מותו של בן זיגייר

השבוע הותרו לפירסום פרטים מדו"ח חקירת סיבות המוות של סוכן המוסד בן זיגייר בתאו השמור בכלא איילון ביום ה-15 בדצמבר 2010, אבל כצפוי אלה פרטים שמגלים טפח ומכסים טפחיים. כך מצוטט בדיווחה של עפרה אידלמן בעיתון "הארץ" אתמול (26.4.2013):

"ב-7 במרס 2010 נעשתה לו בדיקת אובדנות על ידי עובדת סוציאלית, ובה דיווח על מחשבות אובדניות וחרדות. פסיכיאטר חיצוני המליץ על טיפול תרופתי להרגעה ולשינה וציין כי בעת הבדיקה התרשם שלא נשקפת מזיגייר סכנה אובדנית.

בבדיקה פסיכיאטרית ב-14 בנובמבר 2010 דיווח זיגייר על שני ניסיונות התאבדות בעבר ושאובחן כסובל מהפרעת חרדה. בסיכם בדיקתו ציין הפסיכיאטר כי "אין צורך בהשגחה על רקע פסיכיאטרי", וקבע כי יש צורך במעקב כעבור שבועיים.

ב-29 בנובמבר בדקה את זיגייר קצינת רפואה ראשית של שב"ס, שהבחינה כי מצבו הנפשי ירוד ושהוא מסוכן לעצמו. היא פנתה לאנשי הביטחון וזיגייר נבדק על ידי פסיכיאטר נוסף. בבדיקה אחרונה, מ-5 בדצמבר 2010, על ידי פסיכיאטרית נוספת, נמצא שאין שינוי במצבו הנפשי והחרדתי, אך נקבע כי התנהגותו לא חריגה ואין לו מחשבות אובדניות."

לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להרים גבה למקרא רצף התיאורים הזה. עובדת סוציאלית – כנראה העובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר – מצאה אצל זיגייר מחשבות אובדניות וחרדות, ואז נבדק זיגייר על ידי פסיכיאטר. לכאורה מהלך הגיוני – העובדת הסוציאלית איתרה בעיה והפנתה את זיגייר לטיפולו של מומחה רלוונטי, פסיכיאטר, שבדק אותו ורשם לו טיפול רפואי, שהוא בסמכותו של פסיכיאטר בלבד. אבל הפסיכיאטר, שהעניק לזיגייר טיפול רפואי בעקבות הפניית העובדת הסוציאלית שמצאה אצל זיגייר מחשבות אובדניות, "התרשם שלא נשקפת מזיגייר סכנה אובדנית". קצת מתמיה, לא? האם מוגזם להניח שמדובר בפסיכיאטר מטעם המוסד, שהתבקש על ידי שולחיו לספק הצדקה להמשך מעצרו בבידוד של זיגייר?

ובהמשך, ב-14 בנובמבר 2010 דיווח זיגייר על שני ניסיונות התאבדות בעבר ושאובחן כסובל מהפרעת חרדה. קביעת הפסיכיאטר: "אין צורך בהשגחה על רקע פסיכיאטרי". קצת מתמיה, לא? האדם הסביר היה חושב שאדם שניסה להתאבד בעבר עלול לנסות להתאבד שוב, במיוחד אם הוא נמצא במצב שבו גם אנשים בריאים בנפשם עלולים לפתח מצוקה נפשית קשה. אבל הפסיכיאטר שבדק את זיגייר לא חשב כך. האם מוגזם להניח שמדובר שוב בפסיכיאטר מטעם המוסד, שהתבקש על ידי שולחיו לספק הצדקה להמשך מעצרו בבידוד של זיגייר?   

