הכושי הלבן וומבאבה

רק לאחרונה התייחסתי לביקורת על איוריה של אוה איצקוביץ לספר הילדים האהוב "חנה'לה ושמלת השבת" וקודם לכן ל"עליקמא" של מרים ברטוב שהואשם בגזענות, והנה השבוע הקדיש גם השבועון  "די צייט" דיון לספרי ילדים שכבר אינם תקינים פוליטית ולתקינות הפוליטית בספרים בכלל, שאני מתרגמת כאן כתבה מתוכו שהדהימה אותי במיוחד, כי היא נקראת כסאטירה ובכל זאת היא לגמרי אמיתית. לפעמים אני נזכרת בחברי האוסטרי טוב-הלב מיכאל, שאמר לי שאותו לימדו שלא אומרים יהודי כי זה מעליב. לשוא ניסיתי לשכנע את מיכאל שיהודים הוא שמנו העתיק שנגזר משמו של יהודה בן יעקב אבינו, שבשמנו זה אנו מופיעים בתנ"ך (וליהודים היתה אורה ושמחה) וגם מכנים את עצמנו (מדינת היהודים), ושאין במלה זו כל רע. הוא התעקש שלא לומר יהודים למרות שהבטחתיו נאמנה שהשם הזה לגמרי תקין ואין בו שמץ עלבון עבורנו. באשר לרעי-הלב, הרי הם אינם משנים את טעמם כאשר המלים משתנות. יש מי שבמקום לומר "מוות ליהודים" אומרים "מוות לציונים", ובכך מדמים לצאת ידי חובתם, ויש מי שבמקום "מוות לערבים" כותבים "בית"ר טהורה לעד", ואינם מתחלחלים מהשימוש הגזעני במונח הטעון "טהור", אותו מונח שהנאצים עשו בו שימוש כדי לתאר מקום שתושביו היהודים נרצחו. המאבק בגזענות איננו צריך להתמקד בשפה אלא בריסון הרוע האנושי כלפיי הזולת, שהתקינות הפוליטית איננה יכולה למרבה הצער למנוע, כפי שמעיד סיפורו של העיתונאי הגרמני אַקְסֶל הַאקֶה, שכינס בספריו שיבושים בהבנת שירים מפורסמים, מסוג אלה שתוכלו למצוא באתר "אֲבָטִיחַ", אבל מה שקרה לו איננו מצחיק. אולי מה שנחוץ לנו יותר מכל, יותר מכללים ואיסורים, הוא לב פתוח והקשבה לזולתנו, שהרי הבעיה איננה במלים "יהודי" או "ערבי" שאין בהן שום רע לכשעצמן, ואפילו לא במלה "כושי", אלא בלבם המרושע של מי שמשתמשים במלים כאילו היו סכינים.

די צייט, 17 בינואר 2013, גיליון 4.

ירושת ווּמְבַּאבָּה

איך כתבתי ספר תמים – ולפתע הוקעתי כפשיסט

מאת אַקְסֶל הַאקֶה

בשנת 2004 פירסמתי ספר בשם "הכושי הלבן ווּמְבַּאבָּה", כמעט שלוש שנים אחר כך את הכרך "הכושי הלבן וומבאבה חוזר", ב-2009 את "ירושת וומבאבה".

טרילוגיה קטנה זו עוסקת בטעויות הבנה של טקסטים מושרים, והכותרת היא דוגמה לכך: אחד מקוראיי סיפר לי, שתמיד הוא טעה בהבנת שיר העֶרֶב המפורסם "הירח עלה" של מתיאס קלאודיוס [משורר גרמני אהוב שחי בין השנים 1815-1740]. במקום השורות:

Der Wald steht schwarz und schweiget

Und aus den Wiesen steiget

Der weissen Nebel wunderbar.

הַיַּעַר עוֹמֵד שָׁחוֹר וְדוֹמֵם

וּמִן הָאֲפָרִים מִתְרוֹמֵם

הֶעָנָן הַלָּבָן לְהַפְלִיא.

הוא שמע:

וּמִן הָאֲפָרִים מִתְרוֹמֵם

הַכּוּשִׁי הַלָּבָן ווּמְבַּאבָּה.

[ענן נקרא בגרמנית Nebel נֶבֶּל, דומה לכינוי הגרמני לכושי Neger נֶגֶר, הצורה הגרמנית של niger, שכמו באנגלית הוא כינוי מעליב לאדם שחור, ואילו המלה "להפליא"או "נפלא" wunderbar ווּנְדֶרְבַּר, התחלפה לילד ב"וומבאבה", שנשמע לו כמו שם הולם לכושי הלבן.]

לרגל הכרך השני קיבלתי לראשונה דואר: למרות המחאות נגד הכרך הראשון – שלא קיבלתי – כעת השתמשתי שנית במלה הפסולה Neger, כתבה המחברת, ושמישהו ששייך לרוב הלבן בגרמניה, איננו רשאי לבחור "אם הוא רוצה להיות תקין פוליטית או לא" – דעה שאני מוצא כראויה להתייחסות - השם מזעזע ותמונת השער של הצייר מיכאל סוֹבָה Sowa גזענית ומעליבה במיוחד.

