אחי

שלשום אחי התקשר להגיד לי שגילו לו סרטן במוח. עד לפני שבועיים הוא הרגיש בסדר גמור ואז בביקור בלונדון הוא לא הצליח לדבר וכשהם חזרו לארץ אישפזו אותו, ובהתחלה חשבו שהיה לו שבץ, אבל אחר כך ראו שזה הרבה יותר גרוע. אחי אמר את מבינה את המצב, את מבינה שהפרוגנוזה מאד גרועה, ואמרתי לו כן, כי לא היה טעם לדבר שטויות, והוא אמר אני מצטער שאני מנחית עלייך ככה בשורת-איוב כזאת, ואמרתי לו מה אפשר לעשות, אף אחד לא מזמין את זה. לא שאלתי אותו הרבה שאלות, רק מה שלום הנכדה שנולדה לו לפני מספר חודשים, כי ידעתי שלדבר עליה ישמח אותו. אחר כך הוא כבר התעייף והיה לו קשה לדבר. הוא אמר שבבוקר הוא מרגיש יותר טוב, ובאמת בבוקר הוא דיבר בקלות ומהר ואמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, וסיפר לי יותר פרטים על מה שקרה, ואמר שהוא ידווח לי מה קורה, ושיש לו הרבה דברים לסדר. אחי אף פעם בחיים לא ביזבז זמן. הוא גידל חמישה ילדים ותמיד עבד מאד קשה על העבודות שלו והספרים שלו, וגמר את כל מה שהוא התחיל. עכשיו הוא לא מסוגל לעבוד אבל נראה לי שזה פחות מטריד אותו, מטרידה אותו בעיקר היכולת לתקשר שנפגעה מהמחלה, והוא משקיע את המאמצים שלו בלתקשר בשלוש השפות שהוא צריך, ואם הוא מרגיש יותר טוב הוא יכול לדבר גם בעברית וגם בגרמנית ובאנגלית.

לפני שאחי התקשר היה לי יום מאד רגיל ומאד רגוע. תירגמתי סיפור אחד של קפקא שאני אוהבת ומזמן רציתי לתרגם וקראתי סיפור מצחיק ששירלי תירגמה מאיטלקית. אני חושבת שהייתי די שמחה. עכשיו הכל נראה לי לפני ואחרי, וגם אחי אמר שבבת אחת הוא הפך מאדם בריא לשכיב מרע. יש מחלות שבאות לאט, מזדחלות אליך לאט, אבל המחלה הזאת נפלה כמו מכת אלה. זאת מחלה אכזרית מאד ואי אפשר לעכל אותה.

