סבתא ציפורה והברבורים / סיפור

כל הזמן מנסה חנה ללמד את סבתא ציפורה לומר "ברבורים", אבל סבתא ציפורה מתעקשת לבטא "בורברים", וחנה קצת מתביישת מהילדים האחרים שיצחקו לסבתא שלה. אחיה גדי תמיד צוחק מסבתא ציפורה וקורא לה "סבתא חמוצה", כי במקום חמיצה, חמיצת הסלק המשובחת של סבתא ציפורה, שכולם חוץ מחנה אוהבים לאכול, סבתא ציפורה אומרת "רוצים לאכול חמוצה?" וגדי מתפקע מצחוק, אבל חנה קצת עצובה ומרחמת על סבתא, שהיא לא מסוגלת לדבר כמו כל הילדים וכל האנשים.

סבא וסבתא באו לארץ-ישראל מחוץ-לארץ, אבל זה היה מאד מזמן, המון שנים לפני שהיתה מדינת ישראל ולפני שחנה נולדה. בשונה מסבתא שפרה וסבא משה שמדברים חוץ מעברית גם יידיש וגרמנית ופולנית ואוקראינית, סבתא ציפורה וסבא אברהם מדברים רק עברית, גם ביניהם. הם היו חלוצים והם השאירו מאחוריהם את העבר, ורק לעתים רחוקות מאד נשמעות בביתם מלים לועזיות בודדות כמו "פאבולה-פאבולה" שהם אומרים לה כשהיא רצה מחדר לחדר וכמעט מועדת על המרצפות הגדולות המעוטרות בדוגמאות צבעוניות שבביתם של סבא וסבתא. חנה מעולם לא ראתה רצפה כזאת בבית של אף אחד אחר. חנה כבר יודעת ש"פאבולה-פאבולה" פירושו "לאט-לאט", אבל היא איננה יודעת באיזו שפה.

הברבורים של סבתא ציפורה חיים בכלוב קטן בחצר. מדהים כמה שהכלוב הזה קטן, וחנה לא מגלה לאף אחד, אבל היא יודעת שלפעמים סבתא שוחטת את אחד הברבורים ומכינה ממנו מרק וצלי עוף לשבת. חנה אפילו ראתה את סבתא ציפורה שוחטת ברבור במכת גרזן על הצוואר ואת ראשו היא זרקה לפח. חנה פחדה מאד ואחר כך גם לא רצתה לאכול ואמא צעקה עליה שהיא אף פעם לא אוכלת ובסוף היא תמות. חנה יודעת שאם לא אוכלים מרק בסוף מתים. יש לה ספר כזה, יהושע פרוע, ויש שם ילד שלא אכל מרק ובסוף מת. רואים בתמונה את הקבר שלו. חנה כבר יודעת מה זה מוות והיא מפחדת מאד למות. היא חושבת הרבה על מוות, שאולי מישהו יכרות לה את הצוואר כמו שכורתים את הצוואר לברבור או לתרנגולת ועושים מהם מרק. מוזר לחנה לחשוב שיבשלו אותה במרק, אחרי שיכרתו לה את הראש ואת הרגליים ויאכלו לה בעיקר את התוסיק ששם יש הכי הרבה בשר. המחשבה הזו מעוררת בחנה צמרמורת כזאת שהיא אומרת שהיא לא מרגישה טוב והולכת לשכב בחדר השינה של סבא וסבתא. זה חדר שינה כמו שיש למלכים ומלכות, כך לפחות מדמיינת חנה. כל רהיטיו גדולים ועשויים מעץ אמיתי מגולף. יש בו מראה גדולה עם מסגרת עץ מגולפת, שחנה יודעת שזאת המראה של האמא החורגת משלגיה, וחנה רואה בה את פני אמה הכועסת שאומרת לה שהיא ילדה רעה ועוד מעט היא תמות, ויש בו שולחן איפור עם מגירות וקופסאות של תכשיטים. חנה יושבת לידו אבל לא נוגעת בשום דבר. יש גם ארון גדול ויש מיטה ענקית עם מסגרת עץ מגולפת ובמיטה מונחות זו מעל זו כסתות רבות, כמו ב"נסיכה על העדשה", וכשחנה שוכבת בתוכה ומתכסה עד מעל לראשה בכסתות, כך שאפילו אמא לא יכולה למצוא אותה, היא מרגישה כמו נסיכה, ואמא צועקת חנה חנה איפה את בואי לאכול, אבל חנה מתחפרת בתוך הכסתות ולא באה. חנה לא רוצה לאכול ברבורים. חנה חולמת שבלילה בלילה היא תשחרר את הברבורים ותעוף איתם למרחקים כמו נילס הולגרסן הקטן, אבל חנה, למרות שהיא קטנה ורזה מאד ואמא אומרת כל הזמן שאם היא לא תאכל היא תמות, בכל זאת חנה כבדה מדי כדי לרכב על ברבור, וחנה חולמת שיקרה קסם והיא תהפוך קטנה מאד, קטנה כמו בובה ורודה, והברבורים יגדלו והכנפיים שלהם יהיו ארוכות ורחבות כמו ספסל והיא תחבק את צוואר אחד הברבורים ותעוף איתם. כשחנה מתכרבלת בין הכסתות במיטה של סבא וסבתא ועוצמת את עיניה היא חולמת שברבור גדול עומד על משענת המיטה ופורש כנפיים צחורות ומושיט את מקורו קדימה, כמו שעושים הברבורים בבריכה שבגן הזיכרון. זהו מקור כתום ויפה מאד, והברבור צורח מין צריחת ברבורים ומזמין את חנה לעלות על גבו, וחנה מטפסת על גבו בפיג'מה וברגליים יחפות, כי כשעפים עם ברבורים לא צריך להתלבש יפה בכלל.

