גם למתים יש זכויות

בפוסט מעניין מאד דנה נעמה כרמי בהתאבדות ובדילמות שהיא מעמידה בפנינו, מתוך ניסיון לכונן התנגדות להתאבדות וחובה חברתית למניעת התאבדות על בסיס ערכי חילוני, למרות שהיא עצמה מודעת לכך שמדובר בחילון של ערך דתי, ערך קדושת החיים, ביטוי שלמרות מקורו הדתי נמצא בשימוש גם בקרב אנשים שאינם כלל דתיים או מאמינים באופן כזה או אחר (היא מצטטת את השימוש בביטוי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). השימוש בביטוי "קדושת החיים" ומשמעותו הם נושא לדיון בפני עצמו. הביטוי אכן במקורו דתי, אבל השפה האנושית היא דינמית והמונח "קדוש" משמש בה לא רק במשמעות דתית, אלא באופן מושאל, כביטוי למתן חשיבות ערכית ורגשית יוצאת דופן לעניין מסוים, ולכן השימוש במונח "קדושת החיים" ללא אמונה דתית איננו מוזר בעיניי. הנחלת ערך קדושת החיים לחברה האנושית הוא בעיניי ההישג ההיסטורי הגדול ביותר של הדתות הגדולות, שעומד כנגד התפיסה היוונית של "המוות הטוב" (אוותנסיה), מושג שהשימוש הנאצי בו להצדקת רצח הפך אותו בעיניי למושג מצמרר ומזעזע, שכבר אין לו דבר עם משמעותו המקורית – כפי שאמרתי השפה האנושית היא דינמית, ומשמעות מונחיה נזילה ומשתנה בהתמדה בהתאם לשימוש שנעשה בהם ולמשמעויות שיוצקים בהם האנשים.

נעמה כרמי מציגה את התפיסה הדתית כתפיסה ששוללת התאבדות מכיוון שחיי אדם נתפסים כשייכים לאל ולא לאדם עצמו: האל נופח נשמה באפו ולכן רק הוא רשאי לגזול את חייו ולא אדם. זהו אכן עיקרון יסוד של התפיסה הדתית, וסיבה חשובה להתנגדות הדתית להתאבדות, לעונש מוות וכמובן לרצח, אבל הוא איננו העיקרון היחיד שבגללו מתנגדות הדתות הגדולות להתאבדות.

הביטוי התנ"כי לעקרון קדושת החיים מובא בספר בראשית פרק ט' פסוק ו': "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". האמירה איננה מדברת על כך שהחיים הם רכוש האל, אמירה שמופיעה יותר בדברי חז"ל "ה' נתן, ה' לקח" שמהדהדים בדבריה של נעמה, אלא על צלם האלהים שטבוע באדם: באדם יש מרכיב אלהי, מרכיב של מהות אלהית, ולכן אסור לפגוע בו, לא בגופו ולא בנפשו, כי פגיעה במרכיב האלהי שבאדם היא פגיעה באלהים, ולכן האל ידרוש מידי הפוגע את דמו של הנפגע, כפי שנאמר בפסוק הקודם: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם: שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם."

לכאורה האמירה התנ"כית על היות האדם נברא בצלם אלהים אין לה נגיעה לאדם שאיננו דתי, שצריך לבסס את הכבוד לחיי אדם על ערכים אחרים. אבל רק לכאורה, מפני שהניסוח המילולי של היות האדם נברא בצלם אלהים טומן בחובו אמת רגשית עמוקה שמעבר למלים. לחברה האנושית יש צורך בדיון מילולי-שכלתני בשאלות המוסריות של שמירת חיי אדם ומניעת רצח והתאבדות בכלל זה. מחוקקים ושופטים נזקקים לשיח זה בעבודתם היומיומית, והחברה כולה נזקקת לו בחיי הציבור שלה, אבל הרתיעה בקרב אנשים וגם בקרב חיות מרצח בני-מינך ואף בני מינים אחרים יש לה יסוד רגשי ונפשי שאיננו בהכרח מילולי ומושכל, והוא בעיניי יסודו האמיתי של עקרון קדושת החיים: יסודו של עקרון קדושת החיים הוא בתחושת פגיעותם, סופיותם ומוגבלותם של החיים, בצורך הנואש של כל הנפשות החיות מאז שהן זוכות בחייהן ועד שהן מאבדות אותם באהבה ובהגנה על החיים הפגיעים והנזקקים האלה, ובפחד המוות שמוליד גם את הרתיעה מהמתה של הזולת. הרתיעה הדתית והאנושית בכלל מהתאבדות מקורה לא רק בתפיסה שהחיים שייכים לאל ולא לאדם, ואפילו לא באמונה שיש באדם מרכיב אלהי, מרכיב שמהותו אלהית, אלא גם ואולי בראש וראשונה בקירבה הגדולה שבין התאבדות ורצח, ובשפות רבות מכונה אמנם ההתאבדות "רצח עצמי". סכנה גדולה היא שהיתר לאדם ליטול את חייו שלו עלול לערער בעיניו גם את קדושת חייהם של אחרים – ובימינו אלה, שמשופעים כל כך במחבלים מתאבדים, אנו מקבלים המחשה מצמררת לקירבה שבין התאבדות לרצח, בין זילות חייך שלך לבין זילות חייהם של אחרים. איסור מוחלט על רצח, על שפיכות דמים, על גזילת נפש, מחייב גם איסור על התאבדות. בעיני הדתות התאבדות היא רצח ככל רצח, ומכיוון שהאיסור על רצח הוא האיסור החמור ביותר, אסורה גם ההתאבדות באיסור החמור ביותר, וכפי שאנו מחויבים למנוע בכל מחיר רצח ואסור לנו לעמוד על הדם, אנו מחויבים למנוע התאבדות, ועמידה מנגד למול התאבדות היא עמידה על הדם.

