די
צייט, 31 באוקטובר 2012, גיליון 45
הָאִישׁ
שֶׁבָּחוֹר
אמו
שרדה את גטו ורשה, כעת שב לשם הסופר הישראלי אתגר קרת: הוא קיבל את הבית הצר
בעולם.
מאת
אַלִיס בּוֹטָה
תל-אביב,
ורשה
ביום
שבו אתגר קרת יוצא לוורשה, העיר שבה נרצחו סביו וסבותיו, יושבת אמו אורנה במטבחה
בפרברי תל-אביב ואומרת: "אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע
לבית-משוגעים. או שאני אתאבד." הרבה מחבריה התאבדו. "לא, לא, זה נעול פה
חזק", היא אומרת ומכה על חזה. "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא
קורע אותי."
אורנה
קרת מדברת פולנית, בלשון מתנגנת וללא מבטא זר. היא למדה פולנית כילדה ושימרה את
ידיעת השפה: אחרי המלחמה היא עלתה לישראל, מעולם לא היתה בפולין שוב. אבל כשהיא
נזכרת בניחוחות ילדותה, המלים פורצות ממנה ללא מאמץ. "הניחוח של
פעמונית-מאי", היא אומרת, "ושל זכריני! הם לא צומחים כאן. הם חסרים
לי." היא מדברת ושותקת ומדברת, ועם כל משפט היא מתקרבת לגבולותיו של גטו
ורשה.
"רחוב
כלודנה? בוודאי שאני מכירה אותו". היא מונה בזה אחר זה את הרחובות שבהם
התרוצצה כילדה בגטו. היא שותקת. אז היא אומרת: "אני היחידה ששרדתי. הייתי
חייבת להבטיח לאבי, שאקים את הדור הבא וששמנו יישאר בחיים." שתיקה.
"הייתי צריכה לשאת עשרה הריונות, שבעה ילדים איבדתי, שלושה ילדתי. קיימתי את
הבטחתי."
כעת
נוסע צעיר בניה אתגר לורשה, שבה לפני 72 שנים משפחתה כמעט נמחקה, ושבה נמכרים כיום
סיפוריו הקצרים יותר מבכל מקום מלבד ישראל. הפולנים אוהבים את סיפוריו השחורים.
אולי מפני שלעולם איננו מטיף: גיבוריו הם ילדים, נשים וגברים שבחייהם מתרחש מיפנה
אבסורדי, שקרת מספר כבדרך אגב, כאילו היה העולם באמת כזה: מטורף ומעוות. כמו
בסיפורו של הנער, שפוגש בהתבגרו את הדמויות שבדה בסיפוריו ונאלץ להתנצל בפניהן על
כל ההשמצות שטפל עליהן.
אין
זה ביקורו הראשון של קרת בורשה, אבל עבור אמו זה הביקור החשוב ביותר: יחנכו בית
ויקראו לו על שמו. הוא עומד בפינת הרחובות כלודנה וז'לזנה, שם מחבר גשר בין הגטו
הקטן לגדול, כילדה התגנבה כאן האמא אל מחוץ לגטו והבריחה אוכל למשפחה. רק מטרים
אחדים מן העמדה, שממנה ירה איש אס-אס על היהודים ללא הבחנה, ייקרא כעת מקום על שם
משפחתה. הבית שבו חיה פעם אורנה קרת, איננו קיים עוד. במקום שבו עמד יש כעת גן.
"אין לי אפילו קברים שיכולתי לעלות אליהם", היא אומרת.
אתגר
קרת יושב כל העת לצד אמו ומאזין לה, אבל כעת הוא חש בעייפות הזוחלת, שתמיד תוקפת
כאשר היא מספרת על הזמנים ההם. כאילו גופו מתקומם נגד סיפורים אלה. הוא קם, נושק
לצוארה והולך.
שעות
לאחר מכן הוא מניף את מזוודתו על מסלול המטענים בנמל התעופה בן-גוריון.
אתגר,
18 קילו? לחמישה ימים?
"זה
בשביל הבית! הספרים שלי ותמונות המשפחה שאמא שלי בחרה בשבילי." באחת התמונות
אפשר לראות את אמו כילדה יושבת על סוס בורשה. אחרת מראה את אביו זמן קצר לפני מותו
בחורף האחרון. "אני רוצה שזה ייראה כמו מקום שגרים בו."
הבית,
ששייך לקרן הפולנית לאמנות בת-זמננו ושיגורו בו אמנים, יכול היה לצאת מאחד
מסיפוריו הקצרים: הוא מטריד, הוא כבש לו מקום זעיר בין שני בתים, שבעצם איננו שייך
לכלום. הוא איננו רחב במיוחד: במקום הצר ביותר הוא איננו מגיע ל-92 סנטימטר, במקום
הרחב ביותר הוא מגיע ל-152 סנטימטר. בסך הכל 14 מטר מרובע. שני מפלסים. הרעיון עלה
במוחו של האדריכל הורשאי יַקוּב סֶצֶ'נִי כאשר גילה לפני מספר שנים את החלל הזה.
