל לשבת והאשה העובדת לא תהפוך לחפץ בידי המעביד, מסר שזוכר את האדם הבודד שכבודו ומשמעותו אינם נמדדים בכסף, מסר שביטחון פירושו לא רק צבא חזק, אלא סולידריות חברתית ורשת של תמיכה בחלשים.

יהיו מי שיבקשו להילחם בממשלת ביברמן בנשקה שלה, במסר כוחני ותוקפני יותר. אני מקוה מאד שזה לא יקרה, שהשמאל לא ילך שוב בדרך שקברה אותו, הדרך של סגידה לצבאיות ולביטחון. ההשפעה הגרועה ביותר היא זו שאדם מקבל מאויביו, באמונה שכך ייקל עליו להילחם בהם. אני מאד מקוה שזה לא יקרה, אני מקוה שהשמאל ישמור על המסר הנשי והאנושי שלו, ולא יאבד את כבודו ואמונתו במציאות קשה של מאבק על דמותה של מדינת ישראל. המלחמה להישאר מי שאתה ולא לאבד את עצמך היא תמיד המלחמה הקשה ביותר.