מחשבה קטנה על חנהל'ה ובלונד ושואה

את הספר "חנהל'ה ושמלת השבת" סיפרה לנו הגננת מרים בגן החובה בחדרה בקבלת שבת. אהבתי מאד את הסיפור הזה, ואני מניחה שכך חשו גם חבריי לגן הילדים. אינני יודעת להסביר מדוע אהבנו כל כך את הסיפור. כנראה מאד הזדהינו עם חנהל'ה. מי מאיתנו לא חוה את הצער של כתמים על בגד חדש, בימים שבהם כתם על שמלה חדשה או סוכריה שנפלה לחול היו צערנו הגדול ביותר. לפעמים הסתכלנו בספר לבדנו, שניים או שלושה ילדים, בתמונה של חנהל'ה הקטנה בשמלת השבת תומכת מאחור בשק הפחמים הגדול שעל גבו של הזקן, ובחנהל'ה בוכה למראה הכתמים על שמלתה, וסיפרנו שוב לעצמנו את סיפורו של יצחק דמיאל שכבר ידענו בעל-פה. אני משוכנעת שאלה לא היו דוקא הציורים אלא הסיפור עצמו שנגע כל כך ללבנו. הרי לפני שהתבוננו בציורים שמענו אותו מפי הגננת, והקשבנו בפה פעור. אבל כעת הציורים הם אלה שמעלים בי את הזיכרונות מאותם ימים רחוקים, 1960 פלוס מינוס. כולנו היינו חנהל'ה, וזה שחנהל'ה בציור היתה בלונדינית לא באמת שינה.

עכשיו תמר רותם כותבת על תערוכת איוריה באגף הנוער של מוזיאון ישראל של המאיירת אוה איצקוביץ, שלא חתמה את שמה על ספריה, אבל היא זו שאיירה את הספר, והיא שואלת את המו"ל של הוצאת עופר שלמה אלוף, מדוע כל הילדים בציורים בהירי שיער? אלוף עונה שאיצקוביץ ציירה לרוב את בני משפחתה וכי הוא נתן לה חופש יצירה ולא התערב. תמר רותם כותבת: "אם לשפוט על פי הילדים וההורים בהירי השיער, תיאור הבתים והסביבה החיצונית, האיורים מאד לא מכאן, אירופיים ולא ישראליים. הם לא מבטאים בשום אופן את מגוון האוכלוסיה. אין באיורים יצוג לילדים או מבוגרים כהי עור, למשל."

כבר כתבתי כאן על השאלה שמטרידה אותי, כיצד להתייחס לספרי ילדים ללא כוונה רעה ששוב אינם עומדים באמות המידה המחמירות של זמננו, ואלה היו ספרים שנחשדו בגזענות. אבל האם אין זה מרחיק לכת מדי לשפוט לחומרה איורים כי הם מושפעים מסגנון הציור האירופי, במקרה זה הציור הגרמני של המאה התשע עשרה, כי המאיירת אוה איצקוביץ גדלה בגרמניה, והילדים בהם בהירי שיער? האם צריכים המאיירים להרכיב איורים כפי שמרכיבים רשימה לכנסת, כך שיהיה יצוג ראוי לכל מגזר?

ומדוע באמת ציירה אוה איצקוביץ ילדים בהירי שיער? אולי משום שהיא עצמה היתה ילדה בהירת שיער? ולא זו בלבד שהיתה בהירת-שיער, אלא שהשיער הבהיר הזה הציל את חייה, כי אוה איצקוביץ היא ניצולת שואה. היא נמלטה מגרמניה עם הוריה ליוון ושם נלקח אביה למחנות ונספה, אבל אוה ואמה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה. כשאוה איצקוביץ, שלמדה באתונה ציור, הגיעה לארץ, היא יצרה קשר מיוחד עם שלמה אלוף שעלה בנעוריו מעיראק והקים אחרי שירותו הצבאי את הוצאת עופר: "לי ולאוה היתה מיד שפה משותפת", הוא מספר, "אני הייתי פליט והיא היתה פליטה." ושניהם רצו לספר לילדים סיפורים ללא אכזריות, שלא כמו אגדות האחים גרים, סיפורים על אנשים טובים וילדים טובים, ואני יכולה להעיד שסיפורה של חנהל'ה ריגש אותנו מאד ונתן לנו בהחלט אמונה ותקוה.

תהיתי איך תמר רותם לא חשבה בעצמה על הקשר בין המשפט שהיא עצמה כתבה על אוה איצקוביץ: "כשהגיעו הגרמנים ליוון, הלשינו תושבים יווניים על האב והוא נלקח למחנות ונספה שם. האם ובתה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה" לבין ציורי הילדים שהיא שואלת מדוע כל הילדים בהם בהירי שיער. מדוע אני חשבתי על כך מיד והצטמררתי? אולי מפני שקראתי את ספרה הקטן והצנוע של ליזי דורון על אמה ניצולת השואה הלנה "למה לא באת לפני המלחמה" ואני נושאת אותו תמיד בלבי, וקוראת אותו מחדש מדי פעם. זה ספר כזה שיודעים ישר שהוא אמיתי, שהכל בו אמיתי, ורק על העטיפה שלו יש אשה עם שיער בלונדיני מאד שבכלל לא אמיתי, וזה כל הסיפור:

"במחלקה של סוף הדרך, על כיסא גלגלים, כשהראש שמוט, הגוף מתכלה והמבט דוהה, דאגה שנדע שרק הבלונדים חיים, ושזה מתבסס על ידע אישי ועל ניסיון חיים.

כששאלו לשמה, לא תמיד זכרה. את היום, השנה והמקום ברוב המקרים בכלל לא ידעה. אבל לכל מי שנכנס למחלקה עם עטרת שחורה, העירה: "רק הבלונדינים חיים", וממני ביקשה באופן אישי וחד-משמעי: "תהיי בלונדית כל החיים אליזבת, את הבלונדינים לא הורגים".

במחלה, כמו בחיים, דרשה ששערה שהלבין עם השנים יהפוך לזהוב, כי התרופות והפיזיותרפיה, האמינה, טובים לרפואה, אבל שיער בלונד הוא תנאי הכרחי להמשיך ולחיות.

הלנה נפטרה בלונדינית."

רציתי לכתוב עוד כמה דברים היום, יום שיחרור מחנה אושוויץ שנקבע כיום השואה הבינלאומי, אבל עכשיו נדמה לי שדי בדברים האלה.