ובכן אינני אוהב להעליב אנשים, גם לא בספרים. אני גם חושב את המאבק בגזענות לחשוב, אבל איזה אדם הגון איננו חושב כך? לעולם לא הייתי מכנה אדם Neger, אני רואה בכך פגיעה בכבוד האדם.

לכן הזדעזעתי מההאשמות.

מצד שני אינני יודע איך אפשר היה לתאר אחרת את הטעות בהבנת שירו של קלאודיוס. אי אפשר להחליף כאן את המלה "כושי" Neger במלה "שחור", אני מצטער. והתמונה של ידידי מיכאל סובה, איננה מתארת שום אדם, אפילו לא בתור קריקטורה! אלא דמות סוריאליסטית-פיוטית, שמודעת לעצמה באופן כה חסר-אונים כמו אור ירח שפוך על כר-דשא, "כושי לבן" מאד ידידותי. מדוע לא לשים איור זה על השער, כאשר השיר נמנה על השירים האהובים ביותר בגרמניה?

בנובמבר 2007 היה לי ערב-קריאה בגטינגן. ישבתי במלתחה וחיכיתי לתורי, כאשר נכנס המנהל ואמר שלפני התיאטרון יש הפגנה. "נגד מי?" שאלתי. "נגדך", הוא אמר. שמונה או תשעה אנשים נשאו כרזות עם הכתובת: "אל תקרא לי כושי!" הם הכריזו שהם רוצים לדבר איתי. אין לי שום דבר נגד זה, אמרתי.

לאחר ההקראה חיכתה לי במבואה לפני שולחן הספרים קבוצה קטנה, רובם לבנים, שניים או שלושה שחורים, שכלל לא היו בהקראה. כפי שהתברר, גם לא היה להם מושג על תוכן ספריי. גברת שנמנתה על מארגני ההפגנה דיברה אליי. החלפנו כמה משפטים בשלווה, אך זה לא נמשך זמן רב.

 הטונים עלו. הגברת הגרמניה נעלמה ברקע. אמריקני לבן צעק עלי, נשמעו המלים "היטלר" ו"גזען", ספרים עפו. אמו של מארגן ההקראה תופפה על גבו של אחד המפגינים וקראה שעליו לשתוק, אבל הוא לא ציית לה. במקום זאת הוא הניח לי להבין במחוות ומלים – פרצופו במרחק סנטימטר משלי - שמאוחר יותר באפילה הוא יחתוך את גרוני. האחרים צפו בו בשתיקה.

אז הלכתי.

בשנה שלאחר מכן הגיעה להוצאה שלי עצומה נגד ספרַי מאירגון בשם "האספסוף החום" באנגלית וגרמנית חתומה בידי כמה מאות אנשים. חלקם הוסיפו הסבר, רובם באנגלית: אני גזען לבן, נאמר, עם רצח היהודים לא מתבדחים, "מי שאומר כושי, בוודאי אומר גם Aua, אני fu..ing Nazi, מוח חולה, are we back to the Hitler regime?, האם להבא ישימו בכותרת גם הייל היטלר, וכמה בלתי יאומן ש"הוצאה של ספרי ילדים משתמשת במושג כזה" – למרות שההוצאה שלי איננה הוצאה של ספרי ילדים והספר שלי איננו ספר ילדים.

אפשר להבין כעס אצל אנשים שנאלצים להתמודד עם גזענות מדי יום, אבל כזה זעם אוטומטי, חסר-מחשבה?

מאוחר יותר פגשתי בבילפלד במבואת התיאטרון לאחר ערב קריאה סוחר ספרים, שלא הציג על שולחן הספרים שום ספר של וומבאבה. אני בוודאי יודע למה, זה כל מה שענה על שאלתי.

כמעט אף פעם אינני מקבל דואר עם טענות רגועות. אם כן, אני עונה שלדעתי אין זה נכון לאסור על מלים, שזה תלוי בהקשר שבו משתמשים בהן, ושאני חושב את המאבק בגזענות לרציני מכדי להקדיש זמן להתמודדויות כאלה. על מכתבים אחרים אינני עונה. "מה זה השם המחורבן "הכושי הלבן!!! זה פשוט חרא גזעני, יכולתי להקיא." גם אני יכולתי, אבל אינני כותב זאת.

בסוף דצמבר קיבלה אנטיה קונסטמן, המו"לית שלי, מכתב מLes Migras, אירגון מהגרות לסביות ולסביות שחורות, שבו נאמר שפירסמה שני ספרים על דיכאון: "כלבי השחור" ו"לחיות עם הכלב השחור", שזה מפלה נגד שחורים, "כאשר משתמשים בצבע השחור למצבים ותכונות שנחשבים לשליליים." עקב כך "היות שחור נקשר מחדש להיבטים שליליים, ונרמז שהשחור חייב להישלט (בידי הלבן)."

ובכן אני חוזה לשפה הגרמנית, אם מותר לי לומר כך, שחורות.

