שוכבת רק עם שמאלנים

קראתי את ספרה של יעל נאמן "כתובת אש" וקשה לי להחליט מה אני חושבת עליו. המרכיבים שלו כל כך שונים זה מזה, שזה אולי מובן בספר של סיפורים, אבל לרוב סופרים משתדלים שיהיה איזה קו מחבר בין הסיפורים, וקשה לי לומר מה הקו המחבר בספר הזה, כי יש בו סיפורים כמו Silence או "אורחים" שקל ונחמד לקרוא אותם, והם בעצם יותר פיליטונים מסיפורים, הם לועגים לאיזה מצב אנושי בדרך ההגזמה, וכמו כל לעג לזולת הם חושפים יותר את המספרת מאשר את המסופרים, ויש בו סיפורים שוברי לב כמו "עיר" והסיפור הראשון "עקרות" שבהתחלה נורא הזדהיתי איתו, במיוחד עם הרגע שבו היא פורשת משורת הנשים ללא תחתונים שממתינות לבדיקה. יש סרט נפלא של הבמאי התורכי המנוח אילמאז גונאיי שנקרא "הָעֵדֶר", ויש בו אשה חולה מאד, כנראה במחלת כליות, שמסרבת להתפשט לפני הרופא ובסוף מתה ממחלתה ללא טיפול. הבעל שלה אומר כל הזמן בסרט "בריוואן אסטה דיר" שזה, כך אמר לי בעלי שדיבר תורכית, "בריוואן חולה", והמלים האלה מהדהדות בסרט כמו לחן רקע. בריוואן שהיא גם אילמת אמורה לסמל אשה פשוטה מאד ולא מודרנית. נשים מודרניות אמורות להיות רגילות לכך שרופאים שרובם גברים מחטטים באברי המין שלהן כאילו זה מובן מאליו, ושלאף אחד לא אכפת מאי הנעימות שנגרמת להן, וגם אני כשהייתי צעירה השלמתי עם זה, כשילדתי את בתי הבכורה בלידת עכוז באו המון אנשים להסתכל כאילו אני תיאטרון ואף אחד לא חשב שצריך לשאול אותי אם אני מסכימה, ורק כששאלתי מה זה כל האנשים האלה התחילו קצת לשאול מה כולם עושים שם והתברר שהיו שם אנשים שביקשו רשות מהמיילדת או מהרופאה, אף אחד לא חשב שצריך לבקש רשות ממני כי הייתי בשבילם כמו פרה שממליטה שאולי גם היא לא רוצה שיסתכלו ויגעו בה אבל אין לה ממש ברירה, ורק כשכבר הייתי די מבוגרת פתאם נמאס לי והרגשתי שאני לא מוכנה לכך יותר ולא אכפת לי אם אמות כמו בריוואן מאיזו מחלה נוראה שלא גילו בזמן ולא טיפלו בה. גישה כזו נחשבת בעולם שלנו לגישה לא הגיונית ולא ראויה, והייתי צריכה להגיע לגיל די מבוגר בשביל להגיד שנמאס לי ולא אכפת לי ושהרופאים יצאו לי מהרחם ויניחו לי לנפשי. למזלי הריתי את הבנות שלי בקלות ולא הייתי צריכה טיפולי הפרייה, ואני לא מקנאה בנשים שעוברות את זה במשך שנים. אבל כשבסיפור הם מתחילים לשבור תמונות של תינוקות על קיר המרפאה כבר לא בא לי לקרוא יותר, כי זה נראה לי מאד טפשי. נכון שבסיפור אפשר לעשות כל מיני דברים שלא עושים בחיים, כי בחיים רוב הזמן רוב האנשים פשוט סובלים בשקט ובאופן עקרוני אני מעדיפה סיפורים על אנשים שסובלים בשקט שזה הרבה יותר אמיתי מאשר על אנשים שנוקמים, ועוד בצורה כל כך מטופשת. בכלל חשבתי שיש בספר הזה המון שנאה לילדים ואני אוהבת ילדים, פעם