כשחנה עולה על גב הברבור ומחבקת חזק את צווארו הם מסתובבים תחילה בחלל הבית קרוב לתקרה ומחפשים דרך לצאת מן הבית. זה קשה כי סבתא מקפידה לסגור היטב את כל הדלתות והחלונות שיש להם שמשות כפולות וגם רשת למנוע כניסת יתושים. סבתא ציפורה תמיד מפחדת מיתושים וכועסת על חנה, כי חנה אוהבת לצאת מן הבית לחצר ולהשאיר את הדלת פתוחה, וסבתא אומרת, עכשיו ייכנסו לבית יתושים ובלילה הם יעקצו. חנה בעצמה מלאה עקיצות של יתושים כי העור שלה מתוק וגם הדם שלה מתוק מאד ובגלל זה היתושים מאד אוהבים לעקוץ אותה. יתושים עושים חור בעור ומכניסים לתוכו צינורית קטנה שדרכה הם מוצצים את הדם. חנה ראתה בעצמה בספר "עולם החי" שהיה מצויר בו יתוש ענק, בעצם יתושה, בהגדלה. הציור מאד הפחיד את חנה כי בציור היתוש נראה כמו מפלצת גדולה שיכולה לאכול ילדים, וחנה תהתה אם אחרי שהיא תהיה קטנה מספיק כדי לעוף עם הברבורים היתושים יוכלו לאכול אותה.

אולי חנה והברבור יצטרכו להסתובב בחלל הבית עוד שעות רבות, עד שבארבע בבוקר, סבא אברהם יקום להכין את הבצק במאפייה. המאפייה צמודה לבית. רק כמה צעדים מפרידים בין מדרגות הבית למאפייה. סבא יורד מן המיטה בחושך בגופיה לבנה, מוציא מארון התרופות ספירט ולוגם לגימה, לובש חולצה ויורד למאפייה בחושך ומדליק רק אור קטן, כי הוא מכיר את הדרך בעל פה ויודע גם בלי לראות איפה מונח כל דבר. הוא מביא שק של קמח ושופך למערבל, ושמרים הוא לוקח מהמקרר. אלה חבילות שמרים ארוזות בנייר שעוה עם דוגמה אדומה או כחולה וסבא מוסיף אותן לבצק. חנה הכי אוהבת שסבא מוסיף את המים ואז מפעיל את המערבל שמערבל הכל לבצק. סבא מניח למערבל ללוש את הבצק הרבה זמן, ואחר כך מניח לבצק לתפוח. לקראת הבוקר באים הפועלים לעזור לסבא. הם יוצרים מהבצק כיכרות ומניחים אותם לתפוח על שולחן העץ הארוך, ואז מורחים אותם במברשת במעט מים, כדי שהכיכרות יהיו חלקים ומבריקים, ואז מכניסים אותם לתנור האפייה הגדול על מרדה של עץ, וככה גם מוציאים את הכיכרות האפויים הלוהטים. לחנה אסור להתקרב לתנור האפייה הגדול שדומה לתנור שבו שרפו עמי ותמי את המכשפה. גם סבתא ציפורה אופה בתנור הגדול במאפייה את העוגות שלה, וחנה הכי אוהבת שסבתא ציפורה אופה בתבניות עוגה ארוכות חבושים. חנה אוהבת יותר מהכל לאכול את החבושים האפויים שרק סבתא מכינה. אמנם בבית אמא אופה לחנה בתבניות תפוחי-עץ. גם תפוחי-עץ אפויים חנה מאד אוהבת לאכול, אבל החבושים עולים עליהם הרבה בטעמם וגם נדירים הרבה יותר. למרות שחנה איננה אוהבת לאכול ואמא צועקת עליה תמיד שאם היא לא תאכל היא תמות, את החבושים והתפוחים האפויים יכולה חנה לאכול בלי סוף. כשחנה תעוף עם הברבורים היא תאכל רק חבושים ותפוחים ותות עץ ותותי שדה שאלה הפירות שחנה הכי אוהבת והיא תאכל רק אותם כל הזמן. אפשר יהיה למצוא אותם בוודאי גם בדרך. הברבורים יוכלו לנחות למנוחת הלילה על עץ תות בשל וככה חנה תסעד את לבה יחד איתם. לפני המאפייה היה עץ תות שחנה וגדי היו קוטפים ממנו אינספור תותי עץ סגולים ואוכלים בלי סוף. היה להם טעם גן-עדן והם עלו על כל המאכלים בטעמם.