אתמול רק ניקיתי את הבית, כמה שהצלחתי, כי על ערימות העיתונים אני כבר מזמן לא משתלטת. כשהלכתי להביא מגבת שכחתי מה בעצם רציתי והייתי צריכה ללכת שוב. גם כשהלכתי להביא מטאטא נוצות שכחתי מה רציתי. אבל בסוף הצלחתי לנקות קצת, וכל הזמן נזכרתי בדברים, למשל שכשאחי חזר מירושלים לחיפה, היו לו אז שני ילדים קטנים ותינוקת, והם שכרו דירה ברחוב שושנת הכרמל, מול גן החיות, ואפשר היה לשמוע אצלם תמיד בבית את קולות החיות מגן החיות והיתה גם מרפסת, ואחי אמר במבטא בולגרי שהוא יישב במרפסת בגופיה ויאכל אבטיח עם גבינה מלוחה. אבל בעצם הוא ישב רוב הזמן ליד השולחן וכתב עבודות וספרים. אחר כך נולדו לו עוד שתי בנות והם עברו לדירה הרבה יותר גדולה ששם הוא גר עד היום, ועכשיו כל הילדים כבר בוגרים ובאים לטפל בו. הם ילדים מאד טובים, ואילי, הבן הגדול, הוא סטודנט לרפואה. גם אחי רצה פעם ללמוד רפואה אבל בסופו של דבר הוא נהיה היסטוריון, אולי גם קצת בגללי שכבר למדתי היסטוריה ואולי בגלל אבא שלנו שלא הבין כלום בהיסטוריה אבל מאד התעניין בזה. בהתחלה אחי למד לימודים קלאסיים והתעניין ביוון העתיקה, אבל אחר כך הוא עבר לעסוק בשואה ובגרמניה אחרי המלחמה, כי כמו שהוא אמר בשבילנו זה דבר חי, והיה לי מוזר כששמעתי אותו אומר את זה, כי תמיד אמרתי אותו דבר, אבל לאנשים אחרים. אצלנו במשפחה היתה שתיקה גדולה. כולם שתקו ולא דיברו על המלחמה ועל מה שקרה למשפחה, ועד היום אנחנו יודעים על כך מעט מאד, ובכל זאת חיינו את השואה מבלי שדיברו איתנו עליה, ולמרות שאני חלמתי לעסוק ברומא העתיקה ואחי חלם על יוון העתיקה, בסוף הוא עסק בגרמניה ואני באוסטרו-הונגריה, ולמרות שהתחלנו מדברים אחרים בסופו של דבר שנינו עסקנו בעיקר בשואה או בזיכרון שלה, אבל אחי עשה הכל מסודר וגמר את מה שהוא התחיל ועשה את כל התארים מהתחלה עד הסוף וכתב ספרים מהתחלה עד הסוף ואני בכל פעם התעסקתי בדברים אחרים והתחלתי דברים ולא גמרתי דברים.

לפעמים קרו לנו דברים משונים, כמו כשתירגמתי ספר של סופר שלא ידעתי עליו דבר ולא רציתי לחתום על התרגום כי כל מיני דברים מאד עיצבנו אותי, ואחי ידע הכל על הסופר הזה וגם כתב עליו, ורק ממנו נודעו לי עליו דברים, והיו דברים שבכל ישראל רק שנינו ידענו ודיברנו על זה רק בינינו, וזה היה קצת מוזר. אחי דוקא הצטער שלא חתמתי על התרגום, כי הוא חשב שזה ייתן לי מוניטין. הרבה פעמים הוא לא הבין למה אני חיה כמו שאני חיה ולמה אני עושה כל מיני דברים שעשיתי, כי ככל שאנחנו דומים אנחנו גם די שונים, הוא גבר ואני אשה והוא גדול וגבוה ואני תמיד הייתי מאד קטנה, ולמרות שאני מבוגרת ממנו הרבה אנשים חשבו שאני האחות הקטנה, ועם השנים החיים שלנו נהיו מאד שונים אלה מאלה וכמעט חיינו בספירות שונות, ועכשיו תמיד שואלים אותי מה שלום אחיך ואני אומרת שהוא כבר פרופסור ואז אומרים לי אנחנו יודעים. ועכשיו אני מפחדת ששוב ישאלו אותי את אותה השאלה.

הייתי רוצה לעשות משהו בשביל אחי אבל אין כל כך משהו שאני יכולה לעשות. אני מתפללת הרבה ואני מבינה שאנחנו זקוקים לנס. אני חושבת כל הזמן שזה לא הוגן. המוח זה כלי העבודה של אחי, ואפילו עכשיו כשקשה לו הוא חושב כל הזמן. אני לא כל כך מצליחה לחשוב בהיגיון, רק נזכרת בכל מיני זיכרונות, אין לי מושג למה דוקא בדברים האלה אני נזכרת, הם לא דברים כל כך חשובים. אבל מי יודע בעצם מה חשוב. דברים שנראו לי אתמול חשובים כבר בכלל לא נראים לי עכשיו חשובים, ברגע אחד החיים יכולים להתהפך ושום דבר לא יהיה כבר אותו הדבר.