רציתי שיהיו לי המון ילדים, ולמרות שתמיד אומרים שבישראל כולם אוהבים ורוצים ילדים וזה כאילו מצדיק את זה שמותר לשנוא ילדים כי זה כאילו מרדני ונגד הזרם, אני לא סובלת אנשים ששונאים ילדים, ואני דוקא חושבת שיש בחברה שלנו הרבה יותר שנאה לילדים והרבה יותר ביטויים של שנאה ומיאוס כלפיי ילדים מאשר ביטויים של אהבה פשוטה לילדים, ולי באופן אישי זה יותר מפריע מאשר ביטויים של שנאה כלפי ערבים, שבתור ירושלמית שנוסעת באוטובוסים גם בתקופות שהאוטובוסים מתפוצצים אני יכולה להבין אותם, מה שהופך אותי מן הסתם למישהי שיעל נאמן לא תחבב, למרות שאינני נוהגת להשמיע ביטויי שנאה כלפיי ערבים בעצמי, אני רק מבינה את זה שהרבה ירושלמים שונאים אותם, וזה ששמאלנים מהסוג של יעל נאמן נורא שונאים ירושלמים לא נובע בעיניי מזה שהירושלמים שונאים ערבים אלא מזה שהירושלמים לרוב שייכים למגזר חברתי אחר ונראים אחרת ומתלבשים אחרת ובקיצור שונים מהם, ושמאלנים  שלא יכולים לסבול ביטויי שנאה לערבים הם הרבה פעמים אנשים שמשמיעים הרבה ביטויי שנאה כלפי הרבה אנשים ששונים מהם בתנאי שהם לא ערבים, מה שהופך את הרגישות שלהם לביטויי שנאה לערבים למשהו די צבוע. בזמן האינתיפאדה הבנתי שאני בתור נוסעת אוטובוסים שייכת הרבה יותר לציבור הירושלמי ששונא ערבים, גם אם אני לא שייכת אליו באופן אידיאולוגי, אני שייכת אליו באופן סוציולוגי, אני שייכת לנוסעי האוטובוסים שהם אחוז מאד מסוים מהציבור הישראלי ששייך למעמד סוציו-אקונומי מאד מסוים, שלכאורה יוצאי קיבוץ כמו יעל נאמן יכולים תיאורטית להשתייך אליו גם, אבל איכשהו הם לא. בסיפורים של יעל נאמן יודעים שאנשים רעים אם הם מדברים נגד הפלשתינים ומאשימים אותם במצב המלחמה ולא את היהודים. יש אמנם גם את אבא של מיכה, שהוא ימני אבל מתנהג להיפך לפי יעל נאמן, כי הוא מעסיק נכים. למה להעסיק נכים זה ההיפך משמאלנות לא ממש הבנתי. לא נראה לי שלהעסיק נכים זה משהו שקשור לאיזה אמונה פוליטית. חשבתי שזה סתם להיות בן-אדם עם רחמים, שזה לא ממש שייך לאמונה פוליטית, כי לא מאד קשה לפגוש שמאלנים מושבעים שהם ממש לא בני אדם. אבל שמאלנים צריכים להתנצל אם הם מחבבים ימני ולא מחרימים אותו, ובעניין הזה השמאל הוא בהחלט ייחודי, כי ימניים לא מתנצלים אם יש להם חבר שמאלני או אפילו ערבי, התפיסה שלהם היא כזאת שמחייבת אותם פחות להתנצל על כך שיש להם חברים שלא מתאימים לקו האידיאולוגי של המפלגה. יעל נאמן היא שמאלנית והיא שוכבת רק עם שמאלנים, שזה טוב לדעת למי שעלול לטעות ולהתבלבל. נכון שזו רק המספרת או הדמות בסיפורים, שכמו שציינו אחרים כתובים לרוב בלשון רבים, וזה דומה לצורה שהרבה פעמים שמאלנים מדברים גם בראיונות כשהם אומרים כולנו רוצים מלחמה, כולנו אוהבים מלחמה וזה