אז עלו בדעתו סיפוריו של קרת. הוא נסע לתל-אביב לשכנע את הסופר, שהוא חייב להיות
בעליו של הבית הזה. זה פשוט מתאים לו.
זה
יכול היה להיות המקום שבו מתגורר הצערי מאחד מסיפוריו, שהוריו הולכים וקטנים ככל
שהוא גדל, עד שלבסוף הוא מפסיק לגדול, כדי שלא ייעלמו לגמר, ומכאן ואילך נושא את אביו
ואמו בכיס חולצתו. בית זה מתאים גם לאדם באמצע שנות הארבעים שלו, ששמח, משום שהוא
יכול להשיב באופן סמלי את משפחתו, למקום שבו הושמדה.
אבל
זה איננו מקום של פאר או סגידה: הוא צר. הבית הצר בעולם. ואולי איש זה חש יותר אי-נוחות
על מה שקורה לו משהוא יכול לבטא. אתגר קרת יודע שצר בבית. הוא לא אמור לחיות שם, אלא
להתגורר בו סמלית. הוא חושש שהבית יהיה אפלולי, שזה יעיק על החזה, כי התחושה היא
כה קלסטרופובית כמו מקומות המיסתור שבהם ניצלו הוריו. הוא פולט בדיחה אחר בדיחה.
הבדיחות מרגיעות אותו.
כעת
עומד אתגר קרת לראשונה לפני הדבר הזה, שעד כה הכיר רק כתרשים. יש לזה שלד נראה
לעין ממתכת, שמזכיר פיגום. הוא מכוסה בקירות מחומר פלסטי, כאילו עיבדו בקבוקים
ממוחזרים. קרת הודף פנימה את הדלת התלויה. היא נראית כמו כניסה למחבוא. אז הוא
עומד במרכז המפלס התחתון, שאורכו עשרה צעדים. שם נמצאים בית שימוש ומקלחת בגודל של
שירותים במטוס, לידם כיריים ושולחן עם שני כסאות מוברגים. ממול יש פוף.
"מואר
פה", אומר קרת, "זה טוב. זה לא מרגיש צר." מדריך מוביל למפלס השני,
עם מיטה ושולחן כתיבה. במקור תוכנן גם מפלס שלישי בלתי נגיש עבור מיכל מים. כשנודע
לאדריכל שאפשר להשתמש בצנרת המים של הבניין הסמוך, הוא ויתר עליו. "אבל איפה
אנחנו צריכים להתחבא עכשיו, אם הגרמנים יבואו?" שואל קרת וצוחק.
ביום
שלמחרת מונח לפני הבית שטיח אדום. לפניו ניצבים מיקרופונים ומאבטחים. שכנים,
דיירים, פוליטיקאים ואנשי הסצינה התרבותית נאספים. כולם מדברים פולנית: האדריכל,
האוצרים, ראש-העיר. קרת איננו מבין אותם. איש איננו מתרגם.
הוא
מדבר לסיום. בלילה הוא חלה, לחייו אדומות, עיניו קודחות. אתגר קרת עומד בגבו לבית
ומודה. הוא אומר כמה כל זה משמעותי עבורו וכמה זה חשוב לאמו. הוא מספר את סיפורו
של סבו, שהצליח להינצל מהגטו עם בתו, ושנתיים אחר כך נהרג כלוחם מחתרת פולני במרד
של ורשה [כאשר הסובייטים התקרבו לורשה מרדו הפולנים נגד הכיבוש הנאצי, שדיכא את
המרד באכזריות רבה ורצח כמאתיים אלף פולנים, ע.פ.]. "הם רצו למחוק את
שמנו", אומר קרת, "כעת הוא שוב כאן. על רקע דבריו מתקתקות המצלמות. קרת,
מוכה תימהון, מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומצלם את העיתונאים. נראה לו מטורף
שכולם נמצאים כאן.
לקראת
הערב הוא מתקשר לאמו: הוא מדבר איתה לעתים קרובות בימים אלה: הוא הקשר שלה לארץ
זו, שאליה היא מתגעגעת ובכל זאת איננה מעזה לדרוך בה. "אמרתי להם שסבא נהרג
כפטריוט פולני ולא בגטו." "טוב שהזכרת את זה", אומרת אמו,
"האנשים צריכים לדעת את זה, זה חשוב".
במהלך
ביקורו בורשה ניכרת בקרת ההצטננות. הוא מתמודד עם קדחתנות היום בעליזות מיומנת.