כשחנה והברבור יצליחו סופסוף לצאת מן הבית מעל ראשו של סבא המופתע, הם יחכו בשקט שסבא ייכנס למאפייה ואז יצטרפו אליהם כל הברבורים של סבתא ציפורה והם יעופו מיד אל השדות מעל הנחל, נחל התנינים שחנה מדמיינת שהוא מלא תנינים ענקיים ומפחידים מאד שפוערים את לועם לרווחה כמו התנינים שראתה בתמונה בספר "עולם החי", אבל הם לא יוכלו לעשות לחנה כלום כי היא תחבק חזק את צוואר הברבור והברבור יעוף גבוה מאד, הרבה מעל הנחל, והתנינים יתבוננו בהם בשקיקה אבל לא יוכלו לתפוס את הברבורים אפילו בזנבם. לפעמים חנה מדמיינת משהו מפחיד מאד, שהיא תיפול בדיוק לתוך לועו של תנין, אבל אז הברבור הלבן יצלול מטה אל מול פיו של התנין והתנין יפער את פיו לתפוס גם את הברבור, ובאותו רגע בדיוק יתפוס הברבור במקורו הכתום את חנה היישר מלועו של התנין ויעוף איתה, וחנה תפרוץ בצחוק גדול, כי היא תהיה ילדה נועזת מאד ולא פחדנית בכלל.

אחר כך הברבורים יעופו לחיפה לגן הזיכרון, כי שם ישנה בריכה של ברבורים ואת הברבורים האלה לא שוחטים כי אלה הברבורים של הגן והבריכה. הם רק שטים במים סביב לפרחי הלוטוס הגדולים ובתוך המים יש דגים שהם אוכלים. אם חנה תהיה עייפה היא תתחבא בין עליו של פרח לוטוס ותירדם, ואף אחד לא יוכל לראות אותה. אם היא תהיה רעבה הברבורים יביאו לה במקורם פרוסת לחם או תפוח. חנה תתחבא שם לתמיד ואף אחד לא יוכל למצוא אותה.

כשחנה באה עוד פעם לסבתא הכלוב של הברבורים ריק. סבתא ציפורה חולה והיא כבר לא מגדלת ברבורים. היא רק יושבת בכתונת לילה וחלוק על כסא בגינה. חנה לא מעיזה לשאול אבל היא חושבת ששחטו את כל הברבורים ואכלו את כולם. אבא דוקא אהב לאכול ברבורים. הוא אמר שבמלחמה לולא הברבורים הם היו מתים ברעב, כי סבתא ציפורה בזכות הברבורים האכילה את כולם. יום אחד אבא מפסיק לאכול עופות. עכשיו הוא אוכל רק דגים, כמו הברבורים, אבל אמא מבקשת שהוא יגיד לחנה לאכול עופות, למרות שחנה מעדיפה לאכול תפוחים או אגסים או תותים כל הזמן.