מרגיע אותנו, כמו שאמר למשל דוד גורביץ' בראיון למוסף "הארץ" (ערה"ש, 4.9.13), והיה ברור שכולנו זה כולם חוץ ממני שאני יותר חכם. גורביץ' בטח יודע מה הוא אומר, למרות שאני באופן אישי לא מכירה אף אחד שרוצה מלחמה חוץ מרוני דניאל שאני בעצם לא באמת מכירה אותו, רק רואה אותו בטלויזיה ומעבירה ערוץ. ופעם ראיתי אותו נשען על הגדר בבית השכן וצופה על ביתו הפרטי של בנימין נתניהו שנמצא מעבר לכביש, וראיתי שהוא איש מאד גבוה וגדול ונראה מפחיד גם בחיים. להגיד כולנו זה מין רישיון להגיד דברים מגעילים על הציבור בישראל שדי סובל, ולא באמת מחליט אם האמריקאים שרוצים להראות לפוטין מי יותר גבר-גבר יעשו מלחמה, שברור מיום ליום יותר ויותר שכמו המלחמה על יוגוסלביה אין לה שום קשר למצב בסוריה אלא לעימות הבין-מעצמתי בין ארצות-הברית לרוסיה וסין, שכאילו מזמן נגמר ובעצם בכלל לא נגמר אלא נמצא בשיאו ומפיל הרבה חללים. בכל אופן השמאלנים אוהבים להאשים במלחמות את ישראל כי זה מה שהאנטישמים אוהבים לעשות, ושמאלנים אוהבים להתיישר עם האנטישמים בשנאה ליהודים ואז נורא מתפלאים: למה היהודים לא מצביעים לנו? למה האנשים שנוסעים באוטובוסים מעדיפים את הימין? הוא לא נגד האינטרס שלהם? גם דוד גורביץ' מתפלא על זה. אבל אולי אנשים לא מצביעים לפי אינטרסים, אולי הם יותר מצביעים לפי מי הם מרגישים שאוהב אותם ומכבד אותם, והם לא מרגישים שזהבה גלאון שנסעה באמצע האוטובוסים המתפוצצים להתנשק בעזה עם עראפת אוהבת ומכבדת אותם. זה עצוב בשביל מי שמעדיף ממשלת שמאל, אבל לא ברור אם השמאלנים המוצהרים באמת רוצים ממשלת שמאל או רוצים להישאר מיעוט, לשנוא את שאר היהודים ולהתפעל מעצמם שהם לא כמו כל היהודים, אלה שהם מדברים עליהם בלשון "כולנו" אבל לא באמת מתכוונים. היו כאלה שכתבו שיעל נאמן לא עושה חשבון בכתיבה ונאמנה לעצמה, כלומר היא אומרת רק דברים שמקובל להגיד אצל שמאלנים וששמאלנים אוהבים לשמוע, כאילו הם הקוראים היחידים שהיא מכוונת אליהם, ואחרים פשוט צריכים לא לקרוא, כי כמו שהיא שוכבת רק עם שמאלנים היא כותבת רק לשמאלנים, ולא סתם שמאלנים אלא שמאלנים עם עקרונות מוצקים, כאלה שלא שוכבים עם ליכודניקים, ולא נותנים לחיים לסבך אותם עם רגשות מורכבים. הרבה פעמים הרגשתי ששמאלנים מעדיפים שיהיו פחות אנשים שיחשבו כמוהם ויצביעו להם, העיקר שהם יוכלו להרים את האף ולהרגיש מיוחדים ויותר טובים מאחרים. ימניים לעומת זאת דוקא מנסים לשכנע את כולם שהם בעצם בדיעות שלהם גם אם הם לא, כי הם נורא רוצים שכולם יתמכו בהם ויצביעו להם, ולכן לא צריך להתפלא שבאמת הרוב מצביעים להם. הדבר שאנשים הכי שונאים זה שמרימים להם את האף, והשמאל הרבה יותר חזק מהימין בלהרים את האף לאנשים, ולכן הוא בינתיים באופוזיציה.