הוא משוחח עם דיירים ושכנים, שמתבוננים בבית בסקרנות, הוא מנהל את מבול הראיונות
שמציפים אותו, הוא מקפיד לספר את סיפורה של אמו, ואיננו שוכח לקנח בבדיחה, שמקלה
מעט על הכבדות. מאוחר יותר, כאשר הלילה מתעבה, הוא יושב לו לראשונה בבית. הוא עיכב
בכמה שעות את הרגע, אבל כעת יש זמן להתגורר בבית. זמן להדליק אור לראשונה, לפנות
את גופי החימום החשמליים ולקפל את השמיכה. לעתים הוא שאל את עצמו בימים אלה , מה
הוא בעצם עושה כאן. הוא בא למקום, ואז קורים לו הדברים הכי בלתי סבירים, כמו
בסיפוריו.
אתגר?
כן?
האדריכל
דיבר רק על ורשה ההרוסה של אחרי המלחמה. הוא לא אמר אף מלה על הגטו ועל אמך. כלומר
על כל מה שחשוב לך.
"אני
יודע. עבורו זה לא ממלא תפקיד. עבורו זה מקרה שמשפחתי נרצחה בעיר הזו.
זה
לא פוגע בך?
"לא.
לכל אחד יש הסיפור שלו על הבית הזה." עבור אמו, אומר קרת, משימתה התמלאה כעת,
כי היא יודעת ששם המשפחה ממשיך לחיות. "לו עמד בית זה בבריסל, כנראה לא הייתי
נותן יד לזה."
אבל
סיפורו של קרת הוא יותר מעברה של אמו. הוא, הסופר, אוהב את העובדה שהבית הזה סותר
את כל הדימויים כיצד צריך בית להיות. לאדריכל חשובה ורשה העירונית, ועוד יותר ורשה
הפגועה. "הוא אמר מדוע הוא בנה זאת, ואני אמרתי מדוע באתי."
מה
היה אומר אביך על הבית הצר?
האב
הצליח לשרוד את השואה רק משום שהתגורר עם הוריו במשך שנתיים בבור באדמה. הוא לא
היה אמיד, אבל כאשר חיפש דירה בתל-אביב, היה לו הכי חשוב שתהיה מספיק גדולה, כך
שלכל אחד מילדיו יהיה חדר משלו.
"הוא
היה אוהב את זה. הוא אהב כל מה שקשור לבתים ונדל"ן, כל חייו." אז מכבה
אתגר קרת את האור.
למחרת,
כשהבית עוד שרוי בערפל, חודרות דרך הקירות צווחות העגורים, שחולפים בדרכם דרומה.
האויר קר ולח. אם פוקחים את העיניים, נדמה כאילו הקירות הגבוהים האלה, שביניהם
מפריד בקושי מטר, מובילים לנקודה כלשהי והולכים ונהיים יותר ויותר צרים, עד שהם
סוגרים עליך.
שנתו
של אתגר קרת לא היתה רגועה. לעתים קרובות התעורר, רצה להסתובב, אבל הבית קטן מדי
לכך. בלילה היה רעש, כאילו משהו בחוץ נשבר. הרעש חדר ללא הגנה דרך הקירות כמו דרך
אוהל. זה היה מפחיד. מה לא בסדר כאן? מי צועק כאן? האם אנו בטוחים כאן?
פתאם
נשמעו קולות גברים כבושים, צווחות שיכור, שוב ושוב. הרעש הלך והתקרב. כמה הם? מה
הם רוצים?
נשמע
קול כמו זכוכית נשברת. אז צווחה, מאד מקרוב, אותם קולות גברים: "קרררררת...
אנחנו אוהבים אותך!"
סוף
הכתבה
כשקראתי
את הכתבה הזו הידהד בראשי דוקא סיפורה של אידה פינק "המחבוא", שבו פוגשת
המספרת זוג יהודים מזועזעים שבזמן המלחמה הסתתרו אצל זוג איכרים, והבטיחו להם שאם
יינצלו יממנו לאיכרים בניית בית חדש. הם אכן ניצלו ושיקמו את חייהם וקיימו את
הבטחתם לממן לאיכרים בניית בית חדש. כשהוזמנו לראות את הבית הבנוי, הציג להם האיכר
בגאוה את המחבוא שהכין להם, למקרה שיזדקקו לו שוב, ואפילו ריהט בכל מה שנדרש.
וחשבתי
גם על הלעג של הכתבת הגרמניה לפולנים, וגם על הצדקנות של הכתבת הגרמניה שמבקרת את
הפולנים על כך שלא התייחסו מספיק לסבלם של היהודים בשואה, אבל חוזרת שוב ושוב על
כך שמשפחתו של אתגר קרת נרצחה בורשה, כאילו הפולנים אחראים לכך ולא הגרמנים.
וחשבתי
הרבה על אמו של אתגר קרת, וגם על טור שכתב ל"ניו יורק טיימס" ובו סיפר
שבנו ביקש ממנו לגדל שפם, וגם סיפר כבדרך אגב על מחלת הסרטן חשוכת המרפא של אביו
וההפלה שעברה אשתו – חשבתי על כך כשקראתי את סיפורה של אמו. יש דברים שקשה לומר אם
הם עצובים או מצחיקים. הם גם וגם, כמו הכתבה הזאת.