ואני מתרגמת כאן את "שיר העֶרֶב" של מתיאס קלאודיוס:

הַיָּרֵחַ הִפְצִיעַ

כּוֹכְבֵי הַזָּהָב בָּרָקִיעַ

בְּהִירִים וּצְלוּלִים

הַיַּעַר עוֹמֵד שָׁחוֹר וְדוֹמֵם

וּמִן הָאֲפָרִים מִתְרוֹמֵם

הֶעָנָן הַלָּבָן לְהַפְלִיא.

וְהָעוֹלָם כָּל כָּךְ שָׁלֵו

בַּדִּמְדוּמִים הוּא מִתְעַטֵּף

מְלֵא אֵמוּן וְעָנֹג כָּל כָּךְ!

כְּמוֹ חֶדֶר שָׁלֵו

שֶׁצַּעַר הַיּוֹם הַחוֹלֵף

נִרְדַם בּוֹ וְנִשְׁכַּח.

הַתּוּכְלוּ בַּיָּרֵחַ שָׁם לַחֲזוֹת?

רַק אֶת חֶצְיוֹ אֶפְשָׁר לִרְאוֹת

וּבְכָל זֹאת הוּא יָפֶה וּמֻשְׁלָם.

כָּאֵלֶה הֵם דְּבָרִים תְּמִימִים

שֶׁאָנוּ צוֹחֲקִים לָהֶם צְחוֹק נִחוּמִים

כִּי עֵינֵינוּ אֵינָן רוֹאוֹת אוֹתָם.

אָנוּ בְּנֵי אָדָם גֵּאִים

אֵינֶנוּ אֶלָּא חוֹטְאִים

וְכֹה מְעַט אָנוּ יוֹדְעִים

קוּרֵי אֲוִיר מְגַלְגְּלִים

וְתַחְבּוּלוֹת פֹּה מְחַבְּלִים

אַךְ לַמַּטָּרָה לֹא מַגִּיעִים.

אֵלִי, לִיְּשוּעָתְךָ נְקַוֶּה

וְלַחוֹלֵףְ לֹא נִתְאַוֶּה

וְלֹא נִשְׂמַח בְּהַבְלֵי-יָמִים

הַנַּח לָנוּ לִהְיוֹת תְּמִימִים

לִחְיוֹת לְפָנֶיךָ כַּחֲסִידִים

וְלִהְיוֹת שְׂמֵחִים כִּיְּלָדִים.

וְאִם יְגוֹנוֹת שֶׁבָּא זְמַנָּם

יוֹצִיאוּנוּ מִן הָעוֹלָם

רַכֵּךְ נָא אֶת מוֹתֵנוּ

וּכְשֶׁתִּקָּחֵנוּ

לַשָּׁמַיִם תְּבִיאֵנוּ

אֲדוֹנֵנוּ וְאֶלֹהֵינוּ!

אָז שִׁכְבוּ לִישׁוֹן אַחִים

בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים

מַשָּׁבֵי הָעֶרֶב צוֹנְנִים.

אֵלִי, חֲסֹךְ בְּיִּסּוּרִים

וְתֵן לָנוּ שְׁנַת-יְשָׁרִים

וְתֵן גַּם לַשְּׁכֵנִים.

Der Mond ist aufgegangen;
Die goldnen Sternlein prangen
Am Himmel hell und klar.
Der Wald steht schwarz und schweiget
Und aus den Wiesen steiget
Der weiße Nebel wunderbar.

Wie ist die Welt so stille
Und in der Dämmrung Hülle
So traulich und so hold!
Als eine stille Kammer
Wo ihr des Tages Jammer
Verschlafen und vergessen sollte.

Seht ihr den Mond dort stehen?
Er ist nur halb zu sehen
Und ist doch voll und schön.
So sind wohl manche Sachen
Diue wir getrost belachen
Weil unsre Augen sie nicht sehn.

Wir stolze Menschenkinder
Sind eitel arme Sünder
Und wissen gar nicht viel;
Wir spinnen Luftgespinste
Und suchen viele Künste
Und kommen weiter von dem Ziel.

Gott, lass uns Dein Heil schauen
Auf nichts Vergänglichs trauen
Nicht Eitelkeit uns freun!
Lass uns einfältig werden
Und vor dir hier auf Erden
Wie Kinder fromm und fröhlich sein.

Wollst endlich sonder Grämen
Aus dieser Welt uns nehmen
Durch einen sanften Tod,
Und wenn du uns genommen,
Lass uns in Himmel kommen
Du, unser Herr und unser Gott!

So legt euch denn, ihr Brüder,
In Gottes Namen nieder!
Kalt ist der Abendhauch.
Verschon uns, Gott, mit Strafen,
Und lass uns ruhig schlafen,
Und unsern kranken Nachbarn auch.

ואכן באתרים השונים הועתק השיר האהוב בכמה שיבושים, שאני מקוה שהצלחתי לתקן. המלה "אתם רואים?" התחלפה במלה "מאד" – sehr במקום seht, ומחצית הירח הפכה למשהו בלתי מובן. לפעמים האנשים אינם רעים, אלא רק יודעים מעט מדי, כמאמר המשורר.