בעצם כל מה שכתבתי זה לא מה שרציתי לומר, כי אם זה כל מה שהיה לי לומר לא הייתי כותבת בכלל על הספר הזה, ובכל זאת רציתי לכתוב עליו בגלל מה שמופיע כסיפור האחרון, ובעצם הוא סיפור חייה האמיתי של אמה של יעל נאמן, שבנעוריה חלתה בשחפת ועברה את השואה בהונגריה בסנטוריום לחולי שחפת בזהות בדויה של נוצרייה וכך ניצלו חייה. רוב הטקסט בסיפור הזה הוא תמלול הקלטות שהקליט בעלה של יעל נאמן את אמה מספרת על חייה, עם קצת השלמות של יעל נאמן עצמה וקרובי משפחה של אמה. זה סיפור מהסוג שבדרך כלל יוצא בהוצאת "יד ושם", וכאן צירפו אותו לסיפורים של יעל נאמן, למרות שקשה למצוא קשר בין הסיפור של האם לשאר הסיפורים, שאין בהם הורים, רק חברים מקבוצת הגיל. יעל נאמן גם מזכירה בסיפורים כמה פעמים כמה התפלאה להכיר משפחות שבהן חיים ההורים והילדים יחד כמשפחה. אני לא קראתי את הספר הראשון של יעל נאמן על ילדותה בקיבוץ ואינני יודעת מה היא אומרת שם על הלינה המשותפת, אבל מהסיפורים שלה עולה משהו נורא, שאולי כבר חשתי מסיפוריהם של בני קיבוצים אחרים, אבל איכשהו אצלה, דוקא מתוך העדר הגעגועים להורים, דוקא ההישענות המוחלטת שלה על בני גילה וחבריה שהם מין משפחה אלטרנטיבית, מציירת כתב אשמה נורא כנגד החינוך המשותף, שקרע את הילדים מהוריהם ומנע מהם ליצור יחסי קירבה ואמון עם ההורים לכל ימי חייהם. במות האב מנסה האם להתאבד, כי למרות שיש לה ארבעה ילדים ונכדים, בעצם איננה קרובה לאיש מהם, הרי כבר בינקותם קרעו אותם מזרועותיה אל בית הילדים, ונמנע ממנה לאמץ אותם אל לבה בבכיים כמו שנמנע הדבר מהם. סיפור חייה של האם הוא סיפור כל כך חזק ומטלטל, שהסיפורים האחרים נראים לעומתו כמו קיטורי סלון בורגניים, אולי רק הסיפור "עיר" בכנות הכובשת שלו יכול להתמודד עם סיפורה של האם. כמו במחזהו של פיראנדלו "שש נפשות מחפשות מחבר" זועק סיפורה של האם זעקה אמיתית ונוראה שהיא זעקתם של חיים קרועים, זעקה ששום משחק תיאטרוני איננו יכול לחקות, בוודאי לא מרבית הסיפורים בספר, שאפילו בכאבם יש בהם משהו כל כך בורגני, מין סיפורים של זוג בורגני עם צרות מאד בורגניות וכאבי נפש מאד בורגניים, והעבר הקיבוצי לא באמת חוצץ בינם לבין בורגנים תל-אביבים אחרים, ורישומו היחיד של העבר הקיבוצי הוא בהעדר המשפחה והעדר ההורים והעדר זיכרונות של חיים עם הורים והעדר קשרים עם הורים ואחים, שהם חלק כל כך אינטגרלי מחייהם של רוב הישראלים ושל רוב האנשים. ואי אפשר שלא לחשוב על הטראגיות הזו של האם שההורים סילקו מן הבית בהיותה נערה והיא חיה כיתומה ולא במקרה נדבקה בשחפת ונותרה כל חייה אשה חולה ומעורערת, וגם כשהצליחה להקים לעצמה משפחה בקיבוץ, הילדים נקרעו ממנה וגדלו במנותק ממנה והיא מיעטה לספר להם על עצמה ועל עברה וגם מיעטה לנחם אותם ולמצוא בהם נחמה. מבלי שיש בקובץ הזה אמירה מפורשת כנגד הקיבוץ, הקיבוץ מצטייר ממנו כמקום בלתי אנושי ונורא שבו נלקחת מן האנשים הנחמה והתמיכה וההגנה הבסיסיות ביותר, הקיומיות ביותר, של החיים במסגרת משפחה, בחיק הורים, בקשר אמיץ בין הורים לילדיהם, בחיבוק פשוט של אמא לילד שלא קיים בספר הזה. האמירה הנועזת ביותר של סיפוריה של יעל נאמן היא בעיניי האמירה הזו על אנשים שגדלים וחיים באין משפחה, לא מפני שאין להם משפחה, אלא מפני שקיר חוצץ בינם לבין משפחתם, ואין מי שיכול להפיל את הקיר הזה.

יעל נאמן, כתובת אש, הוצאת כתר, 2013

ספר תרגומי קפקא שלי