נעמה מעלה שתי טענות כנגד תפיסת ההתאבדות כזכותו של הפרט: האחת אכן קשורה למחויבות של הזולת כלפי אדם הרוצה להתאבד, והיא טוענת בצדק שזכות מטילה חובות על הזולת, ואי אפשר להטיל על אנשים חובה לעמוד מנגד כאשר אדם מנסה להתאבד או לסייע לו להתאבד. לכך אני כמובן מסכימה מהסיבה שהבאתי קודם לכן: שהתאבדות היא רצח עצמי וסיוע להתאבדות הינו סיוע לרצח. הטענה השנייה של נעמה, שהיא המניע הראשוני שלי לכתיבת הדברים האלה, היא טענתה שהחיים הם תנאי לזכויות, שלאדם מת אין זכויות, ואדם איננו רשאי לוותר על הזכויות לחיים ולחירות, שכן ויתור זה מנשל אותו מזכויות כלשהן. הטיעון השני הזה פשוט איננו נכון. גם למתים יש זכויות, וזכויות אלה קשורות גם לעניין מותו בכלא של בן זיגייר שהיה העילה המיידית לדבריה של נעמה, שאני מסכימה לגמרי עם השורה התחתונה שלהם: מוטלת על המדינה חובה עליונה להגן על חייו של אדם שחירותו נשללה ממנו, ובחובה הזו אסור שיהיו שום הנחות והקלות. יחד עם זאת אני מתנגדת לאופן שבו מבססת נעמה את שלילת הזכות להתאבדות: אני מסכימה לטענתה הראשונה שאין להטיל על החברה חובה לסייע להתאבדות, מהסיבה שהעליתי, שהתאבדות היא סוג של רצח, והחברה איננה רשאית להתיר ובוודאי שאיננה רשאית לחייב שום סוג של רצח ושום סוג של סיוע לרצח, גם לא של חולים סופניים. אבל הטענה שאין להתיר התאבדות כי בכך מוותר אדם על כל זכויותיו איננה מקובלת עליי כלל. גם למתים, ואפילו למתאבדים, יש זכויות, וזכויות אלה ברובן גם מוכרות בחוק: יש למתים זכות לשם טוב ואין לאיש זכות להכפיש את שמם גם אחרי המוות, יש להם זכות לפרטיות ולמניעת חשיפה של עניינים אינטימיים, יש להם זכות ששמם ייקרא על יצירתם ועל מעשיהם הטובים, ויש להם זכות שרצונם האחרון יכובד, ויש להם גם זכות שייעשה עמהם צדק. הזכות הזאת מבוטאת בתנ"ך בפרשת קין והבל במלים "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" (בראשית פרק ד' פסוק י'). החברה מענישה על רצח לא רק מפני שרצח פוגע באושיות החברה, אלא מפני שזכותו של המת שייעשה איתו צדק, ושמי שאשם במותו יבוא על עונשו. מוות של אדם כלוא, גם אם לכולאים לא היתה יד במוות עצמו, קרוב מאד לרצח, ולמת יש זכות שייעשה עמו צדק: מי שנושא באחריות כלשהי למותו בכלא צריך לתת את הדין על כך.  



תגובתה של נעמה כרמי:

1. אני מסכימה לגבי ההיבט של צלם אלוהים שבאדם, והקשר שלו לקדושת החיים בדת. למעשה, כשהעליתי את הפוסט הזה ביום שישי בדף הפייסבוק של הבלוג, קישרתי אותו למשפט המופיע בפרשת השבוע שנקראה אתמול: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וכתבתי: "אלוהים שוכן בתוכנו. כל אדם הוא מקדש לאלוהים"....
2. אבל שם (בפייסבוק) גם כתבתי שחלקה האחרון של הרשימה עוסק בהתאבדות במשמורת, אבל אין בה באמת אמירה אקטואלית. ובזה אני רוצה לתקן את מה שכתבת: " עניין מותו בכלא של בן זייגר שהיה העילה המיידית לדבריה של נעמה". המסה הזאת נכתבה ב-2009.... היא צמחה (כפי שאני מציינת בסופה) מפוסט קצר בנושא שפורסם באותה שנה, שעילתו היתה התאבדותו של דודו טופז בכלא, ובעיקר ההתבטאות של רביב דרוקר אודותיה ("עשה טובה לעצמו ולנו"). המסה הזאת נכתבה למעשה לבקשת איזה כתב עת שהיה אמור לעלות שאחרי ששלחתי לא קיבלתי שום תגובה ובסוף כשביררתי התברר שהם משכו את ידם מהיוזמה... אז היא שכבה במגירה עד עכשיו. האם הוצאתי אותה עכשיו ופירסמתי בגלל זייגר? לא ממש.
3. והעניין האחרון: לגבי זכויות לאחר המוות. כן, יש אי אלו זכויות כאלה ולכן הוספתי בסוגריים "מבלי להיכנס כאן לרזולוציות של סייגים". לא רציתי להיכנס לדיון. אבל לגבי הזכות לפרטיות יש הרבה יותר מחלוקת ממה שאת כותבת באופן נחרץ. בעמדתי אני דווקא בצד שלך, אבל משפטית זה לא ממש כך. הזכות לשם טוב - באופן מוגבל. שתיהן אינן בלתי-מוגבלות בזמן (שלאחר המוות). ובעיקר, הן צומחות מזכויות שהיו לאדם בעת שהיה חי, או מזכויות שיש לבני משפחתו. לכן עדיין חשוב בעיני לעמוד על העיקרון (גם אם המסויג בקצותיו) שהזכות לחיים היא תנאי לכל הזכויות האחרות.

כל טוב,
נעמה