ואז, ב-29 בנובמבר בדקה את זיגייר קצינת רפואה ראשית של שב"ס, שהבחינה כי מצבו הנפשי ירוד ושהוא מסוכן לעצמו. קצינת רפואה ראשית של שב"ס, כלומר רופאה בכירה, מנוסה ואחראית, הגיעה למסקנה שזיגייר מסוכן לעצמו. אבל לקצינת הרפואה הראשית של שב"ס לא היתה סמכות להורות להוציא את סיגייר ממעצרו בבידוד ולהעבירו להשגחה בבית חולים פסיכיאטרי או לפחות במרפאת הכלא, כי זיגייר היה אסיר של המוסד, ושירות בתי הסוהר היה רק קבלן משנה בשמירה עליו. קצינת הרפואה הראשית של השב"ס פנתה איפוא למי שמכונים "אנשי הביטחון", ששוב אין זה מוגזם כנראה להניח שמדובר באנשי המוסד. ומה קרה אז? זיגייר שוב נבדק בידי פסיכיאטר ואחר כך בידי פסיכיאטרית ואלה קבעו שאין סכנה אובדנית וחרצו את גורלו של זיגייר להישאר במעצר המבודד, כלומר חרצו את דינו למוות.

כבר עם קליטתו בכלא הוגדר זיגייר כאסיר במצוקה שצריך פיקוח מיוחד כל חצי שעה – למעשה מלים אחרות לאסיר בסכנת התאבדות. הפיקוח לא התבצע לפי ההוראות, לא ממש ברור למה. אפשר לחשוב שהיה מי שרצה לאפשר לזיגייר להתאבד, אבל זו כמובן ספקולציה מרחיקת לכת. נניח שהיתה רשלנות בשמירה עליו, שזו רשלנות של אנשי שירות בתי-הסוהר. אבל במקרה של בן זיגייר אנשי שירות בתי הסוהר היו רק קבלני משנה של המוסד. עד כמה הם היו רק קבלני משנה אפשר להיווכח בבירור מהעובדה שאפילו קצינת הרפואה הראשית של שירות בתי-הסוהר, שהיא הסמכות העליונה לקבוע את מצבם הרפואי של אסירים ואת הטיפול הנכון בהם עבור שירות בתי הסוהר, היתה חסרת אונים מול אנשי המוסד והפסיכיאטרים שמשמשים אותם כחותמות גומי. לכל האיבחונים לא היה סיכוי מול אנשי המוסד שרק הם החליטו מה יעלה בגורלו של זיגייר, והם אלה שחרצו את דינו למוות, והם כמובן גם הראשונים לברוח מאחריות. האיש שנושא באחריות עליונה לגורלו של בן זיגייר הוא מאיר דגן, האיש שהוכיח את שיקול דעתו המוטעה ונכונותו לסכן חיי אדם רבים עבור מטרה מפוקפקת בפרשת רצח מבחוח, מה שהפך אותו לראש מוסד נערץ במיוחד והופך אותו כמובן בעיני עצמו למי שצריך לתת עצות לממשלת ישראל כיצד לנהוג בעניינים מכריעים לביטחון ישראל. מאיר דגן מרבה לדבר בתקשורת. אבל בפרשת מותו של בן זיגייר הוא לא נקרא לשאת באחריות.

לא יוגשו כתבי אישום בפרשת מותו של בן זיגייר נגד אנשי השב"ס. בירור תביעות נגד אנשי השב"ס שהתרשלו בשמירה על זיגייר עלול כנראה לחשוף את אחריותם של אנשי המוסד למותו. גם לו היה פרקליט מדינה אמיץ במיוחד מגיש תביעות נגד אנשי המוסד ומצליח להרשיעם, היה הנשיא מתבקש בוודאי להעניק להם חנינה, כמו החנינה שהוענקה בזמנו לרוצחי המחבלים מקו 300. איש איננו רוצה להסתבך עם אנשים שיכולים להשליך אותך לתא כלא אפל שממנו לא תצא עוד לעולם בחיים. כן, יש בישראל מערכת משפט מפוארת ובית משפט עליון אמיץ למדי. אבל יש גם מערכות אפלות שבתי המשפט ושאר רשויות החוק משרתות אותם כחותמת גומי ויש אנשים שהם מעל לחוק. זה צריך להפחיד כל אזרח במדינה.