יום אחד סבא אברהם מתקשר להודיע שסבתא ציפורה הלכה לאיבוד. שלושה ימים השוטרים מחפשים את סבתא ציפורה ברגל ובג'יפים וגם בהליקופטר שטס מעל השדות ומעל נחל התנינים ומעל המחצבה הישנה. חנה כבר גדולה ויודעת שכבר אין בנחל התנינים תנינים אמיתיים. אולי פעם היו, אבל עכשיו רק השם נשאר. אמא אומרת כל הזמן שבטח ימצאו את סבתא מתה. אבל אמא טועה. מצאו את סבתא ציפורה שוכבת בבוץ על שפת נחל התנינים, ולא קרה לה שום דבר. אמא אמרה איזה אשה חזקה היא סבתא, ונדמה היה לחנה שאמא קצת כועסת שלא מצאו את סבתא ציפורה מתה, אבל סבתא ציפורה לא היתה חזקה בכלל, היא היתה חולה מאד ולקחו אותה לבית החולים, וחנה נסעה עם אבא לבקר אותה שם, אבל סבתא ציפורה כבר לא הכירה את חנה. את אבא היא דוקא הכירה, ואמרה לו שהוא הביא ילדה נחמדה מאד. חנה ישבה מאד בשקט על הספה בחדר האורחים של המחלקה ולא הוציאה הגה. אבא אמר לסבתא זאת חנה, את לא מכירה את חנה? תראי כמה היא דומה לך. אבל סבתא ציפורה כבר לא הכירה את חנה בכלל. בדרך הביתה אבא אמר לחנה שסבתא מאד חולה וכבר לא זוכרת אף אחד. אבל חנה ידעה שסבתא רק עצובה, בגלל שהיא הלכה לחפש את הברבורים שלה, בגלל זה היא הלכה לנחל התנינים, לחכות שהברבורים יבואו לאכול דגים בנחל ויקחו אותה, אבל הברבורים לא באו, למרות שסבתא חיכתה וחיכתה וכשירד הלילה היא נרדמה מרוב עייפות בבוץ שעל שפת הנחל והשוטרים הדליקו פנסים גדולים וככה הם מצאו אותה. בבית חנה הסתכלה באלבומים בתמונות ישנות של סבתא ציפורה כשהיא עוד היתה צעירה, אבל הן לא נראו לה דומות לחנה בכלל, למרות שאמא תמיד אמרה לחנה שהיא נראית כמו סבתא ציפורה. אמא תמיד אמרה לחנה שהיא משוגעת כמו סבתא שלה ולאבא אמא אמרה שחנה משוגעת כמו כל המשפחה שלו, אבל חנה ידעה שסבתא ציפורה לא משוגעת אלא רק מאד חולה, ושאבא בכלל לא משוגע.

לחתונה של חנה הגיעה סבתא ציפורה יחד עם דודה גליה. בהתחלה דודה גליה קנתה לה שמלה מפוארת שסבתא ציפורה אמרה שיצחקו ממנה אם היא תלבש את זה, אז אמא קנתה לה שמלה אחרת, יפה אבל לא מאד חגיגית. שמלה רגילה. בהתחלה סבתא ציפורה הכירה את חנה ושאלה אם אפשר לנשק אותה, אבל אחר כך היא שכחה הכל ושאלה את כולם של מי החתונה. אמא מאד מאד נעלבה כי תומר, הבן של הדודה גליה, אמר לאמא שהדגים חרא, ואמא היתה בטוחה שדודה גליה שלחה את תומר להגיד לה את זה בכוונה. לחנה לא היה אכפת מה תומר אמר, כי היא ממילא לא רצתה לאכול שום דבר בחתונה שלה. בעצם היא רצתה שהכל ייגמר כבר וכולם ילכו הביתה, והיא תוכל לחזור עם בעלה לבית שלה.

למחרת בבוקר אמא התקשרה למנהל של אולם החתונות וצעקה עליו שאמרו לה שהדגים היו חרא והיא רצתה את הכסף בחזרה. המנהל של אולם החתונות אמר שהוא מזמין בתור פיצוי את חנה ובעלה לסוף שבוע במלון, אבל הם לא רצו בשום אופן להיות במלון ורק רצו לנסוע הביתה. אחר כך חנה שכחה כל מה שהיה בחתונה שלה ואפילו את שם המלון שבו היא נערכה, וחשבה שאולי היא באמת משוגעת כמו סבתא ציפורה שכבר לא הכירה את אבא ואחר כך כבר לא הכירה גם את סבא וכנראה גם לא הכירה בכלל את עצמה. לחנה נולדו שתי בנות והבת הקטנה היתה דומה כמו חנה לסבתא ציפורה, ואז חנה הבינה שהיא באמת דומה לסבתא ציפורה, למרות שהיא מעולם לא היתה מסוגלת להרוג ברבורים כמו שסבתא ציפורה יכלה להרוג אותם. היא לא ידעה איזה טעם יש לברבורים, כי מעולם לא אכלה אותם. והיא המשיכה לחלום על ברבורים ולחכות לברבורים, למרות שכעת השמינה מדי וכבר לא היה שום סיכוי שתוכל לעוף איתם.

אחר כך סבתא ציפורה מתה. חנה באה ללוויה שלה עם הבת הקטנה שלה התינוקת, זאת שהיתה דומה לסבתא ציפורה כמוה. אחרי הלוויה כולם הלכו לבית של סבא וסבתא ואמא הוציאה מהארון את השמלה שהיא קנתה לסבתא ציפורה לכבוד החתונה של חנה ונתנה אותה לחנה במתנה, כי חנה היתה בדיוק דומה לסבתא במידות גופה. אחר כך חנה נסעה הביתה ותלתה את השמלה של סבתא ציפורה בארון. הרבה שנים השמלה של סבתא ציפורה מהחתונה של חנה תלתה אצל חנה בארון, אבל חנה מעולם לא לבשה אותה. אחרי הרבה שנים היא מסרה אותה לצדקה.